המאמר "מהומות הספק והיאוש: על החתירה העצומה של לֶב שֶסטוב", מהמפורסמים שבמאמרי הרב צייטלין, פורסם בשני חלקים במאסף "התקופה", כרכים כ-כא, תרפ"ג-תרפ"ד (1923-1924). במאמר זה סוקר הרב צייטלין את חיפושי הדרך של שסטוב, הלא הוא יהודה לייב שוורצמן, שהיה פילוסוף ומבקר ספרות נחשב ברוסיה.
הרב צייטלין נפגש עם שסטוב פנים אל פנים בקייב בשנת תרס"ד (1904) – מפגש שהשפיע עליו עמוקות בכל הקשור לגיבוש עמדותיו. שסטוב, שמפעליו ההגותיים באותן שנים היו טבועים בחותם "האדם הסובל", שמע מהרב צייטלין לא מעט על החסידות, ואילו הרב צייטלין, בהשפעת שיחותיהם הערות על טולסטוי, דוסטוייבסקי וניטשה, שב להפוך ברעיון האלוהים.
שסטוב בקייב, תרע"ו (1916)
כך יכתוב הרב צייטלין לאחר מכן, ב"קיצור תולדותיי":
"אסיר תודה הנני בעד הכרתי זאת גם ליהודי היותר אורגינלי שראיתי בימי חיי – ל. שסטוב, שמפיהו ומפי ספריו למדתי את כל מה שהרגשתי כבר בהרגשה עמומה, שדווקא מתוך טרגדיה נשמתית עצומה מאוד מגיעים לידי הכרת אלוהים באמת […] סינתזה של עומק הפסימיות ועומק האמונה"
בשנת תרס"ז (1907) כתב הלל צייטלין מאמר על שסטוב ב"המעורר" של ברנר, בו תורגמו גם מספר יצירות פרי עטו של שסטוב. במאמרו סיפר צייטלין על פגישתו עם שסטוב והסביר כי בעיניו הוא יורשו האמיתי של פרידריך ניטשה, ואף הרחיק לכת יותר ממנו – בפרט בכל הנוגע להכרת אלוהים:
"אין שסטוב מדבר על האלהים.
'לא תשא את שם ה' לשווא', צווי זה, שכל באי עולם נכשלים בו, הוא לנגד עיניו של שסטוב תמיד.
פחד גדול בלבבו. יודע הוא כי האלוהים שלו איננו זה של ההמון, אף לא זה של הפילוסופים, אף לא זה של המשוררים. מעקם הוא הרבה מילים ומשפטים ואיננו מוציא את הדבר היותר קדוש לו מפיו.
ירא הוא מפני הזלזול. ירא הוא מאותם אשר בשמעם את שם 'האלהים' הם מציירים אותו לפי אותם המושגים אשר הורגלו בהם מימי ילדותם.
ויותר מכל ירא הוא את אלה אשר 'האלהים' בפיהם הוא רק מילה יפה וחזקה, צביעה פיוטית, דבר לשבר בו את האזן […]
'האלהים מת, אתם המיתם אותו!' צעק ניטשה.
ואולם מי שאין לו כל, מי שאבד את הכל, מי שתוהה ומשומם על המעשה אשר יעשה, אי אפשר לו שלא יחלום על אותו הזר והמופלא.
הלא הוא יצעק: 'אלי אלי, למה עזבתני'"
מקורות יודעי דבר 
לרב עוז (ולכל שאר הקוראים היקרים)!
קראתי את המאמר הראשון(חלק א). הרגשתי שהוא באמת מצוין הן בסקירה הפילוסופית המאלפת והן בכתיבה המופלאה של צייטלין. חשתי שאני מבין את הלך מחשבתו של שסטוב, את הטלת הספק בחשיבה, במבנים, ובכל מה שיש בו מן האנושי המתיימר לומר דבר על העולם. את הייאוש העמוק. את המקדש החרוב והנבנה. את הגלוי המתנוצץ נוגע-לא נוגע. ואז, בסוף המאמר – פתאום נכנסת לתמונה, ללא כל התראה, מין אמונה דוגמטית של התגלות סיני. היהפוך נמר חברבורותיו? שסטוב לא מודע לסתירה החריפה שבדבריו? אמונה של התגלות שבה האדם נוכח היא בעצם הודאה בהשגתו של האדם שאותה שלל שסטוב, והדברים קשים עוד יותר כשנראה שרמוזה פה גם מערכת החוקים הנלווית אליה ("לקבל את הדברים כמו שהם…"). "גילויי הגילויים… עד שחלילה לנו לגשת אליו לא רק בכלי הביקורת שלנו…", האם דברים אלה לא נשמעים לך כמו מכבסת מילים?
אשמח למחשבותיך בעניין. עודד
אהבתיאהבתי
שלום עודד,
אתה צודק בהחלט בנקודה זו. הרב צייטלין לרוב אינו מאריך בה, ויוצר את הרושם שהוא "קופץ" מבקשת אלוהים וצימאון אל קבלת עול מלכות שמים – ללא נימוק. זה נושא הראוי למחקר (ראה לדוגמה את מאמרו "כיצד מחפשים היום את האור הפנימי").
אבל שסטוב כתב כמה וכמה ספרים שיטתיים, ותוכל למצוא בהם הרחבה. חפש את "Athens and Jerusalem".
אגב, אנקדוטה מעניינת שהביא בנו של הרב צייטלין, אהרן, בנוגע לפגישה של השניים בקייב. הרב צייטלין הגיע לשם סביבות גיל שלושים בכדי לשמש מורה פרטי למספר תלמידי גימנסיה. שסטוב היה יהודי מתבולל, שהוכר כבר כמבקר ספרות בעל שם. וכך הוא מתאר:
"כשאבי הסכים [להצעת העבודה], קרא אותו שסטוב הצידה ואמר לו:
– הידוע לך, אלה הם גימנאזיסטים ראציונאליסטים… הם יציגו לך שאלות… ובכן עליך לומר להם כי מה שכתוב בתנ"ך הוא האמת הטהורה – אין לבארה בדרך האליגוריה, בשום פנים לא! הנה כך היה הדבר. התנ"ך מספר עובדות, ואתם, תלמידי הגימנאסיה חייבים לדעת שקיימים ניסים בעולם…
– בין כך ובין כך לא הייתי מבאר שום דבר בדרך האליגוריה, הרגיע אותו אבי.
– היודע אתה, אסור לוותר להם… מלמדים אותם שאין דבר בעולם חוץ מן השכל הטפשי… כל דבר יש לתפוס במוח, ואם המוח אינו תופס הרי זו בדיה, אגדה… אמור להם כי כל מה שהתנ"ך מספר, יש להבין ככתוב. זה חשוב מאוד, היודע אתה… שאין הם יודעים כלל מה זה נס! הכל שכל ועוד הפעם שכל…"
סיפור מעניין זה, בלשונו העשירה של אהרן, היה חביב על הרב צייטלין והיה מספר אותו כאשר היה הדיון נסוב על שסטוב. אך כפי שעולה ממנו (וכך גם מעיד אהרן), לא התנ"ך נגע לליבו של שסטוב, כמו המלחמה ברציונליזם.
אהבתיאהבתי