משחקים של כוח

האלימות שנוקט חושים בן דן כלפי עשו המונע את קבורת יעקב זוכה במדרש לחיוך סלחני. אין כאן נקיטת עמדה מוסרית, אלא הכרה מציאותית בתוקפם של הכוחות הקמאיים הפועלים בעולם

כיוון שהגיעו [לקבור את יעקב] במערת המכפלה, בא עשו ועיכב. אמר להם: יעקב קבר את לאה בחלקו, והחלק שנותר שלי הוא. אמרו לו: מכרת את חלקך. אמר להם: את חלקי כבכור אמנם מכרתי, את חלקי כאח רגיל האם מכרתי? אמרו לו: כן, מכרת [לאחר מותו של יצחק]… אמר להם: הראו לי שטר. אמרו לו: השטר בארץ מצרים, ומי ילך? ילך נפתלי, שהוא זריז כאיילה… חושים בן דן היה שם, והיה חירש. אמר להם: מה זאת? אמרו לו: זה מעכב עד שיבוא נפתלי מארץ מצרים. אמר להם: ועד שיבוא נפתלי מארץ מצרים יהיה אבי אבא מוטל בביזיון? נטל מקל והכה על ראשו [של עשו]. יצאו עיניו ונפלו על רגלי יעקב. פקח יעקב את עיניו וחייך (סוטה יג, א, בתרגום)

א.

כאשר יעקב אבינו יורד למצרים הכתוב מונה את צאצאיו, ולגבי בניו של דן הוא מציין בקצרה: "וּבְנֵי דָן – חֻשִׁים". אונקלוס מתרגם את המילה "חושים" כתכונה, ולדבריו בני דן היו זריזים וחריפים. אולם תרגומו מעלה את השאלה מדוע בניגוד ליתר בני יעקב לא הוזכרו בני דן בשמם. התלמוד מפרש, בשם רבי חזקיה שבני דן היו מרובים "כחושים [=גבעולים] של קנה", ובכך גם מסביר מדוע לא היה ניתן להזכיר אותם בשמם. אולם במקומות אחרים חכמים מפרשים את המילה "חושים" כשמו הפרטי של בנו של דן – "חושים בן דן" – על אף הקושי הלשוני שפירוש זה יוצר בפסוק. יתר על כן: לבן זה מייחסים חכמים חסרונות שונים, החל מלידתו שהייתה קשה, וכלה בהיותו מכוער וכבד שמיעה.

מה יכולה להיות הסיבה לניגוד החריף שבין הפירושים השונים? האם בניו של דן היו מרובים וזריזים, או שהיה לו בן אחד שנולד בקושי? ניתן לבאר שמדובר בהיבטים שונים של תופעה אחת: בקרב בני דן היה קיים ריבוי כמותי של אנשים ומעשים, שבא יחד עם איכות ירודה. היבטים אלו מופיעים גם בהמשך הדורות: חכמים מציינים ששבט דן היה מרובה באוכלוסין, והיה נגוע כל העת בעבודה זרה (ירושלמי עירובין ה, ב; תנחומא, כי תצא, י). במדרש רבה (שמות מ) תכונה זו מתוארת במילים ספורות: "אין לך ירוד משבט דן".

שבט דן, אם כן, היה קבוצת אנשים גדולה שנטתה לאלילות, קרי: ראיית העולם כמרחב מרובה כוחות שיש צורך לרצות אותם. ייתכן מאוד שתפיסה זו גם גרמה לריבוי ולזריזות שלהם, שכן כדי לרצות גורמים רבים יש להרבות במעשים על חשבון איכותם.

בציטוט לעיל, שמקורו במסכת סוטה, מתואר חושים כאדם הנוקט התנהגות אלימה. על אף שאפשר לתהות על כוונותיו של עשו, חושים אינו ממתין ומכריע את המצב באופן מהיר וגס. גם המכה שהוא מנחית על עשו מגיעה מחפץ קהה, וגורמת לתוצאות מכוערות. שמיעתו הכבדה מתפרשת בהתרחשות זו כחוסר רצון להקשיב לעומד מולו ולנסיבות האירוע, כאשר הוא מסלק אותו מדרכו בחוסר סבלנות.

ניתוח ראשון זה של ההתרחשות מעלה שחושים בן דן רואה את עשו ככוח מסוים המונע ממנו לבצע את תוכניותיו. הוא אינו עומד על סיבותיו או מטרותיו של אותו כוח שבו הוא נתקל, אלא מפעיל כוח חזק יותר כדי לסלק אותו מדרכו.

ב.

אדם בהול על מתו (שבת מג, ב)

בהתבוננות שנייה, זעקתו של חושים בן דן מכילה גם נימוק מסוים למעשהו: הוא מעוניין לשמור על כבודו של סבו, יעקב, ולדעתו ההמתנה של אחיו לשטר המכירה גורמת לו לביזיון. לדידו, הדיון על אודות זכויותיו הקנייניות של עשו אינו במקום, וכעת יש לעסוק בכבוד לסב שמת. מדובר, אם כן, בהכרעה ערכית: בהתרחשות הנוכחית, שבה מצוי מת – ובפרט קרוב משפחה – שאינו קבור, יש לדחות את הכבוד לאדם החי ולקנייניו מפני כבוד המת.

מהו ההיגיון העומד מאחורי הכרעה כזו? חושים בן דן תופס ככל הנראה את הענקת הכבוד למת ואת הקבורה כחובה ראשונית המוטלת על כל מי שנוכח במקום – חובה הקודמת לכל ערך או שיקול אחר. יתר על כן: ניכר מדברי המדרש שאין מדובר בידיעה תיאורטית על אודות החובה בלבד, אלא בפעולה הננקטת על ידו באופן מיידי ואינסטינקטיבי. לדרך זו, כבדות השמיעה של חושים מתפרשת כחוסר האזנה לסיבות ולנימוקים רחוקים ומופשטים העומדים בניגוד לעומד נכחו. חובתו, הנעוצה בסיטואציה עצמה, אינה נתפסת על ידו כחלק ממערכת ערכים שניתן לדון עליה.

ניתוח שני זה של הסיטואציה מעלה שחושים בן דן אינו פוגע בעשו משום שהוא מונע ממנו לבצע את תוכניותיו שלו. מבחינתו, הוא משמש כלי שרת בלבד בידי כוח שחזק ממנו ומעשו גם יחד – החובה לקבור את סבו. והאופן שבו חושים תופס את אותו כוח אלים הופך אותו להיות דומה לו ביותר: כוח אלים וחסר פשרות.

ג.

נפתלי איננו הולך בדרכים משלו, הוא פועל רק בשליחות האחרים, אין לו יצירות מקוריות; אולם דבר שהוחלט על ידי אחרים לטובת הכלל יסגל הוא לעצמו, ויבצענו בזריזות וביעילות (רש"ר הירש, פירוש לבראשית מט, כא)

מה פשר רצונו של עשו להיקבר במערת המכפלה? המדרשים שבהם מופיעה המכירה הנוספת – שבה נקנה חלקו של עשו במערה בידי יעקב – מתארים את זלזולו של עשו במנהג הקבורה בכלל, ובמערת המכפלה בפרט: "מה לההוא גברא קבורתא [=לשם מה זקוק אני לקבר]?"; "הרי זה בית קבורה מצוי בכל מקום, ובשביל קבר אחד שיש לי במערה אני מאבד כל הממון הזה?" (בראשית רבה ק, ה; שמות רבה לא, יז). מדרשים אלו ממשיכים את תיאור הזלזול שהביע עשו כאשר מכר את הבכורה. עשו מוותר על זכויות אלו, ששייכות לו בגלל נתוניו הטבעיים, תמורת אמצעים שמשפרים את יכולתו להתקיים בהווה.

תביעתו של עשו להיקבר במערה מצביעה ככל הנראה על חרטה, ועל רצונו באחרית ימיו להיקבר לצד אבותיו. חוברים כאן נתונים טבעיים, תחושות ומנהגים חברתיים: ההשתייכות למשפחה, הרצון להותיר חותם וזכר, השאיפה להכרה חברתית ולכבוד, ועוד. על פני הדברים אין מדובר בכוחות אלימים, דוגמת אלו שחושים בן דן מזהה, אלא בסדר חברתי מקובל. בתביעתו לקבל את החלק המגיע לו עשו בא בשם מנהג חברתי נוסף, הנסמך גם הוא על נתונים טבעיים – כללי הירושה. לאחר שחלפו השנים שבהן דאג עשו לשיפור שרידותו בהווה הוא שב לחיק המשפחה והחברה.

התלמוד מתאר כיצד ההחלטה לשלוח את נפתלי למצרים התקבלה גם היא על סמך נתון טבעי: ומי ילך? ילך נפתלי, שהוא קל כאיילה". תכונה זו של נפתלי מופיעה בברכתו של יעקב: "נפתלי איילה שלוחה הנותן אמרי שפר", ומשרטטת קו אופי מרכזי בדמותו של נפתלי: "שהיה שליח לשבטים לכל מקום שירצו, ועושה שליחותן לאלתר" (מדרש הגדול). נפתלי מקבל, אם כן, את התפקיד שמטילים עליו אחיו, ותפקידו כשליח עומד בסימן קבלת הנוהג החברתי הנסמך על נתונים טבעיים: היות שתכונותיו הטבעיות מסוגלות להועיל לחברה, נפתלי לא מהסס ומבטל את רצונו האישי כדי להביא תועלת זו. יתר על כן: עצם שליחותו מבטאת את העובדה שבני יעקב מאזינים לטענותיו של עשו בצורה הוגנת, ופתוחים לדון עליהן.

ניתן גם לראות בשליחותו של נפתלי התמודדות עם טענותיו של עשו, שכן היא מציבה כנגדן באופן ציורי את הטענה שלא ניתן לקבל את סמכות החברה באופן סלקטיבי. קיום מנהגים אסור לו להיעשות כמוצא אחרון או משיקולי נוחות ואינטרסים אישיים, אלא מתוך רצון לשמור על תקינות החברה כולה. באופן חריף יותר ניתן לטעון כנגד עשו שכיבוד הסכמים הוא עצמו מנהג חברתי שיש לשמור עליו.

נמצא שבעוד שחושים מתמודד עם עשו באמצעות זיהוי של כוחות קמאיים ושימוש בהם (מוות; קבורה; קשרי דם; כבוד), נפתלי מתמודד עם עשו באמצעות תפיסה הוגנת יותר של חוקי החברה. שניהם מוסיפים למרחב הטבעי של "איש הציד" כוחות וחוקים נוספים שיש להתחשב בהם, ומעוניינים "לפקוח את עיניו" בנוגע לאמת שבהם.

ד.

אדמוני עם יפה עיניים – עשו מדעת עצמו הוא הורג, אבל דוד מדעת סנהדרין הוא הורג (בראשית רבה פרשה סג)

קיים דמיון בין חושים ועשו: שניהם מתבוננים על העולם כמקום שבו מתגוששים כוחות אלימים רבים שיש להתחשב בהם. עשו מודד את ערך הכבוד במונחים של כוח טבעי: במסגרת מאבקי הקיום וההתמודדות עם כוחות טבע נוספים, הוא מעניק מקום לכוחות אחרים בהתאם למידת הכוח שלהם ביחס אליו. את המת, על פי מדד זה, אין כמעט צורך לכבד. חושים, לעומת זאת, מדגים כיצד פועלים בסביבתו של המת כוחות נוספים, נעלמים, התובעים ציות – וזלזול בהם פירושו מוות. מדובר בלימוד שנעשה בשפתו של עשו, אך עשו אינו מצליח להבחין בכוחות אלו, ובסופו של דבר עיניו נפגעות בידי חושים.

ה.

אני אדם לא הגון, ועל אדם לא הגון אתה תמיד יכול לסמוך שיישאר לא הגון. במלוא הכנות, אלו האנשים ההגונים שצריך להיזהר מהם, כי אתה לא יכול לחזות מתי הם יעשו משהו ממש מטופש (ג'ק ספארו, קללת הפנינה השחורה, 2003)

חכמים מתייחסים באופן חיובי להתערבותו של חושים בן דן – "פקח יעקב את עיניו וחייך". על אף שמעשהו של חושים מכוער, ואף נובע מהשקפת עולם בעייתית, חכמים לא נמנעים מהתועלת ומהחיוך העולים ממנו.

עמדה של הוגנות ביחס למציאות היא בעלת כוח משיכה רב, אולם אין בה די. המדרש לא בא רק למסור נוסח אחר לבעיית "הקשר הגורדי", או לערוך רומנטיזציה של איש ההמון הגס ("הפרא האציל") – על אף שיש בו מזה ומזה. נראה שיש בו משום פקיחת עיניים בנוגע לכוחות נוספים הפועלים בעולם – כוחות קמאיים ולא מאולפים – שחזקים לעתים מכל המשתתפים במשחק ההוגנות. מדובר בכוחות שלמגינת לבו של האדם ההגון (ולעתים קרובות גם למרבה הפתעתו) מופיעים שוב ושוב. ההתמודדות עם כוחות אלו היא מגוונת – החל מניסיונות לרציונליזציה ולמיפוי של כוחות אלו (פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, מדע הדתות ואף חקר השואה), וכלה בשיטות חינוך מגוונות. האם די באלו על מנת לחזות, למנוע או למשטר את ההתפרצות הבאה? ימים יגידו.

החידוש בעמדתם של חכמים הוא דווקא החיוך הסלחני. חיוך לא משום התועלת שבדבר – אנשים מסוגו של חושים בן דן, האוחזים בהשקפת עולם אלילית, אינסטינקטיבית ואלימה, ומטפחים את הכמות על חשבון האיכות ואת כבוד המת על חשבון ערכים אחרים, לא יכולים לשמש כלבי השמירה של ההגינות; וסלחנות לא על מנת לאמץ את מעשהו של חושים כעמדה מעשית. חכמים מתבוננים באנשים דוגמת חושים, בפרט כשהם באים מתוך המשפחה, כתזכורת; שכן עם כל הכבוד לעולמנו ההגון, הוא בסך הכול אי קטן של סדר באוקיינוס הגדול של א־לוהים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו טבת תשע"ג, 28.12.2012