על עומקי ההוויה

מאמר זה פורסם בגיליון הראשון של הירחון "קולות" בשנת תרפ"ג (1923). "קולות" נוסד על הסופר אליעזר שטיינמן בווארשה, במטרה לתת ביטוי לקולות ייחודיים בספרות העברית, אך לא החזיק מעמד זמן רב ונסגר כעבור שנתיים.

המאמר עוסק באפשרותו של האדם המודרני להגיע לאמונה, ובהתאם למשנתו של הרב צייטלין – באפשרות ההתגלות. בסופו של המאמר נדפס: "יתר הפרקים יבוא בחוברות הבאות", אך ההמשך לא הודפס.

א.

ביני לבין עצמי

 

– מה הוא המעשה אשר עליך לעשות בעולמך?

– עלי לעשות את שליחותי. עלי למלאות דבר מי, ששלחני לעולם.

– ולמה שלחך?

– לעשות את הטוב.

– ומה הוא הטוב?

– טוב הוא: מה שנותן לחיים ולעולם ערך ושמחה – קדושה וטהרה, אהבה וצדק.

– ומאין לך, כי זה ששלחך לעולם אוהב דווקא את הטוב?

– יודע אני שזה ששלחני לעולם אוהב את הטוב על ידי מה שהוא נותן את החיים ומשפיע חיים; על ידי מה שהוא בורא בכל רגע את העולמות כולם מן האין המוחלט; על ידי מה שהוא מקיים את העולמות; על ידי מה שהעולמות נולדים, צומחים, גדלים, נובלים וקמים לתחיה; בונה עולמות, מחריבם ויוצר עולמות אחרים טובים, יפים ושלמים הם בכל רחבי הנצח…

– וכיצד אתה רואה בזה את חפץ הטוב של האלוהים?

– על ידי מה שהוא נותן תמיד את החיים הוא מגלה לנו שהוא אוהב את החסד; על ידי מה שהוא יוצר תמיד הוא מגלה לנו שאוהב הוא את השמחה; על ידי מה שהוא מרומם ומנשא את החיים ואת העולמות מצורה לצורה, מדמות לדמות, מנמוך לגבוה, מגבוה – לגבוה ממנו, משכללם, משפרם – ומיפם, מצרפם ומטרהם, ומעלם עד הנקודה היותר מזוקקה שהנבראים יכולים להגיע אליה, הוא מגלה לנו שאוהב הוא את התפארת; על ידי מה שהוא מזכך את בני האדם על ידי יסורים, שובר את עצמיותם הבהמית ומילד בתוכם על ידי היסורים עצמיות רוחנית עליונה, מלמדם, מוכיחם, מיסרם, מרחיקם לאט לאט מנטיותיהם החושיות והארציות ונוטע בתוכם את השאיפה לאמת היותר טהורה – הוא מגלה לנו, שאוהב הוא את הקדושה ואת הטהרה ואת הצדק ושחותמו – אמת.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מה חידש רבי ישראל בעש"ט? (א)

מאמר זה פורסם במספר המשכים בשבועון "בדרך" של ההסתדרות הציונית בפולין, בשנת תרצ"ה (1935). בשבועון זה פרסם הרב צייטלין כמה וכמה מאמרים על גדולי ישראל ועבודת אלוהים, שלא זכו לאחר מכן לאיסוף ולהדפסה מחדש.

חלקו השני של המאמר כאן

א.

הספרות על רבי ישראל בעש"ט היא עתה גדולה ורחבה, אבל לא עמוקה. ספרים למאות נכתבו על החסידות בעשרות השנים האחרונות בעברית, באידיש, בגרמנית, ובשפות רבות אחרות, ובכולם ידובר פחות או יותר, על הבעש"ט בתור אבי החסידות.

בספרים המודרניים אשר קראתי אני על החסידות בכלל ועל הבעש"ט בפרט, רק מעטים מאד מאד בהם נכנסו לתוך עומק הענין, והם ספריו של רבי אהרן מארקוס זצ"ל מזה וספריו של מארטין בובר מזה, וביתרם מצאתי רק שטחיות ושטחיות ודברים אין קץ על ה"ריפורמה" של הבעש"ט ועל "דימוקרטיותו" ו"עממיותו", וכדומה, וכדומה.

הספרים על הבעש"ט, שנכתבו ברוח אורטודוקסי­­-חסידותי טהור גם הם, מלבד ספריו של מארקוס, מחטיאים את המטרה הנכונה. אמנם אין בהם אותם פטפוטי המלים, על הריפורמה ועל הדימוקראטיות ועל העממיות של הבעש"ט שבספרים המודרניים, אבל הם לא ניקו מחד צדדיות, מטשטוש הצורה, מהתגבשות החומר בלי טעם ובלי סדר ובלי רוח, מחסרון הבנה וחדירה בתקופה אשר בה חי, פעל ועשה ר' ישראל בעש"ט ומחסרון התעסקות בעיקר מהותה של הנשמה העליונה אשר בה חונן הבעש"ט ובאופי הגאוני המיוחד שלו.

ואני בבואי לכתוב הפעם על הבעש"ט, אין לי שום כוונה למלאות פה את כל החיסרון הזה, כי לא בשבועון כללי מקום לזה, כי אם לרשום פה רשימות אחדות קטנות על עיקר חידושו החסידותי של הבעש"ט ולציין פה רק שרטוטים אחדים מאופיו המיוחד, לרגלי מלאות שתי מאות שנה מיום שנתגלה.

להמשיך לקרוא

סוד השנים עשר

חלקו הראשון של מאמר זה, בשינויים אחדים, פורסם בספר "מרחבים" כרך ז, בשנת תשס"ז

א.

"סוד השנים עשר" לרבי אברהם אבן עזרא זכה כבר לשבר קולמוסים ולכרות יערות בדרך לפתרונו הראוי. ברוך שפינוזה ב"מאמר תיאולוגי מדיני" הסתמך עליו בכדי לקבוע שהתורה נכתבה לא בדורו של משה, אלא מאוחר יותר. הדים מהפולמוס סביב קביעה זו של שפינוזה ניתן למצוא בין היתר בפירושו של הרב יהודה ליב קרינסקי (מחבר פירוש "יהל אור" לאבן עזרא, שחי בסוף המאה הי"ט) שיצא לחלוק על שפינוזה וציטט משד"ל וממחברים נוספים מתקופת ההשכלה את נימוקיהם כנגד פירוש זה. ראוי לציון גם ספרו של המשכיל המזרח-אירופאי יהושע השל רוזנקרנץ מפינסק "אורות מאופל" (תר"ס; 1900) שהוקדש כולו לפירושו של רבי אברהם, ומכיל לא מעט "פנינים" כאלו (את "דברי ההשקפה" שהוסיף רוזנקרנץ לפירושו, העוסקים בחלוקה בין "תורת משה" ו"תורת האבות", או בעצם בין "תורת הרבנים" בני-זמנו לבין "הדת הטבעית" שהוא מעוניין לכונן, ניתן לקרוא כאן).

הסוד מופיע בפירושו של רבי אברהם לספר דברים (א, ב):

"ואם תבין סוד השנים עשר גם 'ויכתוב משה', 'והכנעני אז בארץ', 'בהר ה' יראה', גם 'והנה ערשו ערש ברזל' – תכיר האמת"

נמצאנו למדים שלפסוקים שונים מכנה משותף, אך לא הרחיב רבי אברהם את הדיבור – לא עליו ולא על משמעותו. בפירושו לפרשת "לך-לך" מצאנו רמז נוסף (בראשית יב, ו):

"והכנעני אז בארץ – יתכן שארץ כנען תפשה כנען מיד אחר, ואם איננו כן יש לו סוד והמשכיל ידום"

כאן כבר מתבאר הקושי שבפסוק: הלא התורה נכתבה בימי משה, ואם כן מה פירוש המילים 'והכנעני אז בארץ' – הרי גם בימיו של משה הכנעני היה בארץ. רבי אברהם פותח בהשערה על דרך הפשט, שלפני הכנעני ישב בכנען עם אחר, ולכן הדגיש משה שכבר בתקופת האבות היו היו אלה הכנענים – ולא עם אחר – שישבו בארץ.

אך ישנה דרך נוספת לפרש את הפסוק, אשר מעלה תמיהה גדולה. ייתכן והפסוק אכן נכתב בתקופה מאוחרת, בשעה בה הכנענים כבר אינם בארץ, ולכן הוא מזכיר אותם בלשון עבר.

להמשיך לקרוא

ברוך שפינוזה

בשלב מוקדם של יצירתו, ותוך כדי פרסום סדרת המאמרים "הטוב והרע", רואה אור בוורשא בשנת תר"ס (1900) ספר ראשון פרי עטו של הרב צייטלין הסוקר את חייו ומשנתו של ברוך שפינוזה.

בעיני הרב צייטלין, שפינוזה היה בראש ובראשונה אדם למוד-סבל, שחי "חיים פשוטים ועניים", "חיי עוני וצער", שהיו מלאים במחסור ועינויי נפש. במרכז החיבור עומדת התמה שסיפור ההתמודדות האצילי של שפינוזה עם סבלו ועם רודפיו אמור לשמש מופת מוסרי, שכן הוא היה "איש הלוחם בעד חופש ואור". הרב צייטלין קובל על כך שהחוקרים מתמקדים בדעותיו הפילוסופיות-תיאולוגיות, בעוד עיקר שיטתו וחידושו נעוץ – לדידו – ב"השקפותיו הפסיכולוגיות והמוסריות", שהיו תולדת חייו הייחודיים (שם, עמ' 3):

"מי שיודע למצוא את היופי והנשגב שיש בחיים פשוטים ועניים, אך שלמים ומתאימים כל צרכם עם האידאלים המוסריים האמיתיים, שאינם דורשים מעשים גדולים דווקא, כי אם אמת ורק ואמת – הוא ימצאם בחיי הפילוסוף הזה"

הקירבה הביוגרפית המעניינת שבין הרב צייטלין לשפינוזה נידונה בספרו של שרגא בר און, "בין סער לדממה", בפרק שהקדיש לחיבור זה.

להמשיך לקרוא