שמעתי ממורי

לרגל ח"י אלול, יום הולדתו של הבעל שם טוב, מהדורה חדשה ומורחבת של הספר "שמעתי ממורי".

תחילתו של ספר זה ברצון ללמוד בחבורה, מדי שבוע בשבוע, את דבריו של הבעש"ט – ובצורה קרובה למקור ככל שניתן. לשם כך נבחרו ספריו של רבי יעקב יוסף מפולנאה, על מאות השמועות מהבעש"ט הפזורות בהם. רבי יעקב יוסף הקפיד לומר האם שמע ממורו או בשם מורו, האם שמע בלשון זו או רק בקירוב, האם שמע בסוגיה זו או שהוסיף משלו. על ידי קריאת השמועות הללו ברצף מתקבלת תמונה מרהיבה ומפורטת מאוד אודות ראשית החסידות.

במהדורה הנוכחית לוקטו מאות שמועות נוספות מהבעל שם טוב הפזורות בכתבי רבי אפרים מסדיליקוב, רבי דב בער ממעזריטש, רבי יהודה אריה לייב מפולנאה, רבי משה שהם מדולינא, רבי מאיר מרגליות מאוסטרהא ורבי מנחם נחום מצ'רנוביל, וכן כוונות מהבעש"ט.

תלמידים קרובים נוספים היו לבעל שם טוב, ביניהם רבי נחמן מהורודנקה, רבי זאב וולף קיציס, רבי חיים מקרסנה, רבי מאיר מפרמישלן, רפי פנחס מקוריץ, רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב, רבי שמואל מקאמינקא, רבי יצחק מדרוהוביץ', רבי דוד פורקס, ועוד רבים אחרים. אך לא כולם חיברו ספרים, ומבין אלו שחיברו ספרים לא כולם ראו את אור הדפוס, ומבין אלו שראו את אור הדפוס לא כולם הביאו שמועות בשם רבם.

תודה לחבורות המיוחדות בכולל "ארץ חמדה", בבית מדרש "קדם", בכולל "מר"ץ" ובישיבת "מעלה אדומים", שקראו, האזינו, עיינו, דייקו ושכללו את המקורות. עבודתו של חיים אלי מוזסון אודות שמועותיו המקוריות של הבעש"ט, וכן מספר מהדורות מדויקות של ספרי חסידות שהופיעו בשנים האחרונות, עמדו לנגד עינינו וסייעו לנו מאוד.

272 עמ' ׀ כריכה קשה
להשיג בחנויות הספרים

 

השיבה אל המטפיזיקה

בראשית הייתה האמונה. אז עלתה המטפיזיקה. אחריה הפוליטיקה. ולבסוף הקמפיין.

"השיבה אל המטפיזיקה" היא עבודת תזה אודות משנתו של הרב צבי ישראל טאו, שתחילת כתיבתה לפני כעשור. נקודת המוצא שלה הייתה שניתן להפריד בין משנתו של הרב טאו – פרשנותו הייחודית למשנת הראי"ה קוק – ובין מספר "רעשי רקע" פוליטיים, לעומתיים וביקורתיים, במגזר הדתי ומחוצה לו.

נקודת מוצא זו התבררה כבלתי אפשרית. משנה זו והמטפיזיקה הייחודית לה שקעו עד צוואר בפעילות פוליטית, שלא לומר תקשורתית, סנסציונית – ואלו האחרונות נתפסות כעת כיישומה הבלעדי, הן בחוגו של הרב טאו והן מחוצה לו. חבר חכם (הרב אושרי ברוך) טען באזניי כבר לפני שנים כי בניגוד לרב עובדיה יוסף, שמשנתו תופסת מקום של כבוד בארון הספרים היהודי והצליחה להתעלות על מעורבותו הפוליטית והביקורת כלפיה בשיח הציבורי, אצל הרב טאו הדבר מוטל בספק גדול.

על שאלת המפנה מ"ממלכתיות" ל"טהרת הקודש" נשברו כבר לא מעט קולמוסים, והוויכוח עוד יימשך. בדבר אחד קשה לטעות – מאחורי השכנוע העצמי והלהט, שלא לומר האופטימיות, של פעילי "נעם" ורבני המכינות – נחבא אל הכלים אדם גדול, תלמיד חכם גדול, עם יאוש גדול. הקמפיין האחרון שנערך ללא התמודדות רעיונית בסיסית, מתווה אלטרנטיבי למדיניות ציבורית או היקף תומכים משמעותי – אף לא מקרב הציבור הדתי לאומי עצמו (!) – הוא צעד בוטה שנזקו רב מתועלתו, ולא היה עולה בעבר על הדעת. אלו גם היו רכיבים עיקריים בביקורת שנמתחה בעבר על תנועות קצה משיחיות כגון הכהניסטים, המחתרת היהודית וחסידי עוזי משולם.

להמשיך לקרוא

ניצוץ העומד מעל לזמן

לרגל ג' אלול, יום פטירתו של הראי"ה קוק זצ"ל, תרגום לשתי סקירות ספרות על כתבי הראי"ה קוק שכתב הרב הלל צייטלין. הסקירות נכתבו ביידיש, והתפרסמו מעל דפי העיתון היומי "דער מאמענט" בשנים תרפ"ד (1923) ותרפ"ה (1924), כחלק מסדרת מאמרים על אודות ספרים חדשים שיצאו לאור.

תודה לנחמה גוטשטיין על הסיוע במלאכת התרגום. המאמר המלא עתיד לראות אור בכתב העת "אסיף", כרך ו.

שתי הסקירות שלפנינו דנות בקצרה בשתי סוגיות עקרוניות במשנת הראי"ה – סוגיות בעלות זיקה מיוחדת לרב צייטלין.

הראשונה דנה בתפיסת הציונות והגאולה של הראי"ה, ונערכת סביב הופעת "אגרות הראי"ה".  יחסו של הרב צייטלין לתנועה הציונית ידע עם השנים מעלות ומורדות. הוא לא חדל לכתוב על אודות סבלם של מיליוני היהודים שבמזרח אירופה והצורך הבהול בהטבת מצבם החומרי והרוחני, ובד בבד ראה בכמיהה הפוליטית ל"ארץ ישראל" אוטופיה או אשליה מסוכנת, שכן במתכונת דאז ארץ ישראל לא יכלה לשמש מקלט בעבור מיליוני בני אדם. הוא ראה את התקופה באספקלריא של "ימות המשיח", ועם זאת היה רחוק מלנסח משנת גאולה ציונית דתית. לימים, כתב באחד מספרוניו:

"אחר אשר נגמרה מלחמת העולם, בהיווסד חבר הלאומים אשר אישר וקיים את ההצהרה בסאן-רמו, גבר בי החפץ על ראוּת הבינה הביקורתית, וכאשר קראו אז את ההלל בהרבה בתי כנסיות ובתי מדרשות, שרתי גם אני את שירת 'אתא בוקר' [=הגיע הבוקר, הגאולה] וגם נאמתי נאומים על 'אתחלתא דגאולה'. אבל לא ארכו ימי שמחתי אלה, כי במהרה ראיתי את טעותי"

הוא חרד לגורלו של היישוב, ולגורלו של העם היהודי בכללו. מבטו היה פסימי. עם סיום מלחמת העולם הראשונה ונסיגת הצבא הגרמני מפולין לא הסתיימו תלאותיהם של יהודי מזרח אירופה. מהומות ופרעות ביהודים פרצו בפולין בקנה מידה רחב. זאת נוסף על המלחמה הפולנית-סובייטית (תרע"ט-תרפ"א; 1919-1921), שהגיעה בסופו של דבר עד ורשה, והמהפכה הבולשביקית ומלחמת האזרחים הממושכת ברוסיה. ב"מכתב אל העם היהודי" תאר הרב צייטלין בשנת תרע"ח (1918) את ההרס והחורבן הגדול בעיירות ישראל, את שפל-מצבם של היהודים, את הזיוף והאיוולת שבפוליטיקה – ואת המוצא היחיד לדבריו מכל אלו: הקמת תנועה משיחית שתקבץ את מבקשי האמת, תיטיב את מצב המוסר, תתקן את חיי היחיד והחברה ברוח קדושה וטהרה, ותהיה תנועה "פנימית, מוציאה לחירות ומלהיבה".  זו הייתה בעיניו תמצית המשמעות ותמצית העשייה הנוגעת ל"ימות המשיח" – תפילה, תיקון ועלייה רוחנית של יחידים.

להמשיך לקרוא

בני רשף (ט)

"בני רשף" הייתה מהסדרות הראשונות שכתב הרב צייטלין עבור "הזמן" הווילנאי, בשנת תרס"ה (1905). הוא ניהל בה מאבק מריר כנגד "ציוני ציון", לקראת הקונגרס הציוני השביעי – בה נידונה בסופו של דבר (ונדחתה) תכנית אוגנדה.

סדרת המאמרים נפתחת בציטוט משל לרמונטוב, ברוסית – "המילה שנולדה מאש להבות" (משחק מילים עם שמה של הסדרה, שמקורו בפסוק), וממשיכה בציטוטי שירה נוספים בעברית וברוסית משל פושקין ונדסון. כל זאת לצד "קונטרס ההתפעלות" ו"ביאורי הזהר" לאדמו"ר האמצעי מחב"ד, טולסטוי וניטשה, בלינסקימיכאילובסקי והאופנישדות. את הסדרה חורז המשפט החותם – "כי הכיליון עומד מאחורי כתלנו". בדומה לסדרות נוספות מאותה שנה הוא בא חשבון עם חוגי האינטליגנציה היהודיים, בהם הוא מוצא קרירות, פלפלנות, אפיקורסות ושטחיות. לא 'יפייפיותו של יפת' חסרה להם, כי אם 'עמקותו של יפת'; אין בהם לא מצוות גדולות ואף לא עברות גדולות, אלא הכל טבוע בחותם הבינוניות. להערתו של אחד המבקרים כי פעילותו הטריטוריאלית מקורה בקריאה משובשת בכתבי ניטשה, מגיב הרב צייטלין:

"אפס, בקשה קטנה לי אליכם: עזבו נא את הלצותיכם הגסות בדבר זרתוסטרא. אולי יש עוד בלבבכם זיק של חרדת קודש, אולי מבינים אתם שעוול גדול הוא להזכיר את השם הזה בשפתיים הטמאות ולהעלותו בעט מזוהם […] למה לכם 'זרתוסטרא'?"

ההתקפות על הרב צייטלין היו חריפות, והגיעו לא אחת גם לפסים אישיים. נטען גם כי הוא אינו מוכשר לעיסוק פוליטי – עמדה בה אחזו גם מוקיריו, ואשר הוא נדרש אליה לאורך סדרה זו, להלן, ובמקומות נוספים:

"אם מועטים לך החרופים והגידופים וההלצות וכל מיני ההתנפלויות השונות שאתה קורא כמעט כל יום בעיתונינו השונים […] הרי לפניך גם מכתבים ממכתבים שונים הנכתבים בידי 'ציונים פשוטים' ו'קוראים פשוטים', ומיני החותמים בפסבדונים שונים ומשונים, והיוצא מכל אלה המכתבים היקרים הוא שאתה עוכר ישראל […]

לך וספור את הכוכבים! לך והתעסק ב'כוונות ויחודים'! לך ורקוד עם החסידים! כך הנני שומע גם מפי אותם שהם חושבים עצמם לאוהביי"

בסיכומו של דבר, "בני רשף" משמרת באופן נאמן ומקורי את קולו של הרב צייטלין מאותן שנים מוקדמות – קול פילוסופי, פוליטי, שירי ונשכני, שיש בו גם, במילותיו שלו, מן "החלומות הגדולים, החזיונות הגדולים, היופי אשר יערוג אליו הלב, הנשגב אשר יכלה אליו הרוח, הקסם הגדול אשר בכל היצירות העולמיות ויוצריהן גם יחד".

הפרק השמיני בסדרה כבר עלה כאן בעבר. להלן הפרק התשיעי, ששוכתב גם הוא על ידי יאיר שוורצפוקס, לרפואת הרב עדין שטיינזלץ [אגב, אביו של הרב עדין, אברהם שטיינזלץ, עלה ארצה מוורשה, ועמד בקשר עם הרב צייטלין. בעת ביקורו של ר' הלל בארץ ישראל, בשנת תרפ"ה (1925), כתב לו הלה מכתב המלצה אל "ראשי הסתדרות הפועלים" – "החבר שטיינזלץ מוורשה ידוע לי משכבר לאיש ישר וחרוץ וטוב מאוד, שבא לכאן במסירות נפש ממש. הוא מבקש עבודה והוא עודנו גֵר בתל אביב. מבקש אני מכם מאוד מאוד למצוא בעדו איזו עבודה, בבניין וכדומה"].

להמשיך לקרוא

אמונה ציונית דתית ומדע המדינה

מהי השאיפה היהודית – ובאופן ספציפי יותר, השאיפה של הפלח הציוני-דתי ביהדות המודרנית – בנוגע לקשר שבין התורה והמדינה?

מדובר בנושא הדורש עיונים רבים, אך כל ציור זקוק לכמה שרטוטים, שרבוטים וטיוטות שיבואו לפניו. כתוואי לאותם שרטוטים בחרתי במשנתו של הרב קוק, לא רק מפני שהיא חביבה עליי, ולא רק מפני שהיא הגות ציונית-דתית-מודרנית מעמיקה ומקיפה, אלא מפני שציבור גדול מאמין בה וחש כלפיה הזדהות ומחויבות.

בשל כך, שרטוטים אלו הם דתיים באופיים – הם מתחילים 'מבפנים', ממקום שבו התודעה הציונית-דתית כבר מזהה רכיב מקודש במדינת ישראל, גם אם לא תמיד יודעת לומר בבירור מהו או כיצד ניתן לממשו.

פורסם בכתב העת "בר", גיליון ה, תשע"ט

מדינה יהודית מבעד לעדשות תורת האליטות

במִפנה המאה העשרים הופיעה תיאוריה חדשה ומטרידה בדבר מבנה החברה והשינויים החלים בה. מנסחיה, שלימים יכונו 'האסכולה האיטלקית', היו גָאֶטנוֹ מוֹסקה (1858–1941), וילפרדו פארטו (1848–1923) ורוברט מיכֶלס (1876–1936) – האחד משפטן, השני כלכלן, השלישי סוציולוג. לדבריהם, המפתח להבנה של דרכי הגיבוש של חברה, תהליכי קבלת ההחלטות בתוכה והשינויים החלים בה – מצוי בקבוצות קטנות ומגובשות יחסית, האוחזות בידיהן כוח מעבר לגודלן היחסי ומעוניינות לשמר אותו. הייתה זו תיאוריה ביקורתית, חשדנית ופסימית, לפיה צורת השלטון היחידה שהייתה, הווה ואף תהיה בחברה האנושית היא אוליגרכיה.

היו שהשתמשו במושג האליטות באופנים פרודוקטיביים יותר ומלנכוליים פחות. הכלכלן האוסטרי יוזף שומפטר הגה במהלך מלחמת העולם השנייה את האפשרות שמאבקי הכוח בין האליטות חיוניים ליציבותה של הדמוקרטיה. הוא בנה מודל נורמטיבי ל"דמוקרטיה אליטרית" (מבלי לכנותו כך), שלפיו האליטות מאזנות זו את זו. תוך קבלת כמה מהנחות היסוד המרכזיות בדבר המון ואליטות, הוא ביקש להילחם במשטרים הטוטליטריים דווקא באמצעות הגבלת כוחם של האזרחים והענקת חופש פעולה רחב יותר לאליטות.

בהמשך לכיוון שבו צעד שומפטר, הנחת העבודה שלי היא כי מבנה מסוים של אליטות הכרחי לקיומה של דמוקרטיה ולתפקודה הטוב, ואינו מנוגד לה, וכי העובדה שאליטות ממלאות תפקיד חשוב בממשל ובחברה אינה הופכת באופן מיידי את המבנה כולו למעוות, ואינה אמורה להפוך את היחס אליו לציני. אדרבה, אותו ריאליזם המחייב את ההכרה בכוחן ובהשפעתן של האליטות מחייב גם את ההכרה בכך שמדינות דמוקרטיות אכן מתקיימות ואף משגשגות, ולא רק על הנייר או למראית העין.

חלקו הראשון של המאמר יסקור את תורת האליטות, את התנאים המאפשרים לחברה להיות דמוקרטית ואת משמעותה של תרבות גבוהה. חלקו השני של המאמר יעסוק במדינת ישראל, באליטה הרבנית, בשלטון הימין הנוכחי ובקריאה לשיתוף פעולה בין אליטות.

פורסם בכתב העת "השילוח", גיליון 15, תשע"ט

לקריאה ולהורדה של הקובץ

 

לבד נגד המיתוס

ההגות של רבקה שכטר, העוסקת בתיאולוגיה ובשפה, בשורשי האידיאולוגיה הנאצית ובאנטישמיות, לא זכתה לחיבוק מצד האקדמיה בישראל, מה שלא מנע ממנה להיות יוצרת יחידאית, פורה ונועזת. דין וחשבון על התיאולוגיות של הרוע, עם הגעתה לשנתה התשעים

בשלהי קיץ תשל"ז (1977) פרסמה הפילוסופית הפורה רבקה שכטר מאמר במוסף הנשים "את". המאמר עסק בספרה של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים", ויותר מכך בתופעת ארנדט עצמה. שכטר לא דילגה על הצדדים המגדריים (מכאן הבחירה ב"את"), על החד-ממדיות של הממסד האקדמי בישראל, על ההגמוניה האינטלקטואלית השלטת ובעיקר על שורשיה הגרמניים. את כל אלה חוותה במשך השנים גם על בשרה שלה. אך לצד ניתוחים אינטלקטואליים ואינטואיציות קולעות, הפצירה שכטר בקוראות לשוב אל השאלה החשובה, היחידה לדידה, ביחס לשואה: כיצד צמחה האידאולוגיה הנאצית. הרצון להבין, לרדת לשורשי הדברים, חורז את כתיבתה; ואת הרצון הזה לא מצאה במשפט אייכמן, ועוד פחות מכך בתגובה ההיסטרית והלא-רציונלית לספרה של ארנדט (שבאופן אישי לא קיבלה את טענותיו).

המשפט, לדבריה, נועד מלכתחילה להיות סמל מיתי עבור החברה בישראל, ובכך החמיצו היהודים הזדמנות חד פעמית להבנת האנטישמיות הגרמנית:

"עד היום 'יד ושם' עוסק רק באיסוף תעודות; שום מחקר ממשי באידיאולוגיה הגרמנית לא פורסם […] בנידון בעיית השואה היהדות פתרה את הבעיה בצורה ארכיטיפית, כפי שעמים אחרים או האנושות כולה נוהגת: דבר שאין מבינים עושים ממנו אקט פולחני"

ארנדט, טענה שכטר, פעלה בניגוד למשמעות סמלית-חברתית זו של המשפט, ועל כן הפכה למנודה. אך הפיכת השואה לסמל משמרת את העיוורון היהודי ביחס למחולליה. כדי להבין, כך כתבה, יש להפליג אל מעבר לארנדט ולחשוף את היסודות הלותרניים של גרמניה המודרנית.

כנער דתי, המפגש הראשון שלי עם יצירתה של שכטר ("שורשיו התיאולוגיים של הרייך השלישי") היה מטלטל. יחסי אלוהים-אדם הפכו לפתע לעניין שבריאליה, שכן באבחת שינוי תיאולוגי נחרצו גורלותיהם של עמים ותרבויות. מאוחר יותר נוכחתי לדעת כי מפעלה זכה להערכה מהוססת מאוד בשדה האינטלקטואלי בישראל; תיאולוגיה, בפרט כזו הנוגעת לאירופה ועוד נכתבת בצורה נוקבת, היא עניין מעורר מבוכה.

סקירה זו נכתבת מתוך הכרת תודה ומתוך ניסיון להשלים במעט את החסר.

להמשיך לקרוא