מאמרו של הרב צייטלין "הגעגועים ליופי" פורסם בחמישה המשכים בכתב העת היידי "דאס יודישע פאלק", בסוף שנת תרס"ו ותחילת שנת תרס"ז (אוגוסט-אוקטובר 1906).
הרב צייטלין מתאר בפתיחת המאמר את השתלשלות האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", שהחל בהקשר ספציפי של מלחמה בעבודת אלילים אך הלך והסתעף במהלך הדורות לכלל מחאה גורפת כלפי כל שימוש בכוח הדמיון, וממילא מנע את התפתחותן של אמנות הציור והפיסול בקרב היהודים.
אולם בדור האחרון, קובע הרב צייטלין, התרחש מאורע מפליא. כאשר אך החלו יהודים לקחת חלק באמנות האירופית, מיד הם העמידו גאונים: "איך קרה נס זה? מאין צצו כל האמנים בעלי שם עולמי?". הוא נוקב בשמם של הפסלים והציירים אנטוקולסקי והירשנברג כדוגמה.
תמונתו של הרב צייטלין מראשית המאה העשרים, מתוך: "דיוקנאות סופרים"
התמה של הרב צייטלין בחיבור זה – שלדבריו שאובה מדבריו של ניטשה – היא שכאשר נוצרת במשך זמן מה שאיפה מודחקת ליופי פיזי, היא הולכת ומקבלת את צורתה בדמות שאיפה ליופי עליון. זהו, לדבריו, מה שאירע לעם היהודי. הפוטנציאל האסתטי העצום לא נכחד, אלא "שקע עמוק פנימה", ויצר אסתטיקה חדשה, אסתטיקה הנכתבת מתוך געגועים לאלוהות, ל"יופי של מעלה", ל"תפארת", ל"שכינה" – ובאה לידי ביטוי בספרות האגדה, הקבלה והחסידות.
מכתיבתו של הרב צייטלין עולה הנימה שהדחקה זו – שגירשה את האסתטיקה למחוזות הגעגועים והאלוהות, לאגדה ולקבלה – היא בעיניו עובדה מוגמרת. גם "האמנים היהודיים העתידיים" – יהיו חייבים, לדידו, להיחשף אל אותו נדבך עמוק. זוהי ה"נשמה" היהודית, שכל האמנים מביאים "משהו" ממנה.
ד"ר עשהאל אבלמן תרגם את המאמר וצירף אליו פתיחה, ובה סקירה על המפנה שמאמר זה מסמן, לדעתו, בכתיבתו של הרב צייטלין.
מקורות יודעי דבר 
מחשבה אחת על “הגעגועים ליופי”