שיחות פילוסופיות

בשנת תרס"ג (1903) פרסם הרב צייטלין חמישה מאמרים, בצורה פחות או יותר רציפה, בעיתון "הצֹפה" הוורשאי. (אין מדובר בעיתון "הצופה" של המזרחי, שהחל לצאת בארץ בסוף שנות השלושים). מאמרים אלו – "שירה חדשה", "שיחות פילוסופיות", "אחד הרגעים המרים", "משֹעיפי לילה" ו"בעומק וברום" – יכולים להיקרא גם כיחידה ספרותית אחת, שעניינה הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של האדם בעולם.

מאמר זה, שכותרת המשנה שלו הייתה "ערכו החינוכי של הצער", הציג בתמצית את אחד הרעיונות המרכזיים במשנתו של הרב צייטלין, לפיו הסבל הוא גורם מרכזי בכינון המוסר. הרב צייטלין תוקף במאמר את הנחת היסוד לפיה רק מכוח אמונה גדולה ואופטימית בערכו של אידאל מסוים האדם מסוגל למצוא בנפשו כוח-מניע להתנהגותו המוסרית, וקובע בנחרצות שכל עשייה למען הזולת מקורה ברגישות מסוימת, שמתפתחת בנפש רק לנוכח צער, "בהתבוננות עמוקה במהות החיים ומרירותם". המוסר תלוי בהפיכת הנפש ל"נפש אוהבת"; האהבה מגיעה רק לאחר הרחמים; ואלו תלויים בהרגשת הצער והסבל:

"עבודה כזו צריכה ויכולה לצאת רק מתוך עבודה גדולה בנפש, מתוך התעמקות גדולה מאוד בגורלם הרע של בני האדם עד כדי הימלא רחמים לאין קץ עליהם, והרחמים לא רחמים עוברים וחולפים, כי אם רחמים המתהפכים לאהבה והתקשרות חזקה מאוד מאוד […] זאת תוכל לעשות רק האהבה הגדולה וההתבוננות הגדולה במהות החיים ומרירותם"

כבר בסדרת המאמרים "הרהורים", משנת תרס"א (1901), מוצגת השאלה הנוקבת – תוך ציטוט מ"האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי – כיצד יצליח האדם להגיע לידי אהבה, ותשובתו של הרב צייטלין היא: באמצעות התבוננות ממושכת בסבל ובכאב המצויים בחיים האנושיים: "האהבה נקנית, לפי דעתי, בעבודת נפש ארוכה, והאמצעי להגיע אליה הוא – מדת הרחמים". רק זו, לדבריו, תוליך אותו בהכרח לחמלה ולחיבור בלתי-אמצעי אל הזולת:

"כשהדעת מתרבה, מתרבה הסתכלותו של האדם במהותם של החיים והוא מבין את כל הצער שבהם, ורחמנותו מתרבה על כל בני האדם, לפי שבאמת אינם אלא סובלים. וכשהרחמנות מתרבה בליבו של אדם […] הוא מאחד את חייו עם חייהם, הוא מתרגל להביט על צרכיהם הם כעל צרכיו, הוא מתחיל לאהבה את בני האדם יותר ויותר"

הרב צייטלין מסתמך שם על דבריו של פאולוס (!) כדי להתריס כנגד האידאולוגיות והאידאולוגים, גם אלו של התנועה הציונית, כי "האהבה – זהו הדבר החסר לכל העושים והמְעַשים. מעולם לא נחלו על צער בני האדם וייסורי האנושיות".

לתוך מערבולת זו של סבל ואהבה, האופיינית לספרות הרוסית (לשם הגיעה בהשאלה ובשינוי סגנון ממשנתו של שופנהאואר) מושלך גם ניטשה. בסדרת המאמרים "הטוב והרע" קובע צייטלין שניטשה, בעיני עצמו, הוא פסימיסט עמוק המבקר את יתר הפסימיסטים בשל שטחיותם. בהמשך הוא מחלק את הספרות הפסימיסטית ל"פסימיסטים קיצוניים", מיואשים, ולפסימיסטים "שאהבתם מתגברת על הכל" – וכדוגמה לאותם פסימיסטים אוהבים הוא מביא את ראשוני הנוצרים, טולסטוי וניטשה. כריכה מפתיעה (או: מאולצת) זו של ניטשה עם דמויות אלו נעשתה כפי הנראה בהשראת תנועות שונות של "מבקשי אלוהים" ברוסיה, במפנה המאות.[*]

 

א.

חכמי המוסר שבכל דור ודור דברו די על ערך הייסורים בתורת המידות.

מה שדרשו הם שונה ממה שאנחנו דורשים בעניין הזה.

הם חפצים בהכנעת האדם, שפלותו ומיעוט דמותו. כשהם אומרים: "הייסורים מזככים", כוונתם העיקרית היא: הייסורים משפילים את גאון האדם; אנחנו, להפך, חפצים בהרמת רוח האדם, גאונו והדרו. ובכל זאת הננו מודים גם אנחנו, שהייסורים מוכרחים הם במצבים ידועים, שלפעמים לא רחוקות מגיע האדם לידי מדרגה גבוהה על ידי ייסורים. אמנם יש איש שהייסורים מדכאים אותו עד דכא, מקטינים אותו, משפילים אותו, מבזים אותו; אבל יש איש שהייסורים מגביהים אותו, מרוממים אותו, מטהרים אותו, מחכימים אותו, מגלים לפניו עולמות חדשים ושמים חדשים. "כה היא גם הלמות הפטיש: משברת את הזכוכית ומחזקת את העֶשֶת"…[1]

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

קנייני הרוח

את סדרת המאמרים החשובה "קנייני הרוח: מחשבות שלא בעיתן" פרסם הרב צייטלין מעל דפי "הזמן" בשנת תרס"ו (1906). באופן כללי, מדובר בביקורת נוקבת על האווירה המטריאליסטית ההולכת ופושה באירופה, ועל נטישת קנייני הרוח של האנושות. נפרשים בסדרה זו חלקים נרחבים ממשנתו הרוחנית והמוסרית של הרב צייטלין באותן שנים.

החל מאמצע המאמר עולה שאלה מרתקת ונוקבת: מדוע פילוסופים וסופרים גדולים אינם הוגים חיבה לתנועות חברתיות? מדוע הם כמעט תמיד פועלים באופן שגוי או גרוע בעניינים חברתיים?

"האנשים היותר עמוקים והיותר נשגבים שבעולם מתייחסים בלא חיבה יתירה לתנועות החברתיות, למהפכות החברתיות ולדעות החברתיות […] איני מתפלא על איזה סתם פילוסוף או איזה סתם מלומד […] מתפלא אני על בעלי המוחות והלבבות היותר גדולים, שהם הם כמעט תמיד מתנגדים לדעות פרוגרסיביות שונות ולדעות החברתיות הגדולות המניעות את האנושות […]

האמנם חסרים דווקא בני-עליה היותר גדולים הרגשת האמת והצדק? האמנם אין בלבם אהבה לבני אדם? […]

די רק להזכיר את השמות גתה, שופנהאואר, ניטשה, דוסטוייבסקי, טולסטוי. אלה הם לא רק פילוסופים גדולים ואמנים גדולים, אלא אנשים גדולים במובן היותר רחב והיותר שלם של המילים האלה"

התשובה לשאלה זו – בגוף המאמר.

לקריאה ולהורדה של הקובץ

קיצור תולדותיי

את הרשימה הזו פרסם הרב צייטלין בשנת תרפ"ח (1928), בכתב העת "כתובים", שיצא לאור בתל-אביב ביוזמת אגודת הסופרים העבריים, וכן ב"הדואר" של אותה שנה, שבועון ההסתדרות העברית של אמריקה, כחודש לאחר מכן.

רשימה זו המקור הראשי לתהפוכות שעבר הרב צייטלין בימי חייו. בדרך ציורית הוא מתאר את שנות ילדותו המלאות חוויה של דבקות, "הייתי ממש שקוע באינסוף […] העת הנפלאה ההיא אשר בה כמעט שראיתי את 'כח הפועל בנפעל', ומבעד ל'גשמיות הדברים, חומרים וממשם', ראיתי תמיד את 'הכח האלוהי השופע בהם בכל רגע ורגע'".

אולם לאחר מכן, אירע המשבר:

"לצערי הרב לא נמשך המצב ההוא זמן רב […] גברו עלי תאוות-נוער ותסיסות שונות, ביניהן גם תסיסת ההשכלה. נזדמנו לידי ספרי מאפו, סמולנסקין, יל"ג, שולמן ואד"ם כהן […] דתיותי הטבעית לא נתנתני לנפול, אבל מלחמה עצומה התלקחה בנפשי […]

במשך הזמן ההוא למדתי שפות ומדעים שונים, ומחשבתי הייתה שקועה בעיקר – בפילוסופיה. למדתי בעיון רב את ספרי הראב"ע, הרמב"ם, ר"י אלבו וכו' וכו', ומן האחרונים – ספרי הרמבמ"ן, שלמה מימון, רנ"ק ואחרים, ובעיון עוד יותר רב – ספרי שפינוזה, קאנט, פיכטה, הגל, שלינג, ועל כולם – ספרי הפוזיטיביסטים: קונט, ספנסר, דרווין […] נוספו לי לכל אלה ספרי המבקרים רבי-ההרס וגדולי הביקוש: פיסריב, טשרנישבסקי, דוברוליובוב, מיכילובסיקי, ועוד […]

נשמתי שאפה לאמונה ורק לאמונה, והביקורת והמדע הפוזיטיבי דחפוני לכפירה, ולכל הפחות – לספקנות קיצונית בענייני אמונה"

להמשיך לקרוא

מתהומות הספק והיאוש

המאמר "מהומות הספק והיאוש: על החתירה העצומה של לֶב שֶסטוב", מהמפורסמים שבמאמרי הרב צייטלין, פורסם בשני חלקים במאסף "התקופה", כרכים כ-כא, תרפ"ג-תרפ"ד (1923-1924). במאמר זה סוקר הרב צייטלין את חיפושי הדרך של שסטוב, הלא הוא יהודה לייב שוורצמן, שהיה פילוסוף ומבקר ספרות נחשב ברוסיה.

הרב צייטלין נפגש עם שסטוב פנים אל פנים בקייב בשנת תרס"ד (1904) – מפגש שהשפיע עליו עמוקות בכל הקשור לגיבוש עמדותיו. שסטוב, שמפעליו ההגותיים באותן שנים היו טבועים בחותם "האדם הסובל", שמע מהרב צייטלין לא מעט על החסידות, ואילו הרב צייטלין, בהשפעת שיחותיהם הערות על טולסטוי, דוסטוייבסקי וניטשה, שב להפוך ברעיון האלוהים.

שסטוב בקייב, תרע"ו (1916)

להמשיך לקרוא

ביקורת האדם

במאמר נדיר זה, שפורסם בשנת תרע"ט (1919) בקובץ "משואות – מאספים לשאלות הזמן לדברי עיון וספרות" שערך משה גליקסון (לימים עורך "הארץ"), מתייחס הרב צייטלין למפנה בחייו:

"לפני עשר שנים, ואני טרם אמצא את השער לעולמי שלי, הלכתי הלוך ותעֹה בעולמות אחרים, בעולמות זרים. צוד צדני אז בחבלי קסם גם עולמו הפנימי של ה"אדם העליון" – פרידריך ניטשה. עתה כבר יצאתי מן העולמות ההם. עזבתים, נטשתים, סגרתי את שעריהם בעדי. חי אני עתה את חיי הנשמה שלי בעולם, שאין בו מקום לכל אלה השאלות של רעל וארס, שמענות הן את נפשות המבקשים דרכים רק לעולם, לטבע, לבריאה, או ל"אני" שלהם – ולא לאלוהים"

למרות הנימה החריפה, הרב צייטלין שב והופך, ועוד יהפוך, בעולמו של ניטשה וב"אדם העליון" שלו.

כריכת המאסף

כריכת המאסף "משואות"

להמשיך לקרוא

פרידריך ניטשה

את סדרת המאמרים "פרידריך ניטשה: חייו, שירתו, פילוסופיתו", פרסם הרב צייטלין בהמשכים בירחון "הזמן", בין השנים תרס"ה-תרס"ו (1905-1906).

חברי מערכת עיתון הזמן

הרב צייטלין (שורה ראשונה, מימין) עם חברי מערכת "הזמן"

הרב צייטלין המשיך לכתוב על ניטשה בכל תחנות תקופות חייו, ומסכת הקשרים ביניהם מרתקת.

להמשיך לקרוא

יוסף חיים ברנר

את הרשימה הארוכה "יוסף חיים ברנר: ערכים וזכרונות", פרסם הרב צייטלין לאחר היוודע לו דבר הירצחו של ברנר, בשנת תרפ"ד (1922), במאסף הספרותי "התקופה".

מסכת הקשרים שבין הרב צייטלין לברנר הייתה ארוכה ומסועפת, כפי שגם ניתן לראות כאן. על מסכת זו עמד בהרחבה פרופ' יונתן מאיר במאמרו: "'תשוקתן של נשמות אל השכינה': בירור מסכת הקשרים בין הראי"ה קוק להלל צייטלין ויוסף חיים ברנר", ובמקומות נוספים.

לקריאה ולהורדה של הקובץ