מן המציאות ולמעלה

בשנת תש"ל (1970) זכה אהרן צייטלין, בנו של הרב צייטלין, בפרס ניומן לספרות ושירה. לרגל הזכייה, התראיין לרחל איתן עבור כתב העת "בצרון". לצד תובנות בשירה, ספרות ואף פאראפסיכולוגיה – תאר בצבעים חיים את דמותו של אביו.

אהרן הִרבה לכתוב אודות אביו. רשימות זיכרונותיו התפרסמו מעל דפי "הצופה" ובמבואות הספרים שההדיר. הוא אף הקדיש לו לא מעט שירים (בין היתר, הפואמה המפורסמת "אבי"). בשיר נוסף, מפורסם פחות, הוא קונן על "דור שוכח אבות":

בְּצֵל אָבוֹת ׀ אהרן צייטלין

אָהַבְתִּי לִשְׁמֹעַ אוֹתְךָ מְדַבֵּר עַל הָאֲבַ"ד.
בְּדוֹר מְעוּט מוֹרָשָׁה. רַב-יְתוֹם, דּוֹר שׁוֹכֵחַ-אֲבוֹת.
שִׁבְחֵי דּוֹר-תּוֹרָה תְּסַפֵּר, עוֹלָם הָלַךְ-וְלֹא-אָבַד,
קַיָּם בְּמוֹ אַהֲבָתְךָ וּבְיִרְאָתְךָ, יִרְאַת הַכָּבוֹד.

חוֹמֵד צֵל-אָבוֹת אַקְשִׁיב, נִין לָאֲרָיוֹת שֶׁל חַבָּ"ד,
לַסִּפּוּרִים שֶׁבְּפִיךְ עַל גְּדּוֹלֵי מִתְנַגְּדִים (מָה רִיבוֹת
עָבַר – וַאֲבוֹתַיי וַאֲבוֹתֶיךָ הִשְׁלִימוּ בָּעַד) וְעַל אוֹדוֹת
אָב גְּאוֹן-תּוֹרָה-וּמִדּוֹת, צַלְמוֹ מִדְּבָרְךָ לִי נִבָּט.

נָשְׁמוּ אֲוִיר מְרוֹמָם הָאָבוֹת הַשָֹּשִֹּׁים עֹל מִצְווֹת,
חִשְׁבוּ חֶשְׁבּוֹן עוֹלָמָם, שָׂמוּ נַפְשָׁם מֵרַכָּבוֹת-
אֵל-אֶל-חַי-הַכָּבוֹד וְיָכְלוּ לַשָּׂטָן הַמְּזַהֵם.

בָּרוּךְ הָאִישׁ, בְּדָמוֹ חַי עוֹד זִכְרָם וּפוֹעֵם!
אַחַת יוֹדַעַת נַפְשִׁי: סוֹף שׁוֹכְחִים לַאֲבֹד.
וְרַק זוֹכְרֵי אָב שָׁמַם יִנוֹן. הֵם יִירְשׁוּ אֶרֶץ, רַק הֵם.

אמונתו של אהרן, במידה וניתן לכנות כך את שיחו-ושיגו, עברה כמעט בבלעדיות דרך דמותו של אביו ("רק עת דמותך אזכרה אבא […] ושבה אליי האמונה"). כך גם בפרקי הראיון להלן, מהם עולה הרושם העז אותו השאיר הרב צייטלין על בנו, כמו גם מספר קווים לדמותו כאיש רוח ואיש ציבור בוורשה שלפני המלחמה.

הראיון המלא פורסם מחדש בכתב העת "דחק", כרך ו.

 

[…] מיהו לגבי אהרן צייטלין הטיפוס היהודי האמיתי? טולסטוי הוא לגביו הגוי הגדול, אביו, הלל צייטלין, הוא היהודי הגדול. ה"איבער-יודע".

– ולא משום שהיה אבי. בהיותי ילד, כשראיתי רק את קצות דרכיו, ידעתי כי היה אדם גדול. "אני ידעתי איש משורש נביא – היה זה אבי", כתבתי באחד משירי. שלום אש אמר פעם, כי אילו ביקש לכתוב רומן על מייסד כת, היה כותב על הלל צייטלין. אבי היה ההיפך הגמור ממני – איש קומה ותמיר. היה לו זקן שחום כעלי סתיו – הזקן היהודי היפה ביותר בפולין – וכשהיה הולך ברחוב ציירים ופסלים היו מעמידים אותו ומבקשים לציירו. היו לו עיניים מופלאות בעלות גוון כחול, אבל חם, עיניים שמבטן חודר ומכירך מיד, מפיקות חסד ורחמים. שניאור וברקוביץ כתבו עליו כי עיניו "מחציתן בכתה ומחציתן צחקה". כשהיה עובר ברחוב נלבקי, היה כל הרחוב משתתק. אבי היה אומר לי: "אם רצונך לאהוב בני-אדם החל ברחמים עליהם, והשאר יבוא ממילא". ועוד היה אומר: "רוב האנשים רואים את האחוריים של בני האדם, ולא את נשמתם". כאשר אמר ביאליק לדרויאנוב: "כמה הייתי רוצה לראות נביא אמיתי בעיני", ענה לו האחרון: "האם אינך מכיר את הלל צייטלין? כאשר הוא נושא נאום הינך שומע קולות וברקים של סיני".

אבי היה כותב בעיתון "מאמענט" בוורשה, אבל הכתיבה לא היתה לה חשיבות עליונה לגביו – העיתון היה בידיו כלי לעשות חסד עם הבריות – שלושה מאמרים בשבוע, לפי החוזה, כשכיר-יום. העיקר היה לגביו ההתעמקות ביהדות, בקבלה. אנשים צעירים היו באים לביתו לקנות תורה מפיו. יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, היה תלמידו של אבי. באוטוביוגרפיה שלו כתב שדה כי בהיותו ילד, לאחר פרעות קישינוב, שמע את צייטלין בוכה בלילה: "אלוקים, מה אתה רוצה ממני?" כשהיה חלוץ היה יצחק שדה שולח מכתבים לרבו. הלל צייטלין כתב לו אז: "אתה עושה שם בארץ דבר גדול ונורא, אבל הייתי רוצה שנשב ונלמד קצת גם, 'תניא' ו'מסילת-ישרים'".

על הספרות אמר לו פעם אביו: "למה לך להיות סופר? הספרות הינה דבר חיצוני. צריך שתעסוק בדבר יישובי. הספרות אינה חלק אינטגראלי מן התרבות שלנו. היהודים זקוקים לארץ, לחידוש האמונה. אבל ספרות? זוהי מתכונת זרה. אצלנו התחילה הספרות מימי מנדלסון – להיות ככל הגויים. יהודה הלוי הוא 'הכוזרי' ולא שירת האהבה שלו". ועוד אמר: "האם ישאל אותך האלוקים לאחר מאה ועשרים, אם היית משורר גדול? לא. הוא ישאל אותך שאלות אחרות לגמרי. כל החיים הארציים הינם חיי התכוננות".

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

רבי יצחק לוריא, האר"י (ב)

חלקה השני והאחרון של סדרת המאמרים הארוכה "רבי יצחק לוריא (האר"י): למלאת ארבע מאות שנה להולדתו". חלקה הראשון כאן.

 

י. "רשימו"  ו"קו"

אף שנסתלק האור לצדדין ונשאר מקום פנוי, בכל זאת לא נראה המקום ההוא, שנפנה לעמידת העולמות, ריק לגמרי מן האור האלהי, כי אם נשארה בו הארה אלהית נגוזה וטמירה בסוד "רשימו", כי אין שכינה זזה ממקומה אלא אם כן משארת רושם.

ואולם גם בזה לא נשלמה עוד ההכנה לבריאת העולמות, כי אם נשתלשל קו אור אלהי מיוחד אל המקום הפנוי.

"ראש העליון של הקו נמשך מן האין סוף עצמו ונוגע בו, אמנם סיום הקו הזה למטה בסופו אינו נוגע באור אין סוף, דרך הקו הזה נמשך ונתפשט אור אין סוף למטה (ובמקום החלל ההוא האציל, ברא ויצר ועשה כל העולמות כולם), וקו זה כעין צינור דק אשר דרך בו מתפשטים ונמשכים מימי אור העליון של האין סוף אל העולמות אשר במקום האויר והחלל" (עץ חיים, היכל א"ק שער א' ענף ג')

ואולם מה היא המהות האצילית של ה"רשימו" ושל "הקו והחוט"? ולמה הוצרכו שניהם? וכי לא היו העולמות יכולים להיברא ולהתקיים ולהיראות כנפרדים – על ידי ה"רשימו" האלהי לבדו או על ידי ה"קו" לבדו? ובמה נבדלת מהותו של האור המאיר מ"רשימו" ממהותו של האור המאיר ב"קו"?

דבר זה מבואר בסגנון ציורי ע"י רבי עמנואל חי ריקי ב"יושר לבב" שלו, ובסגנון יותר פילוסופי ב"קל"ח פתחי חכמה" של לוצאטו.

דרכו של רבי עמנואל:

"על ידי הצמצום – החלל ההוא, שנשאר ריקן מעצם אורו הפשוט טרם יתפשט הקו בתוכו, היה כולו דין לגבי לגבי עצמותו המקיף שנתרוקן ממנו, ובראותו יתעלה ברצונו הקדום שהעולמות אשר יבראו בתוכו לא יכלו לעמוד, המשיך בו מעצמותו המקיף, שהוא חסד פשוט, בתוך רושם החלל ההוא, ואותו חלק רושם שהיה דין, כדאמרן, בעבור בו הקו שהוא חסד גמור נתמתק ונהפך לרחמים"

באור הדברים: אם היה הקו לבדו בתוך החלל והמקום הפנוי לא היה בעולמות כל מקום לדין (והרי כל עיקרו של הצמצום בא לגלות שורש הדין), כי הקו הנמשך מאור אין סוף, שכולו חסד מוחלט, גם הוא רק חסד הנהו. ואם היו העולמות נאצלים, נבראים, נוצרים ונעשים רק בכח ה"רשימו" שנשאר במקום הפנוי, לא היו יכולים להתקיים ע"י רבוי הדין שבהם, שהרי כל עיקרו של המקום הפנוי הוא הסתלקות החסד האין סופי ממנו, כי על כן באו גם שניהם: ה"רשימו" האלהי בתוך המקום הפנוי בשביל מחשבת מדת הדין, וה"קו" האלהי הנמשך ישר מן אור האין סוף שכולו חסד, בשביל שיתמתק הדין ע"י החסד וייהפך לרחמים.

וזהו שאמרו חכמים: "בתחלה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים".

"מדת הרחמים" היא, לפי הקבלה, לא חסד גמור, כי אם חסד שעבר דרך מדת הדין והמתיקה – "הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא הרחמים". טוב גמור בלי כל גבול ומידה, בלי כל טעם וסיבה, בלי כל חשבון ומעצור, טוב לכל בשווה, לראויים ושאינם ראויים – זהו חסד. חסד שעבר דרך מעבר של מדת הדין, חסד בגבול ובמידה ובחשבון ודווקא לראויים לו – זהו רחמים. כשעבר ה"קו", החסד האלהי, דרך מעבר החלל עם ה"רשימו" שבתוכו, באה מדת הרחמים שנתנה יכולת לעולמות להתקיים.

דרך רבי משה חיים לוצאטו:

"ברשימו נשרש כל מה שעתיד להיות, ומה שלא הושרש שם לא יכול להיות אח"כ, ואף על פי כן, כל המושרש שם לא היה יכול להמצא אלא אם כן הבלתי תכלית עצמו ינהג אותו, אלא שהבלתי תכלית אף על פי כן לא יפעל אלא מה שמושרש ברשימו, והיינו כנשמה המנהגת את הגוף רק לפי מה שהוא, וזה נקרא קו אחד מאין סוף ברוך הוא הנכנס בתוך החלל. כי זה הענין בעצמו שהוא פועל ברשימו, היינו לפי הנבראים, אך הוא בעצמו פועל אותו בשלימותו, והנה זה הענין לפי הנבראים הוא – הרשימו, אך הדרך שהאור אין סוף פועל אותו הוא הקו שהוא לפי בלתי תכליתו, שהוא בלי תכלית" (קל"ח פתחי חכמה, סימן כ"ז)

תמצית כוונתו של לוצאטו היא: ה"רשימו" הוא האור האלהי שנשאר בתוך המקום הפנוי לאחר שנסתלק ממנו האור האין סופי. האור ההוא הוא פועל לפי זה רק בגבול ובמדה, בשעור ובקצב, הכל לפי מדת הצמצום. ואם נשתמש בסגנון המדעי המקובל בימינו עתה, האמר שהאור האלהי מתוך שנשאר להיות פועל תמידי בעולמות המוגבלים, והוא מקושר ונהדק ונדבק בהם, הרי הוא מסתגל אליהם. ואם היו העולמות נאצלים, נבראים, נוצרים ונעשים ומתנהגים בכל התקופות והדורות רק לפי ה"רשימו", היו חסרים אותו השפע האלהי שהוא נעלה מכל גבול – את המרחב האין קצי ואת היכולת לעלות בעלוי אחר עלוי ולהזדכך בזכוך אחר זכוך עד כדי התכללות גמורה באור אין סוף, כקו השמש הנכלל ובטל במאור. ואם היה ה"קו" האלהי פועל בעצמו בכל העולמות מבלי ה"רשימו", לא היה כל מקום לכל זו ההשתלשלות המפליאה וההתפתחות הארוכה של העולמות, מאחר שכולם היו בטלים ומבוטלים כבר באור האין סוף. לפיכך מתקיימת כל המציאות שלפנינו ע"י התמזגות ה"רשימו" וה"קו". ה"קו" פועל בחלל הפנוי וב"רשימו" כנשמה בתוך הגוף. הנשמה היא אלהית ואין סופית לפי טבעה, ובכל זאת היא מנהגת את הגוף לפי מדת טבעיותיו וכחותיו, וככה ה"קו" כשהוא לעצמו נשאר בבלתי תכליתו, והוא מעלה לאט לאט את המציאות כולה לאותו האין תכלית, ובכל זאת הוא פועל בהדרגה לפי התכליתיות והגבוליות של העולמות.

 

להמשיך לקרוא

רבי יצחק לוריא, האר"י (א)

סדרת המאמרים הארוכה "רבי יצחק לוריא (האר"י): למלאת ארבע מאות שנה להולדתו" התפרסמה מעל דפי השבועון הציוני "בדרך", בשבט-אדר תרצ"ד (1934). מבין עשרות המאמרים שהקדיש הרב צייטלין לחסידות ולקבלה, הייתה זו הסדרה הראשונה והיחידה שהוקדשה לקבלת האר"י.

קיימת עדות לכך שהרב צייטלין תכנן כבר בשנות העשרים המוקדמות – בעת שחיבר את ה"מפתח לספר הזֹהר" ואת "קדמות המסתורין בישראל" – להוציא לאור שתי מונוגרפיות: האחת על האר"י והאחרת על הרמח"ל. אפשר שמדובר בהמשך או בעיבוד לאותו פרויקט מוקדם, שלא יצא אל הפועל.

בין כך ובין כך, מדובר בסדרת מאמרים השווה באורכה לספר קצר. חלקה הראשון של הסדרה ביוגרפי (או הגיוגרפי), ומתאר את קורות חייו של האר"י ואת האגדות שנרקמו סביבו, ואילו חלקה השני הגותי יותר, ועוסק במושגי יסוד במשנתו. בניגוד לדבריו של גרץ, והבאים אחריו, כי האר"י הרחיק את הקבלה מן הפילוסופיה (תוך עיסוק בסגפנות, בגלגולים ובקמיעות) – טוען הרב צייטלין כי אדרבה, האר"י כלל בתורתו כמה מן הבעיות היסודיות ביותר של הפילוסופיה, ובכך אף הידק את הקשר ביניהן.

למרות שהרב צייטלין תכנן לכלול את הסדרה באסופת כתביו, היא לא נכללה בכרך "בפרדס החסידות והקבלה" שהוציא בנו, אהרן. להערכת הסדרה מצטרפים דבריו של גרשם שלום, שבמכתבו אל רבקה ש"ץ-אופנהיימר בעניינו של הרב צייטלין, ציין כבדרך אגב "הצטערתי שהשורה הארוכה של מאמריו על קבלת האר"י (על פי ספר עמק המלך) שנדפסו בשנות השלושים בוורשה לא הופיעו אף פעם מלוקטים כספר". כעת היא מופיעה בשלמות.

 

א. אגדה על דבר לידת האר"י

האגדה קלעה מקלעת שושנים מסביב להולדתו של האר"י. הבה אקטוף ממנה שושנה אחת, אשר ריחה יביאנו אל היכלו הפנימי של גיבור המסתורין בשנות המאות האחרונות.

"איש היה בארץ הצבי ושמו מוהר"ר שלמה לוריא ז"ל, והיה האיש ההוא תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע. ויהי היום ויוותר רבי שלמה בבית הכנסת לבדו עומד ומעמיק בסתרי חכמה, וירא אליו אליהו הנביא ז"ל ויאמר לו: שלוח אני אליך מאת אל עולם לבשרך, שאשתך תהר ותלד לך בן, וקראת את שמו יצחק והוא יחל להושיע את ישראל מיד הקליפות, על ידו יתוקנו נפשות רבות שהן בגלגול ועל ידו יתגלו סודות התורה הסתומים והחתומים. לכן השמר והזהר, שלא תמול אותו עד שאבוא אני ואהיה סנדק לרך הנימול. ויהי ככלות אליהו לדבר – ויעלם. וישב האיש שלמה כל היום בבית הכנסת, בוכה ומתפלל כל היום, וכך היה אומר: רבונו של עולם! אנא קיים נא את הבשורה שבשרתני, ואף על פי שאיני הגון וכדאי לכך, עשה למענך ולא למעני.

בלילה הלך האיש שלמה לביתו ולא גילה אף לאשתו את סוד הבשורה, וידע את אשתו ותהר ותלד בן. ויהי בצאת הילד מרחם אמו, וימלא הבית כולו אורה, וישמח האיש ביוצא חלציו ויחכה עד היום השמיני כדת, ויוליכהו לבית הכנסת למול אותו כמנהג, ויחפש חפש מחופש בכל פנות הבית לראות הבא אליהו ז"ל – כאשר הבטיח – אם לא? וכל העם אץ באיש לאמר: גש, החזק בנך למולו, והוא השיב: עוד לא באו כל קרובי… עברה שעה אחר שעה, עברו שעות רבות, ואליהו איננו. וידבר האיש במרירות נפשו: אם לא בא אליהו – הנה עונותי הטו אלה. רק מרוב עוונותי לא נתקיימה בי הבשורה הרוממה, וימרר האיש בבכי.

ויגלה אליו אליהו ויאמר לו: מנע קולך מבכי. קרב, עבד ד', אל המזבח ועשה את עולתך, שכולה כליל לאשים, שב על כסאי ואני אמול את הילד, אחרתי עד עתה כי חפצתי לדעת השתמור מצותי אם לא. או אז לקח אליהו את הילד מיד האשה וימל אותו"[1]

אליהו היה המבשר וגם המוהל, אליהו, המורה הנעלם של האר"י, החבר והידיד אשר לא מש ממנו עד הנשימה האחרונה, אליהו המשמיע טוב, המעלה ארוכה לכל שבר, הרופא לכל נגע, המוחה דמעה ומנחם אבל, אליהו המגלה עמוקות מיני חושך ומפענח כל חתום, אליהו ההולך תמיד לפני מלך המשיח ומיישר הדרך לפניו, הוא היה גם הכהן אשר הקריב את הקרבן הגדול לה', כמיכאל השר הגדול המקריב נשמות של צדיקים על מזבח של מעלה, ככה הקריב גם אליהו את דם הילד הנימול, שעתיד היה להיות מורה דרך גאולה לעם במשך שנות מאות.

עוד טרם יולד, קרא אליהו את שמו יצחק, כי כיצחק בן אברהם היה עולה תמימה לה', כולו גבורות קדושות, כולו אש קודש, מיום רדתו משמי האצילות אל עולם השפל, עמק הבכא, עד שובו למרומי שמיו, ויעל עמו את כל הנשמות התועות והנדחות אשר הוציא ממעמקי תהום, מנבכי טומאה, מן היסודות, מן האוירים, מן הרוחות, מאש, מסערה, משטף מים, מנענועי עלים ומשיחת אילנות.

 

להמשיך לקרוא

שלושים ושלושה נרות

נביאים הרבה ידעה ירושלים; נביאי אמת ונביאי שקר. רובם שקעו בתהום הנשייה. כזהו גם סיפורו של משה גיבורי, "נביא המערות" או "שוכן מערות הסנהדרין", שתועד בהרחבה בספרו של דיוויד הורוביץ, "שלושים ושלושה נרות".

משה גיבורי (Moses Guibbory) נולד בשנת תרנ"ט (1899) באוקראינה. בגיל צעיר עזב את ביתו ונדד באירופה. את שנות מלחמת העולם הראשונה עשה בטורקיה, ולאחר מכן הגיע לארץ ישראל, והתמקם במערות הסנהדרין בירושלים. לאחר מספר שנים הכריז על עצמו כנביא וכמשיח, ולאחר שחזה נכונה רעידת אדמה קיבץ סביבו מספר מאמינים.

בשנות העשרים עלה ארצה מארצות הברית דיוויד הורוביץ, חלוץ צעיר שעסק בחקלאות, למד עברית והלך שבי אחר התנ"ך. מפגש מסתורי עם גיבורי בשנת תרפ"ז (1927) הפך אותו לאחד מחסידיו. לדבריו, גיבורי עורר עניין במספר אישים מרכזיים ביישוב דאז, ביניהם הרב קוק ויהודה לייב מאגנס, וכן במזכירו של ז'בוטינסקי, ארתור קוסטלר, שכתב אודותיו בעיתונים.

באותה שנה פגש הורוביץ את פולה, מי שלימים תהיה אשתו, שהגיעה לביקור בארץ מפולין. הם נישאו ויצאו לפולין, לא לפני שגיבורי מינה את הורוביץ לשליחו למדינה זו. תפקידו היה להזהיר את יהודי פולין מפני אסון הממשמש ובא. הורוביץ מתאר כיצד נשא בידו מנשר, חתום בידי שני הרבנים הראשיים, הרב קוק והרב מאיר, ובו אזהרות מפי משה גיבורי ומקובלים נוספים מירושלים. היה עליו אנשים להעלות לארץ ישראל "לפני שיהיה מאוחר מדי".

הספר "שלושים ושלושה נרות", הופיע בתש"ט (1949)

בשנות השלושים יצא הורוביץ לארצות הברית. אשתו ובנו נותרו בפולין – ושם נספו. גיבורי עצמו היגר לארצות הברית בראשית שנות הארבעים, הטיף לאוניברסליות תנכי"ת והנהיג כת קטנה של "בני ישראל הבריטים" (זרם דתי הגורס כי חלק מהשבטים בבריטניה הם למעשה צאצאי עשרת השבטים; יש הקושרים גם את ההמנון האנגלי הבלתי-רשמי "ירושלים" לרעיונות אלו). לכת זו הצטרף גם שדר רדיו מפורסם בשם בויקה (Boake) קרטר, שנמצא מת לאחר מכן בנסיבות מסתוריות. לשמו של גיבורי נקשרו שערוריות נוספות. הורוביץ בסופו של דבר ניתק את קשריו עם גיבורי, הפך לדיפלומט בכיר באו"ם, היה מיודד עם בכירים אמריקאים וישראלים והקים מספר אגודות יהודיות-נוצריות ספק מסיונריות.

בפרק מרתק בספר "שלושים ושלושה נרות" מתוארת הגעתו של הורוביץ לפולין בשנת תרפ"ח (1928), ופגישה עם הרב צייטלין שלא הוזכרה עד היום בספרי הביוגרפיה והמחקר. תיאורו של הורוביץ חי מאוד, ומאפשר לשוות את דמותו של הרב צייטלין באותן שנים – בפרשיה שיש בה משיחיות, קבלה ונבואה לצד דברים תמוהים וחיי יום יום שגרתיים בוורשה; כל החומרים מהם נרקמות אגדות.

אני מודה לרב שמואל אליקן על ההפניה למקור זה.

 

להמשיך לקרוא

דת החילונות

הרב יצחק גינזבורג העביר לפני כשבוע שיעור מעניין בנוגע לאפשרות של השלמה הדדית בין דתיות וחילונות. הרב גינזבורג, ששמו נקשר לרוב עם זרמי ימין רדיקליים, הוא הוגה חסידי עמקן ומקורי, מלחין ויוצר, שעוסק בין היתר גם בתיאולוגיה פוליטית על פי פשוטו (הנפיצה) של ביטוי זה.

אם תחומי עיסוקו העיקריים של הרב גינזבורג – לצד חסידות וקבלה – היו בעבר מדעים מדויקים ופסיכולוגיה, בשנים האחרונות עולים בשיעוריו מדי פעם גם נושאים מפתיעים מתחום הספרות, האמנות או הפילוסופיה. כך נידונים בשיעורים השונים – בדרשות רבות-גימטריות – מהפכת לימוד התורה לנשים לצד פיתוח סקרנות אינטלקטואלית, יצירתו של טולסטוי לצד אמנות מודרנית, חייו של זמר רוק אמריקאי לצד מקורותיה היהודיים של שחקנית קולנוע מפורסמת (!). המעבר ממדעי הטבע למדעי הרוח – הוא עצמו יכול להעיד על תהליך מעניין ביחס לחילונות, שמקבל בשיעור זה ביטוי שיטתי. מדובר בתמה עקרונית אשר הייתה קיימת אי-אז בישיבת "מרכז הרב" בימי תפארתה (או בניסוחה המוכר: "האם יש לחילונים משהו ללמד אותנו").

לצד גדלותו בתורה, מקוריותו והספקיו המרשימים, הרב גינזבורג מחזיק בתכונה חשובה נוספת: הוא מכנס סביבו חבורה מוכשרת של לומדים. ניכר שאלו אינם רק עושי-דברו או 'דולים ומשקים', אלא גם יצירתיים ובעלי סקרנות אינטלקטואלית – שבמידה רבה ניתן לראות בהם את האחראים למפנה האחרון. אלו הם, בלשונו-שלו, "בעלי תשובה" אמיתיים.

להלן סיכום של הנאמר בשיעור בראשי פרקים, כפי שהתפרסם באתר "גל עיני".

 

הדיון הציבורי על "הדתה" מלווה הרבה מתח ועוינות. על כן, הדבר הראשון שיש לומר הוא שעלינו להרבות אהבה, שלום ואחוה, כמו שציוו חכמינו במשנה "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום", במיוחד בימים אלו של חודש אב (שבתחילתו מציינים את מות אהרן הכהן).

 

בעד הדתה

אולם כדי להגיע לאהבה ושלום אמת, אין להסתיר את האמת עצמה. עמדה מסתתרת ומתנצלת של הציבור הדתי אינה הפתרון.

יש לומר בפשטות: אם הדתה פירושה השפעה על מישהו לשמור את מצוות התורה, ודאי שאנו בעד הדתה! כך ממשיכה המשנה "הוי מתלמידיו של אהרן… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", מתוך אהבה גדולה לכל אחד ואחת, אנו רוצים להראות לו את המאור שבתורה ולזַכּוֹת אותו בקיום המצוות. מי שזכה להכיר באמת וביופי שיש בתורה ובמצוות, המאירים את הנשמה ואת העולם, מצוּוֶה להפיץ את האור והטוב לאחרים ולא לדאוג רק לעצמו בבחינת "אני את נפשי הצלתי".

"כל ישראל ערבים זה בזה" – כל עם ישראל כגוף אחד גדול, ומצבו של כל אחד נוגע מאד לחברו. לכן אם יש יהודי שאינו מכיר את החומש והסידור, שלא טעם טעמה של שבת ואינו מניח תפילין – אנו דואגים לו מאד ורוצים לחבר אותו אל המורשת היהודית השורשית. כמובן, הכל מתוך הסכמה ובדרכי נועם ושלום. לכולנו יש מה לתקן, וכל אחד יתרום ממה שיש בו לאחרים. זהו חלק מתהליך התשובה: על כולנו לחזור בתשובה והתשובה תביא את הגאולה.

 

שתי דתות?

אולם כדי להביא לשלום אמתי בתוכנו, צריך להעמיק בשורש המחלוקת ולמצוא את המקום המאחד בין הדעות.

מקובל לומר שבשני הקצוות נמצאים אלו הדוגלים בהדתה (כמונו) מצד אחד, והדוגלים בחילון מצד שני. אבל במידה מסוימת מדובר במאבק בין שתי דתות, שהרי לחילוניות הקיצוניות יש מאפיינים של דת (כדבקות קנאית בהשקפה מסוימת), "דת החילוניות" לעומת דת היהדות.

המצב הזה נוצר הרבה מתוך ריחוק, בורות ודעות קדומות. אבל יש משהו נוסף: השלום המיוחל יבוא כאשר יתגלה השורש של "דת החילוניות" בתוך התורה עצמה!

פירוש הדברים: עיקר-העיקרים של דת החילוניות הוא המושג נאורות, מלשון אור, וכֹהני הדת הם אנשי המדע והקִדמה הנאורים הלוחמים בבערות החשוכה. בצורה הקיצונית, האור הלבן אינו מכיר כלל בגבולות ואיסורים ודוגל בחופש ושוויון מוחלט. כל מה שבלבך עשה, כי אין אסור ואין חובה (ובלבד שלא תפריע לחופש של השני).

לעומת דת החילוניות העוסקת במושגי אור-חושך, הרי דת היהדות מדגישה יותר את ציר המושגים טוב ורע. היהדות מגדירה מעשים מסוימים כאסורים, רעים ומגונים, לעומת מצוות ומעשים טובים, "סור מרע ועשה טוב", בעוד דת החילוניות מתקוממת נגד עצם השיפוט והצבת הגבולות וטוענת שביסוד הכל מותר.

להמשיך לקרוא

מפתח לספר ה'זהר'

את ה"מפתח לספר ה'זהר'" פרסם הרב צייטלין בשלושה חלקים במאסף "התקופה" בשנים תר"פ-תרפ"א (1920-1921), בספרים השישי, השביעי והתשיעי.

חציו הראשון של המאמר מוקדש לשאלת מחברו של ספר הזהר, והרב צייטלין מתעמת עם שיטות המבקרים השונות תוך הצגת תזה משלו. בשנת תרצ"ג (1933) הוא יטען, במכתב לסופר צבי זבולון ויינברג, כי גרשם שלום נטל מלא חפניו ממאמר זה ללא ציון המקור. חציו השני של המאמר הוא דיון בהשקפת עולמו של הזהר, הנערך סביב ביאור המאמר "פתח אליהו".

כשנה לאחר מכן החל הרב צייטלין את מפעלו הגדול לתרגום וביאור הזהר, מתוכו הגיעה לידינו רק ההקדמה. על מפעל זה הרחיב פרופ' יונתן מאיר במאמרו: "התהוותו וגלגוליו של מפעל תרגום וביאור ספר הזהר להלל צייטלין", בתוך: קבלה: כתב עת לחקר כתבי המיסטיקה היהודית, כרך י (תשס"ד), עמ' 119-157.

ה"מפתח לספר ה'זהר'" נדפס שנית בספר "בפרדס החסידות והקבלה", שיצא לאור בהוצאת "יבנה", עמ' 105-225. הסריקה להלן לקוחה מתוך הפרסום המקורי ב"התקופה".

לקריאה ולהורדה של הקובץ [חלק א] [חלק ב] [חלק ג]

הגעגועים ליופי

מאמרו של הרב צייטלין "הגעגועים ליופי" פורסם בחמישה המשכים בכתב העת היידי "דאס יודישע פאלק", בסוף שנת תרס"ו ותחילת שנת תרס"ז (אוגוסט-אוקטובר 1906).

הרב צייטלין מתאר בפתיחת המאמר את השתלשלות האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", שהחל בהקשר ספציפי של מלחמה בעבודת אלילים אך הלך והסתעף במהלך הדורות לכלל מחאה גורפת כלפי כל שימוש בכוח הדמיון, וממילא מנע את התפתחותן של אמנות הציור והפיסול בקרב היהודים.

אולם בדור האחרון, קובע הרב צייטלין, התרחש מאורע מפליא. כאשר אך החלו יהודים לקחת חלק באמנות האירופית, מיד הם העמידו גאונים: "איך קרה נס זה? מאין צצו כל האמנים בעלי שם עולמי?". הוא נוקב בשמם של הפסלים והציירים אנטוקולסקי והירשנברג כדוגמה.

תמונתו של צייטלין מתוך דיוקנאות סופרים

תמונתו של הרב צייטלין מראשית המאה העשרים, מתוך: "דיוקנאות סופרים"

התמה של הרב צייטלין בחיבור זה – שלדבריו שאובה מדבריו של ניטשה – היא שכאשר נוצרת במשך זמן מה שאיפה מודחקת ליופי פיזי, היא הולכת ומקבלת את צורתה בדמות שאיפה ליופי עליון. זהו, לדבריו, מה שאירע לעם היהודי. הפוטנציאל האסתטי העצום לא נכחד, אלא "שקע עמוק פנימה", ויצר אסתטיקה חדשה, אסתטיקה הנכתבת מתוך געגועים לאלוהות, ל"יופי של מעלה", ל"תפארת", ל"שכינה" – ובאה לידי ביטוי בספרות האגדה, הקבלה והחסידות.

להמשיך לקרוא