שער לעבודת אלוהים נוכח השואה

פרק מתוך הספר "שבטים", שיצא לאור השנה.

בערב ההשקה שנערך לספר ב"בית הרב קוק" שבירושלים התייחס הרב חיים וידל לפרק זה, תוך הוספת מסה ארוכה משלו.

מפגשים עם האלוהי

אם לא למדתם בלובלין שכל אדם יש לו דרך עבודה משלו, מה למדתם בלובלין?… מה ערכו של א־לוה, כביכול, שאין לו אלא דרך אחת לעובדו? (מרטין בובר, גוג ומגוג, עמ' 42־43)

הזהויות הקלאסיות שנבנו במדינת ישראל בשישים ושבע שנות קיומה הולכות ומשתנות. הסיבות לכך הן רבות, ודי בתחושה חוצה־מגזרים שהן אינן מצליחות להביא לידי ביטוי את התווים האנושיים העמוקים והמהותיים של חלק ניכר מהמסתופפים בצִלן. כינויים כגון דתי, חרדי, חילוני, אשכנזי, מזרחי, ימני או שמאלני – מתפקדים במסגרת שיח פולמוסי־כוחני, והנמענים המקוריים שלהם חשים שלא בנוח להזדהות באמצעותם. מתחת לפני השטח ניתן לחוש שקבוצות שונות מבקשות להשיל מעליהן את זהויותיהן הקודמות, ולגבש קווי מתאר חלופיים לאלו הנהוגים; אולם קבוצות אלו נתקלות שוב ושוב בקושי מהותי – כיצד ניתן להפריד את התוך שבזהות מהקליפה שבה?

פתרון נוח לבעיה זו היה ונותר להשליך את ההגדרות כולן ולהתנער מהעיסוק האובססיבי בזהויות. אולם נקודת המוצא שלי היא שהגדרות וקווי מתאר הם גורמים חיוביים ולא שליליים: קיים שוני מובנה בין בני אדם, וניסוח אמיתי של הצרכים, השאיפות והעמדות השונים הוא פתח להבנה הדדית ולשיתוף פעולה, בעוד טשטוש של השוני גורם בסופו של דבר לכעס ולמפח נפש. יש להתנער מהגדרות מצמצמות ומקבעות, ובו בזמן לא "לשפוך את התינוק עם המים" ולהישאר עם מסגרת שמאפשרת הגדרה עצמית ואף דיון בין הקבוצות השונות.

מאמר זה מבקש לסייע במשימה זו על ידי פיתוח שפה חלופית לתיאור השוני בין הזהויות האנושיות; שפה שמתבוננת באופן שבו מתייצב האדם נוכח האלוהים. אני מתבסס על הטענה – שתורחב להלן – שאלוהים אינו רק מושג מופשט אלא בעיקר מפגש: חי, נוכח, מרגש ומפעים. מפגש זה עשוי להתרחש בחלקים וברבדים שונים של המציאות – בחוויית הטבע, בכיסופים, בתקומת ישראל, בשיחה שקטה, בשירה, בחכמה ועוד – אולם המשותף לכל הרבדים הללו הוא שאין בהם היסק הגיוני בלבד על אודות קיומו של אלוהים, אלא תחושה של נוכחות קרובה העולה מהשתתפות פעילה של האדם בהם. השוני בין בני אדם הוא תוצאה של השתתפות פעילה זו, ושאלת המפתח לבירור הזהות היא, אם כן, היכן אלוהים נוכח בחייך?

להמשיך לקרוא