ההגדה החדשה של העיתונות

לקראת פסח של שנת תרע"ד (1914) פרסם הרב צייטלין את המאמר "א נייע 'הגדה של פרעסע'" (ביידיש זהו משחק מילים עם 'הגדה של פסח'). קשה לאמוד כלפי מי או מה בדיוק כיוון הרב צייטלין את חצי ביקורתו בשנה גורלית זו, על סִפה של מלחמת העולם הראשונה; אך ניתן לשער שגם מאמר זה היה חלק ממאבק האיתנים המר שהתחולל בעיתונות היהודית הוורשאית באותן שנים ואף בשנים שלאחר מכן.

בנוגע לרב צייטלין, כך אירע הדבר. במשך שלוש שנים שימש כעורך ופובליציסט מרכזי בעיתון ה"היינט", עד שבשנת תרע"א (1911) עבר אל מערכת העיתון המתחרה, ה"מאמענט". שני אלו היו העיתונים היהודיים הגדולים בוורשה, והופצו מדי יום בעשרות אלפי עותקים. מערכת ה"היינט" לא סלחה לרב צייטלין על כך, ופתחה בסדרה של השמצות והתכתשויות פומביות שכונו לאחר מכן "מעשה צייטלין" או "סקנדל צייטלין" – השמצות שעברו אט-אט מהמדורים האחוריים של העיתון, העוסקים בחיי היהודים בוורשה, אל הכותרות הראשיות.

בחודש אלול שנת תרע"ג (1913) נכתב ב"היינט" כי על הרב צייטלין לחדול מכל "הטפות הקדושה" שלו, שכן רבים ראו אותו אוכל במזנון תחנת הרכבת במינסק צלע חזיר (!) בלחמניה. מאחורי הדברים עמד העורך, שמואל יצקן. הדברים עוררו שערורייה. תגובות חריפות ומכתבי תמיכה ברב צייטלין החלו להופיע בעיתונים. כעבור מספר ימים הוסיף העיתון וטען כי הרב צייטלין "צבוע ושקרן", וכי בקשת הקדושה שלו קרובה לפרנקיזם, שכן הוא עובר על עבירות חמורות אף יותר. לדוגמה ציין העיתון כי בעת שהיה הרב צייטלין חבר מערכת בעיתון "הזמן" בווילנה בתרס"ה (1905), כעשר שנים קודם לכן, היה כותב את מאמריו בשבת.

ה"היינט" גם כך היה ידוע כעיתון בעל אופי ירוד וסנסציוני, וזו גם אחת הסיבות לעזיבתו של הרב צייטלין את המערכת. ברם לדידנו חשובה כאן נימת התגובה של הרב צייטלין לאירועים. האשמה זו – בחילול שבת – הוציאה אותו משלוותו, והוא פנה לעורכי "הזמן" מעל דפי העיתון במילים חריפות:

"גזלנים! רוצחים! למה אתם עומדים מרחוק ועוד מסייעים לכל הני המעלילים עלילות ומהפכים את העיתונות לגל של אשפה? הגידו לי באמת ובתמים מתי ראיתוני כותב בשבת, ואתם הלא הייתם תמיד ברדקציה [=מערכת]? הנה העיד ה'היינט' בשמכם שאני כתבתי כל מאמרי בשביל 'הזמן' רק בשבת, בשעה שמעולם לא כתבתי אף מאמר אחד ב'הזמן' בשבת? ובכלל האם אפיקורס להכעיס הנני?…"

פייבל מרגולין, מבכירי הכותבים ב"הזמן" והעורך הראשי שלו בזמן הסקנדל, אכן הצטדק מעל דפי העיתון: "הריני מודיע שלא ראיתי אותך כותב בשבתות", ובהמשך מצרף לכך גם הסכמה של חבר מערכת נוסף, שעבד לצד הרב צייטלין בתקופת שהותו בווילנה.

הרב צייטלין, אם כן, לא הגיב לטענות כ"חוזר בתשובה", אלא התעקש על כך שלא חילל שבת, גם בתקופה המוקדמת שלפני ישיבתו בוורשה.

בזיכרונותיו של הסופר צבי זבולון ויינברג (שהובאו כאן), הוא התייחס לאותם ימים של השמצות והתכתשויות:

"זה היה האיש צייטלין – החסיד הצדיק והסופר הנעלה, ומשום זה שנאו אותו המנהיגים ומשרתיהם ולא יכלו שאת אמרותיו ותוכחותיו, כי לא נשא פנים לאיש, ובדו עליו עלילות והשמיצו אותו בכל פה. העורך של עיתון אידי נפוץ בווארשה שמר לו עברה על שעזב את עיתונו ועבר לעיתון "מאמענט". הוא הרבה להג וכסל והוציא על צייטלין כל מיני דיבות ועלילות משונות. והסתמך כביכול על "עדים נאמנים" ששמע מפיהם ונכונים הם לבוא ולהעיד בעצמם.

קראתי דברים אלה ונזדעזעתי. הם עשו ממש חידודין בבשרי, ומרוב התמרמרותי באתי אל חברי אהרן לנגזם, המו"ל של "ספרות" ו"רשפים" – שבביתו, ברחוב שליסקה 60, גרו פישל לחובר והלל צייטלין. שפכתי לפניו את מרי שיחי והתרגזותי וגודל תמהוני על משמיצים אלה, שמצח נחושה להם ואין יראת אלוהים בלבם, והוספתי: 'ואנשי הרחוב הלא מאמינים לדיבות אלה… עולם גולם מאמין לכל דבר'…

ידידי זה שמעני עד הסוף, ולא הפריעני. כשהפסקתי, פנה אליי בארשת פנים רצינית, ואמר:

'ואתה אינך מאמין בזה? בא, ואראך עין בעין כי אמנם נכון הדבר'…

הוא אחז בידי, הוציאני אל חדר שימוש שבאותו הבית והעלני על כסא, להציץ משם דרך אשנב קטן, שהיה פתוח מול חדרו הגדול של צייטלין, והוסיף ואמר:

'עלה על הכיסא והצץ משם ותראה מה צייטלין עושה כשאין רואים אותו – והאמן תאמין גם אתה'

עליתי והצצתי. ראיתי את צייטלין עטוף בטלית ותפילין, כפוף ושחוח, עומד דבוק אל הקיר, מתפלל באימה וביראה ומתחטא לפני קונו. נדהמתי ולבי נשבר בקרבי. גלשתי ממש ברתת ובבושת פנים מעל הכיסא. ידידי ראה את מבוכתי. חיוך מר השתפך על פניי והוא נזף בי חמורות:

'הנה אתה רואה – אמר – מיהו צייטלין. עין בעין ראית מיהו… ועל צדיק שכמותו מעלילים ושופכים עליו בוז ונאצה! ואתה הלא יודע טוב כמוני, מיהו רבי הלל צייטלין, ובכל זאת היססת בשמעך את הדיבה ונטית להאמין לדברי נבלה… אתה! אתה! ולמה תתפלא, אפוא, על אנשים שבשוק, המאמינים לדברי בלע?…'

יצאתי מביתו של לנגזם נכלם ומדוכדך. לא יכולתי להביט ישר בפניו. ימים רבים לא יכולתי לסלוח לעצמי על קלות דעתי…"

בין אם כוונו הדברים לפולמוס זה ובין אם לאחר, לא פג טעמם ביחס לעיתונות, למצבו של העם, ולהגדה של פסח.

 

"כל דכפין" – כמדומה שזהו הביטוי המודרני ביותר שקיים. וכי מי איננו רעב כיום? אלו שאשתקד לא רעבו – רעבים כיום. החרם עושה את שלו, הגזירות עושות את שלהן, הפחד והבהלה התמידיים עושים את שלהם…

"כל דכפין" – וכי מי איננו רעב גם רוחנית? ה'אידיאלים' לאורם חיה בשנים האחרונות ה'אינטיליגנציה' התרופפו, התחללו. אחדים מהם מרגישים, לכל הפחות, את רעבונם; האחרים, גם את זה אינם מרגישים. הם מלעיטים עצמם בשמאטעס [=גרוטאות] אותם הם מכנים 'ספרות', ושבעים בהם…

"כל דכפין" – מי שהוא רעֵב בעצמו, לא יוכל להעניק למשנהו. עניי הרוח שאינם יודעים כלל מרעבונם שלהם, מהחלל הריקני בנשמה, הללו ממשיכים וכותבים 'טורים' ו'בלדות', 'סיפורים', 'רומנים' ו'ביקורת', ומנסים להחכים את האנשים בעיתונות היומית…

"עני ורש – ובעל צדקה". עניי הרוח נעשים במקום אחר בעלי צדקה מיוחדים. בתוככי מוחו אין ולו רעיון אחד, תמונה אחת, ציור אחד, נבכי לבבו חסרים כל רגש, והוא מתיימר 'להעניק' מיני 'דברים', ואין זה משנה אם לשרהל'ה או לרחל'ה או ל'חתן-היובל' הנוכחי…[1]

"כל דכפין" – מוציא לאור כיום 'עיתונות שבועית' וסתם גליונות ודפים. כותבים ומדפיסים עיתונים ללא מינימום של תוכן ושל מדע, ללא שמץ של ידיעה על הטוב, ללא שמץ דעה מה ראוי להיקרא טוב, ופשיטא שאין בהם אף לא ניצוץ אחד של אלוהים.

ואולם אלו, דווקא אלו הכלים הריקנים מצטלצלים כל-כך, ודווקא הם נהיו אצלנו 'בעלי הדעה' היחידים, 'מובילי הדעה', ה'אמנים', ה'משוררים', ה'מבקרים' – כותבי הטורים הקלילים וה'פיליטוניסיטים', דווקא הם נהיו אצלנו שופטי היחיד, ה'מבינים'.

דווקא הם, חסרי הכישרון, גסי הרוח באמת, עמי הארץ בחסד עליון, בעלי הלשון המלהגים והמכזבים, אלו שרק יודעים לקחת יצירות משל אחרים ולמוסרם כעבודה שלהם, אלו המלעיטים את ההמון היהודי בבילבולים פרי מוחם מדי יום ביומו – הם אלו שיש להם 'חזקה על ה'אמנות', על רדיקליזם ודמוקרטיזם, על השכלה ועל יראת שמים, על עולם של ספרות ועל כל מה שתרצו בעולם…

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

למרחק…

מאמר קצר זה התפרסם בחוברת השנייה של המאסף הספרותי "שאר ישוב", שהוציא לאור חיים יצחק בונין בשנת תרפ"א (1921). בונין, שחלק עם הרב צייטלין מספר תחנות משותפות ביצירתו ובחייו (ואף במותו: הוא נרצח בגטו וורשא) – פרסם בגיליון אחר של "שאר ישוב" מאמר לרגל יום הולדתו החמישים של הרב צייטלין בשם "הלל צייטלין: לידיד ברוח, ליובלו הספרותי". במאמר זה הוא אף מפציר בו, לאחר שהוא משבח את יצירתו ופועלו, לשוות לכתיבתו אופי שיטתי ואחדותי יותר.

"למרחק…" שב והופיע לאחר מכן כפרק בחוברת "ספרן של יחידים" שיצא לאור בתרפ"ח (1928), תחת השם "לך לך".

 

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ג)

 

קול ה' קורא אל כל אדם בכל מקום ובכל זמן: עזב-נא, בן אדם, עזב-נא, עזב נא את תאוות הבשר שבהן אתה קשור אל החומר, עזב נא את כל ההרגלים שבהם אתה קשור אל העולם המוגבל בחושים, עזב נא את גאוות לבבך, עזב את יחס משפחתך, עזב את דעותיך הקדומות ואת אמונות השוא אשר לך. לך ובקש לך ארץ רחוקה, ארץ עליונה, ארץ של שמים. איפה תבקשנה? איפה תמצאנה? לך ובקש!…

אין האלהים אומר לאדם: שם ושם היא הארץ הדרושה לך, כי אם כה דבר האלהים לאדם: ארצך – בתכלת אין סוף, במרחב אין קץ, בהוד התעלומה, בסתר האור, בחביון הרז…

"לך לך מארצך וממולדתך ובית אביך". מקרא זה מפוצץ כפטיש לא רק כל שרירות לב וכל תאוות לב, כי אם כל האמונות והדעות שבהן חיים רוב בני האדם.

כי מה הן אמונותיהם ודעותיהם של רוב בני האדם? מאמינים הם, ראשית כל, ביופי המיוחד של הארץ שבה נולדו. כאדני השדה קשורים הם בטבורם אל הארץ-המולדת שלהם. קוראים הם לזה – פטריוטיזם. מאמינים הם, שארצם היא ארץ מיוחדת שבארצות ושצריך להפקיר הכל בשביל קיומה והצלחתה, הפרחתה ושגשוגה. מאמינים הם, שלגבי "ארץ המולדת" הכל שרוי ומותר, שופכים הם דמי אחיהם בשביל הטובה המדומה של הפטריוטיזם שלהם. ובת קול מפוצצת על ראשי ההרים: "לך לך מארצך". אמת, שחן מקום על יושביו, אמת שחביבה עליך הארץ אשר כלכלה וגדלה אותך והיניקה אותך מלשדה וחביבים השמים הפרושים על ראשך, אמת שצריך אתה לעבוד ולעמול בשביל ארץ מולדת זו, אבל יש דבר רם מאהבה זו כרום שמים מעל הארץ, והוא – הארץ הבלתי נראית לעיני בשר, כי אם האלוהים מראה אותה לקרוביו, מראה ומסתיר, מבריק ברק ומעלימו.

%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%93%d7%9e%d7%aa-2

הרב צייטלין, תרס"ו (1906) (?)

להמשיך לקרוא

האם יכולה לצמוח אתיקה מרגשות דתיים?

תקציר מתוך "כנס איתם תשע"ז", פורום קהלת, ירושלים

 

הכותרת שהצגתי – "האם יכולה לצמוח אתיקה מרגשות דתיים" – מטעה במקצת, שכן איני בא לדון כעת בקטגוריות אלו מצד עצמן, אלא רק בפלח מן ההיסטוריה האינטלקטואלית שלהן. בנוסף, יהיה קשה במסגרת הזמן המוקצב להידרש בהרחבה להגדרת "אתיקה" ו"רגשות דתיים". אי לכך, אתמקד בהצגת הנושא כולו בקווים כלליים מאוד.

מושא המחקר שלי, הרב הלל צייטלין, נולד בשנת תרל"א (1871) בעיירה קורמה שבבלארוס. בגיל צעיר, כתוצאה מפטירת אביו, נאלץ לעזוב את ביתו ולנדוד בעיירות שבתחום המושב על מנת להתפרנס. שם התוודע לקיום היהודי הדחוק והרעוע במזרח אירופה, אך גם לספרות ההשכלה היהודית, וכתוצאה ממנה לפילוסופיה, לספרות ולמדעים כלליים. בתקופה זו, כך הוא מתאר, אמונתו הפכה מסופקת, והתגלו בה סדקים. בשנות העשרים לחייו נשא אישה והתיישב בעיירה הומל, שם פגש צעירים יהודיים נוספים שנתלשו מן העיירה, ביניהם מי שיהיו לימים סופרים עבריים ידועים – יוסף חיים ברנר, אורי ניסן גנסין, שלום סנדר באום ועוד. בניגוד אליהם, באמצע שנות השלושים לחייו מתחולל בו מפנה נוסף, והוא שב ומתמקם בחיי הדת והמסורת היהודיים.

אני מדלג לסופו – בערב ראש השנה שנת תש"ג (1942), נרצח הרב צייטלין בגטו וורשא, בו נספתה כמעט כליל גם משפחתו. הוא הותיר אחריו יבול ספרותי כמעט בלתי נתפס בהיקפו – למעלה משלושת אלפים וחמש מאות מאמרים, המפוזרים על פני כחמישים במות שונות.

מהיבול הספרותי הרב הזה אתמקד בתמה אחת השוזרת אותו. הרב צייטלין מציף את אחת השאלות החמורות של הגות המאה הי"ט: שאלת קיומו של המוסר לאחר "מות האלוהים". את ניסוחה הספציפי של השאלה נטל מניטשה ומדוסטוייבסקי – את שניהם, אגב, קרא בשפת המקור – ואת הפיתרון לה מקבוצה של "מבקשי אלוהים" פרובוסלאבים, תוך שהוא סולל בתוכם נתיב יהודי משלו. "מות האלוהים" או "רצח האלוהים" היה הביטוי הציורי בו השתמש ניטשה בכדי לתאר את אובדן העוגן המטפיזי המוחלט של מערכות החשיבה בעידן המודרני, ביניהן מערכות ההצדקה לדת ולמוסר. בשל כך, "מות האלוהים" סימן בעיני רבים את החשש מאובדן ערכים כולל, מניהיליזם. כמענה לחשש זה, הרב צייטלין קרא ופעל להקמת תנועת תחייה דתית – קריאה שהייתה מלווה בתחושת דחיפות תמידית לנוכח מה שהוא ראה כמרחץ דמים, שהאנושות עומדת על סיפו.

במסה משנת תרע"ג (1913), שנכתבת כמענה לספרו של ווילאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה", הרב צייטלין קובע כי "עולם ללא אלוהים הרי הוא מפלצת", ולאחר מכן הוא מתאר בפרוטרוט ובצבעים מזעזעים את הניכור, העריצות, האלימות והסבל שיהיו מנת חלקו של עולם זה. אך אין הוא בא להשמיע נבואות קודרות, אלא לשרטט את מה שהוא רואה כתרומתה האפשרית של הדת לתחום המוסר וכמשקל נגד לפרעותיה ההכרחיות של המודרנה. אבהיר כי הרב צייטלין לא קרא ל"חזרה בתשובה" לחיק דת ממוסדת הקיימת זה מכבר, וראה את תנועת התחייה הדתית שלו ככזו המקפלת בתוכה גם רוויזיה של מושגי הדת ואופיה.

אמנה כאן שלושה תנאים הכרחיים מבחינתו של הרב צייטלין לתיאור הדת ולשימוש "נכון" בדת בזיקה למוסר. תנאים אלו ותחומים אלו שזורים זה בזה, ומופיעים במינונים שונים לאורך כל שנות כתיבתו.

להמשיך לקרוא

זאת הרִשְעָה…

מאמר זה פורסם בעיתון העברי הוותיק "הצפירה" בשנת תרצ"א (1931). הרקע למאמר הוא משפטו של הרוצח פיטר קירטן, שכונה "הערפד מדיסלדורף" או "המפלצת מדיסלדורף". קירטן הואשם במספר רב של מקרי אונס ורצח, לרוב של קטינים, באופנים אכזריים ומשונים. משפטו נמשך כשנה, במהלכה גם התראיין מספר פעמים. העיתונות העולמית – גם זו היהודית – עקבה אחרי המשפט בעניין רב. לבסוף נידון קירטן למוות בגליוטינה.

הרב צייטלין מתייחס במאמר להיבטים התקשורתיים של המשפט, ולסיקוריו הרחבים בעיתונות. אלו נטו פעמים רבות לפרט באופן ציורי את האלימות בה נקט קירטן, את הרקע למעשיו ואת מניעיו. באותה שנה אף הופיע הסרט "M" של הבמאי היהודי-אוסטרי פריץ לנג, שרבים ראו בקירטן את מקור ההשראה לעלילת הסרט.

הרב צייטלין רואה במלאכת עיתונות זו חטא רחב-היקף מסוג חדש.

 

אם היו שואלים אותי: איה מקום הרשעה עתה בעולם? הייתי משיב: מלא כל הארץ כבודה…

כי איה המקום אשר בו לא תמצא הרשעה עתה? שוכנת היא בכל עוז נוולותה גם באמריקה, גם באירופה, גם באסיה וגם בכל חלקי התבל. שוכנת היא גם בין הפראים, גם בין הפראים למחצה, גם בין הנאורים למחצה, גם בין הנאורים השלמים. ידה בכל, בכל היא שלטת –

"שממית בידיה תתפש והיא בהיכלי מלך" –

הלא היא השממית-הרִשְעָה אשר גם בהיכלי מלך משכנה, גם בהיכלי שרים, גם בהיכלי עשירים –

וגם –

גם במקומות אשר שם לא היה לה מקום בימים עברו, או, למצער, אשר רק לעיתים רחוקות שמה משכנה שם, הנה עתה גם שם תקעה לה הרשעה "יתד במקום נאמן" –

בבתי הבינונים, בבתי העניים, גם במאורות חלכאים-נדכאים…

היא המושלת עתה בכִפה. לה הכל יכרעו. אם במזיד. אם בשוגג. אם בהכרה ודעת-נפש, ואם מבלי דעת את טיבה של מפלצת זו…

ואולם אם היו שואלים אותי: איה הבירה של מלכה זו? איה המרכז שלה? מושלת היא בכל, אבל איפה הוא המקום אשר שם מלכיה, שריה, צבאותיה? איפה הוא חדרה הטמיר, אשל משם היא שולחת את כל צוויה לכל הרצים היוצאים דחופים לשאת את דברה לכל עושי רצונה בכל רחבי התבל?

אם היה השואל אותי מתעקש לדעת ולהכיר את המקור הראשון של הרשעה, את המוח ואת הלב שלה, הייתי משיב לו, כקהלת בשעתו: "מקום המשפט שם הרשע".

להמשיך לקרוא

תורה וסחורה

המאמר "תורה וסחורה" פורסם בעיתון היומי "הבוקר" שיצא לאור בוורשא בשנת תרס"ט (1909). במאמר מצטט הרב צייטלין את "אחד העם", ברם עיקר טענתו מופנית כלפי מה שנראה לו הבעיה העיקרית של החברה היהודית: שלטון המסחר והחומרנות. ביקורתו של הרב צייטלין על המסחר לא הייתה נקודתית, והיא ליוותה את כתיבתו מראשיתה. במאמרו החשוב "געגועים ליופי", משנת תרס"ו (1906), הוא כותב:

"ראה! העיר תיפול. כל דבר שקרי, מלוכלך ולא טהור ייעלם. לקטנוניוּת, לצרוּת ולטומאה לא יהיה מקום. הכל יהיה חופשי ומואר […] בעתיד הרחוק יתבטלו לא רק כל המלחמות, מעשי כוחניות וקרבות, אלא גם הכסף, המסחר והרכוש הפרטי"

ניכרות בתפיסה זו טביעת אצבעותיה של ההגות הטולסטויאנית, עליה כתב הרב צייטלין בהרחבה במספר מקומות. באופן דומה, כאשר הוא יכתוב לימים את החוברת "התיבה" עבור החוג "הדתי-אתי" יבנה (תרפ"ד; 1924), הוא ימנה ארבע עשרה "אזהרות" לבני החוג, ושלוש הראשונות יהיו: "חיה רק על עמל כפיך"; "התרחק ממותרות"; "אל תנצל אף אחד". הוראה אחרונה זו היא, לדבריו, "ההוראה הגדולה של כל אתיקה והלכה". וכך הוא מפרט:

"התאמץ בכל כוחותיך לחיות על עבודה גופנית פשוטה ולא על המסחר. המסחר מיוסד בעיקר על הונאה, והונאה היא שקר […] אם אינך עדיין פועל – השתדל להיות לפועל […] אם הינך זקן מידי מדי או חלש להיות לפועל, השתדל לפחות לבחור לך פרנסה כזו, שבה יש ככל האפשר פחות מסחר […]

לכשתחיה רק על עמל כפיך ועם זאת תחיה בשקט, בצניעות, בהתאפקות, בהתרחקות מתענוגות ומותרות, יקל עליך למלא אחר ההוראה הגדולה של כל אתיקה והלכה: אל תנצל איש! […] התעשיין או האומן, המנצל את פועליו, מבלי לשלם להם לא רק את המחיר המינימלי המקובל בשוק, אלא את האמיתי השלם והמלא תמורת עבודתו נקרא מנצל. כל סוחר המונה את זולתו בין בקניה בין במכירה, נקרא מנצל.

מנצלים כיום גם המדינאים, העיתונאים, הרופאים וכל האחרים העסוקים ב'מקצועות חופשיים'"

אנקדוטה מעניינת בהקשר זה תאר יצחק שדה בזכרונותיו. כאשר היה הרב צייטלין מורהו הפרטי ברוסלאבל, התקיימה אסיפה שנתית של הסוחרים בצל הפוגרום בקישינב, והרב צייטלין התבקש לנהל אותה. עשירי העיר, מספר שדה, לא חיבבו את מורו. באותה אסיפה החל אחד מהם לנאום ולשיר "שיר הלל לממון": "רכוש הוא רכוש, כסף הוא כסף, שלי הוא שלי", וכל ניסיון לחלוקה סוציאליסטית של הממון היא גזל. שדה ממשיך:

"הנאום נמשך לא פחות מחצי שעה. התבוננתי במורי וראיתי שפניו, החיוורות גם בלעדי זאת, מלבינות שבעתיים, וכאילו אין בהן דם בכלל. הוא נשך שפתיו, ידיו הצנומות רעדו, וכולו נתכווץ כאילו היכוהו, וכל פסוק שיצא מפיו של הלה הוא לו כצליפת השוט […]

פתאום קם צייטלין בקפיצה. רגע נעצר תחתיו, כמהסס. מה יעשה עכשיו? היכה באגרוף על ראש הבור הלז? הוא עלה במרוצה על הדוכן. באולם נשתררה דומיה. רגע קט שתק גם הוא, אחר כך פרצה צעקה מפיו:

– בראשית ברא אלוהים! אלוהים ברא את השמים ואת הארץ, ולא הכסף! מנוולים! את האלוהים החלפתם בממון!

ובריצה ירד, בלי להביט ימינה ושמאלה, ושם פניו אל הדלת"

שדה מתאר את המהומה שהתרחשה לאחר מכן, וכיצד אמר מאן דהוא: "הוא דיבר כאחד הנביאים".

מאמרים נוספים בנושא הרכוש הפרטי והמסחר פרסם הרב צייטלין גם בשנות העשרים והשלושים, בין היתר גם ביחס למדינה היהודית שבדרך. מהם תורגמו: "מושג הרכוש והקניין בכתבי הקודש", "קדושת הקניין בממלכה תורתית" ו"על זיווג סוציאליזם ביהדות" – כולם ב"ספרן של יחידים" (מוסד הרב קוק; תשל"ט).

הדג חי במים, ישראל – בתורה. כיוון שפרש אדם מישראל מן התורה, מיד הוא מת, כך סיפרו לנו רבותינו. באו האחרונים וקראו לתורה – רוח. עם ישראל הוא עם הרוח, כל זמן שרוח העם משתמר – העם בתקפו. פג הרוח – אין לרגל עמידה. בא אחד העם ולמד להכניס את הרוח במעשים. כל המעשה אשר ייעשה בחיינו הלאומיים, ברוח ייעשה ולשם הרוח…

חלקו עליו חבריו: אם אין קמח – אין תורה. דרך ארץ קדמה לתורה. אין חיים לאומיים רוחניים בלי תנאים גשמיים טובים. חלה הגוף, נפל למשכב, פסו כוחותיו – פרחה הנשמה… יש נשמה ואדם אין… אמרו עוד: גם אנו מודים, שעם ישראל הוא עם הרוח, ושחי הוא – ברוח. ואולם צריכים אנו לבנות בראשונה משכן לרוח…

ובקצף גדול נלחם אחד העם במתנגדיו אלה, אבל ידוע ידע גם לחון אותם ולדבר על לבם . קורא הוא להם: אחיי, חבריי…

ואולם מתנגדים אחרים יש לאחד העם ואותם לא יחון. מלחמת עולם לו עמהם. שונאיו בנפש הם. הלא הם: בעלי המטריאליסמוס ההיסטורי. אלה אומרים: הכוחות הראשיים, היסודיים, הפועלים בהיסטוריה הישראלית כמו בהיסטוריה של כל עם ועם הם כוחות אקונומיים… ואני עבדכם לא להכריע באתי ולא לברר, אלא להביע ספק אחד קטן. נכשל אני במחשבה זרה אחת שרוצה אני להשיחנה לאחרים.

להמשיך לקרוא

האדם החדש

את הספר "האדם החדש" חיבר ד"ר נחום אריאלי (תר"צ-תשס"א; 1930-2001) בשנת תש"מ (1980). ד"ר אריאלי היה בנו של הרב יצחק אריאלי, ר"מ בישיבת מרכז הרב, והוא עצמו היה בוגר ישיבות חברון ופוניבז'.

הספר עצמו הוא מסה ארוכה, ייחודית בנוף הישראלי דאז, אודות משקעים וצלקות המוטבעים בתרבות המערב הנוכחית כתוצאה משני אירועים מכוננים: השואה והפריצה הטכנולוגית אל החלל. אלו, לדבריו, שינו מן היסוד את האופן שבו האדם תופס את העולם ואת עצמו.

בעוד האדם הישן היה מונע בכוחם של שיקולים ונימוקים – כלכליים, ביטחוניים, תבוניים או רגשיים – שהיו ניתנים להבנה ומתוך כך גם להכללה ולחיזוי, האדם החדש נושא בחובו את הרעיון המסוכן של הפריצה אל הבלתי גבולי. כך הוא מתאר זאת בפרק השלישי, "מולידיו של האדם החדש" :

"איזה מן דמות הוא אפוא האדם החדש, כאשר מוליד אחד שלו הוא ההתגלמות המושלמת של הרוע, של האיוולת השטנית; והמוליד השני הוא הביטוי המושלם של התבונה? צריך, אם כן, האדם החדש להיות מין כלאיים אבסורדי, המתבטא פעם בביטויי תבונה נפלאים, ופעם בשרירות דמונית? אבל באמת כל ביטוי שלו אינו אלא שימוש מרבי של הכוחות הפוטנציאליים הטמונים בו […] והוא בדרך אל ההגשמה העצמית של אידאת האדם, שהיא האידאה של הבלתי-אפשרי-המתממש"

אריאלי דן בהשלכות של רעיון זה על אתוס החירות של האדם החדש, ומציג מספר תכונות ייחודיות לו, ביניהן: התעוזה לממש כל רעיון העולה על הדעת (והתעוזה להעלות אותו), ללא רסן וללא גבולות; חוסר הסיפוק ואי-השקט המתמיד; השאיפה למיצוי כל אפשרות קיום שעדיין לא הוגשמה; שלילת כל ציות למקור סמכות, וכן כל הקרבה; הניכור המהותי מן הזולת; מיסוד כל צורות ההתקשרות על האמנה החברתית, כתחליף לברית הקיבוצית; שחרור מתחושת האשמה הדתית-מיתית, ששימשה כמקור לאחריות; התשוקה להגשמה עצמית כתחליף לפעילויות הכרוכות באהבה אנושית; עליית כוחם ומשקלם של פני השטח והתדמית התקשורתית; ועוד.

לצד העיסוק בעומק התאולוגי השרוי ברבדיה השונים של התרבות, אריאלי דן גם באופיה ובתפקידה של הדת עצמה בעולמו של האדם החדש.

להמשיך לקרוא

העולם הפנימי

בשנת תרס"ז (1907) מפרסם הרב צייטלין את המאמר "די אינערליכע וועלט"  בביטאון "גאלדענע פונקען" של נח פרילוצקי, שעסק בענייני ספרות וביקורת (בדומה לרבים נוספים, גם ביטאון זה לא האריך ימים מעבר לקובץ הראשון). מאמר זה מטרים במידה מרובה את המאמר "הצימאון", ומתאר את שרשרת התהליכים הנפשיים העוברת על האדם המחפש והנאבק, אלא שכאן מתאר הרב צייטלין את מערכות היחסים בין אותו אדם ובין החברה סביבו. יש בכך יותר מהד לתחושות הפנימיות שלו באותן שנים.

המאמר פורסם בשנית בתוך קובץ כתביו של הרב צייטלין ביידיש בשם "שריפטען", שיצא לאור בוורשא בשנת תר"ע (1910). להלן תרגום חופשי וראשוני של המאמר, בעזרתו האדיבה של מר יוסף פולק.

1. החלום

בראשית היה הסבל.

וכשהסבל חודר עד לנקודה העמוקה ביותר בלב, נוצרות הדמעות.

וכשהדמעות גורמות לאדם חולשה ורפיסות, מתחיל המאבק נגד הדמעות.

אך מעיין הדמעות הינו העמוק ביצירות-תבל, בנשמת העולם, והאדם אינו יכול לגבור עליו. ואז סוחט האדם מעצמו את כל תמצית לשד כוחו, את כל רוחו, את כל חיוניותו, שכן הוא חייב לנצח את הדמעות.

חזק הוא האדם, ואמנם מנצח הוא את הדמעות. אך המאבק עולה לו ביוקר, ביוקר רב מדי… הוא מנצל את כל גבורתו האישית, את כל עושר-רוחו, הוא מאמץ את כל כוחותיו הפיזיים והמוסריים.

מהמאבק הבלתי נגמר, מהמאמץ הכביר, הינו מתעייף, הינו נחלש, נכפף, חצי-שבור.

ואז, מגיע השלב השלישי, הכופה על האדם את הרוגע, את השינה. ואז נרדם האדם, אך בשנתו הינו חולם…

כל מה שחווה בחייו, כל מה שסבל בחייו, כל שבכה, שקיווה, ששאף, שהתגעגע, שזכר, שחיפש, שלחם – הכל מתמזג להרמוניה אחת, בליל אחד של קולות שמימיים וצבעי עולם, הכל בחלום אחד יפה.

ואז חולם האדם, ורואה לנגד עיניו את העולמות ההם, העולמות שעוד לא נבראו, גן העדן שלא דרכה שם רגל אדם מעולם, מלאכים שלא התוודעו לאיש, כל אותו יופי מפעים שלא שזפתו עין מעולם, אותו גודל עצום שרוח-האדם עוד לא הצליחה להשיג.

אך לא ארוכה היא שנת האדם.

האדם מתעורר, דשן ורענן, מוכן לקרב, מוכן להתעלות מעלה מעלה. השינה הפכה אותו לחזק יותר, גיבור יותר ועשיר יותר.

הוא התעשר בכך שראה חלום יפה, שפגש את החזון והאידאל העצמי שלו.

בהתעוררו, כל מה שראה באותו חלום לובש צורות מעשיות, מקווים נפרדים ושונים נוצרת תמונה אחת מפעימה, נקודה אחת של אור.

וזו התמונה החדשה שנבראה, נקודת האור החדשה שנמצאה זה עתה, מתמזגת עם הכל, עם כל מה שהיה בעיניו יפה מאז, כל מה שנעלה, קדוש, נקי, עוצמתי וגדול. החזון, האידאל, קורם עור וגידים, הופך להיות דם ובשר, הוא והאידאל שלו הופכים להיות אחד.

הוא כבר אינו מביט על האידאל שלו כמשהו ערטילאי ורחוק, משהו שמימי, ככוכבים בלתי מושגים, גבוהים, גבוהים. לא. הוא כבר נושא אותו בתוכו, הוא כבר חי בו, הוא כבר כלל אותו בחייו הארציים, בעיסוקיו היום-יומיים, הוא כבר אור עיניו, הוא כבר אויר נשימתו.

ולאן שהחולם יילך, יצעד חלומו עמו.

הולך בין אנשים, מדבר עמם, מתעסק עמהם, דן עמהם, לומד מהם, מלמד אותם – חלומו תמיד צמוד אליו.

והוא רואה הכל, כל מה שאנשים עושים. הוא שופט אותם, הם כן מוצאים חן בעיניו, לא מוצאים חן בעיניו – את הכל מגלה לו חלומו.

הוא עושה מעשים רבים, הוא צועד בדרכים שונות, הוא פונה לכיוונים שונים – כל צעד ושעל נבחן מול שאיפתו וחלומו.

בשמי האֵל, בכל כוכב, בכל פרח, בכל חיות, בכל הרגשה, בכל הגה, בכל המולה, בכל דממה, בכל חיוך, בכל אהבה, בכל רחמנות, בכל בכי, בכל געגוע ובכל שירה – בהכל חפץ הוא לראות אך דבר אחד – את חלומו שלו.

בכל מעשי העולם, בכל מלחמות העולם, בכל רעיונות העולמות, בכל השאיפות והתקוות, בכל זכרונות העבר, בכל מושגיו ורצונותיו, בכל מקום שאיפתו אחת – לראות את חלומו שלו.

עולמו של הבורא הוא בעיניו מעשה אמן, שבו הוא רואה את יפעתה של נשמתו שלו, את קדושת לבבו פנימה, את גדולתו של רצונו העצמי.

 

להמשיך לקרוא