רבי נחמן מברסלב על הנגינה

על רבי נחמן מברסלב כתב הרב צייטלין לאורך כל שנות יצירתו. עוד בשנת תרס"א (1901), תוך כדי מאמר ביקורת על ברדיצ'בסקי, הפטיר בקצרה: "הרבה מן הגאונות האמיתית יש בהבעש"ט ובנכדו הר"נ מברלסב, אבל אודות הראשון כתב ברדיצ'בסקי מעט בערך, ואת זה האחרון לא זכר ב'ספר חסידים' שלו".

לאחר מכן הגיעו (אם למנות את החשובים שבהם) – המאמר ביידיש "רבי נחמן (רעיונותיו וחלומותיו)" בשנת תרס"ז (1907); הספר "רבי נחמן מברסלב: חייו ותורתו", בשנת תר"ע (1910); סדרת המאמרים ביידיש שכונסה מאוחר יותר לספר "החוזה הגדול מפודוליה והחבורה שלו" בשנת תרצ"ב (1932); ו"אורו של משיח בתורת הברסלבי" בשנת תרצ"ו (1936). זאת לצד אזכורים רבים בכתבי חסידות ובמאמרים שונים. פרופ' יונתן מאיר ההדיר בשנת תשס"ו (2006) את הספרים "רבי נחמן מרסלב: חייו ותורתו" ו"אורו של משיח בתורת הברסלבי", וצרף להן מבוא מקיף הנוגע בין היתר ביחסו של הרב צייטלין לחסידות ולחסידים, בתוך: יריעות, חוברת ה.

המאמר "רבי נחמן מברסלב על הנגינה" התפרסם גם הוא בשנת תרצ"ו (1936) בכתב עת ייחודי שערך איש הפועל המזרחי וחוקר המוסיקה מאיר שמעון גשורי, בשם "לחסידים מזמור". כתב עת זה, היה, לפי הגדרתו, "מאסף ספרותי ואמנותי לנגינה דתית-עממית של החסידים עם תווי נגינה, תמונות ופכסימיליות של אישי החסידות", והכיל למעלה ממאה וחמישים עמודים של מחקר ועיון בניגונים חסידיים.

הרב צייטלין בשנת תרצ"ח (1938)

הרב הלל צייטלין, תרצ"ח (1938)

מאמר זה לא היה כתיבה חדשה של הרב צייטלין, אלא מספר פרקים מהספר על רבי נחמן שיצא לאור בשנת תר"ע (1910). ברם עצם פרסומם מחדש בשנת תרצ"ו (1936) – על האזכורים של ארתור שופנהאואר, "האדם העליון" ואוגוסט קונט שבהם – יכול להצביע על כך שהחלוקה בין תקופות היצירה השונות בחייו של הרב צייטלין לא הייתה כה חריפה. על כל פנים, לא הכניס הרב צייטלין במאמר זה את אותם השינויים שבנו, אהרן, ראה צורך להכניס לאחר מכן.

לקריאה ולהורדה של הקובץ

מודעות פרסומת

הזמנה לתורת הכרה מבית מדרשו של הראי"ה קוק

פורסם ב"אסיף", ביטאון איגוד ישיבות ההסדר, כרך ג, תשע"ו

המאמר דן בשתי שאלות חשובות שעדיין מונחות לפתחם של העוסקים במשנת הראי"ה קוק: האחת – כיצד יצר הראי"ה את הגותו? השנייה – כיצד רצה הראי"ה שייצאו בעקבותיו? מתוך שאלות אלו צפה ועולה תורת הכרה חדשה שהראי"ה קרא לאמץ.

 

הראי"ה מרבה לדבר על הכרה מסוימת של המציאות – "הכרה ברורה", "הכרה עליונה", "הכרה עמוקה", וכיוצא באלו – בה נדרש האדם לאחוז. דיבורים אלו נותרים עמומים, בבחינת "מטי ולא מטי": לרוב הרב אינו מפרט מהי הכרה זו או כיצד אמורים להתוודע אליה.

ניכר מדברי הרב שההכרה המדוברת היא תלוית-רצון, ומושג ה"רצון" שבו משתמש הרב מורה על אימוץ דרך חשיבה חדשה, בחלקה בת-תקופתו.  ב"רצון" זה לא התכוון הרב רק ליכולת שניתנה לאדם לבחור באופן חופשי בין אפשרויות ("מעוניין", "מעדיף"), להרהר או לשקול בדעתו ("כדאי") – אלא לתנועה, לדחף, לפרץ מממוקד של אנרגיה, המצוי במרכז כוחות נפשו של האדם ("משתוקק", "מתאווה", "תאב"). עובדה זו ניכרת לעין כאשר מתבוננים בשורשים השונים בהם עושה הרב שימוש בהקשר המושג רצון, הלקוחים לרוב מעולם התנועה של המים: "שטף", "פרץ", "אשד", "לחץ", ועוד רבים.  השורש "דחף" כשלעצמו משמש מילה מנחה כמעט בכל סוגיית-מפתח במשנת הרב: התשובה העליונה באה מ"דחיפה פנימית"; השאיפה לקרבת אלוהים היא "דחיפה"; השתלמות העולם והתעלותו הן "דחיפה תמידית"; הכפירה נולדת מ"דחיפה גדולה"; תחושת הוודאות היא "דחיפה חזקה"; ואף שיבת ציון נולדת מ"דחיפה סמויה".

בסופו של המאמר, מספר סעיפים פרטיים ופרקטיים בעבודת האלוהים של הרב, ההולכים, סובבים ושבים אל תורת הרצון וההכרה, הכוללים גם המלצות להתנהלות יומיומית.

הדימוי במשנת הרב קוק

שתי עבודות ייחודיות אך אלמוניות-יחסית עוסקות בניתוח משנת הרב קוק על פי הדימויים בהם היא משתמשת. האחד, הרע וצידוקו במשנת הרב קוק, שכתב פרופ' יהודה גלמן בשנת תשמ"ז (1987), ובו הוא מציג שני מודלים של התמודדות עם בעיית הרע, באמצעות שני דימויים מרכזיים: תפיסה דואליסיטית, לפיה קיים רע בעולם (הרס, קלקול, סבל) אך הוא נדרש כדי להוביל לטוב גדול יותר; ותפיסה מוניסטית, לפיה לא קיים כלל רע, אלא לכל אירוע בהיסטוריה יש ערך עצמי, והוא אינו רק שלב בדרך לאירוע אחר:

"שתי התפיסות הללו – התפיסה הדואליסטית לגבי טוב ורע והתפיסה המוניסטית – משמשות בערבוביה בכתבי הראי"ה […] סימן לכך שמדובר בשתי תפיסות שונות הוא זה, שהרב משתמש בשתי קבוצות שונות של ביטויים לגבי כל אחת מהתפיסות. קבוצה אחת של ביטויים הלקוחים מתחומי המוסיקה והשירה, כגון: 'מוסיקה', 'זמרה', 'הרמוניה', 'אקורדים' ו'שירה'. קבוצה שנייה לקוחה מתחום האדריכלות, כגון: 'בניה', 'קומה', 'תיקון', וכנגדם: 'שבירה', 'הרס'"

וכאן גם באה ההבחנה בדבר משמעותו של הדימוי:

"איננו דנים את ערכה של יצירה מוסיקלית או שירה על שם סופה. אין זה מצב הסיום המעניק רטרואקטיבית את הערך האסתטי ליצירות אלו: ערכה של יצירה מוסיקלית טמון בה עצמה תוך כדי ביצועה. אין זה נכון לומר שתכלית השירה היא בסופה, אלא התכלית היא השירה כולה עצמה.

מה שאין כן באדריכלות. שם התכלית היא בשלב הסיום – בנין או גשר העומד לשימוש – ולא בביצוע עצמו. ביצוע הבניה מקבל את ערכו על שם סופו דווקא. שלבי הבניה הם אמצעיים לשלב סיום המצדיקם למפרע. לכן, בתחום הזה קיים מושג ההרס והשבירה, הנוגדים את התכלית ומבטלים את ערך שלבי ההכנה. מושגים מקבילים אינם קיימים בתחום המוסיקה והשירה"

עבודה נוספת שנכתבה על פי מתודה זו היא של יונינה דיסון, ארבעה מוטיבים ב'אורות הקודש' כבסיס לעריכה חדשה, בשנת תש"ן (1990), שמציגה פרויקט שאפתני יותר, לפיו ניתן לחלק את הפסקאות השונות ב'אורות הקודש' בהתאם לדימוי משותף. לדבריה, לרב היו דימויים – כמראה נבואה – בזמן כתיבת הפסקאות, וכל פיסקה ופיסקה מרוכזת סביב דימוי אחד:

"קיימת צורה יסודית החוזרת ועולה בפסקאות רבות באורות הקודש. לצורה יסודית זו, נוכל לקרוא 'צורה מושלמת' של פסקה. צורה זו בנויה מפתיחה, תוכן פנימי וסיום. הפתיחה של פסקה כזאת, נבנית ממשפט מסוים, או רצף של משפטים פותחים, אשר בהם הביטוי מעט נוקשה […] [אך] מהווה מעין גרעין יסוד, או מצב התחלתי, שממנו מתפתחת הפסקה […] לאחר הפתיחה או בהמשכה, מתחיל הביטוי להיות פיוטי מאוד, והוא ממשיך וזורם כך לאורך הפסקה כולה, עד שהוא מגיע לסיום המתבטא בפסוק או בסדרה של פסוקים […]

התוך הפנימי, הפיוטי, מהווה את עיקרה של הפיסקה, ואת ה'בשר' או ה'לשד הפנימי' שלה. מבנהו הפנימי של ה'תוך' התיאורי הזה, מושתת סביב דימוי מסוים […]"

בהתאם לכך, היא מבחינה בין ארבעה דימויים שונים: שבירה ותיקון (התהפכות); עלייה מתמדת ממצב נמוך למצב גבוה (קו עולה); אור הגנוז או העלם וגילוי (מעגל ומרכז); שני הפכים המתקיימים זה בצד זה (כפות מאזניים).

להמשיך לקרוא

הראי"ה והתנין העיוור

מאמרו של פרופ' שלום רוזנברג, "הראי"ה והתנין העיוור: 'אורות הקודש' ומשנתו של שופנהאואר" הוא אחד הדיונים הראשונים והשיטתיים בנוכחות שיש למשנתו של שופנהאואר בכלל ולמושג הרצון שלו בפרט במשנתו של הראי"ה. פרופ' רוזנברג נוגע כאן בסוגיות יסוד דוגמת פנאנתאיזם, תורת הכרה, מובניו השונים של הצמצום, היחס בין הרצון והתבונה, פסימיזם, ועוד – נגיעות נקודתיות ומתומצתות, שיש עוד להרחיב על כל אחת ואחת מהן.

החידוש במאמר – כפי שפרופ' רוזנברג עצמו מציין במבוא – הוא במתודה: קריאת כתבי הראי"ה על רקע המגמות הפילוסופיות שהתחדשו בדורו.

לקריאה ולהורדה של הקובץ