שירה חדשה

בשנת תרס"ג (1903) פרסם הרב צייטלין חמישה מאמרים, בצורה פחות או יותר רציפה, בעיתון "הצֹפה" הוורשאי. (אין מדובר בעיתון "הצופה" של המזרחי, שהחל לצאת בארץ בסוף שנות השלושים). מאמרים אלו – "שירה חדשה", "שיחות פילוסופיות", "אחד הרגעים המרים", "משעיפי לילה" ו"בעומק וברום" – יכולים להיקרא גם כיחידה ספרותית אחת, שעניינה הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של האדם בעולם.

המאמר שלפנינו, "שירה חדשה: מעט מעולמו הפנימי של החוזה", מיוחד מצד נוסף: מדובר במאמר כמעט מקביל למאמר "העולם הפנימי", אותו יפרסם ביידיש כעבור ארבע שנים, וההבדלים בין השניים מסוגלים ללמד לא מעט אודות השינויים שחלו בהשקפת עולמו. לצד העובדה שלשון היידיש של הרב צייטלין עממית יותר, מסעו רב הייסורים של ה"חוזה" או ה"חולם" מסתיים בצורה שונה מאוד בשני המאמרים: בזה שלפנינו חוצב החוזה מרוחו-שלו "לוחות חדשים", בסגנון ניטשיאני, ואילו המאמר המאוחר יסתיים בקריאה הנרגשת "אלוהיי – הוא חי!".

בכיו של החוזה, בסוף הפיסקה החמישית, מופיע בגוף ראשון במאמר נוסף שיכתוב הרב צייטלין לקראת סופה של אותה שנה – "שירה ותפילה". גם שם הוא דן בסבל ובייסורים, וגם שם הוא נשבר ובוכה "כילד קטן" – אך עם תוספת משמעותית:

"אז נפתח מקור דמעותיי, אז בכיתי כילד קטן…
אז אמרתי: גדול הכאב, אבל גדול הוא אלוהים…"

ל"שירה", אם כן, מתווספת ה"תפילה". בין שני המאמרים, ראוי לציין, יפריד "פוגרום קישינב" הראשון.

מאמר זה פורסם לאחר מכן ב"כתבים נבחרים" – אסופת הכתבים שיצאה לאור בוורשה בשנת תר"ע (1910), חלק א, עמ' 99-103.

 

א.

הצער הגדול והעמוק נוגע עד הנקודה היותר פנימית שבלב…

ופלגי דמעות ירדו עיני האדם…

מרגיש הוא שמגונה ומכוער הדבר, אבל הצער מתפרץ בבכיה על-כרחו.

וקורא הוא האדם לכל ניצוצי האור שבקרבו, לכל חלקי הכח שבו, לכל העוז שבגופו ובנשמתו, לכל האמץ שברוחו, כי יעזרו לו להלחם בבכי המגונה.

ומתגבר הוא האדם על זה, אבל אובד הוא את הונו הרוחני ואת כל כחו הגשמי במלחמה הזאת.

והוא עייף ויגע, מט ושחוח, כפוף ונדכה…

וההתרגשות שבלבו כל כך גדולה, המלחמה הפנימית כל כך עצומה, התרוצצות הכוחות השונים, המחשבות השונות, התאוות השונות, החפצים השונים, המגמות והנטיות השונות – כל כך גדולה וחזקה, עד שאי אפשר לו להחזיק מעמד…

חוק וגבול לים, חוק וגבול גם להתרגשות האדם.

ותרדמה עמוקה נופלת עליו והוא רק חולם חלומות.

וחולם הוא חלומות נעימים ורואה לפניו אותם העולמות שעדיין לא נבראו, אותם החיים שעדיין לא נוצרו, אותו גן העדן שעדיין לא טייל אדם בו, אותם המלאכים שעדיין לא נגלו לאיש, אותו היופי שעדיין עין לא ראתו, אותו הגודל שעדיין לא עלה במחשבה.

ואמנם יש אשר גם חלומות רעים יבעתוהו, שעירים ירקדו לפניו, שדי שחת וקטב מרירי עולים לפניו.

ואם כח חזק בלבו, אז יחליף כח, יקיץ מתרדמתו, יתעורר משנתו, ישכח עמל וצער, יחיש יתעורר, יתעורר ויתאמץ, ישחק לכל מכשול ופגע, ימיש הרים וגבעות, ישמח ויגיל, ישחק וירנן.

ושירה חדשה תישמע מפיו, שירת החיים והעוז, הכוח והאון, הגבורה והאומץ, היכולת וההתעלות, ההתפרצות וההתקוממות.

להמשיך לקרוא

מעלות ומורדות בתנועתנו הלאומית

מאמר זה פורסם במספר המשכים בשבועון הציוני "בדרך", בסיוון-תמוז תרצ"ה (1935), לקראת הקונגרס הציוני הי"ט. אריכות דבריו של הרב צייטלין מציגה בפני הקורא כמה מעמדותיו הפוליטיות היסודיות: משמעות היותו לאומי-בלתי-מפלגתי, אי הנכונות של חלק מהפעילים הציונים להתבונן בתנועתם נכחה, שורשיה השונים של התנועה הציונית, הציונות המשיחית (עמדתו בעניין זה מפתיעה, שכן היא כורכת את הציונות עם התקדמות התרבות הכללית, ואת מבשרי המשיחיות כגון הרב קאלישר והרב גוטמכר מגריידיץ עם א. ד. גורדון ו"אחד העם"), תביעותיו מה"מזרחי" ועוד.

לחובבי הזיקות שבין הרב צייטלין והראי"ה קוק מסתתרת כאן פנינה: דיון בשאלה עד כמה יש לייחס את הראי"ה קוק ל"מזרחי" – דיון ששב ועלה בשנים האחרונות בבמות שונות. כך הוא כותב:

"…מסופק אני מאוד אם יש להגדירו בתור "מזרחי", ואם ה"מזרחי" הולך תמיד בדרכיו. להלכה בוודאי ש"המזרחי" מתיימר בכבודו של הרב קוק וחושבו לרבו ומורו, אבל בחיי יום יום הלא יש סוף כל סוף לכל עסקן פוליטי ב"מזרחי" השפעה יותר גדולה על כל מהלך העניינים אשר ב"מזרחי" מאשר להרב קוק.

ואף גם זאת: הרב קוק הוא סוף כל סוף כלל-ישראלי והוא קרוב אל ה"אגודה", ועוד יותר אל יראים וחרדים סתם ממה שהוא קרוב ל"מזרחי". לדידי – לא הוה מומא. אדרבא, מעלה גדולה הוא. לדידי, לרב שאיננו חפץ ואינו יכול לצמצם עצמו בד' אמות של מפלגה ותהי מה שתהיה. אבל לבעלי-מפלגה – הגיון אחר לגמרי. אין להם קירוב-דעת גמור ומוחלט לאיש בלתי-מפלגתי, ולו יהיה גדול שבגדולים. אין הם מאמינים בו באמונת אומן. אין בטחונם בו חזק למדי. היום הוא נואם וכותב כפי חפצו של ה"מזרחי". אבל מי יודע מה שינאם ויכתוב מחר, כשיראה שה"מזרחי" סר לפי דעתו, באיזה עניין מדרך התורה או מן הציונות הטהורה?…"

על היווצרות הדימוי המפלגתי של הראי"ה קוק כתב חברי הרב איתם הנקין הי"ד, במאמר שהופיע לאחרונה ב"אסיף", ודבריו של הרב צייטלין עולים עם דבריו בקנה אחד.

 

א.

הירחים שלפני כל קונגרס ציוני הם כערבי ימים טובים להכנה ולחגיגה, וכערב ראש השנה וערב יום הכיפורים – לחשבון הנפש. אינני אוהב ביותר את ההשוואות בין הקודש והחול, והביטוי "נעילה", למשל, לסגירת הקונגרס איננו נעים ביותר לאוזני. אבל יש אשר השוואה כזו מבלטת ביותר מצב-נפש מיוחד, ואנו כמו מוכרחים להשתמש בה בבואנו לתת ציור נכון ושלם למצב-הנפש ההוא. כי על כן הרשיתי לעצמי את ההשוואה בין ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים ובין ערב הקונגרס, אעפ"י שה"ערבים" הראשונים קודש הם וה"ערב" האחרון חול. ואם תמצי לומר, שגם ה"ערב" האחרון קודש הוא לרואים בקונגרסים הציוניים חזון כל היקר והקדוש לעם – הנה בכל זאת יש הבדל גדול ביניהם. כי אם ערב הקונגרס בבחינת קודש לציוניים נלהבים הנה ה"ערבים" הראשונים, ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים – בבחינת קודש קודשים לכולנו.

כל ציוני וציוני מאיזו מפלגה וסיעה שתהיה מתעורר בהכרח לפני כל קונגרס ציוני לחשוב את כל הנעשה עד עתה בעולם הציוני, מה היא הישועה אשר הביאה הציונות לעם עד עתה, מה הוא המעשה הצפוי לציונים בעתיד הקרוב והרחוק, מה הוא מצב התנועה עתה: העלתה הציונות בכללה אם ירדה, ואם ירדה – מה הן הסיבות אשר גרמו לירידה זו?

רבות מחשבות בלב כל ציוני לפני כל קונגרס ציוני, ורבות מחשבות אז גם בלב כל יהודי לאומי, אף שאינו נחשב כלל על המפלגה הציונית. כל זמן שאין עוד קונגרס כלל יהודי, הנה הקונגרס הציוני משמש לחלק גדול בישראל במובנים ידועים קונגרס כללי יהודי. ולפיכך גם מי שאיננו ציוני מפלגתי, אם הוא יהודי לאומי – חושב את חשבונו של ישראל, וביחד עם זה גם את חשבון עולמו הוא לפני כל קונגרס וקונגרס.

ואם נעמיק יותר בדבר נראה, שהיהודי הלאומי הבלתי מפלגתי מרבה בחקירה ודרישה וממילא גם בחשבון הנפש לפני כל קונגרס ציוני, מן הציוני הרשמי, לפי שזה האחרון יש לו כבר מן המוכן תשובות לכל שאלה ושאלה – תשובות שלימדוהו ראשי המפלגה או הסיעה שהוא נמנה עליה. אין הוא מוכרח כל כך לחשוב מחשבות חדשות, לחטט, לנקר, לבקר, לספור ולמנות ולירא ולפחד תמיד שמא טעה, מאחר שכבר חשבו אחרים בשבילו ועליו למלא רק את אשר נגזר עליו ממרומים.

שונה ממנו היהודי הלאומי שאיננו ציוני רשמי, היהודי שעליו לבקש ולמצוא בעצמו תשובות על כל השאלות המענות אותו ואינן נותנות דומי לו. עליו להתחיל תמיד מחדש ולסלול מסילות מחדש.

%d7%92%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%94-%d7%a1%d7%91%d7%99%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%a8%d7%a1%d7%97-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%a0%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%a2%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%91%d7%9c

גלויה מעוטרת ועליה הרב צייטלין ומקצת תולדותיו (שנת הלידה שגויה), כנראה סביבות תרס"ח (1908). "מכל מה שכותב נושב רגש חם ואהבת האמת".

כותב הטורים האלה הוא יהודי לאומי שאינו נמנה על שום מפלגה וסיעה ציונית. וביחד עם זה מעסיקות אותו כל השאלות המתעוררות בכל קונגרס ציוני, והוא מוכרח בבואו לחשוב חשבון העם וחשבון נפשו הוא לפני הקונגרס הציוני הבא, לבקש ולמצוא את דרכו הוא, את פתרונו שלו המיוחד לו, ולהתוות ביחד עם זה לפני רבים הקרובים אליו ברוח את דרכי הפתרון ההוא.

ובבקשי את דרכי אני ובבואי הפעם בשורת מאמרים על רבות מן השאלות העומדות על הפרק לפני הקונגרס הציוני הבא, אני מקווה להועיל לא רק ליהודים לאומיים בלתי מפלגתיים כמוני, כי אם גם לציונים רשמיים אשר אוזנם ערה להקשיב ולשמוע גם את אשר יהגה איש שאיננו שייך למפלגתם, ומוכשרים הם, במידה מרובה או מועטה, לביקורת עצמם ולביקורת מעשי העומדים בראשם. מוציא אני מכלל זה את אלה הציונים החושבים: הכל טוב ויפה. הכל – כהוגן. הכל – פורח. עולים אנו ועולים בלי הפסק. צומחים אנו ומשגשגים. התנועה מתגברת מיום ליום. הציונות כבשה את כל הלבבות ואת כל העמדות הציבוריות בישראל. עם ישראל חי ומתקיים על ידינו אנו. אומנם יש לנו שונאים רבים, בין מבפנים, בין מבחוץ, אבל למי אין כמו אלה? בכוחנו ובעוצם ידינו נכוף את כל העם היהודי לעשות רצוננו, ומכל שכן שיכול נוכל לכל המפריעים והמבקרים והטוענים – מבפנים.

עם כל אלה "השאננים והבוטחים" אין לי שום עסק. מי שעוצם את עיניו בחוזקה לבלי לראות את המציאות כמו שהיא, מי שרואה הכל לא בעיניו הוא כי אם כפי שמצווים לו לראות, מי שאיננו מוכשר להביט אל תוכם של הדברים והוא רואה רק מספרים וכיבושים מדומים בכל אשר יפנה, ומי שהוא ביחד עם זה גם שמאלי וטוב לו ניצחון אחד של מפלגה ציונית-סוציאלית זו או אחרת מכל תחיית הלאום – איך יוכל לחדור לרוחו של איש כמוני הרואה לפניו מיליוני יהודים הולכים וכלים, הולכים ונמוגים, והיהדות כולה הולכת ומתנוונת מתוקף המגפה האנטישמית מבחוץ וההריסה שאינה פוסקת – מבפנים?

אם מראים לציוני כזה על מיליוני היהודים העומדים על פי התהום, ישיבך: מן הגלות התייאשנו זה כבר. לא לחינם הננו משוללי הגלות. ואם רע המצב מאד, ואם מצב רע זה ימשך וימשך, ואם גם ירע לנו שבעתיים – מה בכך? מה שנהרס שם, בגולה, נבנה אנחנו בארץ.

להמשיך לקרוא

מילים טרופות

יצחק כהן, הוא משורר ומוזיקאי צעיר (28) ומחונן, העובד בימים אלה על הפקת מופע ראשון ועל ספר שירים. את יצחק, המתגורר במושב "שובה" ועובד ב"שומר החדש", ניתן להגדיר כמשורר של החצר האחורית – ולא רק מפאת מקום מושבו הפיזי בפריפריה. השירה שהוא כותב מצויה על התפר בין התשוקות הכמוסות ביותר ובין רצפת המציאות הקשוחה בה הן מוטחות שוב ושוב, ולא חוסך במילים בוטות ובועטות לשם כך.

שירה היא עניין לטעם אישי, ויש המעדיפים את האינטימיות כאשר היא מוגשת ברכוּת ועל מצע משוכלל של מילים מהמקורות – רוח חרישית הנושבת מגן עדן. יצחק כותב כמי שהושלך מגן עדן, "דפוק וזרוק" כלשונו של אורוול, אך גם כאשר הוא משתולל או פולט ניבול פה נפרשת לעיני הקורא נפש עדינה ורגישה – שהריאליזם הקשוח שלה עוד מבליט את העדינות והרגישות שלה.

את הכותרת "מילים טרופות" בחר יצחק לקובץ השירים, המתאר את ה"היות בעולם" שלו – היות בעולם שלא לכולם שמורה ההזדמנות "להיות בו". מוגשים כאן ממנו מספר שירים מיושבים בדעתם, כאלו שאינם חורכים מדי את האזניים.

י' זָרַק עַצְמוֹ מִן הַחָלוֹן,
מִישֶׁהוּ הִשְׁאִיר תְּרִיס פָּתוּחַ בַּמַּחְסָן.
י' נִדְקַר בְּבִטְנוֹ. נִפְצַע קָשֶׁה
בְּסָכִּין קֵהָה שְׁמִישֶׁהוּ סוֹבֵב שׁוּב וָשׁוּב.
תַּחַת אַרְגָּז מַשָׂאִית. תַּחַת גַּלְגַּל מְכוֹנִית.
נִמְצַא לְלֹא רוּחַ בְּפִיר מַעָלִית. י'
חוֹלֵם סְרָטִים, כֹּל עֶרֶב
מִישֶׁהִי אַחֶרֶת מְבַקֶּרֶת בַּחָלוֹם.
י' עוֹטֶה מְעִיל נוֹצוֹת, רֹאשׁוֹ
חָשׂוּף בּוֹעֵר בָּאֵשׁ, עֵינֵי י' שְׁחוֹרוֹת מְאֹד
הֵם פֶּתַח בּוֹר קִבְרוֹ. י' שׁוֹאֵף
לְהִיבָּלַע בְּחוֹר הַמִקְלָחוֹן, אֶת כֹּל מֵעָיו
יַגִּיר לְשָׁם, אֶת כֹּל רִירֵי מוֹחוֹ. י' הוּא
גֶבֶר מְאוּבְחָן, זֶה לֹא סְתָם הָאַהֲבָה
לִמְשֻׁגָּעִים – הֵם מְסִיחִים אֶת דַּעֲתוֹ.
י' מַרְבֶּה לְשׂוֹחֵחַ עִם עַצְמוֹ
מַרְבֶּה לְגַדֵּף אָנִי חֲסַר כָּבוֹד וְלֹא קָשׁוּב
לָהוֹרָאוֹת. י' מְדַמְיֵן
שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שִׁירִים, י' מְדַמְיֵן
שֶׁהוּא כַּפַּיִים סוֹעֲרוֹת, סְפּוֹטִים בִּצְבָעִים,
תְּשׁוּאוֹת אַהֲבָה מִתְמַשְּׁכוֹת.
י' לֹא יוֹדֵעַ לִבְכּוֹת

שֵׂכֶל שֵׂכֶל,
לֵית רְשׁוּתָא לְאַף בַּר נָשׁ לְאִשְׁתַּחְרְרָא מִינָךְ.
אַנְתְּ הוּא דְכַבַלְתְּ לְכוֹלָא נִבְרָאִים בְּגוֹ תַּבְנִיּוֹת הַסְבָּרָה.
אַנְתְּ הוּא דְיָהִיב שְׁמָא לְכוֹלָא
וְאַף לְמָאן דְּבַעֵי לְמֵיקַם עֲלָךְ בְּמֶרֶד.
וְכֹל בִּיקוֹרוֹת וְקִטְרוּגִין דְּאִתְאַמְּרוּ עֲלָךְ בְּכָל דָּר וְדָר
אִתְעֲבִידוּ עַל יְדָךְ וּבְמוּשָׂגִים דִּילָךְ.
וְלֵית דְּפָתַר רָזָא דָא לְבַר מֵאִילֵין דְּאִתְחַרְפָנוּ אוֹ דְּמִיתוּ בְּיִסּוּרִין
[נ"א: וְלֵית דְּפָתַר רָזָא דָא וְלֵית דְיִפְתֹּר]
מָאן יֵימָא לָן מַה לַּעֲשׂוֹת?!
(שיפוצי זהר, פרשת תולדות יצחק)

להמשיך לקרוא

"מי יראני את האורות בתוך חשכת מצרים"

פורסם ב"אסיף", ביטאון איגוד ישיבות ההסדר, כרך ד, תשע"ז

שני מאמרי זיכרון והערכה על הראי"ה קוק שכתב הרב הלל צייטלין, המצטרפים לשני מאמריו הקודמים – "בין שני הרים גדולים" ו"הקו היסודי בקבלה של הרב קוק".

 

המאמר הראשון – "מה היה הרב קוק אומר כעת" – הופיע בשנת תרצ"ז (1937), שנתיים לאחר פטירתו של הראי"ה קוק, ומכיל פולמוס ער ונוקב עם תלמידי הראי"ה קוק חברי "המזרחי" שהתנגדו לתכנית החלוקה. המאמר השני – "מספר מילים אודות ה'חסיד שבכהונה' הגדול" – הופיע בשנה שלאחר מכן, ולצד דברי השבח נועד גם לקדם את הפצת ספרי הראי"ה קוק ברחבי פולין.

על הזיקות המיוחדות שנמתחו בין הראי"ה קוק והרב צייטלין טרם נכתבה המילה האחרונה. בעצם ימי השואה, בשנת תש"ד (1944), עוד בטרם היוודע באופן סופי דבר גורלו של הרב צייטלין, פרסם הרצי"ה קוק ב"ספר צייטלין" את רשימת ההערכה "זכר למקדש הלל". פרופ' יונתן מאיר כתב לפני למעלה מעשור מחקר מקיף בנושא ב"דרך הרוח: ספר היובל לפרופ' אליעזר שביד", בשם "תשוקתן של נשמות אל השכינה". אך מספר רב של מכתבים, מאמרים ותעודות שונות עדיין ממתין לראות אור.

לאחר שפרסם הרב צייטלין את הספרון "דבר לעמים", בשנת תרפ"ח (1928), כתב לו הראי"ה:

"ידידי הסופר המרומם, טהור הרעיון עמוק הרגש וגדול הדעה, מוה"ר הלל צייטלין שליט"א, שלום רב,

רב מכדי שיוכל מכתבי הקצר שיש בכחי לכתוב כעת הוא רגש התודה שהנני חש בלבבי לכבודו על הענג אשר השביעני בספרו המצוין 'דבר לעמים' בכללותו ובפרטיו. אמת הדבר שלא נכרתה עדיין האוזן אשר לעמים עד לכדי שמיעה של תוכחת חיים. אבל אין האמת מפסידה את זכותה גם אם מעטים הם מקבליה.

תחזקנה מחשבותינו הטהורות, תשלחנה פארותיהן לברכה לישראל ולעמים. בציפיה שאור ישראל מהרה יאיר את כל המאפלים, ובישעו ניוושע בקרוב, הנני חותם את ברכתי הנאמנה לכבודו וליצירותיו הטהורות, מהר הקודש מירושלים"

במכתביו מאותן שנים, מתייחס הרב צייטלין כמה וכמה פעמים אל "החבורה הקדושה" הנרקמת סביב הראי"ה קוק בארץ ישראל, ומפציר בהם לשלוח אליו מפרי עטם. "אבקש מכולם, מכולם, שישלחו דברים בעד המאסף האמור למעלה […] והמובחר – מהני מילי מעליותא, מילין דטמירין, שהנשמה בעקבתא דמשיחא צמאה להם כל כך […] ולכל לראש – מאת הארי שבחבורה אדמו"ר רא"י קוק הי"ו".

במכתב אחר לראי"ה, משנת תרפ"ז, הוא חותם – "הנני משתחווה מרחוק ודורש שלומו ושלום תורתו", ובמילים הבאות הוא פותח את אחד המאמרים המתורגמים כאן לראשונה:

"יש אצל היהודים רבנים גאונים; יש אצל היהודים משוררים גדולים, כמו גם פילוסופים גדולים; וכן דרך-קבע מקובלים גדולים, צדיקים וחסידים. ועדיין, עומדים אנו נפעמים נוכח דמותו הרוחנית של אותו יהודי שחי בדורנו אנו, שהיה גם גאון עצום בנגלה, גם מקובל גדול, גם חסיד גדול, ובו בזמן גם פילוסוף גדול ומשורר גדול.

רבי אברהם יצחק הכהן זצ"ל קוק היה אותו יהודי פלאי, בהיותו "שלמותא דכולא", "כרכא דכולא ביה", "איש אשכולות", שליהודים לא היה כמותו מאז המהר"ל מפראג"

 

מרטין בובר

המאמר "מרטין בובר: לרגל בואו למדינת פולין" פורסם ב"דער מאמענט" בשנת תרצ"ט (1939), חודשים מועטים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בובר, שהיה אז חבר סגל באוניברסיטה העברית, נשלח מטעמה לסדרת הרצאות ברחבי פולין.

הזיקות בין שני אישים אלו הן רבות ומרתקות. הרב צייטלין התוודע לבובר כארבעים שנה קודם לכן. בקונגרס הציוני החמישי בתרס"א (1901), לקראת סיומו של הקונגרס, נשא בובר נאום בדבר הצורך החיוני בהתחדשות יהודית-תרבותית לצורך מפעל התחיה הלאומי. בובר היה פעיל מרכזי ב"פרקציה הדמוקרטית", שפעלה מכוחו ובהשראתו של אחד העם, ובינה ובין הציונות המדינית מבית מדרשו של הרצל שרר מתח מתמיד. בנאומו, תבע את תמיכתה של ההסתדרות הציונית בהתחדשות התרבותית, והתעמת על כך ישירות עם הרצל. בעקבות נאום זה, והניסיון לבלום אותו, יצאו מהאולם במחאה בובר וחבריו, ועמם נציגים נוספים שרצו להביע תמיכה – בכללם הרב צייטלין.

ברשימה "מן הצד" אודות הקונגרס הציוני החמישי, הרב צייטלין אינו מציין פרט כלשהו מנאומו של בובר, אולם הוא קובע שמבחינתו "הרגע היפה ביותר" בקונגרס היה אותה סערה אודות התרבות היהודית. הוא עצמו לא נמנה, לדבריו, על חסידי ההתחדשות התרבותית מבית מדרשו של "אחד העם", אך היה סבור שהרצל צריך להקדיש תשומת לב רבה יותר למרטין בובר ולנושאים שהוא וחבריו מעלים לסדר היום.

פעילותו הציונית של הרב צייטלין הייתה תמיד ריאליסטית, ועסקה בסבלו הממשי של העם ובצורך הדחוף לחלץ את העם מן הסבל. בובר, לעומתו, מתח ביקורת חריפה על הרצל ועל תפיסתו את הציונות – בפרט בכל הנוגע למניעים הכרוכים בסבל ובאנטישמיות. הבדל זה בין הרב צייטלין ובין בובר משתקף גם בפרישה שלהם מהתנועה הציונית: בעוד בובר סיים את פעילותו הציונית בשנת תרס"ד (1904), בין היתר כדי שיוכל להתמסר לפעילות התחייה התרבותית והרוחנית, הרב צייטלין פרש מהתנועה הציונית כשנה לאחר מכן בעקבות דחייתה את תכנית אוגנדה.

זיקות אלו, על הדומה והשונה ביניהן, ממשיכות גם לאחר מכן. הרב צייטלין ובובר מתחילים לכתוב אודות החסידות באופן שיטתי באותן שנים – סביבות תרס"ה-תרס"ו (1905-1906). בהמשך הם אף עומדים בקשר ישיר, והרב צייטלין מפרסם מאמר בביטאון היהודי-גרמני שבעריכת בובר – "דר יודה". המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה, גם מחוללת בשניהם תפנית ו"הפיכת לב": הרב צייטלין ישוב אל המיסטיות העמוקה של שנות נעוריו, ואילו אצל בובר יופיעו ניצני הגותו הדיאלוגית.

במאמר זה, שהוא גם אחד ממאמריו האחרונים של הרב צייטלין, מתוארים אישיותו ופועלו של בובר מתוך הערכה רבה – זאת, על אף שבאותן שנים הפער הדתי, הפוליטי וההגותי ביניהם מצוי כבר בשיאו. כשנתיים קודם לכן, בשנת תרצ"ז (1937) כותב לו הרב צייטלין במכתב אישי: "בנידון זה הנני חושב את כבודו לאח ברוח (אף על פי שהשקפתי על ה"התגלות" בדת היא יותר אורטודוסקית וגם הנני קרוב יותר מכבודו אל העממיות הישראלית)". המילים "אח ברוח" מודגשות במקור בקו.

 

אם בשורת הגאולה של תיאודור הרצל עדיין נתונה לוויכוח – וזאת מבלי להבחין בכך שכבר לפני שני עשורים הוענקה לנו הצהרת בלפור, ועמים וארצות הכירו בזכותנו לבית לאומי בארץ ישראל – דווקא רעיונו האידיאליסטי של אחד העם, קרי: הקמת מרכז רוחני בארץ ישראל, קורם עור וגידים, דם ובשר. דווקא המופשט, הערטילאי, הרוחני, זה שהיה נראה לנו פעם כה רחוק ותלוש מהחיים הריאליים – עתה היה כמעט לחלק מהוויית חיי היום-יום שלנו.

בדרכה של בשורת הגאולה של הרצל, ניצבים כיום מרד אנרכיסטי של ערביי ארץ-ישראל, מרד מאורגן של מדינות ערב סביב, הסתה פרועה מצד שונאיה המרובים של המדינה הצעירה, התלבטות תמידית מצד אנגליה עצמה, קרע פנים-יהודי עמוק – ניצני חורבן עוד טרם הוקם הבית הלאומי.

לעומתם, הדרך אל ה'אחד העמיזם' סלולה ופנויה. מעט החיים העבריים המתנהלים כיום הם סוג של קונצנזוס כללי בקרב כלל התושבים בארץ; המרכז ללימודי עברית – גם שם; עיתונים בעברית, ז'ורנאלים בעברית, ספרים בעברית בכל תחומי הספרות והמדע – גם שם; ועל כולם – האוניברסיטה העברית שהופכת באמת להיות המרכז לחכמת ישראל, מרכז של פילוסופיה ושל פילולוגיה, של תורת העמים והמדינות, של מדע הטבע ושל מחקר הטבע, ולאחרונה גם מרכז לפניות פרקטיות של החוקרים, ברפואה וכדומה.

%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%95-%d7%a0%d7%a7%d7%99-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8

תמונתו המפורסמת של הרב צייטלין, שנות השלושים המאוחרות

ספק אם היה אחד העם בעצמו מכיר במרכז הרוחני הנוכחי הקיים בארץ ישראל. יתכן מאד שהיה רווה ממנו מעט מאד נחת, כשם שרווה אך מעט נחת מבית הספר הוותיק ביפו. שכן אחד העם אהב רק את עמקות המחשבה, ולא את מה שמתפזר לאורך ורוחב. אך לעין המתבונן הממוצע נגלה עולם רבגוני בכל גווני הרוח בארץ ישראל, הנדמה כהמשך ישיר ותואם לתפיסתו הציונית של אחד העם, המשך שלדידו של לילינבלום ושאר חובבי ציון, ופשיטא שלדידם של הציונים המדיניים – נראה כמעט כמו בטלנות גרידא. אך ציונות זו הוכיחה את עצמה ככזו המסוגלת להתגשם ולהפוך לריאלית אף יותר מאשר 'חיבת ציון' ה'פרקטית', ומכל שכן שהיא קרובה להתגשם מהציונות המדינית של תיאודור הרצל.

להמשיך לקרוא

מכתב ראשון לאחד העם

בארכיון אחד העם שבספריה הלאומית שמורים כמה עשרות מכתבים וגלויות ששלח הרב צייטלין לאחד העם (אשר צבי גינצברג) בשנות היצירה הראשונות שלו. מכתב זה שלפנינו, שנשלח בה' באלול תרנ"ו (14/8/1896), הוא הראשון בסדרה, וככל הנראה הוא גם התעודה המוקדמת ביותר של הרב צייטלין שהגיעה לידינו. הלל צייטלין, רווק כבן 25 שמתגורר אצל אמו הענייה בקורמה ומסייע בפרנסת הבית, מציג את עצמו ואת ההשכלה שרכש בפני אחד העם (הצגה דומה מאוד לאוטוביוגרפיה שיכתוב כשלושים שנה לאחר מכן). את המכתב לא שלח מביתו. הוא טרח עד לוורשה – מסע שעלה לו בסכום נכבד – בכדי למסור את כתב היד הראשון שלו ישירות לאחד העם. ברם כפי העולה מהמשך ההתכתבות תוחלתו נכזבה, משום שאחד העם לא שהה באותה עת בוורשה (באותם ימים נערכו ההכנות האחרונות להופעת כתב העת החדש, "השלח"). את "תורת האדם" הותיר במערכת "אחיאסף", וצרף לה את המכתב.

ממכתב זה ומהבאים אחריו עולה כי לרב צייטלין היו לא מעט ניסיונות כתיבה ורעיונות לכתיבה בטרם פרסם את "הטוב והרע" ב"השלח"; ניסיונות ורעיונות שנדחו מסיבות שונות. כך גם מתחוור שכעבור חודשים אחדים, בראשית שנת תרנ"ז (1897), נישא הרב צייטלין לאסתר קונין, וקבע את מגוריו בסמוך לבית הורי אשתו באוברוביץ'. בסופה של אותה שנה יעבור הזוג להומל, שם יחבור הרב צייטלין ליוסף חיים ברנר ולשלום סנדר באום, ושם גם יתוודע לניטשה (במכתב זה, כשנה ומחצה קודם לכן, שמו של ניטשה אינו מופיע). מצבו הכלכלי יוסיף להיות בכי רע, והוא יפנה מספר פעמים לאחד העם ויבקש תמיכה כלכלית וכן משלוח של ספרים שונים (בעיקר בגרמנית) שאינם ברשותו.

שורת התאריך שבראש המסמך והכתובת שבסופו תורגמו מרוסית. מילים שנכתבו בצורתן היידית תועתקו לעברית, לצורך נוחות הקריאה.

 

ורשה, 14 באוגוסט

אדוני אחד העם!

בן עיר קטנה אנכי ובתוך עיר קטנה אנכי יושב. הנני אחד מאותם הנקראים בשם אידאליסטים, או כפי שיקראם עמנו בשם: "לא יצלחו לכל מלאכה". מיום עמדי על דעתי קראתי בעיון רב כל ספרי ספרותנו העתיקה והחדשה, דרשתי, חקרתי, התבוננתי בכל מאמרי הסופרים למיניהם, לא הנחתי דבר קטן ודבר גדול בספרותנו שלא חרצתי עליו משפטי ושלא בקרתי בבקורת חופשית, נשאתי ונתתי בענין הלאומיות, ישוב א"י, תחית השפה, חקר ספרות ישראל, וגם מספרות הכללית לא הנחתי ידי: קראתי בעיון רב כל ספרי המופת למיניהם, ספרי המבקרים: בלינסקי, דוברליובוב, פיסארב, מכאילובסקי וכדומה, כל ספרי: ספנסר, בוקל,[1] דארווין, מיל, דרפר,[2] אועוועל [=הְיוּאֶל],[3] ספרי קורות הפילוסופיה רבים ושונים כמו: [מילה חתוכה], קונו פישר, וובר[4] וכדומה, ספרי פילוסופיה רבים במקוריהם הראשונים כמו: ספרי שפינוזה, קאנט וכדומה. נתתי אל לבי לפתור גם את כל "השאלות הנצחיות", לתקן עולם במלכות העבודה והשווי המוחלט, נמשכתי אחרי דעות טולסטוי וכדומה.

אך ראיתי ונוכחתי כי כל זה לא לעזר ולא להועיל, כי קריאתי המפוזרת, פיזור כוחותי וכשרונותי, חפצי ומגמתי להועיל לכל המין האנושי – לא יעשה פרי ישווה לו, ראיתי ונוכחתי כי סוף סוף כחות כל איש פרטי מעטים ודלים מאוד וברצותו לתפוס הרבה לא יתפוס גם המעט, אז נתתי אל לבי לצמצם את חוג פעולתי רק בתוך בני עמנו ולעשות כל אשר יש בכחי לעשות. אך באשר רעיון הלאומיות במושגו הזה זר ומוזר לי, ובשבתי בתוך עמי (כי בתוך עיר קטנה המלאה יהודים מדור הישן אני יושב) וכל מעלותיו ומגרעותיו גלוים וידועים לי, רב יותר מלסופרים רבים אשר כבר התרחקו מאופן חיי בני עמנו וכבר היו ל"בני אירופה" בתהלוכותיהם ואופן חייהם – גמרתי בלבי לפעול פעולתי בתוך עמי מנקודת ההשקפה האנושית הכללית כפי שנגלתה על ידי היהדות, ועל כן הייתה ראשית פעולתי ללקוט מאמרים ופתגמים רבים ושונים מספרי חכמי ישראל וחכמי האומות ולסדרם בסדר ישר ונכון, באופן אשר יתנו לפני הקורא השקפה שלמה (כפי האפשר) על החיים בכלל ועל המוסר והמידות בפרט, מנקודת ההשקפה האנושית הכללית ועם כל זה מתאימה לרוח היהדות בחלקה האנושי הכללי, וד"ל. ובכן יצא הספר הזה אשר לפניכם היום, אשר בשם "תורת האדם" כניתיו.

להמשיך לקרוא

על הסובייקטיביות

זה מספר שנים שד"ר אליעזר מלכיאל משמיע קול ייחודי ומעניין בשדות הפילוסופיה והפילוסופיה היהודית. אליעזר, תושב תקוע, מלמד באוניברסיטת בן גוריון ובמספר בתי מדרש. עבודת הדוקטורט שלו, "אינטנציונליות וסף האמפיריציזם" (הוגשה בשנת תשנ"ז) עסקה בהיבטים שונים של הסובייקטיביות מנקודת מבטה של הפילוסופיה האנליטית (הופיעה מאוחר יותר כספר – "כוונה, תחושה, רגש: סובייקטיביות ודרכי הבהרתה הפילוסופיות").

במשך השנים פרסם אליעזר עוד ספרים ומאמרים, כאשר החוט החורז את כולם, במידה זו או אחרת, הוא עיון מתמשך במרחבי הסובייקטיביות. בדרך עיונו הרגישה לדקויות הוא פותח צוהר לאפשרויות חדשות ומגוונות להתבונן בפלאי העצמי, שאינן נופלות בפחי הרלטיביזם, הקיבעון או הטרחנות.

המאמר להלן התפרסם תחת הכותרת "מה בין השאלה 'מה זה אומר לי?' לשאלה 'מאי אהניא לי רבנן?', בגיליון 55 של כתב העת "דעות". למיטיבי לכת מומלץ גם לעיין במאמרו "על ביקורת, זהות והונאה עצמית" – המותח ביקורת על התאוריה הביקורתית, ובמבוא שכתב לספרו של צ'רלס טיילור, "מועקת המודרניות".

 

המושג "החסידות החדשה" נקשר לעתים קרובות עם "העידן החדש". אחת מנימות החבל שקושר ביניהם היא ההתמקדות בהיבט ה"סובייקטיבי", שמסיט את החשיבה לשאלה "מה זה אומר לי?". המפנה הסובייקטיבי הזה הוא מוקד להתקפות על החסידות החדשה ועל העידן החדש, והוא מתפרש כמפנה נרקיסיסטי אגוצנטרי. הפרשנות מניחה שמטרת השאלה היא בחינת התועלת והרווח שמביאים הלימוד או הציווי או האמירה התורנית לשואל. כשהשאלה מובנת באופן הזה, היא מאיימת לעמעם את יראת השמיים ואת המחויבות לתורה ולהלכה (המבקרים מוצאים טעם דומה לפגם גם בשאיפה "להתחבר" לתורה, שמגלמת גם היא את המפנה הסובייקטיבי). יש להודות כי השאלה עלולה לנבוע ממקום נרקיסיסטי, אבל איני סבור שזה עוקצה המהותי. אכן יש בה עוקץ, והיא ראויה לבחינה ביקורתית, אך כדי לדון בה ולבקרה כדאי לנקותה מנספחים מקריים.

בפסקאות הבאות אבקש להעמיק במשמעותה של השאלה הזו ובעמדה הרוחנית שהיא מבטאת. העוקץ בה טמון בזה שהיא חושפת את ממד המשמעות הקיומית והסובייקטיבית של המצווה, האמונה או האמירה. ודוק – חשיפתו ולא יצירתו, משום שהממד הקיומי תמיד קיים ונוכח ברקע, ובעצם בתשתית. מי שמתעלם מהמימד הזה ותופס את המציאות שמולו כאובייקטיבית ניצחת, מחוץ להישג ידם של מחשבה, ערעור וביקורת, אינו באמת נפטר ממנו – הוא רק מדחיק אותו ומעצים בזה את עיוורונו כלפיו. מי שנעשה מודע לו, אנוס (או זוכה) להכיר בכך שבמציאות שהוא רואה מולו נשקף אליו (גם) הוא עצמו; שהמציאות שמולו מבטאת (גם) עמדה סובייקטיבית-קיומית, אחת מיני רבות, אפשרות בתוך שדה רחב של אפשרויות. מכלול חדש של שאלות נפתח לפניו, ועמו סכנות – או הבטחות – לערעור ותמורה.

כדי להבהיר את האמירות המופשטות האלה, אמחיש אותן בדוגמאות קונקרטיות.

להמשיך לקרוא