המאמר "בין שני הרים גדולים: לדמותו הרוחנית של הרא"י קוק" התפרסם בשבועון העברי "בדרך" בכ"ב באלול תרצ"ה (1935), לאחר היוודע דבר פטירתו של הרב קוק. הטיעונים שמביא ר' הלל צייטלין משמו של הרב קוק, "דווקא – 'כבשי דרחמנא'" וכן "חיים אנו לא רק בתקופה של 'עקבתא דמשיחא', כי אם רואים אנו לפנינו התחלתם של ימי המשיח עצמם", בולטים בחריפותם.
הנוסח שפורסם ב"ספרן של יחידים" שונה מהנוסח המקורי שלפנינו, והושמטו ממנו כמה פסקאות חשובות הנוגעות למשאו ומתנו של הרב צייטלין עם הרב זוננפלד, ולפרשת רצח דה-האן.
—
כשביקרתי בארץ ישראל בשנת תרפ"ה, ביחד עם חבורת עיתונאים מטעם "הקרן הקיימת לישראל" וראיתי את כל הדברים המופלאים שבארץ קודשנו ואת כל "החידושים" ואת כל האנשים המצוינים של הארץ העתיקה המתנערת מעפר שפלותה, ראיתי גם את שני עמודי התווך של היהדות הארץ ישראלית אז: את שני הגאונים הצדיקים, רבי חיים זוננפלד ורבי אברהם יצחק הכהן קוק, זכר שניהם לברכה.
מזלי גרם לי שרבי חיים זוננפלד, זה הקנאי הגדול של הזמן האחרון, אשר שנא תכלית שנאה את המשכילים ואת הסופרים המודרניים והביט בעיני חשד אף על אלה הסופרים המחזיקים במעוז התורה הכתובה והמסורה, אם משתתפים הם בהרצאות מודרניות ונוטים אל הלאומיות, שוחח עמי שלוש שעות שלמות, כדבר עם איש הקרוב לו ברוח ודווקא על שאלות דתיות עמוקות ואף על אלה שהן נוגעות בבבת עין של היהדות החרדית.
לאחר שביקרתי את הגאון הישיש הראשי לעדת האשכנזים הנזכר, ביקרתי את הרב הראשי בירושלים, ר' אברהם יצחק קוק זצ"ל, את זה שמספידים אותו עתה בכל תפוצות ישראל ואשר דבר מותו השאיר פצע אשר לא יוכל הירפא בלבב כל מי שידע אף משהו מי ומה היה אותו צדיק.
הגאון הצדיק רא"י זצ"ל, טייל עמי ארוכות וקצרות על דברים היותר מופלאים שב"הלכתא למשיחא". ואם התגלות הלב של גדול הקנאות זוננפלד עוררה את פליאתי, הנה התגלות הלב של גאון הבונים ועושי השלום קוק, לא עוררה בי כל פלא. ראשית, הלא התגלות לב הבאה מתוך ישרות טבעית, ענווה אמיתית ופשטות גמורה, הייתה אחת התכונות היותר עיקריות של הגאון הנפטר, ושנית, ידע והכיר אותי הגאון הזה מכבר, קרא את ספריי וכתב לי עליהם ואף גם עוררני על ידי בנו ותלמידו היותר מובהק רבי צבי הי"ו, בהיותו בוורשה, להיות לו, לרבי צבי הנ"ל, לעזר ביסוד חברה ליישוב ארץ ישראל בשם "דגל ירושלים". חברה אשר תעמוד מעל לכל סכסוכי מפלגות ותעסוק רק בבניין הארץ הקדושה, ברוח התורה הכתובה והמסורה, ואף גם תשתדל ותתאמץ להכניס רוח שלום ואחדות בין כל הסיעות הציוניות והלאומיות, לחזק את ידי ראשיהן ולעוררם להתאחדות ולהתרכזות הכוחות, בשביל עבודת התחייה האמיתית.
חושב אנוכי שהתיאור היותר שלם והיותר בהיר אשר אוכל לתת בזה בדבר תכונתו של הגאון המנוח, עד כמה שאפשר לעשות זאת במאמרים הבאים בשבועון, יושלם על ידי שאמסור בזה תמצית שיחותיי עם שני המאורות ששקעו. כי בשיחות אלה באו לידי ביטוי התקוות היותר כמוסות והאמונות היותר חזקות של שניהם, עד כמה שהן נוגעות לעיקר הגאולה, שיבת ציון ותחיית העם.
חפץ אני לתת בזה את התמצית של שתי השיחות, גם השיחה עם הרב קוק וגם השיחה עם הרב זוננפלד, מפני שהן מתאימות ומשלימות ומבליטות בייחוד את הניגודים שבין השקפות שני גדולי ישראל אלה, ומתוך השלמתם של ניגודים אלה, נראה את הפרצוף הרוחני של הגאון קוק הנפטר, בכל העוז והנשגב שבו.
זוננפלד התמרמר מאוד בשיחתו עמי נגד הציונים, לא מפני שהתנגד לפעולתם הציונית-מדינית, כי אם מפני שהם מתערבים, לפי דעתו, בדברים אשר לא להם.
דימיתי לשמוע מפי זוננפלד תוכחות נמרצות כנגד הציונות בכלל, ולהשתוממותי ושמחתי גם יחד, לא שמעתי אף מילה אחת נגד השיטה הציונית כשהיא לעצמה, ולא עוד, אלא ששמעתי ממנו דברים שהם כמו מאשרים ומקיימים את השיטה המדינית של הציונים ואף גם את כל מעשיהם הפוליטיים. וכמדומה לי, שרוח הגבורה, עוז הנפש וההתמכרות לגאולת ישראל שראה זוננפלד בציונים, משך את לבבו לאהוב ולהוקיר אותם האנשים עצמם אשר נלחם בם בהתמרמרות עצומה ולפעמים גם בחמה שפוכה. את הפטריוטיות היהודית שבם אהב אהבה עזה ועצומה, ואת ה"חופשיות" שלהם בענייני דת, שנא תכלית שנאה.
והנה רחבו ונסבו הדברים על הצעירים, בייחוד על החלוצים. מלחמה גדולה לנו עמהם, אמר לי. לא נוכל להתפשר עמהם כלל. לא אוכל דברם לשלום. לאויבים היו לי. הרב מיפו (כך קרא רבי חיים את הרב קוק) מקרב אותם בכל מיני קירוב, ואני לא כן עמדי. חשודים הם אצלי על כל דבר אסור ואפילו על רציחה.
– על רציחה?
– כן. כן. ירא אנוכי פן יהרגוני. בכל זאת לא אֵחת מפניהם… מגיד אני להם בפניהם כל אשר עם לבבי. לפני ירחים אחדים היו ראשיהם אצלי ודברו עמי עזות וקשות, ואנוכי אמרתי להם: אם תדברו עמי כבני אדם, בכבוד ובנימוס, אשיב לכם תשובה, ואם באלימות ובתקיפות אתם באים אליי, לכו לכם באשר תלכו. תנופת ידכם לא תבעיתני…
– ומעלת כבוד תורתו ירא באמת, שאלה הצעירים המוסרים את נפשותיהם בשביל גאולת ישראל, לפי הבנתם ולפי משנתם, יתהפכו בין יום או בין לילה לרוצחים פשוטים וירימו יד על כבודו?
– הלא הרגו את די האן…
דברי זוננפלד אלה עוררו בקרבי מחשבה על תמימותו הגדולה ועל פשטותו-ענוותנותו של אותו צדיק נפלא. הוא מעמיד את עצמו בשורה אחת עם די האן ואיננו יודע כלל שגם מתנגדיו, ואפילו שונאיו היותר עצומים, חושבים אותו, את הרב זוננפלד, לאיש האמת' קדוש וטהור, ולא ימצא מי שהוא, אף הגרוע שבגרועים מן הצעירים, אשר יעז בנפשו לעשות לו דבר רע.
החילותי להסביר לו את עיקר מהותם של צעירים אלו ואמרתי שאי אפשר לדון אותם רק על פי חופשיותם בענייני דת, כי פנימיותם טובה מחיצוניותם, והראיה – שמוסרים את נפשותיהם בשביל גאולת ישראל ויישוב הארץ.
– גם הרב מיפו אומר כן, אבל אין דרכו זה ישר בעיניי. מה לנו ולפנימיותם? ד' יראה ללבב, אבל אנו בני אדם, אין לנו אלא לראות דברים כפי שהם נגלים ונראים לעינינו ולפסוק על פי הדין וההלכה.
– ובכל זאת, אמרתי, הלא כוונתם של אלו הצעירים טובה, ומי יודע דרכי ההשגחה? אפשר שדווקא על ידי אלה תיבנה ותכונן יהודה, הלא מעז יצא מתוק… ואם מסבב הסיבות הביא אותם לארץ הקדושה ושם אותם לבוני ארצו, בוודאי ראה בהם נקודות טובות שאינן באחרים, אף שהם, אלה האחרים לכאורה, טובים וישרים מהם. ומי יודע כל גלגולי הסיבות והמאורעות? ומי יודע את הדורות אשר יבואו אחריהם? אפשר "דנפיק מהן בנין דמעלי"… אפשר שבני בניהם יהיו צדיקים גדולים, מבני החבריא של מלך המשיח…
– אפשר. הכול אפשר. בוודאי יודע הקב"ה מה שהוא עושה. אם הביא אותם הקב"ה לארצו, בוודאי יש לו עניין וחפץ בזה. בוודאי יש לו סוד גדול בזה. אבל הלא יודע אתה בוודאי מה שכתב הרמב"ם על אותו האיש ב"הלכות מלכים", ובכל זאת פסק הסנהדרין מה שפסק, ובוודאי זוכר אתה את המחלוקת שבין ישעיהו ומנשה, שחזקיהו אמר: חזאי, דנפקו מיני בני דלא מעלי, וישעיהו השיבו: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? – מאי דמפקדת בעי לך למעבד. אנו אין לנו אלא דברי הפוסקים הראשונים והאחרונים וחייבים אנו לענוש את עוברי הדת בכל חומר הדין. ואם יש לו, לקב"ה, סודות ונסתרות – הטוב בעיניו יעשה. אנו אין לנו עסק בנסתרות.
כשביקרתי אחר כך את הרב קוק זצ"ל והגדתי לו שאינני רואה "בעמק" אותם הפלאים שהוא, הרב, רואה בו, ושהיחס של החלוצים החופשיים אל הדת מעליב ומחפיר מאוד ושעל כן אינני מבין מדוע הוא, הרב, מרבה כל כך לשבח ולפאר ולהקדיש ולהעריץ את הבונים ההם, עד אשר כתב ב"האורות" שלו שמה שעושים הקדושים בייחודיהם עושים הצעירים הבונים במחרשת שלהם.
– קראתי מה שכתבת אחרי מותו של ברנר, הייתה התשובה.
– ומה זו תשובה על שאלתי?
– כן. קראתי את כל מה שכתבת על ברנר, וברנר כתב הרבה דברים שהכאיבו לב כל איש יהודי חרד על דתו…
– ברנר שאני…
– ובין בני "עין חרוד" והדומים להם יש ברנרים רבים, גדולים וקטנים…
על דברים אלה לא היה לי עוד מה להשיב, כי אם שתיתי בצמא את דברי הרב על גדולתה של העת הזאת, עת הגאולה, ועל גדולתם של בוני הארץ, שהם הם החיילים של מלך המשיח, אף אם מעשיהם לא ייטבו בעינינו, מפני שנשמותיהם גבוהות ונשגבות ואי אפשר למוד אותם באמת המידה שבה מודדים בני תמותה פשוטים ושיש לו להקב"ה סוד גדול, נשגב ונורא, במה שבחר דווקא באלו, שהם יהיו עושי דברו, מצמיחי ישועות ומביאי גאולה.
– אבל, השיבותי לו, "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"…
– לא. ענני הרב, אין הדבר כן. דווקא "כבשי דרחמנא"… אין עתה שנים ככל השנים שקדמו להן… חיים אנו לא רק בתקופה של "עקבתא דמשיחא", כי אם רואים אנו לפנינו התחלתם של ימי המשיח עצמם. עתה צריך להשקיף ולהביט רק בנשמותיהם של בני אדם ולא למראה עיניים נשפוט עליהם, כי אם על פי שאיפות הגאולה ועל פי המעשים אשר הם עושים לטובת הגאולה…
כשארכו עוד הדברים על עניין החיצוניות והפנימיות שבנשמות, הראה לי הרב מקום אחד ב"תיקוני הזוהר" שבו נאמר שדורו של משיח יהיה "ביש מבחוץ וטב מבפנים".
כי דורנו זה הוא דורו של משיח – דבר זה היה נעלה בעיני הרב מעל כל ספק.
וזוהי, לפי דעתי, הנקודה העיקרית המבדלת בין הרב זצ"ל ובין רבנים גאונים אחרים בימיו. מה שלגבי אחרים הוא רק פרט אחד של היהדות, היה אצל קוק עיקר העיקרים. מה שלגבי אחרים היה רק שאיפה לימי המשיח, היה אצלו ימי המשיח ממש. מה שאצל אחרים היה באופן היותר טוב, רק "אתחלתא דגאולה", היה אצלו הצעדים הראשונים של הגאולה עצמה והתגלותו הראשונה של המשיח עצמו.
כשבאו ימי החושך לעבודה העברית בא"י (בשנת תרפ"ט), כתב במכתב הנחמה שלו הידוע, שעתה נתכסה המשיח ועוד יתגלה בקרוב. בנוגע לארץ ישראל הביע כבר באמרה הראשונה של ספרו "ארץ חפץ", שאין ארץ ישראל בבחינת אמצעי לאיזה דבר גדול וקדוש או כלי לאותו הדבר הגדול והקדוש אלא המטרה עצמה.
כשהבעתי לפניו בתוך השיחה על שלושת העיקרים שציין הבעש"ט: אהבת המקום, אהבת התורה ואהבת ישראל, העירני: "עתה צריך להוסיף עוד אהבה אחת, וכך צריך לגרוס: אהבת המקום, אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל".
בנוגע לאהבת המקום ואהבת התורה אולי הניח אחרים כמותו, הנה בנוגע לאהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל – בוודאי שלא הניח כמותו.
מקורות יודעי דבר 
3 מחשבות על “בין שני הרים גדולים”