מכתב ראשון לאחד העם

בארכיון אחד העם שבספריה הלאומית שמורים כמה עשרות מכתבים וגלויות ששלח הרב צייטלין לאחד העם (אשר צבי גינצברג) בשנות היצירה הראשונות שלו. מכתב זה שלפנינו, שנשלח בה' באלול תרנ"ו (14/8/1896), הוא הראשון בסדרה, וככל הנראה הוא גם התעודה המוקדמת ביותר של הרב צייטלין שהגיעה לידינו. הלל צייטלין, רווק כבן 25 שמתגורר אצל אמו הענייה בקורמה ומסייע בפרנסת הבית, מציג את עצמו ואת ההשכלה שרכש בפני אחד העם (הצגה דומה מאוד לאוטוביוגרפיה שיכתוב כשלושים שנה לאחר מכן). את המכתב לא שלח מביתו. הוא טרח עד לוורשה – מסע שעלה לו בסכום נכבד – בכדי למסור את כתב היד הראשון שלו ישירות לאחד העם. ברם כפי העולה מהמשך ההתכתבות תוחלתו נכזבה, משום שאחד העם לא שהה באותה עת בוורשה (באותם ימים נערכו ההכנות האחרונות להופעת כתב העת החדש, "השלח"). את "תורת האדם" הותיר במערכת "אחיאסף", וצרף לה את המכתב.

ממכתב זה ומהבאים אחריו עולה כי לרב צייטלין היו לא מעט ניסיונות כתיבה ורעיונות לכתיבה בטרם פרסם את "הטוב והרע" ב"השלח"; ניסיונות ורעיונות שנדחו מסיבות שונות. כך גם מתחוור שכעבור חודשים אחדים, בראשית שנת תרנ"ז (1897), נישא הרב צייטלין לאסתר קונין, וקבע את מגוריו בסמוך לבית הורי אשתו באוברוביץ'. בסופה של אותה שנה יעבור הזוג להומל, שם יחבור הרב צייטלין ליוסף חיים ברנר ולשלום סנדר באום, ושם גם יתוודע לניטשה (במכתב זה, כשנה ומחצה קודם לכן, שמו של ניטשה אינו מופיע). מצבו הכלכלי יוסיף להיות בכי רע, והוא יפנה מספר פעמים לאחד העם ויבקש תמיכה כלכלית וכן משלוח של ספרים שונים (בעיקר בגרמנית) שאינם ברשותו.

שורת התאריך שבראש המסמך והכתובת שבסופו תורגמו מרוסית. מילים שנכתבו בצורתן היידית תועתקו לעברית, לצורך נוחות הקריאה.

 

ורשה, 14 באוגוסט

אדוני אחד העם!

בן עיר קטנה אנכי ובתוך עיר קטנה אנכי יושב. הנני אחד מאותם הנקראים בשם אידאליסטים, או כפי שיקראם עמנו בשם: "לא יצלחו לכל מלאכה". מיום עמדי על דעתי קראתי בעיון רב כל ספרי ספרותנו העתיקה והחדשה, דרשתי, חקרתי, התבוננתי בכל מאמרי הסופרים למיניהם, לא הנחתי דבר קטן ודבר גדול בספרותנו שלא חרצתי עליו משפטי ושלא בקרתי בבקורת חופשית, נשאתי ונתתי בענין הלאומיות, ישוב א"י, תחית השפה, חקר ספרות ישראל, וגם מספרות הכללית לא הנחתי ידי: קראתי בעיון רב כל ספרי המופת למיניהם, ספרי המבקרים: בלינסקי, דוברליובוב, פיסארב, מכאילובסקי וכדומה, כל ספרי: ספנסר, בוקל,[1] דארווין, מיל, דרפר,[2] אועוועל [=הְיוּאֶל],[3] ספרי קורות הפילוסופיה רבים ושונים כמו: [מילה חתוכה], קונו פישר, וובר[4] וכדומה, ספרי פילוסופיה רבים במקוריהם הראשונים כמו: ספרי שפינוזה, קאנט וכדומה. נתתי אל לבי לפתור גם את כל "השאלות הנצחיות", לתקן עולם במלכות העבודה והשווי המוחלט, נמשכתי אחרי דעות טולסטוי וכדומה.

אך ראיתי ונוכחתי כי כל זה לא לעזר ולא להועיל, כי קריאתי המפוזרת, פיזור כוחותי וכשרונותי, חפצי ומגמתי להועיל לכל המין האנושי – לא יעשה פרי ישווה לו, ראיתי ונוכחתי כי סוף סוף כחות כל איש פרטי מעטים ודלים מאוד וברצותו לתפוס הרבה לא יתפוס גם המעט, אז נתתי אל לבי לצמצם את חוג פעולתי רק בתוך בני עמנו ולעשות כל אשר יש בכחי לעשות. אך באשר רעיון הלאומיות במושגו הזה זר ומוזר לי, ובשבתי בתוך עמי (כי בתוך עיר קטנה המלאה יהודים מדור הישן אני יושב) וכל מעלותיו ומגרעותיו גלוים וידועים לי, רב יותר מלסופרים רבים אשר כבר התרחקו מאופן חיי בני עמנו וכבר היו ל"בני אירופה" בתהלוכותיהם ואופן חייהם – גמרתי בלבי לפעול פעולתי בתוך עמי מנקודת ההשקפה האנושית הכללית כפי שנגלתה על ידי היהדות, ועל כן הייתה ראשית פעולתי ללקוט מאמרים ופתגמים רבים ושונים מספרי חכמי ישראל וחכמי האומות ולסדרם בסדר ישר ונכון, באופן אשר יתנו לפני הקורא השקפה שלמה (כפי האפשר) על החיים בכלל ועל המוסר והמידות בפרט, מנקודת ההשקפה האנושית הכללית ועם כל זה מתאימה לרוח היהדות בחלקה האנושי הכללי, וד"ל. ובכן יצא הספר הזה אשר לפניכם היום, אשר בשם "תורת האדם" כניתיו.

להמשיך לקרוא

על הסובייקטיביות

זה מספר שנים שד"ר אליעזר מלכיאל משמיע קול ייחודי ומעניין בשדות הפילוסופיה והפילוסופיה היהודית. אליעזר, תושב תקוע, מלמד באוניברסיטת בן גוריון ובמספר בתי מדרש. עבודת הדוקטורט שלו, "אינטנציונליות וסף האמפיריציזם" (הוגשה בשנת תשנ"ז) עסקה בהיבטים שונים של הסובייקטיביות מנקודת מבטה של הפילוסופיה האנליטית (הופיעה מאוחר יותר כספר – "כוונה, תחושה, רגש: סובייקטיביות ודרכי הבהרתה הפילוסופיות").

במשך השנים פרסם אליעזר עוד ספרים ומאמרים, כאשר החוט החורז את כולם, במידה זו או אחרת, הוא עיון מתמשך במרחבי הסובייקטיביות. בדרך עיונו הרגישה לדקויות הוא פותח צוהר לאפשרויות חדשות ומגוונות להתבונן בפלאי העצמי, שאינן נופלות בפחי הרלטיביזם, הקיבעון או הטרחנות.

המאמר להלן התפרסם תחת הכותרת "מה בין השאלה 'מה זה אומר לי?' לשאלה 'מאי אהניא לי רבנן?', בגיליון 55 של כתב העת "דעות". למיטיבי לכת מומלץ גם לעיין במאמרו "על ביקורת, זהות והונאה עצמית" – המותח ביקורת על התאוריה הביקורתית, ובמבוא שכתב לספרו של צ'רלס טיילור, "מועקת המודרניות".

 

המושג "החסידות החדשה" נקשר לעתים קרובות עם "העידן החדש". אחת מנימות החבל שקושר ביניהם היא ההתמקדות בהיבט ה"סובייקטיבי", שמסיט את החשיבה לשאלה "מה זה אומר לי?". המפנה הסובייקטיבי הזה הוא מוקד להתקפות על החסידות החדשה ועל העידן החדש, והוא מתפרש כמפנה נרקיסיסטי אגוצנטרי. הפרשנות מניחה שמטרת השאלה היא בחינת התועלת והרווח שמביאים הלימוד או הציווי או האמירה התורנית לשואל. כשהשאלה מובנת באופן הזה, היא מאיימת לעמעם את יראת השמיים ואת המחויבות לתורה ולהלכה (המבקרים מוצאים טעם דומה לפגם גם בשאיפה "להתחבר" לתורה, שמגלמת גם היא את המפנה הסובייקטיבי). יש להודות כי השאלה עלולה לנבוע ממקום נרקיסיסטי, אבל איני סבור שזה עוקצה המהותי. אכן יש בה עוקץ, והיא ראויה לבחינה ביקורתית, אך כדי לדון בה ולבקרה כדאי לנקותה מנספחים מקריים.

בפסקאות הבאות אבקש להעמיק במשמעותה של השאלה הזו ובעמדה הרוחנית שהיא מבטאת. העוקץ בה טמון בזה שהיא חושפת את ממד המשמעות הקיומית והסובייקטיבית של המצווה, האמונה או האמירה. ודוק – חשיפתו ולא יצירתו, משום שהממד הקיומי תמיד קיים ונוכח ברקע, ובעצם בתשתית. מי שמתעלם מהמימד הזה ותופס את המציאות שמולו כאובייקטיבית ניצחת, מחוץ להישג ידם של מחשבה, ערעור וביקורת, אינו באמת נפטר ממנו – הוא רק מדחיק אותו ומעצים בזה את עיוורונו כלפיו. מי שנעשה מודע לו, אנוס (או זוכה) להכיר בכך שבמציאות שהוא רואה מולו נשקף אליו (גם) הוא עצמו; שהמציאות שמולו מבטאת (גם) עמדה סובייקטיבית-קיומית, אחת מיני רבות, אפשרות בתוך שדה רחב של אפשרויות. מכלול חדש של שאלות נפתח לפניו, ועמו סכנות – או הבטחות – לערעור ותמורה.

כדי להבהיר את האמירות המופשטות האלה, אמחיש אותן בדוגמאות קונקרטיות.

להמשיך לקרוא

אם אשכחך ירושלים…

את המאמר "אם אשכחך ירושלים… (אגרת מהגולה)" פרסם הרב צייטלין בכתב העת התל-אביבי "כתובים" בשנת תרפ"ט (1929), לאחר היוודע באירופה דבר המאורעות. הרב צייטלין אינו מבקש את האשמים רק בקרב הפורעים, אלא גם ובעיקר ב"דיפלומטיה הבריטית" שבגדה בהבטחותיה הידידותיות לעם היהודי. מסקנותיו במאמר זה הן ייחודיות ביחס למשנתו המוקדמת: "זעם כבוש" ו"צבירת מרץ לימים טובים מאלה". בנימה זו גם כתב על האנגלים כשנה קודם לכן, ב"דבר לעמים" שלו:

"בתנועת שווא אחת אשר תנוע ידכם, בהטותכם את אניית ישראל מן הדרך, אמור יאמר רב החובל הנעלם: שפטים נכונו למלחים מתעים, מעוותי דרכים!

כאשר נשתה גבורת שמשון בהטותו אזן קשבת לדלילה, כאשר הועם זיו חכמתו של שלמה בהטות נשים נכריות את לבבו, כן תהי גבורתכם מאפע [=שקר] וחכמתכם הבל וריק בהטותכם אזן ליועצי שווא האומרים לכם להונות את בני ישראל בהבטחות שווא ובמעשי קסם! […]

כי גדול יהיה אז עוונכם מעוון כל העמים אשר על פני האדמה, אף מעוון אלה העמים אשר רחצו את רגליהם בדם ישראל –

כי העמים ההם טרפו את הגוויות, ואתם שחוק עשיתם לכם בנשמת ישראל […]

השחוק תעשו בנשמת עם ולא יחבל לכם? ובנשמת מי אתם אומרים לעשות שחוק, בנשמת עם אשר נתן לכם את ספר הספרים? האמור תאמרו לעשות מקנה וקניין בהבטחה אשר ניתנה לישראל מאת צור העולמים?

דעו לכם, בני אנגליה, אותה ההבטחה אשר ניתנה לישראל היא גם אור וגם אש, גם כרוב וגם עקרב, גם יונה הומיה וגם לביאה טורפת…"

 

אי מילים, אשר עוז להן לבטא-כמו את עצמת המכאוב לשמע השואה אשר באה על ארץ ישראל? המרה והעזה בקינות הלא אך דלה היא מהביע… הלא אף שירי ציון אשר ליהודה הלוי דלו מאד… על כך שך שפתך עד דם – ודום! כי מה תאמר ומה תגיד, אח, בימים אלה?

דום ושא עמוק בלבך את המכאוב הגדול. אך לא רק את המכאוב, כי אם גם את הזעם.

זעם… לא רק על אלה אשר השחיזו סכין לשחוט את הטובים והנאמנים בבנינו אשר בארץ ישראל, אלא גם על אלה אשר בחלקת לשונם החרוצה, במתק ניביהם הדיפלומטיים, בחיבתם-כביכול ל"עם התנ"ך", בהתיימרם קבל עמים ומדינות להיות יוצרי "הבית הלאומי" ליהודים בארץ ישראל ובהפריעם למעשה את פריחתו וגידולו האמיתי של הישוב היהודי שם – הביאו לידי כך, שדם יהודים נשפך כמים בארץ ישראל.

"והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה" –

ואם רחוקים אנו ממקום הפורענויות, ואם ימים מפרידים בינינו ואין אנו יכולים לעוף לשם על כנפי נשרים כדי להצילכם, היקרים והנאמנים – וכי אין אנו רואים את כל זה? וכי אין אנו במערב וליבנו במזרח עמכם, הנצורים בירושלים, אחינו המשיבים מלחמת מגן בכל שערי עיר, מושבה וקבוצה?

אשר לא אירע בארץ ישראל מימי החורבן, אפילו במלכות רומי הרוצחת – אירע עכשיו; אשר לא עוללו לנו נוסעי הצלב עוללה גם עוללה עכשיו הדיפלומטיה האנגלית המלוטשת, בפסחה כלפי חוץ בין היהודים והערבים ובחרחרה בעצם בלי הרף, בגלוי או בסתר, ריב בין אלה לאלה.

אמנם, היו ימים וליהודי לא ניתנה דריסת רגל על אדמת ירושלים. וכי יש רע מזה? ואולם המעשה אשר נעשה בימינו בירושלים ובשאר המקומות בארץ ישראל, רע שבעתיים מכל גירוש – משום מה? משום שגירוש מירושלים לא יאריך ימים, כשם שלא האריכה ימים גזירת רומא לאסור על היהודי לבוא בשערי ירושלים; ואולם המעשה אשר נעשה בארץ ישראל עכשיו עלול להיות בכיה לדורות, אם מצפונו של העולם כולו לא יזדעזע למעשי הרצח בירושלים, ולא יאמר לרוצחי אסיה ולמשסיהם האירופיים:

– די!

ואולם היכן הוא, היכן הוא בעצם מצפונו של העולם? דורי דורות בקשנוהו ולא מצאנוהו. בקשנוהו בימי הפרעות הממושכים בעת המלחמה העולמית – ולא מצאנוהו; בקשנוהו בשעה שפטליורה ודניקין שחטו אלפי יהודים באוקראינה – ולא מצאנוהו; וגם אחר כך, בשעת הרציחות העולמיות, אשר השקר המודרני צמצמו וטשטשו, בתתו לו שם "אכסצסים" [=תקריות], בקשנוהו – ולא מצאנוהו.

האמנם נמצאנו עכשיו?

על כן, דום, אחי! ואולם אל תהיה דומיתך הכנעה לרשעים ולרוצחים – אלא זעם כבוש וצבירת מרץ לימים טובים מאלה!

אל נא נפרוט את מכאובינו וזעמנו לפרוטות! אל נא נוסיף לנשק את המקל החובל בנו בארץ ישראל! אל נא נסתפק, כאשר הסתפקו רבים וכן שונים ממנו, במחאות פושרין ודיפלומטיה גבוהה –

אלא תתעורר נא אף תתאמץ ותתעמק השבועה הישנה-עתיקה:

– אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

בעל התשובה הגדול מרוסיה

את סדרת המאמרים "בעל התשובה הגדול מרוסיה: כיצד אני רואה את חייו ומותו של טולסטוי" פרסם הרב צייטלין בשנת תרע"א (1910), ימים ספורים לאחר היוודע דבר מותו של לב ניקולייביץ' טולסטוי – סופר והוגה שהיה אחד ממקורות ההשראה הגדולים שלו.

במאמר "יוסף חיים ברנר: ערכים וזכרונות", שיופיע במאסף "התקופה" בשנת תרפ"ב (1922), בפרק שכותרתו "הטולסטואי – אברמזון" (כשם גיבורו הראשי של ברנר ב"מסביב לנקודה") יספר צייטלין כיצד הגו ברנר והוא, בשנות העשרים לחייהם, במשנתו של ניטשה מתוך זיקה ליצירתו של טולסטוי ולחידושיו במישור האתי. "שאפנו בכל עוז", הוא יכתוב, "לחדש את בניין חיינו על יסודות הטולסטויות העקבית והמוחלטה ביותר". שאיפתם הייתה לרכוש חלקת אדמה, ולחיות עליה חיי מופת, "חיים יותר יפים […] צריך למצוא איזו פינה נסתרת באמריקה, לעבוד שם בשדה, לחיות שם חיים מזוקקים". בנו אהרן, בזיכרונותיו, הוסיף גם כיצד אמו, אסתר, הייתה מודאגת מחלומותיו הרומנטיים של ברנר (ושל בעלה) "לגדל בולבוסים דקים" על אדמה משלהם במקום נידח.

שנתיים קודם לכן,בשנת תרס"ח (1908), פרסם הרב צייטלין סקירה על פועלו של טולסטוי לרגל יובל השמונים שלו, סקירה הכוללת את השלבים השונים בחייו וביצירתו. לדבריו, טולסטוי החל את דרכו בחיפושים אחר ההיגיון שבחיים האנושיים, בנהייה אחר האסתטיקה והאומנות, ולבסוף – לאחר משבר נפשי גדול, ייאוש וספקות – מצא את דרכו אל האדיקות הדתית והאהבה לכל בני האדם; תיאורים שאינם רחוקים מהאוטוביוגרפיה שלו-עצמו.

"בחיפושי דרכי אל האידיאל היהודי", יכתוב הרב צייטלין באותה שנה בסדרת ה"אגרות אל הנוער היהודי", "בשווקים וברחובות, בדרכים ובמשעולים של עולם הרוח הגדול, אני נתקל תמיד באידיאלים של ל. טולסטוי".

במאמר זה שלפנינו (אחד מתוך הסדרה), שנכתב כשנתיים לאחר מכן, מציג הרב צייטלין את טולסטוי כסופר הגדול ביותר של מאות השנים האחרונות (!) – דמות צופה ביקורתי השוכן מעל ומעבר לאנושות, ובו בזמן מכיר את בני האדם ואת הטרגדיה האנושית לפניי-ולפנים.

לעובדות אלו הנוגעות למרכזיות דמותו ומשנתו של טולסטוי בעיני הרב צייטלין ניתן לצרף שתי אנקדוטות מעניינות:

הראשונה נוגעת לחלום חוזר ונשנה, המובא במאמרו "עוד הרהורים", בו עולה לפניו "זכרון איש שיבה אחד, ומראהו כמראה איש האלוהים. פניו כפני ל. טולסטוי, ומתוכם נשקפת התוגה היהודית, הגדולה והעמוקה והאמיתית והנשגבה".

השנייה כרוכה עם שמו של ביאליק, שבמהלך הרצאה על הספרות העברית הזכיר את שמו של הרב צייטלין, וציין – "הוא הטולסטוי היהודי" (אהרן צייטלין, "בין סופר לחברו", בתוך: הצופה, 6/3/1953).

%d7%98%d7%95%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%99-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%aa

לב טולסטוי, ראשית המאה העשרים

המאמר עצמו נכתב ביידיש, ושולבו בו לא מעט ביטויים ברוסית. אלו סומנו ב-*. זו גם הזדמנות להודות ליוסף פולק על הסיוע הקבוע בתרגום מיידיש ולפיטר ברנשטיין על הסיוע הקבוע בתרגום מרוסית.

 

על טולסטוי נאמרו כבר כל כך הרבה שבחים, עד שאין כל טעם להוסיף עליהם. הבה לא נרבה בשבחים מעל הקבר הטרי, ונאמר רק את האמת הצרופה. די קרוב לאמת הצרופה – לדעתי האישית – כבר התבטא מיכאילובסקי, בכַנוֹתוֹ את טולסטוי ברוסית: "אציל בעל תשובה".* מעבר לאמנות הגדולה, הפילוסופיה והמוסר של טולסטוי, חיפש ומצא מיכאילובסקי את המהות שלו: אציל בעל תשובה!

לדעת מיכאילובסקי, בתודעתו של טולסטוי חי תמיד אותו החטא הנורא בו חוטאים העשירים והשליטים הקלאסיים כלפי העניים ובעלי המעמד הנמוך. בהיותו בעצמו בעל אחוזה גדולה, שניהל את חיי משפחתו באופן עשיר של חיי אצילים, נשא תמיד עמו את התודעה של חטאיו – וחטאי אבותיו ואבות אבותיו – כנגד העניים והאיכרים המרים וקשי היום. אבותיו חטאו, והוא בתודעתו נאלץ לסבול את כל אותן עברות.

באותה העת, כאשר הוא התפרנס עדיין מהצמיתות הפיאודלית,* היו נקיפות מצפונו מתעוררות בזעקות אימה לנוכח כל אותן נשמות-תחתית אומללות, אותן שאין להן יום ולילה, איכרים עמלי-פרך, נבערים מוכים וסומים, שאת דמם ובריאותם הקיזו למען פריצים מדושני עונג ולמען חיי הלוקסוס שלהם – כדי שאותם פריצים יוכלו להמשיך ולצבור הון על ימין ועל שמאל, למלא את סאת תאוותיהם הנמוכות והמסואבות, וכדי שיוכלו להמשיך ולחיות חיי הוללות והפקר ולשעוט בעקבות גחמותיהם המשונות.

הוא, טולסטוי, הרגיש, שבדומה לכל אבותיו ואבות אבותיו, ולכל שועי הארץ – גם הוא אשם, ועל כולם להכיר בחטאם ולשוב בתשובה עליו. בעקבות כך הם יהיו חייבים לשנות את חייהם כליל, להשיב את מה שחמסו מאחרים, ולחדור עד המקום העמוק ביותר בחייהם, בו הם שהו עד כה בשוויון נפש ובאדישות מוחלטת.

להמשיך לקרוא

מכתב לצבי זבולון ויינברג

את המכתב שלפנינו כתב הרב צייטלין לסופר, העיתונאי והמחנך צבי זבולון ויינברג, בשנת תרצ"ג (1933). ויינברג היה מקורב לרב צייטלין ומבאי ביתו, כפי שהוא עצמו מתאר בזיכרונותיו (המומלצים מאוד: חלק א, חלק ב), ורשימותיו הופיעו לצד אלו של הרב צייטלין באותן במות – "הזמן", "המעורר", "ספרות", "רשפים", "התקופה", ועוד.

%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%95%d7%91%d7%a0%d7%95-%d7%90%d7%94%d7%a8%d7%9f

ויינברג (במרכז) נפרד מצייטלין לפני עלייתו ארצה בשנת תרצ"ד (1934). מימין אהרן צייטלין, שהיה חולה באותו זמן. את התמונה צילם חתנו של צייטלין, נחום הוכרמן, כפי שמתואר בזיכרונותיו של ויינברג.

הרב צייטלין קובל על היחס לו הוא זוכה מצד סופרים ועיתונאים, גוער בעיסוקיה הקטנים של אגודת העיתונאים בתקופה הרת-גורל זו, אך מה שחמור מכך הוא האישום שהוא מפנה כלפי גרשם שלום, שלדבריו, במחקרו על ספר הזהר נטל את עיקרי הדברים ממאמרו של הרב צייטלין מבלי להזכיר זאת (הכוונה ככל הנראה להרצאה שנשא שלום בחשוון תרפ"ו בכנס הפתיחה של "המכון למדעי היהדות בירושלים", שכותרתה הייתה "האם חיבר ר' משה די ליאון את ספר הזהר". הרצאה זו נדפסה באותה שנה בכרך הראשון של כתב העת "מדעי היהדות". מאוחר יותר, שלום חזר בו ממסקנותיה)

במענה למכתב כתב ויינברג כי דבריו של הרב צייטלין הם "כנים ונכוחים, ואין אף הגזמה כלשהי בהם", אך גם השיב ב"האשמות" משלו:

"אתה… אתה האיש, שצריך היה לעמוד בראש החבורה הדלה והמדולדלה, שנר אלוהים עוד לא דעך בקרבם, אתה שצריך היית לשמש עמוד האש לשארית הפליטה, לתלפיות שכולם פונים אליך – הנה נהפכת לבודד ולנזיר ולמתרחק מן החברים ועוזב אותם לנפשם במצולת האדישות והקהות ויחס הזלזול מכל צד […] הלא גם אתה בעצמך לא הערכת את עצמך כראוי ולא השתמשת בכוחך הגדול ללבות את הניצוצות הבודדים ברחבי המדינה לשלהבת אחת יוקדת, לתנועה אחת נאדרה, שתכבוש את לבבות צעירי הדור, שילכו בדרכיך וישמעו לתורתך ויחרדו לקראת פעמי רגליך.

כי היש לנו איש גדול ממך בתפוצות פולין? ואתה פרטת את כוחך העצום לפרוטות, ומחבריך לרוח בדלתָ, ובמקום להורותם ולנחותם בדרך ולרחם עליהם ולהשפיע עליהם ולהכות בלבבם הלוך והכות – נואשת מהם ונערת חצנך ופרשת לקרן זווית ועוד ומתפלל יחידי ונלחם יחידי ומתלבט יחידי – ועוזב את המחנה לאנחות"

את התכתובת במלואה אפשר לקרוא כאן.

זהירות, מריר.

 

ב' דחוהמ"פ תרצ"ג

אל כבוד ידידי מר צ. ז. וינברג!

קראתי את ה"מוסר" שלך על דבר מה שאינני משלם את החוב שלי ל"אגודת הסופרים העברים" שיסדת. אמנם אשם אנכי. אבל אשמה בזה גם פרנסתי שנתדלדלה מאד מאד בשנים האחרונות וההוצאות הרבות שהשתרגו על צווארי דווקא בשנים האחרונות והטרדות הרבות המעיקות עלי מכל צד ועבר עד שאינני יכול להיות עתה דייקן בתשלום חובות כמו שהייתי תמיד. בוודאי אשלם את כל המגיע ל"אגודת הסופרים העברים" אם בבת-אחת או קמעא קמעא.

ואולם למה אכחד ממך? כל ה"התאגדות" שיסדת איננה מעוררת בקרבי אותו הרטט הנפשי שהיו מעוררים בי לפנים מוסדות רוחניים. עתה – הכל נתגשם. עתה – הכל מתפרט לפרוטות. וגם "התאגדות הסופרים העברים" מעשיה וגם שאיפותיה פעוטות. עולמות חרבים עתה ועולמות נבנים ואתם אין לכם הכל המעוף לעמוד בראש המבקשים ישע לעם באמת בעת הזאת. עוד הפעם איזו קריאה בפני חברים אחדים על דבר איזה ספר או איזה סופר ועוד הפעם. ועל הכל – אותה השיחה הבלתי טבעית כלל וכלל, השיחה בהברה הספרדית, שגם אתם, המדברים בעצמם, אינם נזקקים לה כלל וכלל, וביחד עם אותה האי-טבעיות, ממילא גם שיבושים רבים בשפה ובשמוש השפה. ואני מיום עמדי על דעתי (זהו כל האסון שלי וזוהי גם תהילתי), שלא אוכל נשוא כל מלאכותיות ואי-טבעיות – ולמה אכחד עוד? יש בלבי גם טינה בלבד ולא עליכם בלבד, כי אם גם על רבים מן הסופרים העברים, פשוט טינה פרטית. לא יפה הדבר? – הרבה יותר יפה לדבר את האמת הלא יפה, מאשר לחנקה בלב ולדבר שקר וחונף.

להמשיך לקרוא

לשאלת הרבנות בישראל

מאמר זה התפרסם בשבועון הציוני "בדרך", בתאריך ח טבת תרצ"ה (14/12/1934), כאשר ברקע מספר מערכות בחירות לרבנות ערים שהתרחשו באותה שנה בפולין. בוורשה ניסתה "אגודת ישראל" למנות לתפקיד את הרב יצחק מאיר לוין, ממנהיגיה הבולטים, אך המינוי נבלם כתוצאה מהנגדות נחרצת של "המזרחי" וקשריה של חצר בעלז עם השלטונות הפולניים (ראה עוד: אסף קניאל, "יומרה ומעש: המזרחי בפולין בין שתי מלחמות עולם", בר אילן, תשע"א).

יחסו של הרב צייטלין למפלגות היהודיות בפולין בכלל, ול"אגודת ישראל" בפרט, בשנות העשרים והשלושים – לא נחקר עדיין (וראה, למשל, כאן).

 

דור דור ודורשיו; דור דור ודרישותיו. כל דור חדש יש לו צרכים חדשים ותביעות חדשות. התורה איננה יכולה להסתגל אל כל מיני התביעות והדרישות של העת. כי עומדת היא, לפי עיקר פנימיותה, למעלה מן הזמנים המתחלפים. אבל נושאי דגל התורה צריכים לדעת את כל דרישות העת ותביעותיה ולהתאים את פעולותיה עמה עד כמה שאפשר.

יתבוננו הקוראים במילים האחדות אשר הדגשתי. לא אמרתי שצריכים הם נושאי דגל התורה להתאים את פעולותיהם עם כל דרישות הזמן. בדרך זו לא אלך, יען כי דרך זו מובילנו, אם באורח ישר אם בעקומים, ל"תיקונים בדת", ואנכי הנני אחד מן המתנגדים היותר עזים לכל מיני "תיקונים" אלה, שסוף סוף אינם אלא קלקולי הדת והלאום גם יחד.

דרך זו של התאמה לכל דרישות הזמן מובילה סוף סוף ל"תיקונים בדת" ברוחם של יל"ג, ליליענבלום וברודס לפנים, ולא רק ל"תיקונים"-קלקולים אלה, כי אם גם לריפורמות ברוחם של גייגר, הולדהיים והבאים אחריהם, לרבות גם הריפורמות הידועות של עמי הארץ ומתבוללים גם יחד שבאמריקה. כי על כן הדגשתי את המילים "עד כמה שאפשר" בכדי להראות, שעל רב בישראל להתאים את פעולותיו עם דרישות הזמן רק במידה שאלה האחרונות אינן סותרות את הדרישות המוחלטות של הדת.

התאמה כזו, כלומר: התאמה לאלה הדרישות שאינן סותרות במאומה את הקיים ומקובל בדת ובאומה – לא רק שאיננה גורעת מאומה מן היהדות, כי אם מחזקת ומיסדת, מרחיבה ומעמיקה, משפרת ומגדלת את זו האחרונה.

רב שאיננו יודע כלל וכלל את דרישותיה של העת, איננו נזקק להן ואיננו מתחשב עמהן, וממילא איננו יודע להשתמש בהן לצרכי כהונתו הקדושה, רבת התפארת ורבת האחריות; רב שאיננו יודע לדבר דבר לפני צעירי העם מאשר זרים ומוזרים לו כל שאיפותיו של הנוער העברי; רב שאיננו יודע את היסורים הגדולים והנוראים שסובל עתה כל העם בכלל וכל יחיד מישראל בפרט, ואפילו אם יודע הוא אותם אין הוא יודע את מקורם ואת המעשה אשר עלינו לעשות למען הקל מעלינו עול סבלם; רב הרואה בישיבה את בה למד ובכל המושגים אשר קנה לו שם את חזות הכל ואין לפניו שום אופקים יותר רחבים; רב המתכווץ ומצטמצם רק בד' אמות של פלפול וירא לצאת אף לעת קצרה מחוץ לד' אמות אלו – רב כזה יוכל למלאות חובותיו לפני השי"ת בלבב שלם, אבל לא לפני העדה אשר עומד הוא בראשה. מה נאמר לרועה אשר חפץ הוא אמנם לעבוד את אדוניו באמונה, אבל אין בכחו לנהל את עדרו על מי מנוחות?

על ידי רבנים כאלה צועד ההמון בצעדי און מן התורה והלאה. צועד הוא וצועד עד כי מגיע הוא לגסות ולשפלות, לטומאת החיים, לפריצות ולכפירה. מחיצה של ברזל מפסקת בין רבנים כאלו ובין ההמון הישראלי. הרבנים נשארים לבדם בתורתם וצדקתם, וההמון בחשכת דלותו הרוחנית והגשמית.

להמשיך לקרוא

למרחק…

מאמר קצר זה התפרסם בחוברת השנייה של המאסף הספרותי "שאר ישוב", שהוציא לאור חיים יצחק בונין בשנת תרפ"א (1921). בונין, שחלק עם הרב צייטלין מספר תחנות משותפות ביצירתו ובחייו (ואף במותו: הוא נרצח בגטו וורשא) – פרסם בגיליון אחר של "שאר ישוב" מאמר לרגל יום הולדתו החמישים של הרב צייטלין בשם "הלל צייטלין: לידיד ברוח, ליובלו הספרותי". במאמר זה הוא אף מפציר בו, לאחר שהוא משבח את יצירתו ופועלו, לשוות לכתיבתו אופי שיטתי ואחדותי יותר.

"למרחק…" שב והופיע לאחר מכן כפרק בחוברת "ספרן של יחידים" שיצא לאור בתרפ"ח (1928), תחת השם "לך לך".

 

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ג)

 

קול ה' קורא אל כל אדם בכל מקום ובכל זמן: עזב-נא, בן אדם, עזב-נא, עזב נא את תאוות הבשר שבהן אתה קשור אל החומר, עזב נא את כל ההרגלים שבהם אתה קשור אל העולם המוגבל בחושים, עזב נא את גאוות לבבך, עזב את יחס משפחתך, עזב את דעותיך הקדומות ואת אמונות השוא אשר לך. לך ובקש לך ארץ רחוקה, ארץ עליונה, ארץ של שמים. איפה תבקשנה? איפה תמצאנה? לך ובקש!…

אין האלהים אומר לאדם: שם ושם היא הארץ הדרושה לך, כי אם כה דבר האלהים לאדם: ארצך – בתכלת אין סוף, במרחב אין קץ, בהוד התעלומה, בסתר האור, בחביון הרז…

"לך לך מארצך וממולדתך ובית אביך". מקרא זה מפוצץ כפטיש לא רק כל שרירות לב וכל תאוות לב, כי אם כל האמונות והדעות שבהן חיים רוב בני האדם.

כי מה הן אמונותיהם ודעותיהם של רוב בני האדם? מאמינים הם, ראשית כל, ביופי המיוחד של הארץ שבה נולדו. כאדני השדה קשורים הם בטבורם אל הארץ-המולדת שלהם. קוראים הם לזה – פטריוטיזם. מאמינים הם, שארצם היא ארץ מיוחדת שבארצות ושצריך להפקיר הכל בשביל קיומה והצלחתה, הפרחתה ושגשוגה. מאמינים הם, שלגבי "ארץ המולדת" הכל שרוי ומותר, שופכים הם דמי אחיהם בשביל הטובה המדומה של הפטריוטיזם שלהם. ובת קול מפוצצת על ראשי ההרים: "לך לך מארצך". אמת, שחן מקום על יושביו, אמת שחביבה עליך הארץ אשר כלכלה וגדלה אותך והיניקה אותך מלשדה וחביבים השמים הפרושים על ראשך, אמת שצריך אתה לעבוד ולעמול בשביל ארץ מולדת זו, אבל יש דבר רם מאהבה זו כרום שמים מעל הארץ, והוא – הארץ הבלתי נראית לעיני בשר, כי אם האלוהים מראה אותה לקרוביו, מראה ומסתיר, מבריק ברק ומעלימו.

%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%93%d7%9e%d7%aa-2

הרב צייטלין, תרס"ו (1906) (?)

להמשיך לקרוא