בעל התשובה הגדול מרוסיה

את סדרת המאמרים "בעל התשובה הגדול מרוסיה: כיצד אני רואה את חייו ומותו של טולסטוי" פרסם הרב צייטלין בשנת תרע"א (1910), ימים ספורים לאחר היוודע דבר מותו של לב ניקולייביץ' טולסטוי – סופר והוגה שהיה אחד ממקורות ההשראה הגדולים שלו.

במאמר "יוסף חיים ברנר: ערכים וזכרונות", שיופיע במאסף "התקופה" בשנת תרפ"ב (1922), בפרק שכותרתו "הטולסטואי – אברמזון" (כשם גיבורו הראשי של ברנר ב"מסביב לנקודה") יספר צייטלין כיצד הגו ברנר והוא, בשנות העשרים לחייהם, במשנתו של ניטשה מתוך זיקה ליצירתו של טולסטוי ולחידושיו במישור האתי. "שאפנו בכל עוז", הוא יכתוב, "לחדש את בניין חיינו על יסודות הטולסטויות העקבית והמוחלטה ביותר". שאיפתם הייתה לרכוש חלקת אדמה, ולחיות עליה חיי מופת, "חיים יותר יפים […] צריך למצוא איזו פינה נסתרת באמריקה, לעבוד שם בשדה, לחיות שם חיים מזוקקים". בנו אהרן, בזיכרונותיו, הוסיף גם כיצד אמו, אסתר, הייתה מודאגת מחלומותיו הרומנטיים של ברנר (ושל בעלה) "לגדל בולבוסים דקים" על אדמה משלהם במקום נידח.

שנתיים קודם לכן,בשנת תרס"ח (1908), פרסם הרב צייטלין סקירה על פועלו של טולסטוי לרגל יובל השמונים שלו, סקירה הכוללת את השלבים השונים בחייו וביצירתו. לדבריו, טולסטוי החל את דרכו בחיפושים אחר ההיגיון שבחיים האנושיים, בנהייה אחר האסתטיקה והאומנות, ולבסוף – לאחר משבר נפשי גדול, ייאוש וספקות – מצא את דרכו אל האדיקות הדתית והאהבה לכל בני האדם; תיאורים שאינם רחוקים מהאוטוביוגרפיה שלו-עצמו.

"בחיפושי דרכי אל האידיאל היהודי", יכתוב הרב צייטלין באותה שנה בסדרת ה"אגרות אל הנוער היהודי", "בשווקים וברחובות, בדרכים ובמשעולים של עולם הרוח הגדול, אני נתקל תמיד באידיאלים של ל. טולסטוי".

במאמר זה שלפנינו (אחד מתוך הסדרה), שנכתב כשנתיים לאחר מכן, מציג הרב צייטלין את טולסטוי כסופר הגדול ביותר של מאות השנים האחרונות (!) – דמות צופה ביקורתי השוכן מעל ומעבר לאנושות, ובו בזמן מכיר את בני האדם ואת הטרגדיה האנושית לפניי-ולפנים.

לעובדות אלו הנוגעות למרכזיות דמותו ומשנתו של טולסטוי בעיני הרב צייטלין ניתן לצרף שתי אנקדוטות מעניינות:

הראשונה נוגעת לחלום חוזר ונשנה, המובא במאמרו "עוד הרהורים", בו עולה לפניו "זכרון איש שיבה אחד, ומראהו כמראה איש האלוהים. פניו כפני ל. טולסטוי, ומתוכם נשקפת התוגה היהודית, הגדולה והעמוקה והאמיתית והנשגבה".

השנייה כרוכה עם שמו של ביאליק, שבמהלך הרצאה על הספרות העברית הזכיר את שמו של הרב צייטלין, וציין – "הוא הטולסטוי היהודי" (אהרן צייטלין, "בין סופר לחברו", בתוך: הצופה, 6/3/1953).

%d7%98%d7%95%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%99-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%aa

לב טולסטוי, ראשית המאה העשרים

המאמר עצמו נכתב ביידיש, ושולבו בו לא מעט ביטויים ברוסית. אלו סומנו ב-*. זו גם הזדמנות להודות ליוסף פולק על הסיוע הקבוע בתרגום מיידיש ולפיטר ברנשטיין על הסיוע הקבוע בתרגום מרוסית.

 

על טולסטוי נאמרו כבר כל כך הרבה שבחים, עד שאין כל טעם להוסיף עליהם. הבה לא נרבה בשבחים מעל הקבר הטרי, ונאמר רק את האמת הצרופה. די קרוב לאמת הצרופה – לדעתי האישית – כבר התבטא מיכאילובסקי, בכַנוֹתוֹ את טולסטוי ברוסית: "אציל בעל תשובה".* מעבר לאמנות הגדולה, הפילוסופיה והמוסר של טולסטוי, חיפש ומצא מיכאילובסקי את המהות שלו: אציל בעל תשובה!

לדעת מיכאילובסקי, בתודעתו של טולסטוי חי תמיד אותו החטא הנורא בו חוטאים העשירים והשליטים הקלאסיים כלפי העניים ובעלי המעמד הנמוך. בהיותו בעצמו בעל אחוזה גדולה, שניהל את חיי משפחתו באופן עשיר של חיי אצילים, נשא תמיד עמו את התודעה של חטאיו – וחטאי אבותיו ואבות אבותיו – כנגד העניים והאיכרים המרים וקשי היום. אבותיו חטאו, והוא בתודעתו נאלץ לסבול את כל אותן עברות.

באותה העת, כאשר הוא התפרנס עדיין מהצמיתות הפיאודלית,* היו נקיפות מצפונו מתעוררות בזעקות אימה לנוכח כל אותן נשמות-תחתית אומללות, אותן שאין להן יום ולילה, איכרים עמלי-פרך, נבערים מוכים וסומים, שאת דמם ובריאותם הקיזו למען פריצים מדושני עונג ולמען חיי הלוקסוס שלהם – כדי שאותם פריצים יוכלו להמשיך ולצבור הון על ימין ועל שמאל, למלא את סאת תאוותיהם הנמוכות והמסואבות, וכדי שיוכלו להמשיך ולחיות חיי הוללות והפקר ולשעוט בעקבות גחמותיהם המשונות.

הוא, טולסטוי, הרגיש, שבדומה לכל אבותיו ואבות אבותיו, ולכל שועי הארץ – גם הוא אשם, ועל כולם להכיר בחטאם ולשוב בתשובה עליו. בעקבות כך הם יהיו חייבים לשנות את חייהם כליל, להשיב את מה שחמסו מאחרים, ולחדור עד המקום העמוק ביותר בחייהם, בו הם שהו עד כה בשוויון נפש ובאדישות מוחלטת.

ולא, אין לערער על כיסם של העשירים בכוח ובתקיפות, אין להוציא את הכוח מידיהם ברוע ובאכזריות – שהרי רע יכול להוליד רק רע, ולא שום טוב. יש לגשת אליהם עם דבר האלוהים, עם המילה של האמת שלך, של היושר האינסופי והאהבה האבסולוטית.

קשה, קשה מאד היא הדרך הזאת [המתקנת ללא אלימות]. לא בקלות מוכנים אנשים להיפרד מעמדות הכח שלהם, מתאוותיהם והרגליהם, גאוותם המטופשת והחשיבות שהם מייחסים בעיניהם להצלחתם. לו רק היה מכיר האדם שהוא אינו אלא בן האלוהים, היה חדל מלהיות זאב וממילא מפסיק לקרוע לגזרים את הגדיים הרכים. במקום זאת, אותם אנשים [מהפכנים] חפצים להפוך גם את השה התמים לזאב. העולם כולו יסבול מכך, הסבל הקיים יגדל פי אלף מאשר היה עד כה, והחטא יהיה אז איום ונורא יותר, האדם ירד לשפל ועוד שפל…

אלא שהחשיבה על טולסטוי כאציל עשיר וחזק, שבאופן תמידי הכה על חטאיו וחטאי אבותיו וכל הדומים לו, היא רק דומה לאמת, אך עדיין לא האמת הצרופה בעצמה.

לדעתי, האמת הצרופה מורכבת ממילה אחת בלבד: "בעל תשובה",* ללא המילה "אציל". כוונתי היא זו: טולסטוי היה אמנם בעל תשובה נצחי, אך לא בשל היותו אציל הגיע אל התשובה, לא בשל היותו אדם בעל מעמד מסוים השייך לחברה מסוימת, לא בשל היותו אדם הפועל בהתאם למצבו הפסיכולוגי, ושעה שהוא שב בתשובה הריהו שב בראש ובראשונה על חטאי מצבו. לא, הוא הגיע אל התשובה בשל היותו אדם: בשל היותו אדם שאת כל העולם נשא על שכמו, בשל היותו אדם שהרגיש אשם על חטאי האנושות כולה, בשל היותו אדם שחש חובה לקרוא לאנושות כולה לתשובה כוללת.

טולסטוי מכה אמנם בתמידות על חטאי מעמדו-שלו, אך זוהי לדעתי רק המעטפת החיצונית. אם לנקוט במבט אמנותי נקי וחף מפניות – את בני מעמדו פשוט הכיר יותר, ידע יותר, הם היו קרובים אליו באופן מיוחד, על שלל דמויותיהם ומצבי-חייהם השונים. אבל העיסוק בכך לא נבע מתוככי נשמתו – נשמתו של טולסטוי הייתה מעבר לכל מעמד ומהות, גבוהה מכל קבוצה, מעבר לכל עם. במובן מסוים, הוא היה גם מעבר לאנושות כולה.

כיצד? טולסטוי מעולם לא החשיב את עצמו ל"על-אדם". יותר מכל הוא שנא את כל ה"על-אדמים" האולטימטיביים: את נפוליאון שנא בתכלית השנאה, את ניטשה נהג לכנות "משוגע אומלל", ואת כתביו – "חוצפה".* את כל אלו שהאנושות (לטעמו של טולסטוי) רוממה יותר מדי, הוא הרגיש חובה לאזן לצד השני. מטעם זה, כמדומה לי, הוא גם שנא את שייקספיר…

בכל זאת, היה טולסטוי בעצמו, ככל גאוני-עולם, ממוקם במובן מסוים מעל ומעבר לאנושות. טולסטוי חי בתוך האנושות, והאנושות חיה בתוכו. אך באותה העת, הוא שפט את האנושות, והשופט כידוע נמצא תמיד מעל הנשפט…

הוא חווה על בשרו את הטרגדיה הגדולה של בני האדם, ובעת ובעונה אחת גם צפה בה מן הצד. לא לחינם כינוהו מבקרי-תרבות רבים "הפטיש הרוסי", שכן שום אמן, במאות השנים האחרונות, לא הגיע לאותה מדרגה של אובייקטיביות כטולסטוי.

אצל טולסטוי קיימת האובייקטיביות הגדולה ביותר ובו בזמן גם הסובייקטיביות המוחלטת – כל מה שכתב, כתב מתוך ה"אני" האישי שלו. איך ייתכן הפלא הגדול הזה? איך אפשר לחבר בין מבט סובייקטיבי עמוק ובין אובייקטיביות נקייה וצלולה? איך ניתן לכתוב באמת כל מילה בדם, ממעמקי הלב, אך לעשות זאת ברוגע בלתי רגיל, בבהירות ובהקשחת הלב, כאילו לא אליו נוגע הדבר, כאילו היה מוסר עדות סתמית על כל שמתרחש עלי אדמות? – כי הוא חי עם כל המתרחש, ואף נאבק בו בכח, ובאותה העת שכנה בקרבו החירות האלוקית, זו המעניקה לאדם את היכולת לעמוד מעל כל המעשים, כאותו צופה המתבונן עליהם ממקום אחר.

מחמת זאת, טולסטוי הוא גם האמן המייצג של המאות האחרונות. מצייר הוא אדם – שום זיז אינו נעלם מעיניו, ולו גם הסטיה הקטנה ביותר. אצל גיבוריו הוא הבחין גם בקמט הקטן ביותר שבבגד, ולא רק בבגד, אלא גם בנשמה…

רק מתוך כעס אמר פעם טורגנייב: "…טולסטוי רואה בכולם את הקטנוּת הקטנה ביותר, הוא מסוגל לתאר איך נראה היה קצה המגף של אלכסנדר הראשון. אתה חושב, בשל כך, שהאדם הזה רואה הכל – אך באמת הוא נשאר שם, בקצה המגף…". זו אינה האמת. טוגנייב עצמו – באותו פרק זמן – ידע להעריך את גודלו של טולסטוי. ממנו, מטורגנייב, הרי הגיע התואר הטולסטואי המקובל על כולם: "הסופר הגדול ביותר על אדמת רוסיה". אלא שבין אמני רוסיה הגדולים, טורגנייב וטולסטוי, היתה פעם מחלוקת; מי צדק בה, ומי טעה – קשה לומר, אך זו עובדה שטורגנייב כעס משך זמן על טולסטוי, ומה לא אומר אדם בשעת כעס?…

אך האמת היא, שכשם שראה טולסטוי את כל המגרעות, ולו הקטנות ביותר, אצל גיבוריו – כך ראה גם את הגדלות, הפנימיות, העומק והקדושה שבהם. יתר על כל חבריו האמנים, הוא הבין לנשמתם של גיבוריו.

נדיר, נדיר למצוא בעולם האמנות ראייה ביקורתית כשל טולסטוי, ונדיר עוד יותר למצוא בו ראייה פנימית כשל טולסטוי. זו גם זו מועברות לקוראים: איש לא הציג גיבורים כה ברורים כטולסטוי, גיבורים השואפים תמיד לצלילות בנוגע למצבם, לבהירות, למודעות עצמית מלאה. אם הם טובים או חלילה רעים – תמיד הם יודעים מכך. באופן מדויק מאד תאר זאת אחד ממבקריו הטובים ביותר של טולסטוי, אנדרייבסקי: "הגיבורים של טולסטוי", הוא אמר, "מתהלכים תמיד עם פנימיות שקופה וידועה", "עם קרביים מוארים".* את כל מהלך חייהם, המוסתר בעמקי-המעמקים, כל מה שקורה בנבכי נשמתם – את הכל הוא מגלה וחושף –

ואו-אז אפשר לראות בבירור, כי שאיפת האדם לאור ולאהבה היא היא הנכס החשוב ביותר באוצר הערכים העמוקים שלנו.

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

מודעות פרסומת

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s