המאמר "וויאזוי מען זוכט היינט דאס אינערלעכע ליכט", שפורסם בספר "חסידות" של הרב צייטלין בשנת תרפ"ב (1922) ומתורגם כעת לראשונה לעברית, הוא מעין הקדמה לספר שהתפרסם כשנה קודם לכן בפולין – "תנאי הנפש להשגת החסידות", מאת הרב מנחם אקשטיין. בספר זה, שעסק בין היתר בפיתוח רגשי ובדמיון מודרך כהמשך לשיטת החסידות (ובדומה לשיטתו הרוחנית של האדמו"ר מפיאסצ'נה), ניכרות גם עקבות ההשפעה של הרב צייטלין עצמו.
מאמר זה נושא גם אופי ייחודי על רקע כתיבתו הכללית בנושא החסידות. עולה ממנו נימה חינוכית חריפה. הרב צייטלין, שלרוב עסק בעצמו בתהייה ובבקשת אלוהים בנתיבים מנתיבים שונים, תובע כאן את עלבונן של הוודאות, ההגעה וההתמקמות, וקורא לכל אותם ה"מבקשים" וה"עורגים" שלא להסס, ולמצוא את מבוקשם באמונת אבותם. הוא גם מבקר באופן מרומז את תחיית הכתיבה החסידית בת דורו. כל זאת – מכותב מאמרי החיפוש הגדולים – "הצימאון", "מתהומות הספק והיאוש", "העולם הפנימי", ועוד.
ברם לצד הנימה החינוכית ניתן למצוא במאמר זה יותר משמץ של קרבה לתהליכים תרבותיים המתרחשים בחברה היהודית גם כיום, וללבטים ולאתגרים המלווים אותם.
—
בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה' וְלֹא יִמְצָאוּ חָלַץ מֵהֶם (הושע ה)
בזמן שבו ההמון הרב מן העבר האחד ואנשי המדע הרשמי מן העבר השני שקועים במירוץ המהיר אחר הקצף של החיים, הולך וגדל בשנים האחרונות יותר ויותר מספרם של היחידים, המנסים, כל אחד בדרכו הוא, לנסות ולצלול לעומקם של החיים. לא ניתן לומר בוודאות שנסיונות אלו יצלחו; לא כולם יכולים לצלול למים עמוקים ולצאת מכך בשלום. רובם ישקעו בתהום. אך זה לא ירתיע את הנותרים, בעלי השאיפות החזקות, האמיתיות והפנימיות, שאינן מאפשרות להם להישאר על מתכונתם הרדודה של החיים.
יחידים כאלה קיימים כיום בכל פלח של האוכלוסיה, ובכל עם. אחדים מהם רוצים להגיע ל"עצם" ול"תוך" של החיים באמצעות יצירת אמנויות חדשות שעדיין לא נולדו, אחרים באמצעות מיסטיקה מופשטת. יש כאלו המנסים באמצעות ערכים מוסריים, והיתר באמצעות אמונה פשוטה.
גם אצל היהודים יש כיום כאלו יחידים, כאלו מבקשים, נפשות עורגות. אנשים שסובלים בשקט ונפשם כלה בשקט, מבלי יכולת להגיע אל מקור האור. אך באותו זמן שבו אחדים מהם מפלסים ומגששים את דרכם ומתחילים להאמין, בשאיפה חזקה לשוב בלבב שלם לאמונת אבותם, נשארים רבים אחרים מאותם מחפשי האמת תלויים בין שמים וארץ… באותו הזמן שמכל אותם מבקשי האמת, הכי קרובים ליעד הם אותם השבים בשלמות לאמונה הפשוטה – מצויים באוכלוסייה גם כאלו, כביכול מבקשי אמת, שאל אמונתם הפשוטה והתמימה של הוריהם אינם מוכנים לשוב. זו הצרה, שהיהודי האינטליגנטי העכשווי יכול לשחרר את עצמו מכל דבר בעולם, אך לא מהשאיפה להיות מודרני ועדכני. הוא אוהב את האמת ותר אחריה, אך אינו מסוגל לשאת את העובדה שהוא, האדם ה'חופשי' וה'נאור', יחל פתאום להאמין בכל, כאבות אבותיו.
הצעיר היהודי יתרוצץ ככה, אנה ואנה, ממרקס לניטשה, מניטשה לטולסטוי, מטולסטוי למֶטֶרְלִינְק, ממנו למודרני האחרון הבא בתור, העיקר לא לעצמו…
טרגדיה מוזרה. בנים לעם שכל האמת הנעלה היא-היא כל ה"תוך" של הנדודים הנצחיים של החיים הנצחיים שלו, והמה עומדים בכל הדרכים ובכל המבואות, ושואלים: היכן האמת?…
בנים לעם, שה"אחד" הוא היסוד החורז את כל תורתו, הולכים לתור את ה"אחד" אצל אותם שמעולם לא אחזו בו…
בנים לעם שהיה הראשון שנצטווה "ואהבת לרעך כמוך", הולכים לתור אחר אהבה אצל כל מי שהינכם רק רוצים, רק לא אצל עמם שלהם…
בנים לעם שכבר לפני אלפי שנים ניתנה להם חוקה שלמה של צדק סוציאלי, הולכים לתור אחר אותו הצדק אצל עקמומי ומתפתלי התיאוריות והפלפולים מלאי הערפיליות וחוסר הוודאות, ולא במעיין הצדק האבסולוטי – התורה…
בנים לעם שעוד לפני אלפי שנים העניק לעולם את "ספר ישעיהו", את ה"תהלים" ואת "ספר איוב" עומדים ומלקטים לעצמם התפעלות כאשר מי-מהם מצליח לכתוב איזשהו פיליטון או איזשהו שירון שמוזכרת בו "אירופה"…
בנים לעם שברשותם "ספר יצירה", "זוהר" ו"עץ חיים", הולכים לתור אור פנימי אצל מיסטיקינים בני עם זר, אוקולטיסטים ותיאוסופים, אשר בעצמם מגששים באפלה ותועים במדבר שממה, ללא ידיעה ויכולת להחלץ…
ואם מגיעים כבר פעם למעיין הנובע הישן, אינם מגיעים במלוא הרצינות, בתמימות וביראה, אלא מצויידים בחכמות ובפקחויות, ומקפידים לקבל על כך הסכמה מאנשים זרים.
מאמר חכם יש לו לבעל שם טוב: "אמת מארץ תצמח – מדוע יש לקחת את האמת מן הארץ? כי האמת מתגוללת בארץ. ומדוע אין אנשים מלקטים אותה? משום שאינם חפצים להתכופף"…
כי בלתי אפשרי להגיע לאמת הנעלה כאשר אין מכניעים מראש את ה"אני" העצמי. כל זמן שה"אני" עדיין קיים – אפשר להגיע לרעיונות יפים ואף מרוממים, אך לא לתכלית הברורה של החיים. אפשר, באופן טבעי, להשיג ידע כללי ואף להגיע לתגליות תוך כדי הישארות ביהירות הקבועה של ה"אני", ואפשר גם לקבוע על ידי כך תובנות פילוסופיות חדשות – די אם נזכיר את מקס שטירנר ופילוסופייתו שנבעה מאגואיזם קיצוני… אך כאשר חפצים להגיע לאותה אמת, אשר עומדת מעל לכל החיצוניות, המקריות ותזוזות החיים (המאפיינות את כל המשמעויות הארציות של אותן שיטות ערטילאיות ומופשטות, המשחקות במוחו של האדם); מעל לכל אינסטיקנט וכל תשוקה אנושית, במקור הרצון העצמי והנטיה האישית, ומעבר לכל השפעות הסביבה; מעל לכל אותם יהודים מודרנים עכשוויים ואדוני הזמן; מעל לכל אלה – עומד ה"אני" לשטן על כל צעד ושעל. לכן, חובה לדלג מעל ה"אני'" או לחילופין לרומם אותו עצמו אל האלוהות.
בשפה החסידית מכנים זאת: "ביטול היש". ביטול זה חסר גם אצל האישים היותר הגונים, אשר החלו בחיפושים בשנים האחרונות אחר האלוהות האמיתית הנעלה. הוא המקור לחוסר התועלת וחוסר הפוריות של חיפושיהם, ולכן הולכים הם וסובבים אך נותרים על עמדם. משוחחים הם אמנם מעת לעת בצורה יפה ביותר אודות החסידות, אך באותו הזמן נשארים תקועים בתובנות ההשכלה הישנה, ובמצב היותר טוב – במה שמקובל אצל כל – בתובנות פילוסופיות מודרניות. ומכך נוצרת אצל אחדים מהם עירבוביה של ערכים חסידיים עם תובנות חופשיות, סוציאליזם ואולי גם חלקים מן הנצרות החדשה.
לכן גם לא מורגשת בדבריהם אִישָׁהּ של האמת האלוהית. לכן גם ההשפעה שלהם כה מועטה. לפיכך גם הם נשארים זמן מועט ב"חסידיזם" שלהם, ונוטשים אותו די במהירות. לבד מרבי אהרן מרקוס ז"ל ויבדל לחיים ד"ר נתן בירינבוים, לא ידוע לי על עוד מבקשים ומחפשים שלנו בעשרות השנים האחרונות, שלא עצרו באמצע דרכם, שלא נתקעו בחיפוש ובתעיה האינסופית והנצחית ובגישוש דרכם באפילה, אלא הגיעו אל מקור שפעת האור. יש בהם תמיד משהו שמונע בעדם מלהגיע אל עיקר נקודת האמת, למרות שהם – כך אני משער – כה קרובים אליה. כאשר זה מגיע לעיקר, הם מבצעים פניית פרסה (כפי שד"ר בירנבוים מכנה) אל החלל הריק…
מגיע כאן ה"אני" וגאוותו, ואינו מרשה לו, למחפש, להוציא עצמו מן העניין, לבטל את השכל האנושי הקטן והמוגבל אל מול השכל האלוהי הגדול…
לא לחינם נהגו חסידי קמאי לפרש את הפסוק "אנכי עומד בין ה' וביניכם" – הכוונה שה"אנכי", ה"אני", עומד ומפריע שלא להשיג את ההשגה האלוהית, ובמיוחד ה"אנכי" המודרני של אנשים מודרניים, אשר הפליאו לרומם את ה"אני" שלהם ולנפחו עד שהוא לפעמים מגיע למדרגה של משוגע…
לאור כל זאת, נשא חן בעיני במיוחד ספר קטן שהופיע בזו השנה בשם "תנאי הנפש להשגת החסידות" מאת [מנחם] אקשטיין. ספר זה כתוב בשפה קלילה, כמעט יותר-מדי-קלילה. הרבה מתכני הספר גם אין להם שייכות מיוחדת לחסידות דייקא – הדברים יכולים להתאים לכל דיון שמהותו היא הדת. בשיטתו של הספר, המתארת כיצד לעבד בתוככי הנפש את החוש להשגת השגות חסידיות, מורגשת בחוזק שיטתו של רודולף שטיינר – למרות שהמחבר מגן על הספר, ובמידה רבה של צדק, כנובע ממקורות חסידיים בלבד. מכל מקום, המחבר תרם רבות להשגה החסידית בכך שהוכיח שהיא ניתנת להשגה בעיקר לאחר ההכרה ברוממות האל ובשפלות עצמו.
המגיד מנשכיז, אחד מענקי החסידות, מבאר את התחלת התורה באות ב' של בראשית בכך שעל האדם מוטל שיהיו לו ב' עיניים: האחת כדי לראות את גדלות הבורא, והשניה את אפסות עצמו. האדם שאינו רואה בשני עיקרים אלו – הריהו עיוור בשתי עיניו, המבחין באחד מב' עיקרים אלו, ואילו רעהו נעלם ממנו – הריהו עיוור בעינו האחת. רואה, ואינו רואה כראוי. איני יכול להתאפק מלהביא את השלמתו של הרבי מאוסטרובצא שליט"א: "לכן היה בלעם שתום העין, שכן היתה לו עין מיוחדת כדי לראות את גדלות הבורא, אך עיוור היה בעינו השניה, לא ראה את שפלות עצמו…".
העכשוויים שלנו, אף בעלי רוח "מבקשים", אינם יכולים בשל כך להשיג את הבהירות האלוהית הצחה; שכן אף אם כבר הצליחו להחדיר בעצמם את הראיה הפנימית, הרי שראייתם אינה אמיתית ואינה מושלמת. נשארים הם בכל מרחב ראייתם "שתומי העין"…
אך לא לתמיד ישארו הללו בכך. אך תיפרץ החומה, ויבקע האור. עלינו רק לקוות שאצל המחפשים האמיתיים הללו, גם אצלם יבוא ההמשך…
© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"
מקורות יודעי דבר 