בחביון הנשמה

בשנת תרע"ג (1913) מפרסם צייטלין את המסה החשובה "בחביון הנשמה" במאסף "נתיבות" של פישל לחובר. המסה היא כעין מבוא לספר שמעולם לא פורסם, שאמור היה לעסוק בחקר התופעה הדתית – כתגובה לספרו של וויליאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה".

מדובר בקריאה לחברה הדתית לפתח את הדתיוּת שבה: להשתית את הדת על החוויה של ההתגלות, ולעודד, לעורר ולטפח את הרגשות הדתיים באמצעותה. הדתיוּת, לדבריו, היא תופעה ראשונית ועצמאית בנפש האנושית, שאינה נולדת בה מסיבות חיצוניות; היא ממהותה של הנפש. ההתגלות אינה חוויה נדירה, תופעה שעברה מן העולם, אלא אדרבה – דבר-מה קרוב וזמין:

"כשהאדם קורא אל האלהים ממעמקים, מעמקי רוחו ונשמתו, מעמקי יאושו, מגודל השתוממותו ויראתו את הריקות והכליון, אז באה לו תמיד איזו התגלות ממרומים בצורה זו או אחרת, במדרגה זו או אחרת. הכל לפי עמקה של הקריאה, לפי גדלה של ההשתוממות, לפי מעלות נשמתו של האדם, לפי טוהר רוחו, ועם זה גם לפי החסד אשר יושפע על האדם בשעה זו, לפי החן המיוחד אשר ימצא אז האדם בעיני האלוהים, לפי הרצון הגבוה אשר יעטרנו"

חוויה זו של התגלות, טוען הרב צייטלין, הופכת נדירה משום שתפיסת האלוהות של החברה הדתית היא כזו שמרחיקה מראש את אלוהים מהעולם ומהאדם. הוא מצייר את דמותו הקודרת של האלוהים, בעיני האדם המאמין-דרך-שגרה, ואגב כך מותח ביקורת נוקבת:

"מתוך שחושבים תמיד שרק שניים שלושה מאושרים שבמין האנושי זכו לראות פני עליון ושאר בני אדם בחושך ידמו, באים סוף סוף לידי אותה המחשבה הרעה המזיקה, המרעילה את המחשבות ומפסדת את הכוונות: עזב ה' את הארץ..

אמת, שהמאמינים אומרים תמיד בפיהם ויש גם איזה ציור לא ברור בלב, שיש עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשי בני האדם בספר נכתבים; מאמינים הם לכאורה במה שקוראים "השגחה"; אומרים הם גם ש"אין אדם נוקף אצעבו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה", אבל כל אלו הציורים רק מרחפים הם בחלל שבלבם או שוכנים עליו בבחינת מקיף מלמעלה, אבל אין הם חודרים לתוך עומק הלב כדי שיחיה האדם על פיהם…

רובם של בני האדם המאמינים מצייר לו את ההשגחה […] שם, שם, הרחק, הרחק, מעבר לכל הגבולים ולכל העולמות ולכל ההשגות, יש איזה "מישהו" הצופה ומביט את כל מעשי בני האדם ורושם לו לעצמו ועושה לו חשבון לעצמו […] ורושם לו בהשתוות מוחלטת: "נולד אדם", "מת אדם". בעיני המאמינים אותו ה"מישהו" מושל באדם, מחוללו ומולידו, מכלכלו, מיסרו, ממיתהו, דורש ממנו מעשים ידועים ורושם לו כל אותם המעשים אשר עשה האדם. אבל סוף סוף ה"מישהו" של המאמינים השטחיים איננו מדבר אל האדם, אין הוא מביע לו את רוחו, אין הוא מגלה את אזנו של האדם, אין הוא בא במגע ישר וביחס אל האדם. אמנם היו בני אדם או גם ישנם שנים שלושה בדור שזוכים גם לזה, אבל בנוגע לשאר בני האדם, הרי אותו ה"מישהו" רק רואה חשבונות שאין מנוס ואין מפלט מפניו.

וסוף סוף הרי בן האדם קץ במרגל התמידי, אף על פי שנקי הוא אותו המרגל וטהור הוא ואין משוא פנים לפניו. ירא הוא האדם ונבעת הוא מפניו ובורח הוא ממנו בחביון הוויתו […]"

לקריאה ולהורדה של הקובץ

מודעות פרסומת

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s