תשוקת החלוצים

לפני שנה הלך לעולמו בגיל יחסית צעיר בעז נוימן, חוקר ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. השורות הבאות לא נכתבות מתוך היכרות אישית, אלא מתוך מעקב מרחוק אחר מחקריו השונים.

בתמצית ניתן לומר שהאיש היה אמן בתיאור מרחבים. בעבודת הגמר שלו לתואר שני – "כיצד מתו באושוויץ? המוות באושוויץ כמוות מכוער", הציף נוימן את השאלה המורכבת – ההייתה השואה אירוע ייחודי בהיסטוריה, "פלנטה אחרת", או שמא רוע רצחני שכבר ידעה ההיסטוריה דוגמתו. נוימן בוחן תחילה את מושג המוות עצמו: מבחינה פיזיולוגית, כל סוגי המוות זהים זה לזה; מוות הוא בסופו של דבר סיום החיים. אולם מבחינות אחרות יש הבדל בין מוות למוות, בין "מוות יפה" ל"מוות מכוער". כאשר האדם כלל אינו מודע לכך שהוא הולך לקראת מוות, כאשר אין לו זהות ברגע המוות, כאשר המוות כלל אינו ממוקם בסביבת חייו של הקרבן או כהמשך אליהם, כאשר האדם כלל אינו לוקח חלק בנסיבות מותו – מדובר ב"מוות מכוער".

אך יתירה מכך. נוימן מתעכב על המוות, שוהה בתיאוריו השונים, ומסיק שאושוויץ הייתה מרחב שבו המוות היה מצב הקיום, ואילו החיים היו אנומליה. זו הייתה נקודת המבט וההתייחסות הן של הקרבנות והן של הרוצחים. משום כך האלימות שהופעלה באושוויץ לא הייתה ברוטלית, אלא מנטלית: האדם היה מת מראש, המוות היה מצב הקיום אליו הוא הושלך ברדתו מן הרכבת. טיעונים אלו פותחו לאחר מכן בספרו "ראיית העולם הנאצית: מרחב, גוף, שפה".

בספרו "תשוקת החלוצים" שיצא לאור בשנת תשס"ט (2009) פנה נוימן לחקור את המרחב הישראלי של ראשית הציונות. כך הוא פותח את ספרו:

"במהלך השנים למדנו, ישראלים ופלסטינים כאחד, כי מקורות הסכסוך בינינו בגורמים פוליטיים, כלכליים, אידאולוגיים והיסטוריים-דתיים: העליות היהודיות לארץ ישראל, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, גירוש הפלסטינים והנכבה, ניצול כח העבודה הערבי הזול על ידי היהודים/הישראלים, ציונות מול ערביות, יהדות מול אסלאם, סילוקה של הגר מבית אברהם… במהלך השנים הציעו חוקרים ויוצרים מתחומים שונים – סופרים, אנשי רוח, היסטוריונים ואחרים – הסברים המשלבים כך או אחרת את הגורמים הללו […]

מקורו של ספר זה ב'תחושת בטן', ולפיה אם אנו מבקשים להסביר הפגזות ממטוסים ואוטובוסים מתפוצצים, הדיונים הפוליטיים, הכלכליים, האידאולוגיים, ההיסטוריים-הדתיים אינם מספקים. יש כאן עוד 'משהו' שלא קיבל עדיין את ביטויו במחקר. אותו 'משהו' אכנה 'תשוקה'. תשוקתו של כל צד אל המקום הזה. תשוקות אשר ההתנגשות ביניהן היא שהובילה ועדיין מובילה אותנו אל האבדון. להופעותיה ההיסטוריות של התשוקה לארץ ישראל אני מבקש לייחד ספר זה"

את ראשיתה של התשוקה מאתר נוימן בתקופת החלוצים. העליות הראשונות לארץ היו "עליות מעצבות" – למרות היותן מיעוט זניח – משום שהן עיצבו את החוויה הקיומית ששמה "להיות בארץ ישראל". הסוציאליזם של ראשית היישוב – כך נוימן – הושפע בסופו של דבר השפעה מכרעת דווקא מחוויה קיומית זו (עמ' 19):

"הם שקבעו את המסגרות השונות שלתוכן נוצק ה'קוד' לכל מה שאנו מזהים כיום כ'ציונות': אדמה עברית, עבודה עברית, שמירה עברית, שפה עברית ועוד. החלוצים היו למעשה הראשונים שעיצבו את החוויה הציונית הארץ ישראלית בכל הקשור למרחב, לגוף ולשפה העבריים. במידה רבה מהווה העולם החלוצי את הרגע המכונן של הציונות הארץ ישראלית […]

כשאנו, היהודים/הישראלים, מביטים בארץ ישראל אנו מתבוננים בה במידה רבה בעיני החלוצים. כשאנו חשים אותה בגופנו וברוחנו אנו חשים אותה במידה רבה דרך תחושותיהם. אנו מחוברים אל האדמה ומתקשים לוותר עליה בגלל החיבור שלהם לאדמה. הזמן הארץ ישראלי שעל פיו אנו חיים הוא במידה רבה הזמן המיתי שאותו הגדירו במעשיהם. כשאנו מדברים עברית אנו מדברים את שפתם. כשאנו אוהבים את ארץ ישראל אנו אוהבים אותה במידה רבה דרך אהבתם. וגם כשאנו מוכנים למות בשבילה אנו מתים במידה רבה את 'המוות היפה' שהם מתו או למצער היו מוכנים למות למענה. תשוקת החלוצים לארץ ישראל היא השכבה ה'ארכיאולוגית' של תשוקתנו אליה"

אותה "תשוקה" חומקת שוב ושוב מהמחקר, שרואה בציונות תופעה חברתית-כלכליות או אידאולוגית-דתית. על פי התיאור החברתי-כלכלי, הטקסטים מלאי הלהט של החלוצים היו רק כיסוי לאינטרסים ולמאבקים שעמדו בבסיסם. על פי התיאור האידאולוגי-דתי, אותם טקסטים באו לענות על צרכים רעיוניים ופסיכולוגיים קודמים, כגון הרצון להחליף את דמות היהודי הגלותי. נוימן מציע להתעכב על התשוקה עצמה, ולהבין אותה כדבר-מה העומד לעצמו. תוך שלילת האופציה הפסיכואנליטית לניתוח הציונות, הוא קובע (עמ' 82):

"התשוקה יודעת רק דבר אחד – להשתוקק, לייצר. וכך אני מבקש להבין את תשוקת החלוצים לארץ ישראל. כך, לדעתי, ראוי לתאר אותה, כתשוקה משתוקקת הנעדרת כל סיבה או תכלית, כתשוקה משתוקקת שאינה 'צורך' ביולוגי או 'רצון' חברתי"

סתמיות זו של התשוקה היא מקור חוזקה של הטענה המובעת בספר – החוליה החסרה בהבנת הסכסוך היהודי-ערבי – אך גם הנעלם הגדול שלא בא על פתרונו. נוימן מפטיר אמנם בחצי משפט כי אל הגדרת החלוציות "יפעפעו ברבות הימים מושגים דתיים רבים בגלגוליהם החילוניים" אך לא מתעכב כלל על שאלות היסוד של אותה "תיאולוגיה פוליטית" שלו: כיצד נוצרה אותה תשוקה, באיזו מידה היא נשמרת כיום, והאם ניתן יהיה להסתדר בלעדיה?

אפשר לתלות נעלם זה בצניעותו של האיש, שהעדיף לשהות במרחב במקום לקפוץ למסקנות.

לראיון בעקבות הספר

מודעות פרסומת

הרב צייטלין בגטו וורשה

מאמרי זיכרון רבים נכתבו על הרב צייטלין במרוצת השנים, ביניהם גם תיאורים שונים בדבר שנותיו האחרונות ואף ימיו האחרונים בגיטו וורשה. להלן שלושה מביניהם.

שרגא בר סלע הקדיש לתקופה זו את הפרק האחרון בספרו "בין סער לדממה".

כיצד מת הלל צייטלין על קידוש השם

ד"ר הלל זיידמן, דבר, 5/11/1946

בזמן האחרון נפוצו באמריקה שמועות שווא על מסיבות מותו של הלל צייטלין. כאדם שחי במחיצתו בימים ההם, אני רואה לי לחובה לקבוע את הפרטים הנכונים על מותו של אחד הגדולים בין הסופרים היהודיים בפולין.

בבוא השואה של חורבן וורשה, סודר צייטלין על ידי כלתו (אשת אהרן צייטלין) כפקיד במחלקת המסים של הקהילה, בכוונה להצילו על ידי כך מגירוש. אחרי כך, כשגם על פקידי הקהילה עברה הכוס, סבורים היו כי החולים הנמצאים בבית החולים יישארו בוורשה, והלל צייטלין הוכנס לבית חולים ברחוב לאשנו ואח"כ לבניין בית הספר ברחוב סטאווקי.

הלל צייטלין נמצא בבית החולים מהעשירי באוגוסט ועד האחד-עשר בספטמבר 1942. הרופאים ד"ר שטיין וד"ר וואהל עשו את כל המאמצים להצילו והסופר ישב ועיין כל הזמן ב"זוהר".

בערב ראש השנה שחל באחד-עשר בספטמבר 1942 הוציאו הנאצים את כל החולים להשמדה בטרבלינקה. כשבאו להוציא את הלל צייטלין מצאוהו עטוף בטלית ותפילין וכך יצא לדרכו האחרונה.

כשנודע בקהילה כי צייטלין הוצא, נעשו מאמצים גדולים להצילו. כלתו, שמלאה תפקיד חשוב בקהילה ושהיו בידה תעודות מהקונסוליה השוויצית על סמך רישיון כניסה לאמריקה שהמציא לה בעלה, יצאה למחנה הריכוז כדי להציל את צייטלין. גם חבר מועצת היהודים אברהם וולפוביץ השתדל בדבר, אולם ללא הועיל.

הלל צייטלין הוצא לטרבלינקה באחד-עשר בספטמבר, עטוף טלית ותפילין ושפתותיו ממללות פסוקים ומאמרים.

כל זאת אני קובע בהסתמך על ידיעתי כעד ראייה ועל עדויותיהם של גב' טולה צייטלין, נחום ראמבה ואחרים שנמצאו אז במחיצתו של צייטלין.

להמשיך לקרוא

שער לעבודת אלוהים נוכח השואה

פרק מתוך הספר "שבטים", שיצא לאור השנה.

בערב ההשקה שנערך לספר ב"בית הרב קוק" שבירושלים התייחס הרב חיים וידל לפרק זה, תוך הוספת מסה ארוכה משלו.

האדם החדש

את הספר "האדם החדש" חיבר ד"ר נחום אריאלי (תר"צ-תשס"א; 1930-2001) בשנת תש"מ (1980). ד"ר אריאלי היה בנו של הרב יצחק אריאלי, ר"מ בישיבת מרכז הרב, והוא עצמו היה בוגר ישיבות חברון ופוניבז'.

הספר עצמו הוא מסה ארוכה, ייחודית בנוף הישראלי דאז, אודות משקעים וצלקות המוטבעים בתרבות המערב הנוכחית כתוצאה משני אירועים מכוננים: השואה והפריצה הטכנולוגית אל החלל. אלו, לדבריו, שינו מן היסוד את האופן שבו האדם תופס את העולם ואת עצמו.

בעוד האדם הישן היה מונע בכוחם של שיקולים ונימוקים – כלכליים, ביטחוניים, תבוניים או רגשיים – שהיו ניתנים להבנה ומתוך כך גם להכללה ולחיזוי, האדם החדש נושא בחובו את הרעיון המסוכן של הפריצה אל הבלתי גבולי. כך הוא מתאר זאת בפרק השלישי, "מולידיו של האדם החדש" :

"איזה מן דמות הוא אפוא האדם החדש, כאשר מוליד אחד שלו הוא ההתגלמות המושלמת של הרוע, של האיוולת השטנית; והמוליד השני הוא הביטוי המושלם של התבונה? צריך, אם כן, האדם החדש להיות מין כלאיים אבסורדי, המתבטא פעם בביטויי תבונה נפלאים, ופעם בשרירות דמונית? אבל באמת כל ביטוי שלו אינו אלא שימוש מרבי של הכוחות הפוטנציאליים הטמונים בו […] והוא בדרך אל ההגשמה העצמית של אידאת האדם, שהיא האידאה של הבלתי-אפשרי-המתממש"

אריאלי דן בהשלכות של רעיון זה על אתוס החירות של האדם החדש, ומציג מספר תכונות ייחודיות לו, ביניהן: התעוזה לממש כל רעיון העולה על הדעת (והתעוזה להעלות אותו), ללא רסן וללא גבולות; חוסר הסיפוק ואי-השקט המתמיד; השאיפה למיצוי כל אפשרות קיום שעדיין לא הוגשמה; שלילת כל ציות למקור סמכות, וכן כל הקרבה; הניכור המהותי מן הזולת; מיסוד כל צורות ההתקשרות על האמנה החברתית, כתחליף לברית הקיבוצית; שחרור מתחושת האשמה הדתית-מיתית, ששימשה כמקור לאחריות; התשוקה להגשמה עצמית כתחליף לפעילויות הכרוכות באהבה אנושית; עליית כוחם ומשקלם של פני השטח והתדמית התקשורתית; ועוד.

לצד העיסוק בעומק התאולוגי השרוי ברבדיה השונים של התרבות, אריאלי דן גם באופיה ובתפקידה של הדת עצמה בעולמו של האדם החדש.

להמשיך לקרוא

האימה וההתחייבות

את המסה "האימה וההתחייבות" פרסם הסופר אהרן אפלפלד, זוכה פרס ישראל, בספרו "מסות בגוף ראשון" שיצא לאור בשנת תשל"ט (1979). בניגוד מסוים לסיפוריו, בהם השואה נמצאת בשוליים – משהו שעדיין לא, משהו שעבר, משהו שברקע – כאן מתבונן הסופר אל תוך התהום בעצמה, וכותב דין וחשבון נוקב על ההתנסות, על העדות ועל הזיכרון. יש כאן קילוף מכאיב של חקר השואה, והצצה אל תוך הטירוף האישי והאנושי. נחשפת כאן שואה שמעבר למילים הרגילות – תופעה דתית-רליגיוזית עמוקה, שאף החזירה לשימוש את "אוצר המילים היהודי השורשי".

על השנים 1939-1945, המכונות בפינו תקופת השואה, נכתבה ספרות עניפה. זוהי ספרות עדות לרוב על פורענות האימה, שהעדים התנסו בהן, ובעדותם ביקשו לתת פורקן לאימה ולהציב זכר לסבל שלתהומו אין שיעור. זוהי ספרות של ניצולים, שכל הפסיכולוגיה של הניצול גלומה בה: החיפזון, הגמגום וכמעט העדר כל אינטרוספקציה; כאילו כל שהתרחש – בחוץ התרחש. חשבון הנפש, אם ישנו כזה, עיקרו במסקנות חברתיות ולא בתהומה-של-הנפש. כל שנתגלה ליהודי בשנים הללו גדול היה משיעור הגיונו ושיעור נפשו. הוא היה בעצם חללה של הזוועה, ומשיצא ממנה שוב לא ביקש אלא לראות בה ביעות, בקע חיים שיש לאחותו חיש מהר, זוועה שאין להביא ממנה משל אלא שנינה. ובעוד הניצול מספר, מגלה, בה בעת הוא מכסה. הרי אי אפשר לא לספר, אך גם אי אפשר לחיות בחלל הזה. גילוי וכיסוי זה נמשך עד עצם היום הזה, והוא שיוצר את החיץ בין העולם האפוקאליפטי ובין עולם החיים באופן שכמעט אי אפשר לגשר על פניו.

עדותו של ניצול היא ראשית כל פורקן, וכדרך כל פריקת משא, אין נושא המשא מבקש אלא לפרוק מעליו ובמלוא החופזה את המטען. מה אירוע בינו ובין האימה במרוצת שנות הסבל – מה נשתנה בו ומה יהיה אורח-חייו מכאן ואילך – על כך, נדמה לי, לא תמצאו תשובה. אדרבא, קיים היה אצלו איזה רצון נואש לפרוק במהירות את מטען האימה ולהסתגל חיש מהר לאמת המידה של החיים האזרחיים.

הפרוצס הזה לא עבר בלא מכשולים. יסורי אשמה המתחלפים בהטחות כלפי מעלה מבצבצים לעיתים משיטי העדות, אך אלה הם סימני לווי ולא מהות העדוּת שעיקרה, כאמור, בפורקן. ההטמעה, אם נתרחשה, נתרחשה בסתרי הנפש.

וכשם שהמעיד לא יכול היה להמשיך ולעמוד בחללה של אימה זו, כך גם היהודי שלא נתנסה בה. נוצרה מעין ברית חשאין בין הניצול המעיד ובין מי שעדות זו, כביכול, מכוונת הייתה אליו, ברית של שתיקה, שהרבה אי-הבנות נערמו בדרכה.

להמשיך לקרוא

על הזבח

רשימתו המפורסמת של הרב צייטלין משנת תרס"ו אודות הפוגרום השני בקישינב בשנת תרס"ה (1905), התפרסמה בעיתון הווילנאי היומי "הזמן".

צייטלין וחברי המערכת

הרב צייטלין כחבר מערכת עיתון "הזמן", תרס"ה

להמשיך לקרוא