דת החילונות

הרב יצחק גינזבורג העביר לפני כשבוע שיעור מעניין בנוגע לאפשרות של השלמה הדדית בין דתיות וחילונות. הרב גינזבורג, ששמו נקשר לרוב עם זרמי ימין רדיקליים, הוא הוגה חסידי עמקן ומקורי, מלחין ויוצר, שעוסק בין היתר גם בתיאולוגיה פוליטית על פי פשוטו (הנפיצה) של ביטוי זה.

אם תחומי עיסוקו העיקריים של הרב גינזבורג – לצד חסידות וקבלה – היו בעבר מדעים מדויקים ופסיכולוגיה, בשנים האחרונות עולים בשיעוריו מדי פעם גם נושאים מפתיעים מתחום הספרות, האמנות או הפילוסופיה. כך נידונים בשיעורים השונים – בדרשות רבות-גימטריות – מהפכת לימוד התורה לנשים לצד פיתוח סקרנות אינטלקטואלית, יצירתו של טולסטוי לצד אמנות מודרנית, חייו של זמר רוק אמריקאי לצד מקורותיה היהודיים של שחקנית קולנוע מפורסמת (!). המעבר ממדעי הטבע למדעי הרוח – הוא עצמו יכול להעיד על תהליך מעניין ביחס לחילונות, שמקבל בשיעור זה ביטוי שיטתי. מדובר בתמה עקרונית אשר הייתה קיימת אי-אז בישיבת "מרכז הרב" בימי תפארתה (או בניסוחה המוכר: "האם יש לחילונים משהו ללמד אותנו").

לצד גדלותו בתורה, מקוריותו והספקיו המרשימים, הרב גינזבורג מחזיק בתכונה חשובה נוספת: הוא מכנס סביבו חבורה מוכשרת של לומדים. ניכר שאלו אינם רק עושי-דברו או 'דולים ומשקים', אלא גם יצירתיים ובעלי סקרנות אינטלקטואלית – שבמידה רבה ניתן לראות בהם את האחראים למפנה האחרון. אלו הם, בלשונו-שלו, "בעלי תשובה" אמיתיים.

להלן סיכום של הנאמר בשיעור בראשי פרקים, כפי שהתפרסם באתר "גל עיני".
 

הדיון הציבורי על "הדתה" מלווה הרבה מתח ועוינות. על כן, הדבר הראשון שיש לומר הוא שעלינו להרבות אהבה, שלום ואחוה, כמו שציוו חכמינו במשנה "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום", במיוחד בימים אלו של חודש אב (שבתחילתו מציינים את מות אהרן הכהן).
 

בעד הדתה

אולם כדי להגיע לאהבה ושלום אמת, אין להסתיר את האמת עצמה. עמדה מסתתרת ומתנצלת של הציבור הדתי אינה הפתרון.

יש לומר בפשטות: אם הדתה פירושה השפעה על מישהו לשמור את מצוות התורה, ודאי שאנו בעד הדתה! כך ממשיכה המשנה "הוי מתלמידיו של אהרן… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", מתוך אהבה גדולה לכל אחד ואחת, אנו רוצים להראות לו את המאור שבתורה ולזַכּוֹת אותו בקיום המצוות. מי שזכה להכיר באמת וביופי שיש בתורה ובמצוות, המאירים את הנשמה ואת העולם, מצוּוֶה להפיץ את האור והטוב לאחרים ולא לדאוג רק לעצמו בבחינת "אני את נפשי הצלתי".

"כל ישראל ערבים זה בזה" – כל עם ישראל כגוף אחד גדול, ומצבו של כל אחד נוגע מאד לחברו. לכן אם יש יהודי שאינו מכיר את החומש והסידור, שלא טעם טעמה של שבת ואינו מניח תפילין – אנו דואגים לו מאד ורוצים לחבר אותו אל המורשת היהודית השורשית. כמובן, הכל מתוך הסכמה ובדרכי נועם ושלום. לכולנו יש מה לתקן, וכל אחד יתרום ממה שיש בו לאחרים. זהו חלק מתהליך התשובה: על כולנו לחזור בתשובה והתשובה תביא את הגאולה.
 

שתי דתות?

אולם כדי להביא לשלום אמתי בתוכנו, צריך להעמיק בשורש המחלוקת ולמצוא את המקום המאחד בין הדעות.

מקובל לומר שבשני הקצוות נמצאים אלו הדוגלים בהדתה (כמונו) מצד אחד, והדוגלים בחילון מצד שני. אבל במידה מסוימת מדובר במאבק בין שתי דתות, שהרי לחילוניות הקיצוניות יש מאפיינים של דת (כדבקות קנאית בהשקפה מסוימת), "דת החילוניות" לעומת דת היהדות.

המצב הזה נוצר הרבה מתוך ריחוק, בורות ודעות קדומות. אבל יש משהו נוסף: השלום המיוחל יבוא כאשר יתגלה השורש של "דת החילוניות" בתוך התורה עצמה!

פירוש הדברים: עיקר-העיקרים של דת החילוניות הוא המושג נאורות, מלשון אור, וכֹהני הדת הם אנשי המדע והקִדמה הנאורים הלוחמים בבערות החשוכה. בצורה הקיצונית, האור הלבן אינו מכיר כלל בגבולות ואיסורים ודוגל בחופש ושוויון מוחלט. כל מה שבלבך עשה, כי אין אסור ואין חובה (ובלבד שלא תפריע לחופש של השני).

לעומת דת החילוניות העוסקת במושגי אור-חושך, הרי דת היהדות מדגישה יותר את ציר המושגים טוב ורע. היהדות מגדירה מעשים מסוימים כאסורים, רעים ומגונים, לעומת מצוות ומעשים טובים, "סור מרע ועשה טוב", בעוד דת החילוניות מתקוממת נגד עצם השיפוט והצבת הגבולות וטוענת שביסוד הכל מותר.

להמשיך לקרוא

רבי יצחק לוריא, האר"י (ב)

חלקה השני והאחרון של סדרת המאמרים הארוכה "רבי יצחק לוריא (האר"י): למלאת ארבע מאות שנה להולדתו". חלקה הראשון כאן.

 

י. "רשימו"  ו"קו"

אף שנסתלק האור לצדדין ונשאר מקום פנוי, בכל זאת לא נראה המקום ההוא, שנפנה לעמידת העולמות, ריק לגמרי מן האור האלהי, כי אם נשארה בו הארה אלהית נגוזה וטמירה בסוד "רשימו", כי אין שכינה זזה ממקומה אלא אם כן משארת רושם.

ואולם גם בזה לא נשלמה עוד ההכנה לבריאת העולמות, כי אם נשתלשל קו אור אלהי מיוחד אל המקום הפנוי.

"ראש העליון של הקו נמשך מן האין סוף עצמו ונוגע בו, אמנם סיום הקו הזה למטה בסופו אינו נוגע באור אין סוף, דרך הקו הזה נמשך ונתפשט אור אין סוף למטה (ובמקום החלל ההוא האציל, ברא ויצר ועשה כל העולמות כולם), וקו זה כעין צינור דק אשר דרך בו מתפשטים ונמשכים מימי אור העליון של האין סוף אל העולמות אשר במקום האויר והחלל" (עץ חיים, היכל א"ק שער א' ענף ג')

ואולם מה היא המהות האצילית של ה"רשימו" ושל "הקו והחוט"? ולמה הוצרכו שניהם? וכי לא היו העולמות יכולים להיברא ולהתקיים ולהיראות כנפרדים – על ידי ה"רשימו" האלהי לבדו או על ידי ה"קו" לבדו? ובמה נבדלת מהותו של האור המאיר מ"רשימו" ממהותו של האור המאיר ב"קו"?

דבר זה מבואר בסגנון ציורי ע"י רבי עמנואל חי ריקי ב"יושר לבב" שלו, ובסגנון יותר פילוסופי ב"קל"ח פתחי חכמה" של לוצאטו.

דרכו של רבי עמנואל:

"על ידי הצמצום – החלל ההוא, שנשאר ריקן מעצם אורו הפשוט טרם יתפשט הקו בתוכו, היה כולו דין לגבי לגבי עצמותו המקיף שנתרוקן ממנו, ובראותו יתעלה ברצונו הקדום שהעולמות אשר יבראו בתוכו לא יכלו לעמוד, המשיך בו מעצמותו המקיף, שהוא חסד פשוט, בתוך רושם החלל ההוא, ואותו חלק רושם שהיה דין, כדאמרן, בעבור בו הקו שהוא חסד גמור נתמתק ונהפך לרחמים"

באור הדברים: אם היה הקו לבדו בתוך החלל והמקום הפנוי לא היה בעולמות כל מקום לדין (והרי כל עיקרו של הצמצום בא לגלות שורש הדין), כי הקו הנמשך מאור אין סוף, שכולו חסד מוחלט, גם הוא רק חסד הנהו. ואם היו העולמות נאצלים, נבראים, נוצרים ונעשים רק בכח ה"רשימו" שנשאר במקום הפנוי, לא היו יכולים להתקיים ע"י רבוי הדין שבהם, שהרי כל עיקרו של המקום הפנוי הוא הסתלקות החסד האין סופי ממנו, כי על כן באו גם שניהם: ה"רשימו" האלהי בתוך המקום הפנוי בשביל מחשבת מדת הדין, וה"קו" האלהי הנמשך ישר מן אור האין סוף שכולו חסד, בשביל שיתמתק הדין ע"י החסד וייהפך לרחמים.

וזהו שאמרו חכמים: "בתחלה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים".

"מדת הרחמים" היא, לפי הקבלה, לא חסד גמור, כי אם חסד שעבר דרך מדת הדין והמתיקה – "הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא הרחמים". טוב גמור בלי כל גבול ומידה, בלי כל טעם וסיבה, בלי כל חשבון ומעצור, טוב לכל בשווה, לראויים ושאינם ראויים – זהו חסד. חסד שעבר דרך מעבר של מדת הדין, חסד בגבול ובמידה ובחשבון ודווקא לראויים לו – זהו רחמים. כשעבר ה"קו", החסד האלהי, דרך מעבר החלל עם ה"רשימו" שבתוכו, באה מדת הרחמים שנתנה יכולת לעולמות להתקיים.

דרך רבי משה חיים לוצאטו:

"ברשימו נשרש כל מה שעתיד להיות, ומה שלא הושרש שם לא יכול להיות אח"כ, ואף על פי כן, כל המושרש שם לא היה יכול להמצא אלא אם כן הבלתי תכלית עצמו ינהג אותו, אלא שהבלתי תכלית אף על פי כן לא יפעל אלא מה שמושרש ברשימו, והיינו כנשמה המנהגת את הגוף רק לפי מה שהוא, וזה נקרא קו אחד מאין סוף ברוך הוא הנכנס בתוך החלל. כי זה הענין בעצמו שהוא פועל ברשימו, היינו לפי הנבראים, אך הוא בעצמו פועל אותו בשלימותו, והנה זה הענין לפי הנבראים הוא – הרשימו, אך הדרך שהאור אין סוף פועל אותו הוא הקו שהוא לפי בלתי תכליתו, שהוא בלי תכלית" (קל"ח פתחי חכמה, סימן כ"ז)

תמצית כוונתו של לוצאטו היא: ה"רשימו" הוא האור האלהי שנשאר בתוך המקום הפנוי לאחר שנסתלק ממנו האור האין סופי. האור ההוא הוא פועל לפי זה רק בגבול ובמדה, בשעור ובקצב, הכל לפי מדת הצמצום. ואם נשתמש בסגנון המדעי המקובל בימינו עתה, האמר שהאור האלהי מתוך שנשאר להיות פועל תמידי בעולמות המוגבלים, והוא מקושר ונהדק ונדבק בהם, הרי הוא מסתגל אליהם. ואם היו העולמות נאצלים, נבראים, נוצרים ונעשים ומתנהגים בכל התקופות והדורות רק לפי ה"רשימו", היו חסרים אותו השפע האלהי שהוא נעלה מכל גבול – את המרחב האין קצי ואת היכולת לעלות בעלוי אחר עלוי ולהזדכך בזכוך אחר זכוך עד כדי התכללות גמורה באור אין סוף, כקו השמש הנכלל ובטל במאור. ואם היה ה"קו" האלהי פועל בעצמו בכל העולמות מבלי ה"רשימו", לא היה כל מקום לכל זו ההשתלשלות המפליאה וההתפתחות הארוכה של העולמות, מאחר שכולם היו בטלים ומבוטלים כבר באור האין סוף. לפיכך מתקיימת כל המציאות שלפנינו ע"י התמזגות ה"רשימו" וה"קו". ה"קו" פועל בחלל הפנוי וב"רשימו" כנשמה בתוך הגוף. הנשמה היא אלהית ואין סופית לפי טבעה, ובכל זאת היא מנהגת את הגוף לפי מדת טבעיותיו וכחותיו, וככה ה"קו" כשהוא לעצמו נשאר בבלתי תכליתו, והוא מעלה לאט לאט את המציאות כולה לאותו האין תכלית, ובכל זאת הוא פועל בהדרגה לפי התכליתיות והגבוליות של העולמות.

 

להמשיך לקרוא

רבי יצחק לוריא, האר"י (א)

סדרת המאמרים הארוכה "רבי יצחק לוריא (האר"י): למלאת ארבע מאות שנה להולדתו" התפרסמה מעל דפי השבועון הציוני "בדרך", בשבט-אדר תרצ"ד (1934). מבין עשרות המאמרים שהקדיש הרב צייטלין לחסידות ולקבלה, הייתה זו הסדרה הראשונה והיחידה שהוקדשה לקבלת האר"י.

קיימת עדות לכך שהרב צייטלין תכנן כבר בשנות העשרים המוקדמות – בעת שחיבר את ה"מפתח לספר הזֹהר" ואת "קדמות המסתורין בישראל" – להוציא לאור שתי מונוגרפיות: האחת על האר"י והאחרת על הרמח"ל. אפשר שמדובר בהמשך או בעיבוד לאותו פרויקט מוקדם, שלא יצא אל הפועל.

בין כך ובין כך, מדובר בסדרת מאמרים השווה באורכה לספר קצר. חלקה הראשון של הסדרה ביוגרפי (או הגיוגרפי), ומתאר את קורות חייו של האר"י ואת האגדות שנרקמו סביבו, ואילו חלקה השני הגותי יותר, ועוסק במושגי יסוד במשנתו. בניגוד לדבריו של גרץ, והבאים אחריו, כי האר"י הרחיק את הקבלה מן הפילוסופיה (תוך עיסוק בסגפנות, בגלגולים ובקמיעות) – טוען הרב צייטלין כי אדרבה, האר"י כלל בתורתו כמה מן הבעיות היסודיות ביותר של הפילוסופיה, ובכך אף הידק את הקשר ביניהן.

למרות שהרב צייטלין תכנן לכלול את הסדרה באסופת כתביו, היא לא נכללה בכרך "בפרדס החסידות והקבלה" שהוציא בנו, אהרן. להערכת הסדרה מצטרפים דבריו של גרשם שלום, שבמכתבו אל רבקה ש"ץ-אופנהיימר בעניינו של הרב צייטלין, ציין כבדרך אגב "הצטערתי שהשורה הארוכה של מאמריו על קבלת האר"י (על פי ספר עמק המלך) שנדפסו בשנות השלושים בוורשה לא הופיעו אף פעם מלוקטים כספר". כעת היא מופיעה בשלמות.

 

א. אגדה על דבר לידת האר"י

האגדה קלעה מקלעת שושנים מסביב להולדתו של האר"י. הבה אקטוף ממנה שושנה אחת, אשר ריחה יביאנו אל היכלו הפנימי של גיבור המסתורין בשנות המאות האחרונות.

"איש היה בארץ הצבי ושמו מוהר"ר שלמה לוריא ז"ל, והיה האיש ההוא תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע. ויהי היום ויוותר רבי שלמה בבית הכנסת לבדו עומד ומעמיק בסתרי חכמה, וירא אליו אליהו הנביא ז"ל ויאמר לו: שלוח אני אליך מאת אל עולם לבשרך, שאשתך תהר ותלד לך בן, וקראת את שמו יצחק והוא יחל להושיע את ישראל מיד הקליפות, על ידו יתוקנו נפשות רבות שהן בגלגול ועל ידו יתגלו סודות התורה הסתומים והחתומים. לכן השמר והזהר, שלא תמול אותו עד שאבוא אני ואהיה סנדק לרך הנימול. ויהי ככלות אליהו לדבר – ויעלם. וישב האיש שלמה כל היום בבית הכנסת, בוכה ומתפלל כל היום, וכך היה אומר: רבונו של עולם! אנא קיים נא את הבשורה שבשרתני, ואף על פי שאיני הגון וכדאי לכך, עשה למענך ולא למעני.

בלילה הלך האיש שלמה לביתו ולא גילה אף לאשתו את סוד הבשורה, וידע את אשתו ותהר ותלד בן. ויהי בצאת הילד מרחם אמו, וימלא הבית כולו אורה, וישמח האיש ביוצא חלציו ויחכה עד היום השמיני כדת, ויוליכהו לבית הכנסת למול אותו כמנהג, ויחפש חפש מחופש בכל פנות הבית לראות הבא אליהו ז"ל – כאשר הבטיח – אם לא? וכל העם אץ באיש לאמר: גש, החזק בנך למולו, והוא השיב: עוד לא באו כל קרובי… עברה שעה אחר שעה, עברו שעות רבות, ואליהו איננו. וידבר האיש במרירות נפשו: אם לא בא אליהו – הנה עונותי הטו אלה. רק מרוב עוונותי לא נתקיימה בי הבשורה הרוממה, וימרר האיש בבכי.

ויגלה אליו אליהו ויאמר לו: מנע קולך מבכי. קרב, עבד ד', אל המזבח ועשה את עולתך, שכולה כליל לאשים, שב על כסאי ואני אמול את הילד, אחרתי עד עתה כי חפצתי לדעת השתמור מצותי אם לא. או אז לקח אליהו את הילד מיד האשה וימל אותו"[1]

אליהו היה המבשר וגם המוהל, אליהו, המורה הנעלם של האר"י, החבר והידיד אשר לא מש ממנו עד הנשימה האחרונה, אליהו המשמיע טוב, המעלה ארוכה לכל שבר, הרופא לכל נגע, המוחה דמעה ומנחם אבל, אליהו המגלה עמוקות מיני חושך ומפענח כל חתום, אליהו ההולך תמיד לפני מלך המשיח ומיישר הדרך לפניו, הוא היה גם הכהן אשר הקריב את הקרבן הגדול לה', כמיכאל השר הגדול המקריב נשמות של צדיקים על מזבח של מעלה, ככה הקריב גם אליהו את דם הילד הנימול, שעתיד היה להיות מורה דרך גאולה לעם במשך שנות מאות.

עוד טרם יולד, קרא אליהו את שמו יצחק, כי כיצחק בן אברהם היה עולה תמימה לה', כולו גבורות קדושות, כולו אש קודש, מיום רדתו משמי האצילות אל עולם השפל, עמק הבכא, עד שובו למרומי שמיו, ויעל עמו את כל הנשמות התועות והנדחות אשר הוציא ממעמקי תהום, מנבכי טומאה, מן היסודות, מן האוירים, מן הרוחות, מאש, מסערה, משטף מים, מנענועי עלים ומשיחת אילנות.

 

להמשיך לקרוא

שמעתי ממורי

תחילתו של חיבור זה ברצון ללמוד בחבורה, מדי שבוע בשבוע, את דבריו של הבעש"ט – ובצורה קרובה למקור ככל שניתן. לשם כך נבחרו ספריו של רבי יעקב יוסף מפולנאה, על מאות השמועות מהבעש"ט הפזורות בהם. רבי יעקב יוסף הקפיד לומר האם שמע ממורו או בשם מורו, האם שמע בלשון זו או רק בקירוב, האם שמע בסוגיה זו או שהוסיף משלו. על ידי קריאת השמועות הללו ברצף מתקבלת תמונה מרהיבה ומפורטת מאוד אודות ראשית החסידות.

תודה לחבורות המיוחדות בכולל "ארץ חמדה", בבית מדרש "קדם", בכולל "מר"ץ" ובמקומות נוספים, שקראו, האזינו, עיינו, דייקו ושכללו את המקורות. הקובץ להלן הוא מהדורה ניסויית.

מתוך המבוא:

הספר "תולדות יעקב יוסף" ראה אור בשנת תק"מ (1780), והיה ספר החסידות הראשון שעלה על מכבש הדפוס. בגב השער נרשם: "ומחמת טרדת הדפוס לא יכולנו להשיג הסכמות מגאוני ארץ, כי בטוחים אנחנו שיסכימו כולם כאחד על חיבור הנחמד הלזה". ברם הספר לא התקבל בהסכמה, והוא הוחרם ויש אומרים שאף נשרף במספר מקומות.

עריכתו של הספר נמשכה כפי הנראה זמן רב, וחלק מן השמועות נרשמו עוד כשהיה הבעש"ט בין החיים. בכל המובאות נשמר אותו כינוי – "מורי", ללא ציון שמו או כינויו השגור "בעל שם טוב".

שיטתו של הבעש"ט, כפי שנפרשת בשמועות, עומדת על כך ש"כבודו יתברך מלא כל הארץ וכל אשר בה, לית אתר פנוי מיניה… רק שהוא בהסתרה". את ההסתרה הזו יש לפוגג בדרכים שונות – ידיעה, דביקות, ייחוד, העלאה, המתקה, קישור, ועוד – אותן הוא מפרט והולך.

 

לקריאה ולהורדה של הקובץ

 

שיחות פילוסופיות

בשנת תרס"ג (1903) פרסם הרב צייטלין חמישה מאמרים, בצורה פחות או יותר רציפה, בעיתון "הצֹפה" הוורשאי. (אין מדובר בעיתון "הצופה" של המזרחי, שהחל לצאת בארץ בסוף שנות השלושים). מאמרים אלו – "שירה חדשה", "שיחות פילוסופיות", "אחד הרגעים המרים", "משֹעיפי לילה" ו"בעומק וברום" – יכולים להיקרא גם כיחידה ספרותית אחת, שעניינה הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של האדם בעולם.

מאמר זה, שכותרת המשנה שלו הייתה "ערכו החינוכי של הצער", הציג בתמצית את אחד הרעיונות המרכזיים במשנתו של הרב צייטלין, לפיו הסבל הוא גורם מרכזי בכינון המוסר. הרב צייטלין תוקף במאמר את הנחת היסוד לפיה רק מכוח אמונה גדולה ואופטימית בערכו של אידאל מסוים האדם מסוגל למצוא בנפשו כוח-מניע להתנהגותו המוסרית, וקובע בנחרצות שכל עשייה למען הזולת מקורה ברגישות מסוימת, שמתפתחת בנפש רק לנוכח צער, "בהתבוננות עמוקה במהות החיים ומרירותם". המוסר תלוי בהפיכת הנפש ל"נפש אוהבת"; האהבה מגיעה רק לאחר הרחמים; ואלו תלויים בהרגשת הצער והסבל:

"עבודה כזו צריכה ויכולה לצאת רק מתוך עבודה גדולה בנפש, מתוך התעמקות גדולה מאוד בגורלם הרע של בני האדם עד כדי הימלא רחמים לאין קץ עליהם, והרחמים לא רחמים עוברים וחולפים, כי אם רחמים המתהפכים לאהבה והתקשרות חזקה מאוד מאוד […] זאת תוכל לעשות רק האהבה הגדולה וההתבוננות הגדולה במהות החיים ומרירותם"

כבר בסדרת המאמרים "הרהורים", משנת תרס"א (1901), מוצגת השאלה הנוקבת – תוך ציטוט מ"האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי – כיצד יצליח האדם להגיע לידי אהבה, ותשובתו של הרב צייטלין היא: באמצעות התבוננות ממושכת בסבל ובכאב המצויים בחיים האנושיים: "האהבה נקנית, לפי דעתי, בעבודת נפש ארוכה, והאמצעי להגיע אליה הוא – מדת הרחמים". רק זו, לדבריו, תוליך אותו בהכרח לחמלה ולחיבור בלתי-אמצעי אל הזולת:

"כשהדעת מתרבה, מתרבה הסתכלותו של האדם במהותם של החיים והוא מבין את כל הצער שבהם, ורחמנותו מתרבה על כל בני האדם, לפי שבאמת אינם אלא סובלים. וכשהרחמנות מתרבה בליבו של אדם […] הוא מאחד את חייו עם חייהם, הוא מתרגל להביט על צרכיהם הם כעל צרכיו, הוא מתחיל לאהבה את בני האדם יותר ויותר"

הרב צייטלין מסתמך שם על דבריו של פאולוס (!) כדי להתריס כנגד האידאולוגיות והאידאולוגים, גם אלו של התנועה הציונית, כי "האהבה – זהו הדבר החסר לכל העושים והמְעַשים. מעולם לא נחלו על צער בני האדם וייסורי האנושיות".

לתוך מערבולת זו של סבל ואהבה, האופיינית לספרות הרוסית (לשם הגיעה בהשאלה ובשינוי סגנון ממשנתו של שופנהאואר) מושלך גם ניטשה. בסדרת המאמרים "הטוב והרע" קובע צייטלין שניטשה, בעיני עצמו, הוא פסימיסט עמוק המבקר את יתר הפסימיסטים בשל שטחיותם. בהמשך הוא מחלק את הספרות הפסימיסטית ל"פסימיסטים קיצוניים", מיואשים, ולפסימיסטים "שאהבתם מתגברת על הכל" – וכדוגמה לאותם פסימיסטים אוהבים הוא מביא את ראשוני הנוצרים, טולסטוי וניטשה. כריכה מפתיעה (או: מאולצת) זו של ניטשה עם דמויות אלו נעשתה כפי הנראה בהשראת תנועות שונות של "מבקשי אלוהים" ברוסיה, במפנה המאות.[*]

 

א.

חכמי המוסר שבכל דור ודור דברו די על ערך הייסורים בתורת המידות.

מה שדרשו הם שונה ממה שאנחנו דורשים בעניין הזה.

הם חפצים בהכנעת האדם, שפלותו ומיעוט דמותו. כשהם אומרים: "הייסורים מזככים", כוונתם העיקרית היא: הייסורים משפילים את גאון האדם; אנחנו, להפך, חפצים בהרמת רוח האדם, גאונו והדרו. ובכל זאת הננו מודים גם אנחנו, שהייסורים מוכרחים הם במצבים ידועים, שלפעמים לא רחוקות מגיע האדם לידי מדרגה גבוהה על ידי ייסורים. אמנם יש איש שהייסורים מדכאים אותו עד דכא, מקטינים אותו, משפילים אותו, מבזים אותו; אבל יש איש שהייסורים מגביהים אותו, מרוממים אותו, מטהרים אותו, מחכימים אותו, מגלים לפניו עולמות חדשים ושמים חדשים. "כה היא גם הלמות הפטיש: משברת את הזכוכית ומחזקת את העֶשֶת"…[1]

להמשיך לקרוא

שלושים ושלושה נרות

נביאים הרבה ידעה ירושלים; נביאי אמת ונביאי שקר. רובם שקעו בתהום הנשייה. כזהו גם סיפורו של משה גיבורי, "נביא המערות" או "שוכן מערות הסנהדרין", שתועד בהרחבה בספרו של דיוויד הורוביץ, "שלושים ושלושה נרות".

משה גיבורי (Moses Guibbory) נולד בשנת תרנ"ט (1899) באוקראינה. בגיל צעיר עזב את ביתו ונדד באירופה. את שנות מלחמת העולם הראשונה עשה בטורקיה, ולאחר מכן הגיע לארץ ישראל, והתמקם במערות הסנהדרין בירושלים. לאחר מספר שנים הכריז על עצמו כנביא וכמשיח, ולאחר שחזה נכונה רעידת אדמה קיבץ סביבו מספר מאמינים.

בשנות העשרים עלה ארצה מארצות הברית דיוויד הורוביץ, חלוץ צעיר שעסק בחקלאות, למד עברית והלך שבי אחר התנ"ך. מפגש מסתורי עם גיבורי בשנת תרפ"ז (1927) הפך אותו לאחד מחסידיו. לדבריו, גיבורי עורר עניין במספר אישים מרכזיים ביישוב דאז, ביניהם הרב קוק ויהודה לייב מאגנס, וכן במזכירו של ז'בוטינסקי, ארתור קוסטלר, שכתב אודותיו בעיתונים.

באותה שנה פגש הורוביץ את פולה, מי שלימים תהיה אשתו, שהגיעה לביקור בארץ מפולין. הם נישאו ויצאו לפולין, לא לפני שגיבורי מינה את הורוביץ לשליחו למדינה זו. תפקידו היה להזהיר את יהודי פולין מפני אסון הממשמש ובא. הורוביץ מתאר כיצד נשא בידו מנשר, חתום בידי שני הרבנים הראשיים, הרב קוק והרב מאיר, ובו אזהרות מפי משה גיבורי ומקובלים נוספים מירושלים. היה עליו אנשים להעלות לארץ ישראל "לפני שיהיה מאוחר מדי".

הספר "שלושים ושלושה נרות", הופיע בתש"ט (1949)

בשנות השלושים יצא הורוביץ לארצות הברית. אשתו ובנו נותרו בפולין – ושם נספו. גיבורי עצמו היגר לארצות הברית בראשית שנות הארבעים, הטיף לאוניברסליות תנכי"ת והנהיג כת קטנה של "בני ישראל הבריטים" (זרם דתי הגורס כי חלק מהשבטים בבריטניה הם למעשה צאצאי עשרת השבטים; יש הקושרים גם את ההמנון האנגלי הבלתי-רשמי "ירושלים" לרעיונות אלו). לכת זו הצטרף גם שדר רדיו מפורסם בשם בויקה (Boake) קרטר, שנמצא מת לאחר מכן בנסיבות מסתוריות. לשמו של גיבורי נקשרו שערוריות נוספות. הורוביץ בסופו של דבר ניתק את קשריו עם גיבורי, הפך לדיפלומט בכיר באו"ם, היה מיודד עם בכירים אמריקאים וישראלים והקים מספר אגודות יהודיות-נוצריות ספק מסיונריות.

בפרק מרתק בספר "שלושים ושלושה נרות" מתוארת הגעתו של הורוביץ לפולין בשנת תרפ"ח (1928), ופגישה עם הרב צייטלין שלא הוזכרה עד היום בספרי הביוגרפיה והמחקר. תיאורו של הורוביץ חי מאוד, ומאפשר לשוות את דמותו של הרב צייטלין באותן שנים – בפרשיה שיש בה משיחיות, קבלה ונבואה לצד דברים תמוהים וחיי יום יום שגרתיים בוורשה; כל החומרים מהם נרקמות אגדות.

אני מודה לרב שמואל אליקן על ההפניה למקור זה.

 

להמשיך לקרוא

התיאולוג של גוש אמונים

פרופ' יוסף בן שלמה, מהפרשנים המרכזיים של תורת הראי"ה קוק, שילב בסוף חייו את המחקר, הפוליטיקה והאמונה, הצטרף לגוש אמונים וראה בארץ ישראל את יסוד היהדות. על האינטלקטואל שהפתיע את האקדמיה

באביב שנת תשל"ג (1973), כחצי שנה לפני מלחמת יום כיפור וכשנה לפני העליות הראשונות על הקרקע של תנועת גוש אמונים, פרסם פרופ' יוסף בן שלמה – אז, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית – מאמר בירחון לקציני צה"ל, "סקירה חודשית". כותרת המאמר, "זיקת העם היהודי לארץ ישראל", כבר הסגירה טפח ממה שהתחולל בנפשו באותם ימים: בן שלמה, ששב לקרוא בכתבי הרב קוק לאחר הטלטלה שעוררה בו מלחמת ששת הימים והחלטת ועידת ח'רטום שבאה בעקבותיה, התעורר לחשוב מחדש – כניסוחו – על הקיום היהודי במסגרת התנועה הציונית.

מאמר מוקדם זה הציג, לצד הסקירה ההיסטורית, גם מספר חידושים בתחום ההגות המדינית, שלא זכו לפיתוח שלם (ככלל, הידוק הרמטי של הטיעון לא היה הצד החזק בכתיבתו). אחד המרכזיים שבהם הוא תליית סוד קיומו ההיסטורי של העם היהודי, זהותו הלאומית ואף מאפיינים שונים במשטרו הרצוי על גורם אחד ויחיד: הזיקה לארץ ישראל:

"עקשנותו של העם היהודי להמשיך בייחודו הלאומי גם במחיר הנורא ביותר, סוד קיומו וכוח עמידתו הסותרים כל היגיון היסטורי, שאובים מן היחס המיוחד לארץ ישראל, הנמשך ללא הפסקה לאורך כל ההיסטוריה שלו. במשך כ-1800 שנה חי כל יהודי בתודעה ברורה ומתמדת שהוא נמצא בגלות, ושמקומו הלגיטימי הוא בארץ הנקראת ציון"

הגדרה זו היא היפוך היוצרות. יהדותו של היהודי, כתופעה היסטורית, התקיימה לדידו של בן שלמה לא על יסוד אתניות, תרבות, הלכה או רעיונות משותפים – אלא על בסיס זיקתו לארץ ישראל. היהודי הוא מי שידע והכיר בכך שאינו בן-מקומו, שהוא שייך למקום מסוים אחר ושאותו מקום אחר שייך לו. אל ממד המקום החובק כול הזה נשאב גם ממד הזמן:

"אפשר להגדיר את ייחודה של ההיסטוריה היהודית בגולה כשלילה מתמדת של ההווה: ההווה נתפס כלא אותנטי; המצב ההיסטורי הממשי היה רק בעבר, כאשר ישב העם על אדמתו, ויהיה שוב בעתיד, כאשר יחזור אליה; ואילו ההווה אינו אלא תקופת מעבר מכאיבה מן העבר אל העתיד… מצבה של ההיסטוריה כולה הוא מעוות ומקולקל, ולא יבוא על תיקונו אלא בשובם של היהודים למולדתם"

זיקה זו לארץ ישראל מקבלת כאן בכורה מטפיזית שהיא מבחינתו גם ריאליסטית מאוד: לולא מקומה המרכזי של ארץ ישראל בתודעתו של היהודי בגולה – לא הייתה לו כל אפשרות לשאת את מוראות הקיום. מכאן ממשיך בן שלמה אל טענה נוספת: הצלחתה של התנועה הציונית אף היא תולדתה של זיקה זו. לא הגדרה לאומית מחודשת, לא חזון מדיני ואף לא אנטישמיות הובילו את גלי השיבה וההיאחזות המחודשת בארץ – אלא המושג של "ארץ הקודש" שהוטבע באושיות הקיום היהודי, מושג שכרך דת, היסטוריה ולאומיות משותפות בקרב כל תפוצות ישראל.

להמשיך לקרוא