רגע של קדוּשה משנת תשע"ד

 

"לו ידעת איך כל נים / שבי ירא. / אני רואה את השדות סופגים גשמים, / אני שואלת את עצמי / מתי מתי יבוא יומי / להיקרא (רחל שפירא)

לקדושה יש גם מובן של הכנה, של זימון – "וקִדשתָם היום ומחר", לימד רש"י: "וזִמנתָם, שיכינו עצמם היום ומחר". רגע של קדושה הוא קריאה להתייצב, הזמנה להיות נכון לבאות. כאשר נטען, בשם ארגון הטרור אל־קאעידה, שארגון הטרור דאעש הוא "קיצוני מדי" חשתי את רעד ההזמנה. הנה, נשלחה היד אל תחתית החבית האנושית והעירה את השדים מרִבצם; אלו שלא ינוחו עד שיהפכו את העולם שממה. כיוון הרוח השתנה, ומאה וקצת שנים לאחר דוסטויבסקי יהיה מי שיטרח לבסס את האמרה ההפוכה – "אם יש אלוהים, הכול מותר".

פראיות וייאוש

רעד. שכן בעולם שבו השדים מחוללים – כולם יוצאים במחול. גם אם המלחמה רחוקה וסטרילית, גם אם היא מוצדקת מאין כמותה, גם אם הם קידשו את המוות ואנחנו את החיים — ושאר נחמות המלוות בתחושת עונג וסיפוק. "כאשר מביטים זמן ממושך בתהום", כתב ניטשה, "הוא נועץ מבט בחזרה".

להילחם פירושו להגיב למישהו, להתכוונן אליו, לעקוב אחריו בדריכות, ללמוד אותו. להריח, לנשום, להתערבב. בעיניים קרועות, מרותקות בעל כרחן, מקרוב – שכן שדה הקרב מעולם לא היה כאן רחוק – פיזית, מנטלית ואנושית. יש בנו חוסן, נתייצב לקריאה; אך המאבק ישנה אותנו ואת העולם הנשקף מעינינו.

דרכים רבות לשינוי. "ידי עשו" אינן כפפות ניקיון חד־פעמיות, שמתקלפות החוצה ומגלות עור ענוג. התפקיד מחלחל לעומקי השיתין של השחקן. טיבו של מאבק שהוא מעמיד במבחן את מערכת היחסים הרעועה ממילא שבין החיה והאדם, ויש שיאמרו: מעמיד במבחן את ההונאה העצמית שבמערכת יחסים זו. התייצבות מתמדת כנגד כנופיות שחורות חסרות מצפון עשויה לחולל מגוון תחושות, החל מאמוציות פראיות ועד לייאוש תהומי. ברם, היא מדבירה את האדישות. הפוליטי יחדור את המעטפת הסטרילית שבנתה לעצמה הרוח, ויכריח אותה – גם תוך התנגדות עיקשת – להאזין למהומת הכוח באוזן נוקטת עמדה. "נהרוג אותם, ונחזור לכתוב שירים" – יטען אי־שם פוליטיקאי, תוך גילוי חוסר־הבנה לאופן שבו השירה לוכדת רגעים.

אלוהים ייעשה מחוספס יותר. יתקרב עוד ועוד אל תשתית הקיום הקשה, הכואבת, הכוחנית. דאעש הוא הרגע שבו הכיסופים, הנבירה בדעת, הצלילה הנעימה אל התורה – מתמוגגים אל תוך מבנה בסיסי של הישרדות. אלוהֵי השיר יצא לדרוך פוּרוֹת. אותו אלוהים חרישי ואוהב־חיים אשר נחבא אל מאחורי הברוש, האלוהים אשר ציווה לשגיא את הדמוקרטיה, את הסובלנות והשוויון – שלח לעולמו את הזעם והמגפה שעִמם נלחם וינטר, והניף עוד את ידו על מכסה פנדורה. בְּפָנים משתנות אלו של האלוהים ניאלץ לבקש אותו מחדש; שכן הדבר השנוא עליו ביותר הוא המסכה. היא צרה לו.

חלמנו את חלום הטוהר. ואך זה התגלה שהוא אפשרי רק באופן שמראש אוטם את עצמו למספר קולות, פנימיים וחיצוניים. "במה תהיה שונה מהם?", תעלה השאלה, בנאלית ושחוקה, מן הארץ. "אינך חפץ בלחימה – אך תילחם; תרצה לגונן – ותימצא תוקף; תערוך הבחנות – והן יעלו באבק; ותוך כדי גם תתנשא, תזלזל, תשנא — מוּלך בני אדם, ובני אדם חיים – גם כאשר הם מקדשים מלחמה". חוסר הבררה שבמצב זה הוא המְענה את הדעת. הממלכה בסופו של דבר תיכון על הר של גופות, והגילוי שהן היו שייכות למפלצות לא תתרום לאסתטיקה שלו. בשלב מסוים, ספוּגֵי כוח וחסרי הבחנה, כל שייוותר הוא הצער – תו ההיכר על מצח המשוגעים – והגעגועים ליופי אשר מאחורי הברוש.

טירוף קרימינלי

תמונה ובה אנשי דאעש. המבט מנסה לחדור בעד גבינים קפוצים, זיפי זקן, עיניים מהורהרות. מגשש אחר נקודת אחיזה ואפשרות מיקוח – תורת משחקים. חלק נאור ומיושן מתעקש להניח את האנושי המשותף: לחם, בית, אישה, ילדים. חלק דתי כלשהו נוהה אחר הצימאון לאלוהים. חלק אחר מזהה טירוף קרימינלי. מבט מִחוּץ. הצד האפל של המצב הפוסטמודרני רקח סובייקט תלוש חדש: ללא שפה, הקשר, רפלקסיה, פרוצדורת שיפוט. חור רלטיביסטי מושלם. מבט מִבַּיִת. הצפה. שוליית הקוסם מתרוצץ בבהלה אחר מספר מקלות מטאטא שיצאו משליטה, ובפיו תחנונים אילמים למישהו שייקח אחריות. לדמות אב. לשובו של המלך.

רגע של קדושה נבוכה. ההזמנה חתומה, לא מפוענחת – כשם שלא ניתן לדחותה. "כי לא יעשה ה' א־להים דבר כי אם גָלָה סודו אל עבדיו הנביאים", זעק עמוס, וכאשר נעו הממלכות הקדומות ממקומן – אשור, בבל, פרס – היה מי שהאזין, הבין, והתייצב. כאן הוא הרטט, כאן גם מקום התמיהה: מה מבקש לו אלוהים בעולמו?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ד, 24.9.2014, בתוך: "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" ׀ עשר דמויות כותבות על רגע הקדושה האישי־כללי שלהן מהשנה החולפת