שירה חדשה

בשנת תרס"ג (1903) פרסם הרב צייטלין חמישה מאמרים, בצורה פחות או יותר רציפה, בעיתון "הצֹפה" הוורשאי. (אין מדובר בעיתון "הצופה" של המזרחי, שהחל לצאת בארץ בסוף שנות השלושים). מאמרים אלו – "שירה חדשה", "שיחות פילוסופיות", "אחד הרגעים המרים", "משעיפי לילה" ו"בעומק וברום" – יכולים להיקרא גם כיחידה ספרותית אחת, שעניינה הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של האדם בעולם.

המאמר שלפנינו, "שירה חדשה: מעט מעולמו הפנימי של החוזה", מיוחד מצד נוסף: מדובר במאמר כמעט מקביל למאמר "העולם הפנימי", אותו יפרסם ביידיש כעבור ארבע שנים, וההבדלים בין השניים מסוגלים ללמד לא מעט אודות השינויים שחלו בהשקפת עולמו. לצד העובדה שלשון היידיש של הרב צייטלין עממית יותר, מסעו רב הייסורים של ה"חוזה" או ה"חולם" מסתיים בצורה שונה מאוד בשני המאמרים: בזה שלפנינו חוצב החוזה מרוחו-שלו "לוחות חדשים", בסגנון ניטשיאני, ואילו המאמר המאוחר יסתיים בקריאה הנרגשת "אלוהיי – הוא חי!".

בכיו של החוזה, בסוף הפיסקה החמישית, מופיע בגוף ראשון במאמר נוסף שיכתוב הרב צייטלין לקראת סופה של אותה שנה – "שירה ותפילה". גם שם הוא דן בסבל ובייסורים, וגם שם הוא נשבר ובוכה "כילד קטן" – אך עם תוספת משמעותית:

"אז נפתח מקור דמעותיי, אז בכיתי כילד קטן…
אז אמרתי: גדול הכאב, אבל גדול הוא אלוהים…"

ל"שירה", אם כן, מתווספת ה"תפילה". בין שני המאמרים, ראוי לציין, יפריד "פוגרום קישינב" הראשון.

מאמר זה פורסם לאחר מכן ב"כתבים נבחרים" – אסופת הכתבים שיצאה לאור בוורשה בשנת תר"ע (1910), חלק א, עמ' 99-103.

 

א.

הצער הגדול והעמוק נוגע עד הנקודה היותר פנימית שבלב…

ופלגי דמעות ירדו עיני האדם…

מרגיש הוא שמגונה ומכוער הדבר, אבל הצער מתפרץ בבכיה על-כרחו.

וקורא הוא האדם לכל ניצוצי האור שבקרבו, לכל חלקי הכח שבו, לכל העוז שבגופו ובנשמתו, לכל האמץ שברוחו, כי יעזרו לו להלחם בבכי המגונה.

ומתגבר הוא האדם על זה, אבל אובד הוא את הונו הרוחני ואת כל כחו הגשמי במלחמה הזאת.

והוא עייף ויגע, מט ושחוח, כפוף ונדכה…

וההתרגשות שבלבו כל כך גדולה, המלחמה הפנימית כל כך עצומה, התרוצצות הכוחות השונים, המחשבות השונות, התאוות השונות, החפצים השונים, המגמות והנטיות השונות – כל כך גדולה וחזקה, עד שאי אפשר לו להחזיק מעמד…

חוק וגבול לים, חוק וגבול גם להתרגשות האדם.

ותרדמה עמוקה נופלת עליו והוא רק חולם חלומות.

וחולם הוא חלומות נעימים ורואה לפניו אותם העולמות שעדיין לא נבראו, אותם החיים שעדיין לא נוצרו, אותו גן העדן שעדיין לא טייל אדם בו, אותם המלאכים שעדיין לא נגלו לאיש, אותו היופי שעדיין עין לא ראתו, אותו הגודל שעדיין לא עלה במחשבה.

ואמנם יש אשר גם חלומות רעים יבעתוהו, שעירים ירקדו לפניו, שדי שחת וקטב מרירי עולים לפניו.

ואם כח חזק בלבו, אז יחליף כח, יקיץ מתרדמתו, יתעורר משנתו, ישכח עמל וצער, יחיש יתעורר, יתעורר ויתאמץ, ישחק לכל מכשול ופגע, ימיש הרים וגבעות, ישמח ויגיל, ישחק וירנן.

ושירה חדשה תישמע מפיו, שירת החיים והעוז, הכוח והאון, הגבורה והאומץ, היכולת וההתעלות, ההתפרצות וההתקוממות.

 

ב.

והחלומות הנעימים אשר ראה בשנתו מתהפכים למשא נפש אחד גדול ונשגב מאוד.

כל החזיונות היפים והנשגבים אשר ראה, מתרקמים ומתגלמים, לובשים עור ובשר, עוטים הוד מוחש, ניצבים לפניו תמיד. כל הקווים והשרטוטים השונים והמפוזרים מתאחדים אחרי כן לתמונה אחת יפה ונשגבה מאד מאד, לנקודה אחת מאירה ומחממת, מגבירה ומרוממת, מאמיצה ומשפיעה כוח ואון אין קץ.

ומתאחדת היא עם כל ניצוצי היופי והנשגב, הקדושה והטהרה, הכוח והאון שבלבו משכבר הימים, והיא מתגדלת ומתאמצת ומוסיפה לוית חן.

ומתמזגת היא בדמו והיה הוא והיא אחד.

והיה משא הנפש לא חזון אלו, שמים רחוקים, כוכבי אין קץ, כי אם חיי ארץ, חיים תמידיים, אור עיניים ואויר לנשמה.

 

ג.

ומשא הנפש ילוה את החוזה על כל דרכו, אשר הוא הולך עליה.

הולך הוא בין אנשים, מדבר עמהם, משוחח עמהם, מתווכח עמהם, לומד מהם, מלמדם – ומשא נפשו לא יעזבהו.

רואה הוא את מעשי בני האדם, שופטם, בוחר בהם, מואס בהם – הכל לפי משא הנפש אשר בלבו.

כל המעשה אשר יעשה הוא, כל המנהג אשר ינהג, אל כל אשר יט ויפן, כל אלה הם – נסיונות לגשם את משא הנפש בפועל.

כל המחשבות אשר יחשוב, כל ההרהורים אשר יהרהר, כל הזכרונות אשר יעלו על לבו, כל החזיונות אשר יחזה, כל התקוות אשר יקווה, כל השאיפות אשר אליהן ישאף, כל החלומות אשר יחלום, כל התמונות אשר יעברו לפניו – ממקור אחד יבואו ואל מקום אחד ישובו.

בשמי ה', בברואי מעלה ומטה, בכל כוכב ופרח, בכל חי ורמש, בכל דממה ורגש, בכל שאון ואיוושה, בכל צהלה ושחוק, בכל רחמים וגעגועים, בכל בכיה, בכל רינה ושירה, בכל, בכל הוא חפץ לראות את משא נפשו.

כל עולמו של הקב"ה הוא לפניו ספר, אשר בו יחפוץ לקרוא את הגות לבו, את היופי אשר בנפשו, הוד הקדושה אשר בלבו, העוז אשר ברוחו.

 

ד.

ואולם משא הנפש עומד נצב לבד, והאמת המוחשית לבד.

משא הנפש עומד ניצב בתור אמת פנימית, שאי אפשר להטיל ספק בו, ואולם מה שחוץ לנפש מביע אחרת.

משא הנפש טהור כעצם השמים לטוהר, ומסביב חלאה וזוהמה.

משא הנפש – יופי אין קץ, ומסביב סחי ומאוס.

משא הנפש – נדבת הרוח, ומסביב אכזריות וגסות.

משא הנפש – אור וחיים, ומסביב חושך ואפלה.

משא הנפש – אהבה אין קץ, ומסביב קנאה ושנאה.

משא הנפש – שלום ודממה, ומסביב מלחמת הקיום ושפך הדם.

משא הנפש – אחדות והרמוניה נשגבה, ומסביב תהו ובהו, צלמוות ולא-סדרים.

משא הנפש – געגועים חזקים, שאיפה אל מה שאין לו קץ ותכלה, ומסביב עניינים קטנים, נבזים ושפלים.

משא הנפש – כבוד והדר, רום והתנשאות, ומסביב זחילה על הבטן, הכנעה ושפלות, דכדוך הנפש, עניות ואפסות.

משא הנפש – אמת, ומסביב כזבים נבזים.

משא הנפש – טבוע בחותם הנצח, ומסביב ענייני הרגע, דברים של מה בכך, רגשת שווא, דחיפות ורדיפות.

 

ה.

או אז יגדל צער החוזה שבעתיים.

או אז יגדלו מכאוביו עד לאין שיעור ותכלית.

או אז יש אשר כל ייסורי הגיהנם בלבו, ואין כח בפה ולשון לספר את עינויו.

או אז יש אשר תפרע עוד הפעם הדממה אשר בנפשו, ומלחמה חזקה תתלקח בחובו.

או אז יש אשר יתפרצו ממקום חבוי בלב כל הספקות המרים, כל המחשבות הנוגות והאפלות, כל המכאובים הנסתרים, כל יסורי הנפש, שכבר דמה לשים קץ להם.

או אז יש אשר יעמוד נצב על מקום אחד ולא ידע לאן יפנה…

או אז יש אשר יצנח על הארץ ויפול באין אונים…

או אז יש אשר יבכה כילד קטן…

 

ו.

ואינני יודע, ידידי, במה מתכפר להם לבני אדם החטא הגדול, אשר יחטאו לחוזה.

אינני יודע, ידידי, מה הוא הכופר אשר יוכלו בני האדם להביא בעד אותם היסורים, אשר יסבו במעשיהם הרעים.

אינני יודע, ידידי, מה יקנו בני האדם במקום הדברים היותר יקרים, אשר יעברו עליהם בלא משים.

אינני יודע במה ימחו בני האדם את דמעות האיש הרואה את קודש הקודשים שלו נרמס ברגליים גסות.

אינני יודע, אחי, מה יתנו בני האדם חלף הדברים היותר נשגבים, אשר יבזום, ידחום בשאט נפש, יתעללו בהם, יתקלסו בהם.

אינני יודע, אחי, במה יכסו בני האדם על העוון הרב, אשר יחטאו בכל רגע לאמת, לקודש, לנשגב, ליופי ולהדר.

"תחת הנחשת אביא זהב, – תחת רבי עקיבא וחבריו מאי מביאין?" שואל אנכי ביחד עם רבי יוחנן.

"אוי להם לעובדי כוכבים, שאין להם תקנה!" צועק רבי יוחנן.

"אוי להם לבני אדם, שאין להם תקנה!" מתפרץ לפעמים מפי על-כרחי.

 

ז.

ואולם יש, אחי, אשר העוז שבלב החוזה יתגבר על הכל, יש אשר האון והכוח אשר במשא נפשו יתקוממו.

יש אשר לא בכה יבכה, כי אם יתקצף ויתרגז וקלל את בני האדם ומעשיהם הרעים.

יש אשר יתמרמר על בני האדם, אשר ימאנו לקבל את הטוב, אשר יתן לפניהם, ובז להם ולכל המונם.

יש אשר ישפוך להם את הכוס בפניהם, ימטיר עליהם חרפות וגידופים, יכם בחץ לשונו.

או אז יש אשר בסופה וסערה דרכו וברוב אונים ינסה להרים את בני האדם.

או אז יש אשר יאחז בשערות ראשיהם וירימם מעלה.

או אז יש אשר בקצפו וברגזו ישבר לעיני בני האדם את לוחותיו.

או אז יש אשר יאמר לבני האדם: לכו באוּר אשכם – למעצבה תשכבון! התגלגלו באשפה, כי כן אהבתם.

ואולם רק לבני אדם דבר ידבר כדברים האלה, ובאמת יחצוב מרוחו לוחות חדשים.

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “שירה חדשה

  1. אבי טאוב הגיב:

    תודה על התרגום והבאת הדברים!
    רוצה אני לומר:

    במסה הקצרה הזו, שהיא ווידוית ואוטוביוגרפית במיוחד, צייטלין מתאר את הפסיכיקה של אדם חוזה. לפיכך התועלת שבה עבורינו יכולה להיות לכמה כיוונים שונים. הראשון והמתבקש הוא בכיוון העבודה של וויליאהם ג'יימס ב'החוויה הדתית לסוגיה' שלו. יש כאן יותר מטקסט נוסף שמתאר חוויה דתית אלא טקסט שמשתייך קטגורית לתחום חדש 'החוויה הנבואית לסוגיה'. הפער שבין המצוי לרצוי שנפתר רק בהשתחררות מעול הפלדה של המציאות המוגבלת והמסריחה ובחלום – מתגשם. אם אכן לצייטלין היו חושים נבואיים – כפי שעולה מכתיבת היומנים שלו – המסה הזו מאפשרת לנו להעמיק את הבנתו בפסיכיקה של הנביא.

    אם אשווה את התיאור הנבואי כאן לזה של הרמב"ם במורה נבוכים [ח"ג] או לזה של רבי יהודה הלוי [כוזרי מאמר שלישי] נקבל תמונה שונה לחלוטין.

    הנביא הרמב"מי רואה מטאפורות ואנאלוגיות דמיוניות ומחלץ מתוכן מושכלות אמיתיות. אז הוא יורד לאיטו בסולם השכלים שראה יעקב בחלומו ומלמד דעה והשכל את העם. במין שקט אקדמי כזה. אחרי שפיצח את כל הסתירות שבספר מורה נבוכים כדי לגלות מה היה סוד מרכבת יחזקאל וסדר תנועת השכלים והגלגלים למניע הראשון האלוה ברוך הוא.

    הנביא של ריה"ל הוא לייבדיק, מתרגש ומתלהב בסך הכל מכתבי הקודש הרבה יותר מאשר מספרי הפילוסופים. במובן הזה יש בו המוניות ולכל הפחות קסם המוני והתמכרות לעזות הרגש. אפשר להיזכר בתיאור הפלסטי מאוד של מרכבת יחזקאל שבעצם אין לה פתרון אלא ברגש העז שנוצר מחלום מזעזע שכזה, החזק לנפש הרבה יותר מסברות ושיעורים רבים.

    הנביא הצייטליני שוקע בחלומות מתוך בכי וצער. בחלומות הוא משתחרר למרחבי היופי האצילי. כשהוא מתעורר הוא מקבץ את כל נקודות האור שבנפשו עם מה שנגלה לו בחלומותיו המיסטיים ויוצא לפעול לתיקון ממשי בעולם. אבל הרבות הדברים ומיעוט המעטים וקטנות המוחין וכל מה שצייטלין מתפייט עליו בצער רב מבליט לו שוב את הפער שבינו לבין שאר בני האדם. המסקנה המתבקשת היא שהוא אינו שייך לכאן. הוא מטיח בעולם ובחברה – לא רק שישובו בתשובה אלא על חורבן קודש הקודשים שראה בחזונות. הסוף פסיבי – הוא מוריד לעצמו לוחות חדשים מרוחו.

    אהבתי

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s