מרטין בובר

המאמר "מרטין בובר: לרגל בואו למדינת פולין" פורסם ב"דער מאמענט" בשנת תרצ"ט (1939), חודשים מועטים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בובר, שהיה אז חבר סגל באוניברסיטה העברית, נשלח מטעמה לסדרת הרצאות ברחבי פולין.

הזיקות בין שני אישים אלו הן רבות ומרתקות. הרב צייטלין התוודע לבובר כארבעים שנה קודם לכן. בקונגרס הציוני החמישי בתרס"א (1901), לקראת סיומו של הקונגרס, נשא בובר נאום בדבר הצורך החיוני בהתחדשות יהודית-תרבותית לצורך מפעל התחיה הלאומי. בובר היה פעיל מרכזי ב"פרקציה הדמוקרטית", שפעלה מכוחו ובהשראתו של אחד העם, ובינה ובין הציונות המדינית מבית מדרשו של הרצל שרר מתח מתמיד. בנאומו, תבע את תמיכתה של ההסתדרות הציונית בהתחדשות התרבותית, והתעמת על כך ישירות עם הרצל. בעקבות נאום זה, והניסיון לבלום אותו, יצאו מהאולם במחאה בובר וחבריו, ועמם נציגים נוספים שרצו להביע תמיכה – בכללם הרב צייטלין.

ברשימה "מן הצד" אודות הקונגרס הציוני החמישי, הרב צייטלין אינו מציין פרט כלשהו מנאומו של בובר, אולם הוא קובע שמבחינתו "הרגע היפה ביותר" בקונגרס היה אותה סערה אודות התרבות היהודית. הוא עצמו לא נמנה, לדבריו, על חסידי ההתחדשות התרבותית מבית מדרשו של "אחד העם", אך היה סבור שהרצל צריך להקדיש תשומת לב רבה יותר למרטין בובר ולנושאים שהוא וחבריו מעלים לסדר היום.

פעילותו הציונית של הרב צייטלין הייתה תמיד ריאליסטית, ועסקה בסבלו הממשי של העם ובצורך הדחוף לחלץ את העם מן הסבל. בובר, לעומתו, מתח ביקורת חריפה על הרצל ועל תפיסתו את הציונות – בפרט בכל הנוגע למניעים הכרוכים בסבל ובאנטישמיות. הבדל זה בין הרב צייטלין ובין בובר משתקף גם בפרישה שלהם מהתנועה הציונית: בעוד בובר סיים את פעילותו הציונית בשנת תרס"ד (1904), בין היתר כדי שיוכל להתמסר לפעילות התחייה התרבותית והרוחנית, הרב צייטלין פרש מהתנועה הציונית כשנה לאחר מכן בעקבות דחייתה את תכנית אוגנדה.

זיקות אלו, על הדומה והשונה ביניהן, ממשיכות גם לאחר מכן. הרב צייטלין ובובר מתחילים לכתוב אודות החסידות באופן שיטתי באותן שנים – סביבות תרס"ה-תרס"ו (1905-1906). בהמשך הם אף עומדים בקשר ישיר, והרב צייטלין מפרסם מאמר בביטאון היהודי-גרמני שבעריכת בובר – "דר יודה". המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה, גם מחוללת בשניהם תפנית ו"הפיכת לב": הרב צייטלין ישוב אל המיסטיות העמוקה של שנות נעוריו, ואילו אצל בובר יופיעו ניצני הגותו הדיאלוגית.

במאמר זה, שהוא גם אחד ממאמריו האחרונים של הרב צייטלין, מתוארים אישיותו ופועלו של בובר מתוך הערכה רבה – זאת, על אף שבאותן שנים הפער הדתי, הפוליטי וההגותי ביניהם מצוי כבר בשיאו. כשנתיים קודם לכן, בשנת תרצ"ז (1937) כותב לו הרב צייטלין במכתב אישי: "בנידון זה הנני חושב את כבודו לאח ברוח (אף על פי שהשקפתי על ה"התגלות" בדת היא יותר אורטודוסקית וגם הנני קרוב יותר מכבודו אל העממיות הישראלית)". המילים "אח ברוח" מודגשות במקור בקו.

 

אם בשורת הגאולה של תיאודור הרצל עדיין נתונה לוויכוח – וזאת מבלי להבחין בכך שכבר לפני שני עשורים הוענקה לנו הצהרת בלפור, ועמים וארצות הכירו בזכותנו לבית לאומי בארץ ישראל – דווקא רעיונו האידיאליסטי של אחד העם, קרי: הקמת מרכז רוחני בארץ ישראל, קורם עור וגידים, דם ובשר. דווקא המופשט, הערטילאי, הרוחני, זה שהיה נראה לנו פעם כה רחוק ותלוש מהחיים הריאליים – עתה היה כמעט לחלק מהוויית חיי היום-יום שלנו.

בדרכה של בשורת הגאולה של הרצל, ניצבים כיום מרד אנרכיסטי של ערביי ארץ-ישראל, מרד מאורגן של מדינות ערב סביב, הסתה פרועה מצד שונאיה המרובים של המדינה הצעירה, התלבטות תמידית מצד אנגליה עצמה, קרע פנים-יהודי עמוק – ניצני חורבן עוד טרם הוקם הבית הלאומי.

לעומתם, הדרך אל ה'אחד העמיזם' סלולה ופנויה. מעט החיים העבריים המתנהלים כיום הם סוג של קונצנזוס כללי בקרב כלל התושבים בארץ; המרכז ללימודי עברית – גם שם; עיתונים בעברית, ז'ורנאלים בעברית, ספרים בעברית בכל תחומי הספרות והמדע – גם שם; ועל כולם – האוניברסיטה העברית שהופכת באמת להיות המרכז לחכמת ישראל, מרכז של פילוסופיה ושל פילולוגיה, של תורת העמים והמדינות, של מדע הטבע ושל מחקר הטבע, ולאחרונה גם מרכז לפניות פרקטיות של החוקרים, ברפואה וכדומה.

%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%95-%d7%a0%d7%a7%d7%99-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8

תמונתו המפורסמת של הרב צייטלין, שנות השלושים המאוחרות

ספק אם היה אחד העם בעצמו מכיר במרכז הרוחני הנוכחי הקיים בארץ ישראל. יתכן מאד שהיה רווה ממנו מעט מאד נחת, כשם שרווה אך מעט נחת מבית הספר הוותיק ביפו. שכן אחד העם אהב רק את עמקות המחשבה, ולא את מה שמתפזר לאורך ורוחב. אך לעין המתבונן הממוצע נגלה עולם רבגוני בכל גווני הרוח בארץ ישראל, הנדמה כהמשך ישיר ותואם לתפיסתו הציונית של אחד העם, המשך שלדידו של לילינבלום ושאר חובבי ציון, ופשיטא שלדידם של הציונים המדיניים – נראה כמעט כמו בטלנות גרידא. אך ציונות זו הוכיחה את עצמה ככזו המסוגלת להתגשם ולהפוך לריאלית אף יותר מאשר 'חיבת ציון' ה'פרקטית', ומכל שכן שהיא קרובה להתגשם מהציונות המדינית של תיאודור הרצל.

ואיני מתכוון בדברי אלה בשום אופן לומר שהואיל וחזון 'המרכז הרוחני' בארץ ישראל מתגשם מהר יותר מחזון 'הציונות המדינית', שזה האחרון נמוך-דרג מהראשון או שהתגשמותו אינה כורח המציאות, או שהוא לא נבע מתוך הצורך ההיסטורי הבוער של העם וממעמקי נשמתו. אדרבה, דווקא בשל יכולתה של 'הציונות המדינית' לשאת עמה את אותן שרשראות של תקומה ותחיה למליוני יהודים – שכן הציונות המדינית שואפת ללא-פחות מאשר כינונה של מלכות ישראל ושחרורו של העם היהודי מגלותו – חייבת היא, ציונות זו, להיתקל במהמורות גדולות בדרכה, מכשולים שרק באמצעות עבודה אינטנסיבית, אמונה איתנה באלוקי ישראל והליכה בדרך עולם כפי שהותוותה במסורת היהודית, ניתן יהיה לגבור עליהם.

אך מרכז רוחני זה – גם אם עדיין לא בשלמות – יצר בכל אופן כבר נראות ואפקטיביות; שכן הוא נתקל במעט מאד התנגדות, ומתנועות פוליטיות רבות הוא אף זוכה – במישרין או בעקיפין – לתמיכה.

רואים אנו, אפוא, לנגד עינינו, התרחשות דומה לראשיתה של תקופת הבית השני, כמו גם תקופות מאוחרות יותר: המרכז הרוחני הוא בארץ ישראל, וסביבו קהילות יהודיות גדולות (דוגמת הקהילות היהודיות בבבל, פרס, ומאוחר יותר באלכסנדריה וכו'). אנו, בני הגולה, ניצבים כיום כמו בעבר בקשר רוחני חי עם ארץ ישראל. וכפי שהיה נהוג פעם לשלוח שליחים מארץ ישראל לגולה לצורך עניינים רוחניים נחוצים, כך גם היום יורדים שליחים מארץ ישראל, לא רק לשם החזקת הקרנות הציוניות השונות, אלא גם למען המוסדות הגבוהים הרוחניים. כך הגיע אלינו בשנה שעברה ראש האוניברסיטה העברית ד"ר ברגמן, ועתה נפל בחלקנו הכבוד לארח את הנציב הרוחני של היהדות הגרמנית, מפיצה ומפרשה של החסידות, המלומד מלא המדע, הוגה הדעות, המשורר ורב-האמן של המילה הכתובה – מרטין בובר.

אין כאן המקום להביע הערכה מלאה לכישוריו של מרטין בובר, או לתאר את תרומתו והעשרתו את היהדות. די יהיה לומר כי חיבוריו מעניקים ליהדות הרשמית והחצי-רשמית בגרמניה את מה שהעניק בשעתו הרב ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל ליהדות האורתודוכסית. וכי מה ידעו יהודי גרמניה על החסידות לפני שגילה להם מרטין בובר את ה"מאור שבחסידות", ואלו שכן ידעו משהו עליה – אלו פנים היו לה לחסידות אצלם?…

אך לא רק את סודה של החסידות הוא גילה להם, אלא גם את מאורה של היהדות בכלל. את זה פעל במספר אופנים. אין אפשרות להצמיד לבובר את ההגדרה אורתודוכס, שכן בינו ובין האורתודוכסים מהחדר של פרנקפורט, או אפילו אחרים, מתונים יותר, משאר מקומות – עדיין קיים הבדל משמעותי. אך ניתן לומר עליו שאת חלקה הגדול של יהדות גרמניה הוא חילץ מהקיפאון הדתי או אפילו מהרפורמיזם הממית, והעלהו אל דרכה של היהדות החיה.

עתה, ממשיך הוא בעבודתו הדתית הלאומית בארץ ישראל, וחפץ אני לקוות, שבארץ הקודש הוא ימצא כר הרבה יותר נרחב לפעולה מאשר בגרמניה.

אומר אני "חפץ אני לקוות ולהאמין", איני אומר "מקווה אני ומאמין", שכן אף אנכי יודע עד כמה קשה ומפרכת היא ארץ ישראל העכשווית, כאשר כל אחד מחזיק עצמו ליחסן, למדן מדופלם וידען; ועד כמה קשה להוביל את הנוער לדרך הבלתי סלולה של הצדק הדתי, כאשר הרעיון החילוני, כפי שהוא קרוי, מוביל מערכה אגרסיבית אל מול המסורת.

בכל זאת, סומך אני את תקוותי על החלק היותר גדול של הנוער היהודי בארץ, אותו נוער שאכן יש לו צמאון לדבר ה', אלא שאינם חפצים לחזור למקורם הראשון מחמת סיבות וטעמים רבים ושונים. לאותם אלו ישמש מרטין בובר מוביל ומורה דרך אל היהדות הרוחנית הגבוהה.

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

מודעות פרסומת

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s