שלושים ושלושה נרות

נביאים הרבה ידעה ירושלים; נביאי אמת ונביאי שקר. רובם שקעו בתהום הנשייה. כזהו גם סיפורו של משה גיבורי, "נביא המערות" או "שוכן מערות הסנהדרין", שתועד בהרחבה בספרו של דיוויד הורוביץ, "שלושים ושלושה נרות".

משה גיבורי (Moses Guibbory) נולד בשנת תרנ"ט (1899) באוקראינה. בגיל צעיר עזב את ביתו ונדד באירופה. את שנות מלחמת העולם הראשונה עשה בטורקיה, ולאחר מכן הגיע לארץ ישראל, והתמקם במערות הסנהדרין בירושלים. לאחר מספר שנים הכריז על עצמו כנביא וכמשיח, ולאחר שחזה נכונה רעידת אדמה קיבץ סביבו מספר מאמינים.

בשנות העשרים עלה ארצה מארצות הברית דיוויד הורוביץ, חלוץ צעיר שעסק בחקלאות, למד עברית והלך שבי אחר התנ"ך. מפגש מסתורי עם גיבורי בשנת תרפ"ז (1927) הפך אותו לאחד מחסידיו. לדבריו, גיבורי עורר עניין במספר אישים מרכזיים ביישוב דאז, ביניהם הרב קוק ויהודה לייב מאגנס, וכן במזכירו של ז'בוטינסקי, ארתור קוסטלר, שכתב אודותיו בעיתונים.

באותה שנה פגש הורוביץ את פולה, מי שלימים תהיה אשתו, שהגיעה לביקור בארץ מפולין. הם נישאו ויצאו לפולין, לא לפני שגיבורי מינה את הורוביץ לשליחו למדינה זו. תפקידו היה להזהיר את יהודי פולין מפני אסון הממשמש ובא. הורוביץ מתאר כיצד נשא בידו מנשר, חתום בידי שני הרבנים הראשיים, הרב קוק והרב מאיר, ובו אזהרות מפי משה גיבורי ומקובלים נוספים מירושלים. היה עליו אנשים להעלות לארץ ישראל "לפני שיהיה מאוחר מדי".

הספר "שלושים ושלושה נרות", הופיע בתש"ט (1949)

בשנות השלושים יצא הורוביץ לארצות הברית. אשתו ובנו נותרו בפולין – ושם נספו. גיבורי עצמו היגר לארצות הברית בראשית שנות הארבעים, הטיף לאוניברסליות תנכי"ת והנהיג כת קטנה של "בני ישראל הבריטים" (זרם דתי הגורס כי חלק מהשבטים בבריטניה הם למעשה צאצאי עשרת השבטים; יש הקושרים גם את ההמנון האנגלי הבלתי-רשמי "ירושלים" לרעיונות אלו). לכת זו הצטרף גם שדר רדיו מפורסם בשם בויקה (Boake) קרטר, שנמצא מת לאחר מכן בנסיבות מסתוריות. לשמו של גיבורי נקשרו שערוריות נוספות. הורוביץ בסופו של דבר ניתק את קשריו עם גיבורי, הפך לדיפלומט בכיר באו"ם, היה מיודד עם בכירים אמריקאים וישראלים והקים מספר אגודות יהודיות-נוצריות ספק מסיונריות.

בפרק מרתק בספר "שלושים ושלושה נרות" מתוארת הגעתו של הורוביץ לפולין בשנת תרפ"ח (1928), ופגישה עם הרב צייטלין שלא הוזכרה עד היום בספרי הביוגרפיה והמחקר. תיאורו של הורוביץ חי מאוד, ומאפשר לשוות את דמותו של הרב צייטלין באותן שנים – בפרשיה שיש בה משיחיות, קבלה ונבואה לצד דברים תמוהים וחיי יום יום שגרתיים בוורשה; כל החומרים מהם נרקמות אגדות.

אני מודה לרב שמואל אליקן על ההפניה למקור זה.

 

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

בעצם ימי השמחה…

מאמר שפורסם בשבועון הציוני "בדרך" לקראת הושענא רבה שנת תרצ"ו (1935), כאשר ברקע קביעת "חוקי נירנברג" כחודש קודם לכן בגרמניה, ועליית שלטון העריצות של סטאלין ברוסיה. אליחן אמיתי טרח והתקין את המאמר לדפוס, והוא מתפרסם כאן באדיבותו.

 

חג הסוכות – "חג שמחתנו". אם על כל החגים נאמר "והיית אך שמח", על חג האסיף לא כל שכן. השמחה בכלל היא אחת התכונות היותר יסודיות של היהדות. "עבדו את ד' בשמחה. באו לפניו ברננה". ובעונש  נאמר "תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה". המעמיק היותר גדול במהותה של היהדות והיותר חודר לרוחה ולנשמת נשמתה, רבי יהודה הלוי, רואה ביסודן של כל המצוות שבתורה "יראה, ואהבה ושמחה". ובעל התנא דבי אליהו הפליא להגיד בזה: "יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי".

על דבר ערכה של השמחה בכל ספרי החסידים הדברים אך למותר. בפתחך כל ספר וספר מספרי החסידים מיד יאירו לנגד עיניך דברים רבים ושונים על גדולתה של השמחה ועל היותה התכונה היותר נשגבת המאשרת את האדם ומקרבת אותו לידי עבודת אלוהים באמת ובתמים.

הדברים הגיעו לידי כך שהרבי ר' בונם מפשיסחה אמר פעם אחת: "ירא אנכי שמא יהיו לרשעים שני העולמות. העולם הזה והעולם הבא, מפני שהם תמיד בשמחה…"

ואם כל כך גדול ענין השמחה בכל ימות השנה בכלל ובחגים בפרט, הנה החג שאנו חוגגים אותו עתה, חג הסוכות, הוא גולת הכותרת של השמחה. אנו שמחים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. אנו שמחים בארבעת המינים, אנו שמחים בהלל ובנענועים. אנו שמחים בסוכת שלום שלנו. אנו שמחים בחוג משפחתנו ומכירנו. אנו שמחים בימי החג האחרונים בהקפות ובדגלים, בניגונים ובריקודים ובאים ביום שמחת התורה לנקודה היותר גבוהה שבשמחה. לשמחה שצריכים אנו לצרפה ולשמרה, להזהר בה ולעצור בה לבל תפרוץ את הגבול ולבל תעבור לצרתה – ההוללות…

ובכל זאת.

דוקא בשמחה היותר גדולה שלנו, בשמחה של ימי חג הסוכות. דוקא בעמדנו לפני ד' וחוגגים את "חג שמחתנו", ברוב פאר והדר, דוקא אחר אמירת ההלל (ובנוסח האשכנזים – אחר המוסף), אנו מביעים את התוגה היותר גדולה והיותר עמוקה שלנו. דוקא אז אנו קוראים מעומק עמקי הלב: "הושע נא!"

אינני יודע אם אחרים מרגישים דבר זה כמוני, אבל אני, ברי לי שאף הקינות היותר נמרצות אינן עושות עלי רושם חזק כל כך כאותו הקול בעצם ימי השמחה: "הושע נא! והושיעה נא!"

להמשיך לקרוא

מה חידש רבי ישראל בעש"ט? (ב)

מאמר זה פורסם במספר המשכים בשבועון "בדרך" של ההסתדרות הציונית בפולין, בשנת תרצ"ה (1935). בשבועון זה פרסם הרב צייטלין כמה וכמה מאמרים על גדולי ישראל ועבודת אלוהים, שלא זכו לאחר מכן לאיסוף ולהדפסה מחדש.

חלקו הראשון של המאמר כאן

ה.

העלאת הניצוצות. ענין ה"ניצוצות", נפילתם, ירידתם, צרופם, זכוכם ועליתם על ידי המעשים הטובים של בני האדם מבואר גם בקבלת האר"י, ואולם כמו כל הענינים שבקבלת האר"י גם ענין נשגב ונערץ זה מרחף רק בשמי מעל ולא נתן לתפיסת איש בן תמותה, מלבד לבני עליה "דעיילין בלא בר" (נכנסין להיכלות שלמעלה בלי רשות מיוחדת), וגם זה רק ה"מציץ מן החרכים"; בא הבעש"ט ופרש ובאר לנו ענין זה, הלבישו לבושים כמעט נראים ונגלים לעינינו, הסבירו באופן ציורי וקרבו אל ההשגה הריליניוזית של כל עובד אלקים ומקיים אחר חוקי התורה ופקודותיה.

"התורה חסה על ממונם של ישראל, ולמה? – משיב על זה הבעש"ט – כי בכל דבר שהאדם לובש או אוכל או משתמש בכלי הוא נהנה מהחיות שיש באותו דבר, כי לולא אותה החיות הרוחנית לא היה שום קיום לאותו דבר ויש שם ניצוצות קדושים השייכים לשורש נשמתו, ומפני טעם זה יש אדם שאוהב דבר זה ויש אדם ששונא דבר זה ואוהב דבר אחר, וכשהוא משתמש באותו כלי או אוכל מאכלים אפילו לצורך גופו הוא מתקן ניצוצות, כי אח"כ הוא עובד להשי"ת באותו הכח הבא לגופו מאותו מאכל או מלבוש או שאר דברים".

"ולפיכך יארע לפעמים, (שכשכלה) [שכשיכלה] האדם לתקן כל הניצוצות שהיו באותו הדבר השייכים לשורש נשמתו, אזי לוקח ממנו השי"ת אותו הכלי או אותו הדבר ונותנו לאחר. לפי שאותם הניצוצות הנשארים שייכים לשורש הנשמה של זה האחר".

בהתאם לרעיון זה פרש הבעש"ט את הכתוב: "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעעטף" (את כל המזמור ק"ז הבעש"ט מפרש על ניצוצות הקדושה שהם שבוים ואסורים וחולים ומעונים). בני אדם רעבים וצמאים הם לדברי מפני "שנשפשם בהם תתעטף", מפני שהנפש של עצמם – ניצוצי הקדושה השייכים לשורש נשמותיהם מעוטפים הם בכל אלה הדברים המוגשים להם לאכילה ולהנאה, והם – ניצוצות הקדושה – כמו מתחננים הם לאדם שיגאלם מבור השביה שבו הם ניתנים ויעלה אותם ע"י שיעבוד בהם, בכח ובחיות שבהם את ד'.

ועל כן היה הבעש"ט רגיל לאמור: "אוכלים אנו בני אדם ושותים בני אדם ומתלבשים בבני אדם ומשתמשים בבני אדם", מפני שבכל הסובב ומקיף אותנו ישנם ניצוצות של נשמות בני אדם השבויים ואסורים בתוך הדברים ומצפים ומקוים ומייחלים שאנו נשחרר אותם מכבלי החמרים שבהם הם נתונים על ידי מה שנספוג לתוכנו אותם הניצוצות, כלומר אותם הכוחות החיוניים הרוחניים ובכוח ההוא נלמוד את תורת ד', נעשה צדקה וחסד ונדבק את כל מחשבותינו לאלקים חיים.

להמשיך לקרוא

רבי נחמן מברסלב: חייו ותורתו

את הספר "רבי נחמן מברסלב: חייו ותורתו" פרסם הרב צייטלין בשנת תר"ע (1910) בעברית, לאחר מספר אזכורים משמעותיים שלו במאמריו השונים, ופרסום שני מאמרים אודות רבי נחמן ביידיש. מוקדם יותר באותה שנה פורסם ספרו "החסידות לשיטותיה וזרמיה", ובראש הספר הנוכחי מופיעה הבהרה:

"הספר הזה, שאנו נותנים בזה לפני הקורא, אין לו כל שייכות אל ספר 'החסידות' של המחבר הזה. בספר ההוא יבוא גם כן מאמר מיוחד על דבר רבי נחמן ושיטתו, אבל שם יבוא הכל בקיצור, רק כדי הבלטת הקווים המיוחדים של החסידות הברסלבית והצטרפותם לתמונה השלמה של החסידות בכלל, ופה ידובר בפרטות על דבר חייו ותורתו של האיש הנפלא הזה"

רבי נחמן מברסלב ליווה את כתיבתו של הרב צייטלין החל מסדרת המאמרים הראשונים "הטוב והרע", ועד ספרו האחרון – "אורו של משיח בתורת הברסלבי". בחיבור זה מצייר הרב צייטלין את רבי נחמן כאדם סובל, "מלא יגון" בנוגע לצער החיים ולחידת העולם. "בלב רבי נחמן עם כל קדושתו ופרישותו, אמונתו ותמימותו שרר הצער הגדול של פאוסט…", "רבי נחמן היה האחד והמיוחד בין תלמידי הבעל שם טוב שחשב מחשבות לא רק על קודשא בריך הוא וישראל ואורייתא כי אם על האנושיות כולה. גורלה, תקוותה, עברה, עתידותיה".

להמשיך לקרוא

דבר לעמים

"דבר לעמים: חזון על גוים ועל ממלכות, תורת בני נח ושירות-תפילות על שלום העולם ועל שיבת השכינה למקומה", הוא שמו של ספרון נוסף שהוציא הרב צייטלין בשנת תרפ"ח (1928), לצד "ספרן של יחידים".

דבר לעמים

שער המהדורה הראשונה, דפוס פימנט

לספרון זה מקדים הרב צייטלין דברי התנצלות:

"לא נביא אני ולא בן נביא, אף לא שוגה אני בדמיונות לחשוב, כי אותו הדבר אשר בשמו אני מדבר את דברי לעמים בספר הזה שלוח הוא אלי מגבהי מרומים. יודע אני כי הדבר הזה – דברי שלי הוא, פרי מחשבתי-הרגשתי, קול נשמתי-יחידתי […]

ב'שכינה' והיצירות הדומות לה הבעתי את כל מה שהגידה לי נשמתי אני בהתגעגעה 'אל אשר לא כאן' לעולמות עליונים רחוקים, ובספרי זה, ב'דבר לעמים', אני מביע את אשר הגידה לי נשמתי בהתמזגה כולה עם הנשמה הכללית של ישראל"

לאחר התנצלות זו, מציע הרב צייטלין את מה שהוא מכנה "מאורעות העולם לאור הנבואה", ואת הדרך לפיו ניתן להגיע לשלום עולמי.

להמשיך לקרוא

תפילות

תפילות אלו של הרב צייטלין פורסמו במאסף "התקופה", בסוף שנת תרפ"א (1921).

הרב צייטלין לא היסס לפרסם ברבים את חיי הרוח הפנימיים שלו – חזיונות, תפילות, הרהורים, קינות ועוד – והדבר הפנה כלפיו לא פעם ביקורת וחיצי לעג. כך אירע, לדוגמה, לאחר שפרסם את יומנו האישי בשנת תרע"ט (1919), בשם: "על גבול שני עולמות: מתוך ספר רשימות של חולם".

מאוחר יותר, בשנת תרפ"ח (1928), הוא אף הדפיס בוורשא את הספרון "דבר לעמים", שכותרת המשנה שלו הייתה: "חזון על גויים ועל ממלכות, עקרי תורת בני נוח ושירות תפילות על שלום העולם ועל שיבת שכינה למקומה".

כך נפתחת, לדוגמה, התפילה הרביעית – "טהרני!":

"אתה אמרת על ידי קדושיך: 'הבא ליטהר – מסייעים אותו". הוי, מה הרביתי לדפוק על דלתיך, על שערי טהרתך, – אין מסייע! […]

ולמה זה בראתני? ולמה זה תתן לי מתנת חייך? ולמה-זה נשמת בי מנשמת אפך?

ואם אין לך חפץ בי ובמעשי, – למה זה שלחתני ארצה?"

לקריאה ולהורדה של הקובץ

שירה ותפילה

את המאמר "שירה ותפילה" פרסם הרב צייטלין ב"לוח אחיאסף" לשנת תרס"ד (1904), ובדומה ל"כוונות וייחודים" שהופיע שנה קודם לכן, הוא רווי בתפילות, בגעגועים ובאופן כללי באווירה חסידית וברומנטיקה ביחס לטבע. אולם הוא ספוג גם בצער, שכן הוא נכתב מספר חודשים בלבד לאחר פרעות קישינב (הפוגרום הראשון), שגרמו לזעזוע עמוק בכל רחבי העולם היהודי.

יצחק שדה, שהיה תלמידו של הרב צייטלין ברוסלאבל, תיאר את תגובתו לפוגרום ביומנו "הפנקס פתוח" (עמ' 154):

"ושמור בזכרוני ליל קיץ אחד: סערה נתחוללה בחוץ וגשם עז היכה בחמת קצף על הגג ועל החלונות, וברקים הבריקו, ורעמים רעמו, נתעוררתי מנהמת הסערה ולאחר הברק ראיתי תמונה שלא אשכחנה: הלל צייטלין עומד באמצע החדר, בכותנת לילה לבנה, פניו חיוורות מאוד, עיניו בוערות והוא תולש את שערות ראשו וקורא בקול חנוק: ריבונו של עולם, ריבונו של עולם ראה מה עוללת? משהרגיש שהתעוררתי ניגש וישב על ידי, החליק שעה ארוכה את שערות ראשי-ושתק. רעדתי מרוב התרגשות, הבינותי שצער גדול מעיק על לבו. ואחרי שתיקה שארכה מאוד התחיל לספר לי, בקול עמום על חרפת האסון, הוא דיבר בקול נמוך מאוד ועיניו זלגו דמעות"

להמשיך לקרוא