ימות המשיח

המאמר "ימות המשיח" פורסם בשני חלקים בעיתון "הזמן" בשנת תרס"ו (1906). מדובר בביקורת על דרמה הנושאת את אותו השם, מאת שלום אש, שהתפרסמה באותה שנה ביידיש, רוסית ופולנית, ואף עלתה על במת התיאטרון.

הדרמה "ימות המשיח" מגוללת את קורותיה של משפחה יהודית בת הזמן: הסב ואשתו, יהודים אדוקים, מעוניינים לעלות לארץ ישראל כדי להיקבר בה. הם מכנסים סביבם את משפחתם, בנים ונכדים, לפרידה, ושם קיימים כבר טיפוסים שונים ורחוקים מאוד אלו מאלו: חרדי, ציוני וסוציאליסט, לצד בורגני, פולנית-לאומית וסטודנט אובד דרך. כאשר הם יוצאים לדרך כדי ללוות את הקשישים, נשמע לפתע קול השופר המבשר על בוא המשיח. הסב והסבתא הולכים אחריו, ואחריהם גם הבן והנכדים בעלי האידאלים הברורים: החרדי, הציוני והסוציאליסט. הבורגני נותר מאחור, וכמוהו גם יוסטינה, הפולנית-לאומית, שאינה מסוגלת להיפרד מאדמת פולין, וכן אנדרז'יי, הסטודנט התלוש, שנותר עומד על פרשת דרכים וממלמל: "איני יודע לאן אני הולך, אבי ואמי לא נתנו לי דבר…".

הרב צייטלין, סביבות תרס"ה-תרס"ו (1905-1906)

הרב צייטלין מנתח את הדרמה כסוג של פארודיה טראגית על אידאולוגיה ומשיחיות. הוא מתמקד בשתי הדמויות האחרונות, שבעיניו הן מרתקות ועמוקות – דמותה של יוסטינה, המתבוללת-לכאורה (דמות המסוגלת ללמד גם כיום דבר או שניים על יהדות התפוצות), ודמותו של אנדרז'יי. הערותיו הן בבחינת מועט המחזיק את המרובה ממשנתו ודמותו הרוחנית באותן שנים: בעלי האידאולוגיות הברורות הם שטחיים, ומציגים את עצמם באמצעות סיסמאות חלולות שנגזרו מהעיתונות ומכתבי התעמולה של המפלגות. לעומתם, הדמויות העמוקות מלאות בכאב, בגעגועים, במבוכה ובסבל.

באותה שנה יפרסם הרב צייטלין ביקורת אוהדת על יצירתה נוספת של שלום אש, "העיירה". כעבור שנתיים, בשנת תרס"ח (1908) יעמוד שלום אש במוקד "שערוריית המילה" בוורשא (בנו הקטן של יהודי מתבולל נפטר, וה"חברא קדישא" סירבו לקבור אותו עד שיעבור ברית מילה – מה שעורר את זעמם של מספר סופרים, ביניהם שלום אש, שתבעו לבטל את "המנהג הברברי"). הרב צייטלין יכתוב על שערורייה זו בהמשכים מעל דפי ה"היינט" את ה"מכתבים לנוער היהודי" (שתורגמו לספרו "א-ב של יהדות"), אך עם זאת יוסיף להתייחס אל שלום אש בכבוד. בנו של הרב צייטלין, אהרן, יהיה ממתרגמי יצירתו של שלום אש לעברית.

ד"ר עשהאל אבלמן מצא במאמר זה של הרב צייטלין את ניצניה של התקופה הדתית-משיחית בחייו וביצירתו. מאידך יש לזכור כי מדובר במוטיבים שכיחים ביצירתו המוקדמת: הרב צייטלין מעוניין לברוא "אדם חדש", עמוק יותר, מתוך הסבל, צער-העולם והגעגועים. אדם זה לא יצמח מהטיפוסים הרגילים, האוחזים באידאולוגיות הברורות – חרדים, ציונים או סוציאליסטים – אלא מאנשים שהם "אחרים מתחילת ברייתם", טיפוסים עמוקים שיש לברוא כמעט "יש מאין". לדבריו, שלום אש החמיץ את ההזדמנות לברוא את אותם טיפוסים, ועשה זאת משום שהם לא היו מקנים לו את תהילת הציבור.

 

א.

אחד מגיבורי הדרמה החדשה של שלום אש אומר: "לכל דור ישנו משיח משלו".

שלום אש שקיבל יניקה מן החסידות ועומד תחת השפעתה, אם בדעת ואם שלא בדעת, שם בפי גיבורו אותו הרעיון החסידותי של הצדיק החוזה: "בכל דור ודור ישנו צדיק שהוא בבחינת משה-משיח". "משה-משיח", הגואל הראשון והגואל האחרון גם יחד.

הזמנים משתנים: לפנים היה ה"צדיק" הנושא היחידי של הרעיון המשיחי, עתה חפצים גם ה"לוחמים" השונים להיות נושאי הרעיון ההוא. יותר נכון: הם אינם חפצים, ואולם צריכים הם להיות כאלה. אם לא יעלו ה"לוחמים" השונים למדרגת יוצרים וחוזים הרי יהיו רק "קרבנות", רק בשר לכלי תותח…

ותוקע הוא שופרו של משיח וקורא הוא את כל מי שלו אזניים לשמוע, קורא הוא את כל מי שלב לו. קורא הוא לטהרה, לשלמות, לחופש פנימי, ליצירה פנימית, לעוז-רוח אמיתי, להתעלות והתרוממות. ושומעים הם את קול הנצח ההוא גם הצדיק גם הציוני גם הסוציאליסט, שומעים והולכים אחריו, שומעים ורצים אחריו.

כך הוא בדרמה.

ובחיים: גם הצדיק למינהו גם הציוני למינהו גם הסוציאליסט למינהו כולם על עמדם יעמודו. את קול החרפות שלהם הם חושבים לקול שופר, את הסערה בצלוחית של מים לסערת עולם, את ההמצאות הקטנוניות שלהם ליצירת-נצח, את הביצה שלהם – לים הגדול.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

תורה וסחורה

המאמר "תורה וסחורה" פורסם בעיתון היומי "הבוקר" שיצא לאור בוורשא בשנת תרס"ט (1909). במאמר מצטט הרב צייטלין את "אחד העם", ברם עיקר טענתו מופנית כלפי מה שנראה לו הבעיה העיקרית של החברה היהודית: שלטון המסחר והחומרנות. ביקורתו של הרב צייטלין על המסחר לא הייתה נקודתית, והיא ליוותה את כתיבתו מראשיתה. במאמרו החשוב "געגועים ליופי", משנת תרס"ו (1906), הוא כותב:

"ראה! העיר תיפול. כל דבר שקרי, מלוכלך ולא טהור ייעלם. לקטנוניוּת, לצרוּת ולטומאה לא יהיה מקום. הכל יהיה חופשי ומואר […] בעתיד הרחוק יתבטלו לא רק כל המלחמות, מעשי כוחניות וקרבות, אלא גם הכסף, המסחר והרכוש הפרטי"

ניכרות בתפיסה זו טביעת אצבעותיה של ההגות הטולסטויאנית, עליה כתב הרב צייטלין בהרחבה במספר מקומות. באופן דומה, כאשר הוא יכתוב לימים את החוברת "התיבה" עבור החוג "הדתי-אתי" יבנה (תרפ"ד; 1924), הוא ימנה ארבע עשרה "אזהרות" לבני החוג, ושלוש הראשונות יהיו: "חיה רק על עמל כפיך"; "התרחק ממותרות"; "אל תנצל אף אחד". הוראה אחרונה זו היא, לדבריו, "ההוראה הגדולה של כל אתיקה והלכה". וכך הוא מפרט:

"התאמץ בכל כוחותיך לחיות על עבודה גופנית פשוטה ולא על המסחר. המסחר מיוסד בעיקר על הונאה, והונאה היא שקר […] אם אינך עדיין פועל – השתדל להיות לפועל […] אם הינך זקן מידי מדי או חלש להיות לפועל, השתדל לפחות לבחור לך פרנסה כזו, שבה יש ככל האפשר פחות מסחר […]

לכשתחיה רק על עמל כפיך ועם זאת תחיה בשקט, בצניעות, בהתאפקות, בהתרחקות מתענוגות ומותרות, יקל עליך למלא אחר ההוראה הגדולה של כל אתיקה והלכה: אל תנצל איש! […] התעשיין או האומן, המנצל את פועליו, מבלי לשלם להם לא רק את המחיר המינימלי המקובל בשוק, אלא את האמיתי השלם והמלא תמורת עבודתו נקרא מנצל. כל סוחר המונה את זולתו בין בקניה בין במכירה, נקרא מנצל.

מנצלים כיום גם המדינאים, העיתונאים, הרופאים וכל האחרים העסוקים ב'מקצועות חופשיים'"

אנקדוטה מעניינת בהקשר זה תאר יצחק שדה בזכרונותיו. כאשר היה הרב צייטלין מורהו הפרטי ברוסלאבל, התקיימה אסיפה שנתית של הסוחרים בצל הפוגרום בקישינב, והרב צייטלין התבקש לנהל אותה. עשירי העיר, מספר שדה, לא חיבבו את מורו. באותה אסיפה החל אחד מהם לנאום ולשיר "שיר הלל לממון": "רכוש הוא רכוש, כסף הוא כסף, שלי הוא שלי", וכל ניסיון לחלוקה סוציאליסטית של הממון היא גזל. שדה ממשיך:

"הנאום נמשך לא פחות מחצי שעה. התבוננתי במורי וראיתי שפניו, החיוורות גם בלעדי זאת, מלבינות שבעתיים, וכאילו אין בהן דם בכלל. הוא נשך שפתיו, ידיו הצנומות רעדו, וכולו נתכווץ כאילו היכוהו, וכל פסוק שיצא מפיו של הלה הוא לו כצליפת השוט […]

פתאום קם צייטלין בקפיצה. רגע נעצר תחתיו, כמהסס. מה יעשה עכשיו? היכה באגרוף על ראש הבור הלז? הוא עלה במרוצה על הדוכן. באולם נשתררה דומיה. רגע קט שתק גם הוא, אחר כך פרצה צעקה מפיו:

– בראשית ברא אלוהים! אלוהים ברא את השמים ואת הארץ, ולא הכסף! מנוולים! את האלוהים החלפתם בממון!

ובריצה ירד, בלי להביט ימינה ושמאלה, ושם פניו אל הדלת"

שדה מתאר את המהומה שהתרחשה לאחר מכן, וכיצד אמר מאן דהוא: "הוא דיבר כאחד הנביאים".

מאמרים נוספים בנושא הרכוש הפרטי והמסחר פרסם הרב צייטלין גם בשנות העשרים והשלושים, בין היתר גם ביחס למדינה היהודית שבדרך. מהם תורגמו: "מושג הרכוש והקניין בכתבי הקודש", "קדושת הקניין בממלכה תורתית" ו"על זיווג סוציאליזם ביהדות" – כולם ב"ספרן של יחידים" (מוסד הרב קוק; תשל"ט).

הדג חי במים, ישראל – בתורה. כיוון שפרש אדם מישראל מן התורה, מיד הוא מת, כך סיפרו לנו רבותינו. באו האחרונים וקראו לתורה – רוח. עם ישראל הוא עם הרוח, כל זמן שרוח העם משתמר – העם בתקפו. פג הרוח – אין לרגל עמידה. בא אחד העם ולמד להכניס את הרוח במעשים. כל המעשה אשר ייעשה בחיינו הלאומיים, ברוח ייעשה ולשם הרוח…

חלקו עליו חבריו: אם אין קמח – אין תורה. דרך ארץ קדמה לתורה. אין חיים לאומיים רוחניים בלי תנאים גשמיים טובים. חלה הגוף, נפל למשכב, פסו כוחותיו – פרחה הנשמה… יש נשמה ואדם אין… אמרו עוד: גם אנו מודים, שעם ישראל הוא עם הרוח, ושחי הוא – ברוח. ואולם צריכים אנו לבנות בראשונה משכן לרוח…

ובקצף גדול נלחם אחד העם במתנגדיו אלה, אבל ידוע ידע גם לחון אותם ולדבר על לבם . קורא הוא להם: אחיי, חבריי…

ואולם מתנגדים אחרים יש לאחד העם ואותם לא יחון. מלחמת עולם לו עמהם. שונאיו בנפש הם. הלא הם: בעלי המטריאליסמוס ההיסטורי. אלה אומרים: הכוחות הראשיים, היסודיים, הפועלים בהיסטוריה הישראלית כמו בהיסטוריה של כל עם ועם הם כוחות אקונומיים… ואני עבדכם לא להכריע באתי ולא לברר, אלא להביע ספק אחד קטן. נכשל אני במחשבה זרה אחת שרוצה אני להשיחנה לאחרים.

להמשיך לקרוא

ציוּן לעיירה

את המאמר "ציוּן לעיירה" כתב הרב צייטלין בשנת תרע"ט (1919), והוא פורסם בקובץ "ערכים: קבצים לשאלות החיים ולספרות", כרך א, שערך בוורשא פישל לחובר.

המאמר הוא התרפקות של הרב צייטלין על העיירה היהודית הישנה שחרבה, ועל העולם החדש והלא-ידוע העומד בפתח. כבר בשנת בשנת תרס"ו (1906) כתב הרב צייטלין שני מאמרי ביקורת נלהבים על ספרו של שלום אש, "העיירה", שפורסם בהמשכים ביידיש שנתיים קודם לכן, בשנת תרס"ד (1904). אולם כעת הוא שב אליה לאחר מלחמת העולם, מהפכת אוקטובר, מלחמת האזרחים ברוסיה ושאר טלטלות נוספות שעברו על העם היהודי.

רוב המאמר מוקדש לתיאור ציורי של החיים בעיירה, ואילו בסופו מגיעה "אניית-קיטור" בעלת אופַן גדול, המעוררת יראה עצומה ותקווה גדולה.

"ככה אראה בעיני רוחי את עירת-ילדותי, אשר מני אז כבר נהפכה עשרת מונים, ומי יודע אם השאירה ממנה מלחמת-הדמים, מלחמת האחים בשנים האחרונות, שריד ופליט.

אַיֵך, עיירתי?

לבי הומה אלייך, כאשר יהמה לב איש אל אמו יולדתו. מה עשו לך מני אז ועד הנה כל מיני 'משכילים' וכל מיני 'מתקני עולם' וכל מיני מחרחרי ריב […] מה עשה לך המקרה האכזר מאז נטשתיך, מאז עזבתיך, מאז עקרני הזמן ויגלני גלות אחר גלות […]

אַיֵך, עיירתי?

ברוח כבר שבתי אלייך. כבר שבתי אל אלוהייך באמת ובתמים. אבל את אַיֵך? איה גדריך שהייתי מטפס עליהן? איה הבית שפוך האור שעמד באמצע השוק ושבו הייתי לומד תורה? איה המגרשים מסביבך?"

לקריאה ולהורדה של הקובץ