האלימות והקדושה

את הספר "האלימות והקדושה" כתב הפילוסוף, האנתרופולוג ומבקר הספרות הצרפתי-אמריקאי רנה ג'יררד – שבשבוע הקרוב תימלא שנה לפטירתו – לפני למעלה מארבעים שנה. הוגה פורה זה בתחום חקר התרבות וההיסטוריה של הרעיונות, הציג מערכת מסועפת של קשרים בין פולחן קרבנות, אלימות, חברה מתפקדת ומערכת המשפט – ועוד כמה וכמה גורמים נוספים.

הטענה הבסיסית השוזרת את הטקסט היא שפולחן קרבנות היה מגנון עתיק-יומין שנועד לרסן את האלימות ולתעל אותה, כך שלא תהווה איום אינסופי על החברה. לדבריו, פולחן זה הטרים את מערכת המשפט, ושימש לה שלב ראשון והכרחי.

קיימת החמצה מסוימת בכך שג'יררד אינו מייחס חשיבות של ממש לנמען המקורי של הפולחן – אלוהים, או לרגש האמונה מצד עצמו. לדידו זה כמו גם זה הם רק בבחינת מסך עשן, שנועד לשמר בורות מסוימת ביחס לתפקידה הראשוני יותר של הדת – ריסון וויסות האלימות. נוסף על כך, ג'יררד מתאר את הסדק ההולך ומתרחב כיום בשיח המשפטי ובשיח בכלל, ואת שיבתה של האלימות, אך הוא מתחמק מהשאלה האם תהיה הזדקקות מחודשת ושיבה לדרך הקרבנות. כך הן מילות הסיום העמומות של הספר:

"הפרשנות בימינו מודה בחוסר היכולת שלה להגיע לתשובות נכונות. היא מצהירה על עצמה כחסרת סוף, וטועה כאשר היא מוותרת על האמת […] הפרשנות נעשית יתר ויותר 'לא ממשית'. היא שוקעת לכדי מלמול אזוטרי. לא זו בלבד שאין היא תורמת להרחקת האלימות, היא מושכת אותה כגוויה את הזבובים. ואכן, היא דומה לכל הצורות הקורבניות האחרות. ההשפעות המיטיבות שלה נוטות להפוך למזיקות בעת שקיעה. המשבר האינטלקטואלי של ימינו אינו אלא דבר זה עצמו […]

אי אפשר לחמוק מן המעגל. הנטייה למחות את הקדושה, כליל, מכינה את החזרה של הקדושה, בצורה שאינה טרנסנדנטלית אלא בלתי נמנעת, בצורת אלימות והכרת האלימות […]

אחרי שיצאנו מן הקדושה במידה גדולה יותר לעומת חברות אחרות, עד ש'שכחנו' את האלימות המכוננת – נשוב ונמצא אותה. האלימות המהותית כובשת אותנו שוב כליל […] זו הסיבה שמשבר זה מזמין אותנו, לראשונה, להפר את הטאבו שהרקליטוס ואוריפידס לא הפרו, ולהעמיד באור רציונלי לגמרי את תפקיד האלימות בחברות המודרניות"

מכל מקום, הספר עצמו – על הקשרים המפתיעים שהוא יוצר, והפרשנויות המקוריות שלו לסיפורים מכוננים – שווה קריאה. קין והבל, יעקב ועשיו, יונה הנביא, טומאה וטהרה ואף השעיר לעזאזל (מושג מכונן בפילוסופיה שלו) משובצים כאן בתצרף מחודש, שעניינו הוא האלימות – מימי קדם ועד ימינו אנו.

להלן פסקאות נבחרות מתוך הפרק הראשון, "הקרבן", שתרגם וערך מצרפתית יותם ראובני. כל הזכויות על הטקסט שמורות לו, והוא מתפרסם כאן באדיבותו.

 

א.

בפולחנים רבים הקורבן מוצג בשתי צורות מנוגדות: אם כ"דבר קדוש" מאוד, שממנו אי אפשר לחמוק בלא לעבור עבירה חמורה, ואם, להפך, כסוג של פשע שאי אפשר לבצעו בלא להסתכן בסיכונים חמורים באותה מידה.

על מנת להסביר את ההיבט הכפול הזה, לגיטימי ובלתי לגיטימי, הובר ומוס מזכירים את האופי המקודש של הקורבן. הרג הקורבן הוא פשע, משום שהקורבן הוא קדוש – והקורבן לא יהיה קדוש אם לא ייהרג. יש כאן מעגל שמאוחר יותר יוגדר במונח הנשמר עד ימינו – אמביוולנטיוּת. ככל שמושג זה ייראה לנו מתאים ומשכנע, על פי השימוש הנרחב שנעשה בו במאה העשרים, ראוי לציין כי אין לו שום אור פנימי, ואין הוא הסבר של ממש. מונח זה אינו עושה יותר מאשר הגדרת בעיה שמחכה עדיין לפתרונה.

אם הקורבן נראה כאלימות נפשעת, [גם] אין אלימות שלא ניתן לתארה במונחי קורבן – למשל בטרגדיה היוונית. או אז ייאמר כי המשורר מטיל צעיף פואטי על מציאות משמימה. אין ספק, אבל הקורבן והפשע לא היו מסכימים למשחק זה של המרות קולקטיביות, אם לא היו מקורבים.

קיים סוד של הקורבן. ההגדרות של ההומניזם הקלסי מרדימות את הסקרנות שלנו, אבל הסופרים של העת העתיקה מעירים אותה. כיום הסוד סתום מתמיד.

אומרים לעיתים קרובות כי האלימות היא "בלתי רציונלית", אבל אינה משוללת מניעים. היא יודעת למצוא מניעים טובים להפליא, כשהיא רוצה להתפרץ. אבל, טובים ככל שיהיו מניעים אלה, אין הם ראויים לכך שנתייחס אליהם ברצינות. אלימות שלא סופקה מוצאת תמיד קורבן חליפי. היא ממירה את היצור שהעיר את זעמה ביצור אחר, שאין לה שום סיבה מיוחדת למשוך אליו את ברקי האלים, מלבד העובדה שהוא פגיע והיא זמינה.

ראוי שנשאל עצמנו אם הקורבן הטקסי אינו מבוסס על המרה דומה, אבל הפוכה. נוכל להבין, למשל, כי הקרבת בעלי חיים מסבה את האלימות מיצורים מסויימים שאנו מבקשים להגן עליהם, אל יצורים אחרים, שמותם חשוב פחות או לא חשוב כלל.

ז'וזף דה מטר בספרו Eclaircissement sur les sacrifices מציין כי לבעלי החיים המוקרבים יש תמיד משהו אנושי, כאילו היה צריך לרמות את האלימות בצורה טובה יותר. תמיד נבחרו בעלי החיים היקרים יותר מבחינת תועלתם, הקשורים ביותר לאדם באינסטינקט ובמנהגים שלהם. מבין בעלי החיים נבחרו תמיד, אם יורשה לי לומר כך, הקורבנות האנושיים ביותר.

להמשיך לקרוא

מפתח לספר ה'זהר'

את ה"מפתח לספר ה'זהר'" פרסם הרב צייטלין בשלושה חלקים במאסף "התקופה" בשנים תר"פ-תרפ"א (1920-1921), בספרים השישי, השביעי והתשיעי.

חציו הראשון של המאמר מוקדש לשאלת מחברו של ספר הזהר, והרב צייטלין מתעמת עם שיטות המבקרים השונות תוך הצגת תזה משלו. בשנת תרצ"ג (1933) הוא יטען, במכתב לסופר צבי זבולון ויינברג, כי גרשם שלום נטל מלא חפניו ממאמר זה ללא ציון המקור. חציו השני של המאמר הוא דיון בהשקפת עולמו של הזהר, הנערך סביב ביאור המאמר "פתח אליהו".

כשנה לאחר מכן החל הרב צייטלין את מפעלו הגדול לתרגום וביאור הזהר, מתוכו הגיעה לידינו רק ההקדמה. על מפעל זה הרחיב פרופ' יונתן מאיר במאמרו: "התהוותו וגלגוליו של מפעל תרגום וביאור ספר הזהר להלל צייטלין", בתוך: קבלה: כתב עת לחקר כתבי המיסטיקה היהודית, כרך י (תשס"ד), עמ' 119-157.

ה"מפתח לספר ה'זהר'" נדפס שנית בספר "בפרדס החסידות והקבלה", שיצא לאור בהוצאת "יבנה", עמ' 105-225. הסריקה להלן לקוחה מתוך הפרסום המקורי ב"התקופה".

לקריאה ולהורדה של הקובץ [חלק א] [חלק ב] [חלק ג]

ביקורת האדם

במאמר נדיר זה, שפורסם בשנת תרע"ט (1919) בקובץ "משואות – מאספים לשאלות הזמן לדברי עיון וספרות" שערך משה גליקסון (לימים עורך "הארץ"), מתייחס הרב צייטלין למפנה בחייו:

"לפני עשר שנים, ואני טרם אמצא את השער לעולמי שלי, הלכתי הלוך ותעֹה בעולמות אחרים, בעולמות זרים. צוד צדני אז בחבלי קסם גם עולמו הפנימי של ה"אדם העליון" – פרידריך ניטשה. עתה כבר יצאתי מן העולמות ההם. עזבתים, נטשתים, סגרתי את שעריהם בעדי. חי אני עתה את חיי הנשמה שלי בעולם, שאין בו מקום לכל אלה השאלות של רעל וארס, שמענות הן את נפשות המבקשים דרכים רק לעולם, לטבע, לבריאה, או ל"אני" שלהם – ולא לאלוהים"

למרות הנימה החריפה, הרב צייטלין שב והופך, ועוד יהפוך, בעולמו של ניטשה וב"אדם העליון" שלו.

כריכת המאסף

כריכת המאסף "משואות"

להמשיך לקרוא

תוכן צורה ואורחות חיים

מאמר שכתב הרב צייטלין על ידידו, יוסף חיים ברנר, בשנת תרע"א (1911). בשנה זו פרסם ברנר מאמר בעיתון "הפועל הצעיר", ובו קבע כי מבחינתו, כאתאיסט, אין כל הבדל בין כתבי הקודש היהודיים לאלו הנוצריים. קביעתו זו באה על רקע הידיעות על דבר התבוללות גוברת והולכת של צעירים יהודים, והמרתם לנצרות.

מאמרו של ברנר הצית את מה שכונה לימים "מאורע ברנר", שהשפיע על ההיסטוריה של ראשית היישוב מבחינה חברתית כמו גם מבחינה תרבותית. סוגיה זו נידונה בהרחבה בספרה של נורית גוברין: "'מאורע ברנר': המאבק על חופש הביטוי (תרע"א-תרע"ג)".

מאמרו של הרב צייטלין התפרסם ביידיש בעיתון "דער מאמענט", בשני המשכים.

מערכת המאמענט

הרב צייטלין (שורה ראשון, מימין) ומערכת עיתון המאמענט

להמשיך לקרוא

מושג הקדושה במשנת הרמח"ל

פורסם ב"אסיף", ביטאון איגוד ישיבות ההסדר, כרך ב, תשע"ה

המאמר דן בארבעה מובנים שונים של המושג "קדושה" בכתבי הרמח"ל. חלקֵי מאמר זה מקבילים לחלוקה מסוימת בין קבוצות שונות של חיבורי רמח"ל. ראש וראשון לדון בחלוקה זו ובהשלכותיה היה הרב יוסף אביב"י, אם כי במאמר זה איני בא לדון בחלוקה גופה ובסיבותיה, אלא בשוני מסוים בהגדרת המושגים "קודש" ו"קדושה" בחיבורים השונים, ובעבודת ה' הנגזרת מהם.

לקראת סופו של המאמר – דיון קצר במשמעותה של הקדושה במשנתו של "הנזיר", הרב דוד כהן, ובהבדלים הדקים שהוא מוצא בין משנת הרמח"ל למשנת רבו, הראי"ה.

להמשיך לקרוא