מילים טרופות

יצחק כהן, הוא משורר ומוזיקאי צעיר (28) ומחונן, העובד בימים אלה על הפקת מופע ראשון ועל ספר שירים. את יצחק, המתגורר במושב "שובה" ועובד ב"שומר החדש", ניתן להגדיר כמשורר של החצר האחורית – ולא רק מפאת מקום מושבו הפיזי בפריפריה. השירה שהוא כותב מצויה על התפר בין התשוקות הכמוסות ביותר ובין רצפת המציאות הקשוחה בה הן מוטחות שוב ושוב, ולא חוסך במילים בוטות ובועטות לשם כך.

שירה היא עניין לטעם אישי, ויש המעדיפים את האינטימיות כאשר היא מוגשת ברכוּת ועל מצע משוכלל של מילים מהמקורות – רוח חרישית הנושבת מגן עדן. יצחק כותב כמי שהושלך מגן עדן, "דפוק וזרוק" כלשונו של אורוול, אך גם כאשר הוא משתולל או פולט ניבול פה נפרשת לעיני הקורא נפש עדינה ורגישה – שהריאליזם הקשוח שלה עוד מבליט את העדינות והרגישות שלה.

את הכותרת "מילים טרופות" בחר יצחק לקובץ השירים, המתאר את ה"היות בעולם" שלו – היות בעולם שלא לכולם שמורה ההזדמנות "להיות בו". מוגשים כאן ממנו מספר שירים מיושבים בדעתם, כאלו שאינם חורכים מדי את האזניים.

י' זָרַק עַצְמוֹ מִן הַחָלוֹן,
מִישֶׁהוּ הִשְׁאִיר תְּרִיס פָּתוּחַ בַּמַּחְסָן.
י' נִדְקַר בְּבִטְנוֹ. נִפְצַע קָשֶׁה
בְּסָכִּין קֵהָה שְׁמִישֶׁהוּ סוֹבֵב שׁוּב וָשׁוּב.
תַּחַת אַרְגָּז מַשָׂאִית. תַּחַת גַּלְגַּל מְכוֹנִית.
נִמְצַא לְלֹא רוּחַ בְּפִיר מַעָלִית. י'
חוֹלֵם סְרָטִים, כֹּל עֶרֶב
מִישֶׁהִי אַחֶרֶת מְבַקֶּרֶת בַּחָלוֹם.
י' עוֹטֶה מְעִיל נוֹצוֹת, רֹאשׁוֹ
חָשׂוּף בּוֹעֵר בָּאֵשׁ, עֵינֵי י' שְׁחוֹרוֹת מְאֹד
הֵם פֶּתַח בּוֹר קִבְרוֹ. י' שׁוֹאֵף
לְהִיבָּלַע בְּחוֹר הַמִקְלָחוֹן, אֶת כֹּל מֵעָיו
יַגִּיר לְשָׁם, אֶת כֹּל רִירֵי מוֹחוֹ. י' הוּא
גֶבֶר מְאוּבְחָן, זֶה לֹא סְתָם הָאַהֲבָה
לִמְשֻׁגָּעִים – הֵם מְסִיחִים אֶת דַּעֲתוֹ.
י' מַרְבֶּה לְשׂוֹחֵחַ עִם עַצְמוֹ
מַרְבֶּה לְגַדֵּף אָנִי חֲסַר כָּבוֹד וְלֹא קָשׁוּב
לָהוֹרָאוֹת. י' מְדַמְיֵן
שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שִׁירִים, י' מְדַמְיֵן
שֶׁהוּא כַּפַּיִים סוֹעֲרוֹת, סְפּוֹטִים בִּצְבָעִים,
תְּשׁוּאוֹת אַהֲבָה מִתְמַשְּׁכוֹת.
י' לֹא יוֹדֵעַ לִבְכּוֹת

שֵׂכֶל שֵׂכֶל,
לֵית רְשׁוּתָא לְאַף בַּר נָשׁ לְאִשְׁתַּחְרְרָא מִינָךְ.
אַנְתְּ הוּא דְכַבַלְתְּ לְכוֹלָא נִבְרָאִים בְּגוֹ תַּבְנִיּוֹת הַסְבָּרָה.
אַנְתְּ הוּא דְיָהִיב שְׁמָא לְכוֹלָא
וְאַף לְמָאן דְּבַעֵי לְמֵיקַם עֲלָךְ בְּמֶרֶד.
וְכֹל בִּיקוֹרוֹת וְקִטְרוּגִין דְּאִתְאַמְּרוּ עֲלָךְ בְּכָל דָּר וְדָר
אִתְעֲבִידוּ עַל יְדָךְ וּבְמוּשָׂגִים דִּילָךְ.
וְלֵית דְּפָתַר רָזָא דָא לְבַר מֵאִילֵין דְּאִתְחַרְפָנוּ אוֹ דְּמִיתוּ בְּיִסּוּרִין
[נ"א: וְלֵית דְּפָתַר רָזָא דָא וְלֵית דְיִפְתֹּר]
מָאן יֵימָא לָן מַה לַּעֲשׂוֹת?!
(שיפוצי זהר, פרשת תולדות יצחק)

להמשיך לקרוא

"מי יראני את האורות בתוך חשכת מצרים"

פורסם ב"אסיף", ביטאון איגוד ישיבות ההסדר, כרך ד, תשע"ז

שני מאמרי זיכרון והערכה על הראי"ה קוק שכתב הרב הלל צייטלין, המצטרפים לשני מאמריו הקודמים – "בין שני הרים גדולים" ו"הקו היסודי בקבלה של הרב קוק".

 

המאמר הראשון – "מה היה הרב קוק אומר כעת" – הופיע בשנת תרצ"ז (1937), שנתיים לאחר פטירתו של הראי"ה קוק, ומכיל פולמוס ער ונוקב עם תלמידי הראי"ה קוק חברי "המזרחי" שהתנגדו לתכנית החלוקה. המאמר השני – "מספר מילים אודות ה'חסיד שבכהונה' הגדול" – הופיע בשנה שלאחר מכן, ולצד דברי השבח נועד גם לקדם את הפצת ספרי הראי"ה קוק ברחבי פולין.

על הזיקות המיוחדות שנמתחו בין הראי"ה קוק והרב צייטלין טרם נכתבה המילה האחרונה. בעצם ימי השואה, בשנת תש"ד (1944), עוד בטרם היוודע באופן סופי דבר גורלו של הרב צייטלין, פרסם הרצי"ה קוק ב"ספר צייטלין" את רשימת ההערכה "זכר למקדש הלל". פרופ' יונתן מאיר כתב לפני למעלה מעשור מחקר מקיף בנושא ב"דרך הרוח: ספר היובל לפרופ' אליעזר שביד", בשם "תשוקתן של נשמות אל השכינה". אך מספר רב של מכתבים, מאמרים ותעודות שונות עדיין ממתין לראות אור.

לאחר שפרסם הרב צייטלין את הספרון "דבר לעמים", בשנת תרפ"ח (1928), כתב לו הראי"ה:

"ידידי הסופר המרומם, טהור הרעיון עמוק הרגש וגדול הדעה, מוה"ר הלל צייטלין שליט"א, שלום רב,

רב מכדי שיוכל מכתבי הקצר שיש בכחי לכתוב כעת הוא רגש התודה שהנני חש בלבבי לכבודו על הענג אשר השביעני בספרו המצוין 'דבר לעמים' בכללותו ובפרטיו. אמת הדבר שלא נכרתה עדיין האוזן אשר לעמים עד לכדי שמיעה של תוכחת חיים. אבל אין האמת מפסידה את זכותה גם אם מעטים הם מקבליה.

תחזקנה מחשבותינו הטהורות, תשלחנה פארותיהן לברכה לישראל ולעמים. בציפיה שאור ישראל מהרה יאיר את כל המאפלים, ובישעו ניוושע בקרוב, הנני חותם את ברכתי הנאמנה לכבודו וליצירותיו הטהורות, מהר הקודש מירושלים"

במכתביו מאותן שנים, מתייחס הרב צייטלין כמה וכמה פעמים אל "החבורה הקדושה" הנרקמת סביב הראי"ה קוק בארץ ישראל, ומפציר בהם לשלוח אליו מפרי עטם. "אבקש מכולם, מכולם, שישלחו דברים בעד המאסף האמור למעלה […] והמובחר – מהני מילי מעליותא, מילין דטמירין, שהנשמה בעקבתא דמשיחא צמאה להם כל כך […] ולכל לראש – מאת הארי שבחבורה אדמו"ר רא"י קוק הי"ו".

במכתב אחר לראי"ה, משנת תרפ"ז, הוא חותם – "הנני משתחווה מרחוק ודורש שלומו ושלום תורתו", ובמילים הבאות הוא פותח את אחד המאמרים המתורגמים כאן לראשונה:

"יש אצל היהודים רבנים גאונים; יש אצל היהודים משוררים גדולים, כמו גם פילוסופים גדולים; וכן דרך-קבע מקובלים גדולים, צדיקים וחסידים. ועדיין, עומדים אנו נפעמים נוכח דמותו הרוחנית של אותו יהודי שחי בדורנו אנו, שהיה גם גאון עצום בנגלה, גם מקובל גדול, גם חסיד גדול, ובו בזמן גם פילוסוף גדול ומשורר גדול.

רבי אברהם יצחק הכהן זצ"ל קוק היה אותו יהודי פלאי, בהיותו "שלמותא דכולא", "כרכא דכולא ביה", "איש אשכולות", שליהודים לא היה כמותו מאז המהר"ל מפראג"

 

מרטין בובר

המאמר "מרטין בובר: לרגל בואו למדינת פולין" פורסם ב"דער מאמענט" בשנת תרצ"ט (1939), חודשים מועטים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בובר, שהיה אז חבר סגל באוניברסיטה העברית, נשלח מטעמה לסדרת הרצאות ברחבי פולין.

הזיקות בין שני אישים אלו הן רבות ומרתקות. הרב צייטלין התוודע לבובר כארבעים שנה קודם לכן. בקונגרס הציוני החמישי בתרס"א (1901), לקראת סיומו של הקונגרס, נשא בובר נאום בדבר הצורך החיוני בהתחדשות יהודית-תרבותית לצורך מפעל התחיה הלאומי. בובר היה פעיל מרכזי ב"פרקציה הדמוקרטית", שפעלה מכוחו ובהשראתו של אחד העם, ובינה ובין הציונות המדינית מבית מדרשו של הרצל שרר מתח מתמיד. בנאומו, תבע את תמיכתה של ההסתדרות הציונית בהתחדשות התרבותית, והתעמת על כך ישירות עם הרצל. בעקבות נאום זה, והניסיון לבלום אותו, יצאו מהאולם במחאה בובר וחבריו, ועמם נציגים נוספים שרצו להביע תמיכה – בכללם הרב צייטלין.

ברשימה "מן הצד" אודות הקונגרס הציוני החמישי, הרב צייטלין אינו מציין פרט כלשהו מנאומו של בובר, אולם הוא קובע שמבחינתו "הרגע היפה ביותר" בקונגרס היה אותה סערה אודות התרבות היהודית. הוא עצמו לא נמנה, לדבריו, על חסידי ההתחדשות התרבותית מבית מדרשו של "אחד העם", אך היה סבור שהרצל צריך להקדיש תשומת לב רבה יותר למרטין בובר ולנושאים שהוא וחבריו מעלים לסדר היום.

פעילותו הציונית של הרב צייטלין הייתה תמיד ריאליסטית, ועסקה בסבלו הממשי של העם ובצורך הדחוף לחלץ את העם מן הסבל. בובר, לעומתו, מתח ביקורת חריפה על הרצל ועל תפיסתו את הציונות – בפרט בכל הנוגע למניעים הכרוכים בסבל ובאנטישמיות. הבדל זה בין הרב צייטלין ובין בובר משתקף גם בפרישה שלהם מהתנועה הציונית: בעוד בובר סיים את פעילותו הציונית בשנת תרס"ד (1904), בין היתר כדי שיוכל להתמסר לפעילות התחייה התרבותית והרוחנית, הרב צייטלין פרש מהתנועה הציונית כשנה לאחר מכן בעקבות דחייתה את תכנית אוגנדה.

זיקות אלו, על הדומה והשונה ביניהן, ממשיכות גם לאחר מכן. הרב צייטלין ובובר מתחילים לכתוב אודות החסידות באופן שיטתי באותן שנים – סביבות תרס"ה-תרס"ו (1905-1906). בהמשך הם אף עומדים בקשר ישיר, והרב צייטלין מפרסם מאמר בביטאון היהודי-גרמני שבעריכת בובר – "דר יודה". המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה, גם מחוללת בשניהם תפנית ו"הפיכת לב": הרב צייטלין ישוב אל המיסטיות העמוקה של שנות נעוריו, ואילו אצל בובר יופיעו ניצני הגותו הדיאלוגית.

במאמר זה, שהוא גם אחד ממאמריו האחרונים של הרב צייטלין, מתוארים אישיותו ופועלו של בובר מתוך הערכה רבה – זאת, על אף שבאותן שנים הפער הדתי, הפוליטי וההגותי ביניהם מצוי כבר בשיאו. כשנתיים קודם לכן, בשנת תרצ"ז (1937) כותב לו הרב צייטלין במכתב אישי: "בנידון זה הנני חושב את כבודו לאח ברוח (אף על פי שהשקפתי על ה"התגלות" בדת היא יותר אורטודוסקית וגם הנני קרוב יותר מכבודו אל העממיות הישראלית)". המילים "אח ברוח" מודגשות במקור בקו.

 

אם בשורת הגאולה של תיאודור הרצל עדיין נתונה לוויכוח – וזאת מבלי להבחין בכך שכבר לפני שני עשורים הוענקה לנו הצהרת בלפור, ועמים וארצות הכירו בזכותנו לבית לאומי בארץ ישראל – דווקא רעיונו האידיאליסטי של אחד העם, קרי: הקמת מרכז רוחני בארץ ישראל, קורם עור וגידים, דם ובשר. דווקא המופשט, הערטילאי, הרוחני, זה שהיה נראה לנו פעם כה רחוק ותלוש מהחיים הריאליים – עתה היה כמעט לחלק מהוויית חיי היום-יום שלנו.

בדרכה של בשורת הגאולה של הרצל, ניצבים כיום מרד אנרכיסטי של ערביי ארץ-ישראל, מרד מאורגן של מדינות ערב סביב, הסתה פרועה מצד שונאיה המרובים של המדינה הצעירה, התלבטות תמידית מצד אנגליה עצמה, קרע פנים-יהודי עמוק – ניצני חורבן עוד טרם הוקם הבית הלאומי.

לעומתם, הדרך אל ה'אחד העמיזם' סלולה ופנויה. מעט החיים העבריים המתנהלים כיום הם סוג של קונצנזוס כללי בקרב כלל התושבים בארץ; המרכז ללימודי עברית – גם שם; עיתונים בעברית, ז'ורנאלים בעברית, ספרים בעברית בכל תחומי הספרות והמדע – גם שם; ועל כולם – האוניברסיטה העברית שהופכת באמת להיות המרכז לחכמת ישראל, מרכז של פילוסופיה ושל פילולוגיה, של תורת העמים והמדינות, של מדע הטבע ושל מחקר הטבע, ולאחרונה גם מרכז לפניות פרקטיות של החוקרים, ברפואה וכדומה.

%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%95-%d7%a0%d7%a7%d7%99-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8

תמונתו המפורסמת של הרב צייטלין, שנות השלושים המאוחרות

ספק אם היה אחד העם בעצמו מכיר במרכז הרוחני הנוכחי הקיים בארץ ישראל. יתכן מאד שהיה רווה ממנו מעט מאד נחת, כשם שרווה אך מעט נחת מבית הספר הוותיק ביפו. שכן אחד העם אהב רק את עמקות המחשבה, ולא את מה שמתפזר לאורך ורוחב. אך לעין המתבונן הממוצע נגלה עולם רבגוני בכל גווני הרוח בארץ ישראל, הנדמה כהמשך ישיר ותואם לתפיסתו הציונית של אחד העם, המשך שלדידו של לילינבלום ושאר חובבי ציון, ופשיטא שלדידם של הציונים המדיניים – נראה כמעט כמו בטלנות גרידא. אך ציונות זו הוכיחה את עצמה ככזו המסוגלת להתגשם ולהפוך לריאלית אף יותר מאשר 'חיבת ציון' ה'פרקטית', ומכל שכן שהיא קרובה להתגשם מהציונות המדינית של תיאודור הרצל.

להמשיך לקרוא

מכתב ראשון לאחד העם

בארכיון אחד העם שבספריה הלאומית שמורים כמה עשרות מכתבים וגלויות ששלח הרב צייטלין לאחד העם (אשר צבי גינצברג) בשנות היצירה הראשונות שלו. מכתב זה שלפנינו, שנשלח בה' באלול תרנ"ו (14/8/1896), הוא הראשון בסדרה, וככל הנראה הוא גם התעודה המוקדמת ביותר של הרב צייטלין שהגיעה לידינו. הלל צייטלין, רווק כבן 25 שמתגורר אצל אמו הענייה בקורמה ומסייע בפרנסת הבית, מציג את עצמו ואת ההשכלה שרכש בפני אחד העם (הצגה דומה מאוד לאוטוביוגרפיה שיכתוב כשלושים שנה לאחר מכן). את המכתב לא שלח מביתו. הוא טרח עד לוורשה – מסע שעלה לו בסכום נכבד – בכדי למסור את כתב היד הראשון שלו ישירות לאחד העם. ברם כפי העולה מהמשך ההתכתבות תוחלתו נכזבה, משום שאחד העם לא שהה באותה עת בוורשה (באותם ימים נערכו ההכנות האחרונות להופעת כתב העת החדש, "השלח"). את "תורת האדם" הותיר במערכת "אחיאסף", וצרף לה את המכתב.

ממכתב זה ומהבאים אחריו עולה כי לרב צייטלין היו לא מעט ניסיונות כתיבה ורעיונות לכתיבה בטרם פרסם את "הטוב והרע" ב"השלח"; ניסיונות ורעיונות שנדחו מסיבות שונות. כך גם מתחוור שכעבור חודשים אחדים, בראשית שנת תרנ"ז (1897), נישא הרב צייטלין לאסתר קונין, וקבע את מגוריו בסמוך לבית הורי אשתו באוברוביץ'. בסופה של אותה שנה יעבור הזוג להומל, שם יחבור הרב צייטלין ליוסף חיים ברנר ולשלום סנדר באום, ושם גם יתוודע לניטשה (במכתב זה, כשנה ומחצה קודם לכן, שמו של ניטשה אינו מופיע). מצבו הכלכלי יוסיף להיות בכי רע, והוא יפנה מספר פעמים לאחד העם ויבקש תמיכה כלכלית וכן משלוח של ספרים שונים (בעיקר בגרמנית) שאינם ברשותו.

שורת התאריך שבראש המסמך והכתובת שבסופו תורגמו מרוסית. מילים שנכתבו בצורתן היידית תועתקו לעברית, לצורך נוחות הקריאה.

 

ורשה, 14 באוגוסט

אדוני אחד העם!

בן עיר קטנה אנכי ובתוך עיר קטנה אנכי יושב. הנני אחד מאותם הנקראים בשם אידאליסטים, או כפי שיקראם עמנו בשם: "לא יצלחו לכל מלאכה". מיום עמדי על דעתי קראתי בעיון רב כל ספרי ספרותנו העתיקה והחדשה, דרשתי, חקרתי, התבוננתי בכל מאמרי הסופרים למיניהם, לא הנחתי דבר קטן ודבר גדול בספרותנו שלא חרצתי עליו משפטי ושלא בקרתי בבקורת חופשית, נשאתי ונתתי בענין הלאומיות, ישוב א"י, תחית השפה, חקר ספרות ישראל, וגם מספרות הכללית לא הנחתי ידי: קראתי בעיון רב כל ספרי המופת למיניהם, ספרי המבקרים: בלינסקי, דוברליובוב, פיסארב, מכאילובסקי וכדומה, כל ספרי: ספנסר, בוקל,[1] דארווין, מיל, דרפר,[2] אועוועל [=הְיוּאֶל],[3] ספרי קורות הפילוסופיה רבים ושונים כמו: [מילה חתוכה], קונו פישר, וובר[4] וכדומה, ספרי פילוסופיה רבים במקוריהם הראשונים כמו: ספרי שפינוזה, קאנט וכדומה. נתתי אל לבי לפתור גם את כל "השאלות הנצחיות", לתקן עולם במלכות העבודה והשווי המוחלט, נמשכתי אחרי דעות טולסטוי וכדומה.

אך ראיתי ונוכחתי כי כל זה לא לעזר ולא להועיל, כי קריאתי המפוזרת, פיזור כוחותי וכשרונותי, חפצי ומגמתי להועיל לכל המין האנושי – לא יעשה פרי ישווה לו, ראיתי ונוכחתי כי סוף סוף כחות כל איש פרטי מעטים ודלים מאוד וברצותו לתפוס הרבה לא יתפוס גם המעט, אז נתתי אל לבי לצמצם את חוג פעולתי רק בתוך בני עמנו ולעשות כל אשר יש בכחי לעשות. אך באשר רעיון הלאומיות במושגו הזה זר ומוזר לי, ובשבתי בתוך עמי (כי בתוך עיר קטנה המלאה יהודים מדור הישן אני יושב) וכל מעלותיו ומגרעותיו גלוים וידועים לי, רב יותר מלסופרים רבים אשר כבר התרחקו מאופן חיי בני עמנו וכבר היו ל"בני אירופה" בתהלוכותיהם ואופן חייהם – גמרתי בלבי לפעול פעולתי בתוך עמי מנקודת ההשקפה האנושית הכללית כפי שנגלתה על ידי היהדות, ועל כן הייתה ראשית פעולתי ללקוט מאמרים ופתגמים רבים ושונים מספרי חכמי ישראל וחכמי האומות ולסדרם בסדר ישר ונכון, באופן אשר יתנו לפני הקורא השקפה שלמה (כפי האפשר) על החיים בכלל ועל המוסר והמידות בפרט, מנקודת ההשקפה האנושית הכללית ועם כל זה מתאימה לרוח היהדות בחלקה האנושי הכללי, וד"ל. ובכן יצא הספר הזה אשר לפניכם היום, אשר בשם "תורת האדם" כניתיו.

להמשיך לקרוא

על הסובייקטיביות

זה מספר שנים שד"ר אליעזר מלכיאל משמיע קול ייחודי ומעניין בשדות הפילוסופיה והפילוסופיה היהודית. אליעזר, תושב תקוע, מלמד באוניברסיטת בן גוריון ובמספר בתי מדרש. עבודת הדוקטורט שלו, "אינטנציונליות וסף האמפיריציזם" (הוגשה בשנת תשנ"ז) עסקה בהיבטים שונים של הסובייקטיביות מנקודת מבטה של הפילוסופיה האנליטית (הופיעה מאוחר יותר כספר – "כוונה, תחושה, רגש: סובייקטיביות ודרכי הבהרתה הפילוסופיות").

במשך השנים פרסם אליעזר עוד ספרים ומאמרים, כאשר החוט החורז את כולם, במידה זו או אחרת, הוא עיון מתמשך במרחבי הסובייקטיביות. בדרך עיונו הרגישה לדקויות הוא פותח צוהר לאפשרויות חדשות ומגוונות להתבונן בפלאי העצמי, שאינן נופלות בפחי הרלטיביזם, הקיבעון או הטרחנות.

המאמר להלן התפרסם תחת הכותרת "מה בין השאלה 'מה זה אומר לי?' לשאלה 'מאי אהניא לי רבנן?', בגיליון 55 של כתב העת "דעות". למיטיבי לכת מומלץ גם לעיין במאמרו "על ביקורת, זהות והונאה עצמית" – המותח ביקורת על התאוריה הביקורתית, ובמבוא שכתב לספרו של צ'רלס טיילור, "מועקת המודרניות".

 

המושג "החסידות החדשה" נקשר לעתים קרובות עם "העידן החדש". אחת מנימות החבל שקושר ביניהם היא ההתמקדות בהיבט ה"סובייקטיבי", שמסיט את החשיבה לשאלה "מה זה אומר לי?". המפנה הסובייקטיבי הזה הוא מוקד להתקפות על החסידות החדשה ועל העידן החדש, והוא מתפרש כמפנה נרקיסיסטי אגוצנטרי. הפרשנות מניחה שמטרת השאלה היא בחינת התועלת והרווח שמביאים הלימוד או הציווי או האמירה התורנית לשואל. כשהשאלה מובנת באופן הזה, היא מאיימת לעמעם את יראת השמיים ואת המחויבות לתורה ולהלכה (המבקרים מוצאים טעם דומה לפגם גם בשאיפה "להתחבר" לתורה, שמגלמת גם היא את המפנה הסובייקטיבי). יש להודות כי השאלה עלולה לנבוע ממקום נרקיסיסטי, אבל איני סבור שזה עוקצה המהותי. אכן יש בה עוקץ, והיא ראויה לבחינה ביקורתית, אך כדי לדון בה ולבקרה כדאי לנקותה מנספחים מקריים.

בפסקאות הבאות אבקש להעמיק במשמעותה של השאלה הזו ובעמדה הרוחנית שהיא מבטאת. העוקץ בה טמון בזה שהיא חושפת את ממד המשמעות הקיומית והסובייקטיבית של המצווה, האמונה או האמירה. ודוק – חשיפתו ולא יצירתו, משום שהממד הקיומי תמיד קיים ונוכח ברקע, ובעצם בתשתית. מי שמתעלם מהמימד הזה ותופס את המציאות שמולו כאובייקטיבית ניצחת, מחוץ להישג ידם של מחשבה, ערעור וביקורת, אינו באמת נפטר ממנו – הוא רק מדחיק אותו ומעצים בזה את עיוורונו כלפיו. מי שנעשה מודע לו, אנוס (או זוכה) להכיר בכך שבמציאות שהוא רואה מולו נשקף אליו (גם) הוא עצמו; שהמציאות שמולו מבטאת (גם) עמדה סובייקטיבית-קיומית, אחת מיני רבות, אפשרות בתוך שדה רחב של אפשרויות. מכלול חדש של שאלות נפתח לפניו, ועמו סכנות – או הבטחות – לערעור ותמורה.

כדי להבהיר את האמירות המופשטות האלה, אמחיש אותן בדוגמאות קונקרטיות.

להמשיך לקרוא

אם אשכחך ירושלים…

את המאמר "אם אשכחך ירושלים… (אגרת מהגולה)" פרסם הרב צייטלין בכתב העת התל-אביבי "כתובים" בשנת תרפ"ט (1929), לאחר היוודע באירופה דבר המאורעות. הרב צייטלין אינו מבקש את האשמים רק בקרב הפורעים, אלא גם ובעיקר ב"דיפלומטיה הבריטית" שבגדה בהבטחותיה הידידותיות לעם היהודי. מסקנותיו במאמר זה הן ייחודיות ביחס למשנתו המוקדמת: "זעם כבוש" ו"צבירת מרץ לימים טובים מאלה". בנימה זו גם כתב על האנגלים כשנה קודם לכן, ב"דבר לעמים" שלו:

"בתנועת שווא אחת אשר תנוע ידכם, בהטותכם את אניית ישראל מן הדרך, אמור יאמר רב החובל הנעלם: שפטים נכונו למלחים מתעים, מעוותי דרכים!

כאשר נשתה גבורת שמשון בהטותו אזן קשבת לדלילה, כאשר הועם זיו חכמתו של שלמה בהטות נשים נכריות את לבבו, כן תהי גבורתכם מאפע [=שקר] וחכמתכם הבל וריק בהטותכם אזן ליועצי שווא האומרים לכם להונות את בני ישראל בהבטחות שווא ובמעשי קסם! […]

כי גדול יהיה אז עוונכם מעוון כל העמים אשר על פני האדמה, אף מעוון אלה העמים אשר רחצו את רגליהם בדם ישראל –

כי העמים ההם טרפו את הגוויות, ואתם שחוק עשיתם לכם בנשמת ישראל […]

השחוק תעשו בנשמת עם ולא יחבל לכם? ובנשמת מי אתם אומרים לעשות שחוק, בנשמת עם אשר נתן לכם את ספר הספרים? האמור תאמרו לעשות מקנה וקניין בהבטחה אשר ניתנה לישראל מאת צור העולמים?

דעו לכם, בני אנגליה, אותה ההבטחה אשר ניתנה לישראל היא גם אור וגם אש, גם כרוב וגם עקרב, גם יונה הומיה וגם לביאה טורפת…"

 

אי מילים, אשר עוז להן לבטא-כמו את עצמת המכאוב לשמע השואה אשר באה על ארץ ישראל? המרה והעזה בקינות הלא אך דלה היא מהביע… הלא אף שירי ציון אשר ליהודה הלוי דלו מאד… על כך שך שפתך עד דם – ודום! כי מה תאמר ומה תגיד, אח, בימים אלה?

דום ושא עמוק בלבך את המכאוב הגדול. אך לא רק את המכאוב, כי אם גם את הזעם.

זעם… לא רק על אלה אשר השחיזו סכין לשחוט את הטובים והנאמנים בבנינו אשר בארץ ישראל, אלא גם על אלה אשר בחלקת לשונם החרוצה, במתק ניביהם הדיפלומטיים, בחיבתם-כביכול ל"עם התנ"ך", בהתיימרם קבל עמים ומדינות להיות יוצרי "הבית הלאומי" ליהודים בארץ ישראל ובהפריעם למעשה את פריחתו וגידולו האמיתי של הישוב היהודי שם – הביאו לידי כך, שדם יהודים נשפך כמים בארץ ישראל.

"והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה" –

ואם רחוקים אנו ממקום הפורענויות, ואם ימים מפרידים בינינו ואין אנו יכולים לעוף לשם על כנפי נשרים כדי להצילכם, היקרים והנאמנים – וכי אין אנו רואים את כל זה? וכי אין אנו במערב וליבנו במזרח עמכם, הנצורים בירושלים, אחינו המשיבים מלחמת מגן בכל שערי עיר, מושבה וקבוצה?

אשר לא אירע בארץ ישראל מימי החורבן, אפילו במלכות רומי הרוצחת – אירע עכשיו; אשר לא עוללו לנו נוסעי הצלב עוללה גם עוללה עכשיו הדיפלומטיה האנגלית המלוטשת, בפסחה כלפי חוץ בין היהודים והערבים ובחרחרה בעצם בלי הרף, בגלוי או בסתר, ריב בין אלה לאלה.

אמנם, היו ימים וליהודי לא ניתנה דריסת רגל על אדמת ירושלים. וכי יש רע מזה? ואולם המעשה אשר נעשה בימינו בירושלים ובשאר המקומות בארץ ישראל, רע שבעתיים מכל גירוש – משום מה? משום שגירוש מירושלים לא יאריך ימים, כשם שלא האריכה ימים גזירת רומא לאסור על היהודי לבוא בשערי ירושלים; ואולם המעשה אשר נעשה בארץ ישראל עכשיו עלול להיות בכיה לדורות, אם מצפונו של העולם כולו לא יזדעזע למעשי הרצח בירושלים, ולא יאמר לרוצחי אסיה ולמשסיהם האירופיים:

– די!

ואולם היכן הוא, היכן הוא בעצם מצפונו של העולם? דורי דורות בקשנוהו ולא מצאנוהו. בקשנוהו בימי הפרעות הממושכים בעת המלחמה העולמית – ולא מצאנוהו; בקשנוהו בשעה שפטליורה ודניקין שחטו אלפי יהודים באוקראינה – ולא מצאנוהו; וגם אחר כך, בשעת הרציחות העולמיות, אשר השקר המודרני צמצמו וטשטשו, בתתו לו שם "אכסצסים" [=תקריות], בקשנוהו – ולא מצאנוהו.

האמנם נמצאנו עכשיו?

על כן, דום, אחי! ואולם אל תהיה דומיתך הכנעה לרשעים ולרוצחים – אלא זעם כבוש וצבירת מרץ לימים טובים מאלה!

אל נא נפרוט את מכאובינו וזעמנו לפרוטות! אל נא נוסיף לנשק את המקל החובל בנו בארץ ישראל! אל נא נסתפק, כאשר הסתפקו רבים וכן שונים ממנו, במחאות פושרין ודיפלומטיה גבוהה –

אלא תתעורר נא אף תתאמץ ותתעמק השבועה הישנה-עתיקה:

– אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

בעל התשובה הגדול מרוסיה

את סדרת המאמרים "בעל התשובה הגדול מרוסיה: כיצד אני רואה את חייו ומותו של טולסטוי" פרסם הרב צייטלין בשנת תרע"א (1910), ימים ספורים לאחר היוודע דבר מותו של לב ניקולייביץ' טולסטוי – סופר והוגה שהיה אחד ממקורות ההשראה הגדולים שלו.

במאמר "יוסף חיים ברנר: ערכים וזכרונות", שיופיע במאסף "התקופה" בשנת תרפ"ב (1922), בפרק שכותרתו "הטולסטואי – אברמזון" (כשם גיבורו הראשי של ברנר ב"מסביב לנקודה") יספר צייטלין כיצד הגו ברנר והוא, בשנות העשרים לחייהם, במשנתו של ניטשה מתוך זיקה ליצירתו של טולסטוי ולחידושיו במישור האתי. "שאפנו בכל עוז", הוא יכתוב, "לחדש את בניין חיינו על יסודות הטולסטויות העקבית והמוחלטה ביותר". שאיפתם הייתה לרכוש חלקת אדמה, ולחיות עליה חיי מופת, "חיים יותר יפים […] צריך למצוא איזו פינה נסתרת באמריקה, לעבוד שם בשדה, לחיות שם חיים מזוקקים". בנו אהרן, בזיכרונותיו, הוסיף גם כיצד אמו, אסתר, הייתה מודאגת מחלומותיו הרומנטיים של ברנר (ושל בעלה) "לגדל בולבוסים דקים" על אדמה משלהם במקום נידח.

שנתיים קודם לכן,בשנת תרס"ח (1908), פרסם הרב צייטלין סקירה על פועלו של טולסטוי לרגל יובל השמונים שלו, סקירה הכוללת את השלבים השונים בחייו וביצירתו. לדבריו, טולסטוי החל את דרכו בחיפושים אחר ההיגיון שבחיים האנושיים, בנהייה אחר האסתטיקה והאומנות, ולבסוף – לאחר משבר נפשי גדול, ייאוש וספקות – מצא את דרכו אל האדיקות הדתית והאהבה לכל בני האדם; תיאורים שאינם רחוקים מהאוטוביוגרפיה שלו-עצמו.

"בחיפושי דרכי אל האידיאל היהודי", יכתוב הרב צייטלין באותה שנה בסדרת ה"אגרות אל הנוער היהודי", "בשווקים וברחובות, בדרכים ובמשעולים של עולם הרוח הגדול, אני נתקל תמיד באידיאלים של ל. טולסטוי".

במאמר זה שלפנינו (אחד מתוך הסדרה), שנכתב כשנתיים לאחר מכן, מציג הרב צייטלין את טולסטוי כסופר הגדול ביותר של מאות השנים האחרונות (!) – דמות צופה ביקורתי השוכן מעל ומעבר לאנושות, ובו בזמן מכיר את בני האדם ואת הטרגדיה האנושית לפניי-ולפנים.

לעובדות אלו הנוגעות למרכזיות דמותו ומשנתו של טולסטוי בעיני הרב צייטלין ניתן לצרף שתי אנקדוטות מעניינות:

הראשונה נוגעת לחלום חוזר ונשנה, המובא במאמרו "עוד הרהורים", בו עולה לפניו "זכרון איש שיבה אחד, ומראהו כמראה איש האלוהים. פניו כפני ל. טולסטוי, ומתוכם נשקפת התוגה היהודית, הגדולה והעמוקה והאמיתית והנשגבה".

השנייה כרוכה עם שמו של ביאליק, שבמהלך הרצאה על הספרות העברית הזכיר את שמו של הרב צייטלין, וציין – "הוא הטולסטוי היהודי" (אהרן צייטלין, "בין סופר לחברו", בתוך: הצופה, 6/3/1953).

%d7%98%d7%95%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%99-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%aa

לב טולסטוי, ראשית המאה העשרים

המאמר עצמו נכתב ביידיש, ושולבו בו לא מעט ביטויים ברוסית. אלו סומנו ב-*. זו גם הזדמנות להודות ליוסף פולק על הסיוע הקבוע בתרגום מיידיש ולפיטר ברנשטיין על הסיוע הקבוע בתרגום מרוסית.

 

על טולסטוי נאמרו כבר כל כך הרבה שבחים, עד שאין כל טעם להוסיף עליהם. הבה לא נרבה בשבחים מעל הקבר הטרי, ונאמר רק את האמת הצרופה. די קרוב לאמת הצרופה – לדעתי האישית – כבר התבטא מיכאילובסקי, בכַנוֹתוֹ את טולסטוי ברוסית: "אציל בעל תשובה".* מעבר לאמנות הגדולה, הפילוסופיה והמוסר של טולסטוי, חיפש ומצא מיכאילובסקי את המהות שלו: אציל בעל תשובה!

לדעת מיכאילובסקי, בתודעתו של טולסטוי חי תמיד אותו החטא הנורא בו חוטאים העשירים והשליטים הקלאסיים כלפי העניים ובעלי המעמד הנמוך. בהיותו בעצמו בעל אחוזה גדולה, שניהל את חיי משפחתו באופן עשיר של חיי אצילים, נשא תמיד עמו את התודעה של חטאיו – וחטאי אבותיו ואבות אבותיו – כנגד העניים והאיכרים המרים וקשי היום. אבותיו חטאו, והוא בתודעתו נאלץ לסבול את כל אותן עברות.

באותה העת, כאשר הוא התפרנס עדיין מהצמיתות הפיאודלית,* היו נקיפות מצפונו מתעוררות בזעקות אימה לנוכח כל אותן נשמות-תחתית אומללות, אותן שאין להן יום ולילה, איכרים עמלי-פרך, נבערים מוכים וסומים, שאת דמם ובריאותם הקיזו למען פריצים מדושני עונג ולמען חיי הלוקסוס שלהם – כדי שאותם פריצים יוכלו להמשיך ולצבור הון על ימין ועל שמאל, למלא את סאת תאוותיהם הנמוכות והמסואבות, וכדי שיוכלו להמשיך ולחיות חיי הוללות והפקר ולשעוט בעקבות גחמותיהם המשונות.

הוא, טולסטוי, הרגיש, שבדומה לכל אבותיו ואבות אבותיו, ולכל שועי הארץ – גם הוא אשם, ועל כולם להכיר בחטאם ולשוב בתשובה עליו. בעקבות כך הם יהיו חייבים לשנות את חייהם כליל, להשיב את מה שחמסו מאחרים, ולחדור עד המקום העמוק ביותר בחייהם, בו הם שהו עד כה בשוויון נפש ובאדישות מוחלטת.

להמשיך לקרוא