בין שני הרים גדולים

המאמר "בין שני הרים גדולים: לדמותו הרוחנית של הרא"י קוק" התפרסם בשבועון העברי "בדרך" בשנת תרצ"ה (1935), לאחר היוודע דבר פטירתו של הרב קוק. הטיעונים שמביא הרב צייטלין משמו של הרב קוק, "דווקא – 'כבשי דרחמנא'" וכן "חיים אנו לא רק בתקופה של 'עקבתא דמשיחא', כי אם רואים אנו לפנינו התחלתם של ימי המשיח עצמם", בולטים בחריפותם.

נוסח זה שלפנינו לקוח מ"ספרן של יחידים", והושמטו ממנו כמה פסקאות חשובות הנוגעות למשאו ומתנו של הרב צייטלין עם הרב זוננפלד, ולפרשת רצח דה-האן. את הנוסח המקורי ניתן לקרוא ולהוריד כאן.

 

כשביקרתי בארץ ישראל בשנת תרפ"ה ראיתי את שני הגאונים הצדיקים – רבי חיים זוננפלד ורבי אברהם יצחק הכהן קוק, זכר שניהם לברכה. מזלי גרם לי שרבי חיים זוננפלד, זה הקנאי הגדול של הזמן האחרון, שוחח עמי שלוש שעות שלמות כדבר עם איש הקרוב לו ברוח, ודוקא על שאלות דתיות עמוקות, ואף על אלה שהן נוגעות בבבת עין של היהדות החרדית. ואף הגאון הצדיק רא"י קוק זצ"ל טייל עמי ארוכות וקצרות על דברים היותר מופלאים שב"הלכתא למשיחא". בשיחות אלה באו לידי ביטוי התקוות היותר כמוסות והאמונות היותר חזקות של שניהם עד כמה שהן נוגעות לעיקר הגאולה, שיבת ציון ותחית העם. ושתי השיחות מתאימות ומשלימות, ומבליטות ביחוד את הניגודים שבין השקפות שני גדולי ישראל אלה, ומתוך הבלטתם של נגודים אלה נראה את הגאון קוק הנפטר, בכל העוז והנשגב שבו.

דימיתי לשמוע מפי הרב זוננפלד זצ"ל תוכחות נמרצות נגד הציונות בכלל, ולהשתוממותי ושמחתי גם יחד, לא שמעתי ממנו אף מילה אחת נגד השיטה הציונית, כשהיא לעצמה. ולא עוד אלא ששמעתי ממנו דברים שהם כמו מאשרים ומקיימים את השיטה המדינית של הציונים, ואף גם את כל מעשיהם הפוליטיים. וכמדומה לי, שרוח הגבורה, עוז הנפש וההתמכרות לגאולת ישראל שראה הרב זוננפלד בציונים, משך את לבבו לאהוב ולהוקיר אותם האנשים עצמם אשר נלחם בם בהתמרמרות עצומה ולפעמים גם בחמה שפוכה. את הפטריוטיות
היהודית שבהם אהב אהבה עזה ועצומה, ואת החפשיות שלהם בעניני דת שנא תכלית שנאה.
והנה רחבו ונסבו הדברים על הצעירים, ביחוד על החלוצים. "מלחמה גדולה לנו עמהם", אמר לי, "לא נוכל להתפשר עמהם כלל. לא אוכל דברם לשלום. לאויבים היו לי. הרב מיפו (כן קרא רבי חיים את הרב קוק) מקרב אותם בכל מיני קרוב, ואני לא כן עמדי. חשודים הם אצלי על כל דבר אסור".
החילותי להסביר לו את עיקר מהותם של צעירים אלו ואמרתי, שאי אפשר לדון אותם רק על פי חופשיותם בעניני דת, כי פנימיותם טובה בודאי מחיצוניותם, והראיה – שמוסרים את נפשותיהם בשביל גאולת הארץ וישוב הארץ.

"גם הרב מיפו אומר כן, אבל אין דרכו זה ישר בעיני. מה לנו ולפנימיותם? ד' יראה ללבב. אבל אנו, בני אדם, אין לנו אלא דברים שהם נגלים ולפסוק על פי הדין וההלכה".

"ובכל זאת", אמרתי, "הלא כוונתם של אלו הצעירים טובה, ומי יודע דרכי ההשגחה? ואם מסבב הסיבות הביא אותם לארץ הקדושה ושם אותם לבוני ארצו, בודאי ראה בהם נקודות טובות שאינן באחרים, אף שהם אלה האחרים לכאורה טובים וישרים מהם. אפשר 'דנפיק מהן בנין דמעלי'… ואפשר שבני בניהם יהיו צדיקים וגדולים מבני החבריא של מלך המשיח".

"אפשר. הכל אפשר. בודאי יודע הקב"ה מה שהוא עושה. אם הביא אותם הקב"ה לארצו בודאי יש לו סוד גדול בזה, אבל הלא זוכר אתה את המחלוקת שבין ישעיהו ומנשה (בברכות), שחזקיהו אמר: חזאי, דנפקו מיני בני דלא מעלי, וישעיהו השיבו: 'בהדי כבשי רחמנא למה לך? – מאי דמפקדת בעי לך למעבד'. אנו אין לנו אלא דברי הפוסקים הראשונים והאחרונים, וחייבים אנו לענוש את עוברי הדת בכל חומר הדין. ואם יש לו להקב"ה סודות ונסתרות – הטוב בעיניו יעשה".

כשבקרתי אח"כ את הרב קוק זצ"ל הגדתי לו שאינני רואה ב"עמק" אותם הפלאים שהוא, הרב, רואה בו, ושהיחס של החלוצים החופשים אל הדת מעליב ומחפיר מאד, ושעל כן אינני מבין מדוע הוא, הרב, מרבה כל כך לשבח את הבונים ההם.

"קראתי מה שכתבת אחרי מותו של ברנר" – היתה התשובה.
"ומה זאת תשובה על שאלתי?"
"כן, קראתי כל מה שכתבת על ברנר, וברנר כתב הרבה דברים שהכאיבו לב כל איש יהודי חרד על דתו…"
"שאני…"
"ובין בני 'עין חרוד' והדומים להם יש ברנרים רבים, גדולים וקטנים…"
"אבל", השיבותי לו, "'בהדי כבשי דרחמנא למה לך…"
"לא", ענני הרב, "אין הדבר כן. דווקא – 'כבשי דרחמנא'…, אין עתה שנים ככל השנים שקדמו להן… חיים אנו לא רק בתקופה של 'עקבתא דמשיחא', כי אם רואים אנו לפנינו התחלתם של ימי המשיח עצמם. עתה צריך להשקיף ולהביט לא רק בנשמותיהם של בני אדם, ולא למראה עינים נשפוט עליהם, כי אם על פי שאיפות הגאולה ועל פי המעשים אשר הם עושים לטובת הגאולה…"

כשארכו עוד הדברים על ענין החיצוניות והפנימיות שבנשמות, הראה לי הרב מקום אחד ב"תיקוני הזהר", שבו נאמר שדורו של משיח יהיה "ביש מבחוץ וטב מבפנים".

כי דורנו זה הוא דורו של משיח – דבר זה היה נעלה בעיני הרב מעל כל ספק. וזוהי, לפי דעתי, הנקודה העיקרית המבדלת בין הרב זצ"ל ובין רבנים-גאונים אחרים בימיו. מה שלגבי אחרים רק פרט אחד של היהדות היה אצלו עיקר העיקרים. מה שלגבי אחרים היה רק שאיפה לימי המשיח, היה אצלו – ימי המשיח ממש. מה שאצל אחרים היה, באופן היותר טוב, רק "אתחלתא דגאולה", היה אצלו הצעדים הראשונים של הגאולה עצמה, והתגלותו הראשונה של המשיח עצמו.

כשבאו ימי החושך לעבודה העברית בא"י (בש' תרפ"ט), כתב במכתב הנחמה שלו הידוע, שעתה נתכסה המשיח ועוד יתגלה בקרוב. בנוגע לא"י הביע כבר באמרה הראשונה של ספרי "ארץ חפץ", שאין א"י בבחינת אמצעי לאיזה דבר גדול וקדוש, או כלי לאותו הדבר הגדול והקדוש, אלא – המטרה עצמה.
כשהבעתי לפניו בתוך השיחה על שלושת העיקרים שציין הבעש"ט: אהבת המקום, אהבת התורה ואהבת ישראל – העירני: "עתה צריך להוסיף עוד אהבה אחת, וכך צריך לגרוס: אהבת המקום, אהבת התורה, אהבת ישראל, ואהבת ארץ ישראל".

אם בנוגע לאהבת המקום ואהבת התורה אולי הניח אחרים כמותו, הנה בנוגע לאהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל – בודאי שלא הניח כמותו.

 

Advertisements

2 מחשבות על “בין שני הרים גדולים

כתיבת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s