הרהורי תשובה אחדים

בראשית שנת תרע"ה (סתיו 1914), כחודשיים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כתב ר' הלל צייטלין לאנשי עירו – ורשה – טור נרגש בשם "הרהורי תשובה אחדים" ("אייניגע תשובה געדאנקן"). ר' הלל – הוגה, סופר ופובליציסט, בשנות הארבעים לחייו, ששמו נודע ברחבי פולין; הרקע לטור – הפליטים היהודים הרבים שהחלו להציף את רחובות ורשה, כאשר החורף עומד בפתח.

את מוראותיה של תופעת הפליטים תחוש ורשה מיד עם פרוץ המלחמה. במהלך החודשים הראשונים יצטרפו ל330,000 היהודים המתגוררים בה עוד כ80,000 פליטים (עד לכיבוש הגרמני, כעבור שנה, מספרם יגיע לכ120,000) – יהודים מערי השדה, שהוגלו על ידי הצבא הרוסי הנסוג בחשד בגידה. "אלפי יהודים חסרי בית מושלכים בחוץ, בשעה שהקור הופך חזק יותר ויותר, ללא מקום בו יוכלו לחמם את עצמותיהם הקפואות", הוא יכתוב בתחילת חודש נובמבר בטורו הקבוע ב"דער מאמענט", ויחתום – "עשו כל שתוכלו". בנוסף, עקב הפסקת הסחר עם רוסיה, קריסת התעשייה ועזיבתם של רבים מעשירי העיר – יגבר מאוד שיעור המובטלים באוכלוסייה המקומית.

מצב חדש זה העסיק את ר' הלל משך כל תקופת המלחמה. ביומנו הוא תאר בהרחבה את העינויים והסבל שהיו מנת חלקם של אותם מגורשים:

"אכזריותם של הרוסים ונקמתם ביהודים גדלו אז לאין-שיעור […] גירושים כמעט מכל ערי פולין. גולים, נודדים, רעבים, קופאים בקור. המון נודד לערים הגדולות, ילדים וחלשים מתים בדרך. הבאים – לנים ברחוב. עלילות בלי מספר. יהודים נטבחים ככבשים […] פוגרום אחד גדול ונורא תוקף את כל ארץ פולין"

את המלחמה תאר ר' הלל מאז ומעולם כזוועה, אך את מלחמת העולם הוא ראה כ"גזרת כליה על האנושות". הוא לא היה שותף לתחושת הרוממות שאחזה במספר אנשי-רוח, ביניהם יהודים, שראו במלחמה זו הזדמנות לתחייתה של אירופה והאנושות כולה. ביומנו תאר את כל אותו "מחזה נורא […] המהפך את האנושות כולה לגלי-פגרים ולגלי-קברים", ואף תהה בקול רם –"האמנם יצא כל העולם מדעתו?…".

 

* * *

האוטוביוגרפיה הקצרה שכתב ר' הלל בערוב ימיו ("קיצור תולדותיי") גרמה למספר רשמים מוטעים. בין היתר, היו שהסיקו ממנה כי במהלך שנות המלחמה הראשונות הסתגר ר' הלל בד' אמותיו ועסק אך ורק בתפילה ובלימוד קבלה – בהסתמך על דבריו-שלו: "בשנות תרע"ד ותרע"ה שרוי הייתי כמעט באותו המצב של אכסטזה שנמצאתי בו בראשית הכרתי את החב"ד. הגעתי אז כמעט למדרגת 'חוזה חזיונות' […]". ברם רפרוף בעיתונות היומית בוורשה מעלה תמונה כמעט הפוכה. ר' הלל הפך פעיל בשדה החברתי, שהשתתף והביע עמדה בכל נושא שעלה על הפרק. מאמריו המשיכו להופיע בקביעות לאורך כל שנות המלחמה, ואף בקצב מוגבר – כשלוש מאות (!) טורים ומאמרי דעה בתקופה בת כארבע שנים.

כשנה לאחר פרוץ המלחמה, בקיץ של שנת תרע"ה (1915) נפלו לידי הגרמנים חלקים נרחבים של פולין, ובראשם ורשה. הכיבוש הגרמני חולל תפנית במרקם החיים של יהדות פולין, שהייתה נתונה עד אז לאבסולוטיזם הפוליטי של הצאר הרוסי. שחרורה של פולין איפשר לראשונה עריכת בחירות לוועד הקהילה, כמו גם למועצת העיר והמדינה. הוענקו גם רשיונות פעולה לארגונים חברתיים, איגודים מקצועיים ואגודות תרבות.

ר' הלל שקע ראשו ורובו בצרכי ציבור. הייתה זו מערכה רחבת-היקף על זהותה של יהדות פולין, שהתנהלה לצד המערכה על תנאי החיים הפיזיים. הוא נטל חלק בייסוד הסתדרות המורים היהודים בוורשה; בהקמת "אגודת הסופרים והעיתונאים"; בכתיבת תכניות לימוד לבתי ספר ואף בהוראה בסמינרים. הוא מצא די זמן גם לערוך את "המילון האנציקלופדי היהודי הראשון", שכרך ראשון שלו יצא לאור בוורשא בשנת תרע"ז (1917).

הרב צייטלין, שנות העשרים. "אנו מבקשים חסדים – ואיך נוכל לקבלם כאשר אנו-עצמנו נותרים כבדי-לב וקרירים נוכח אחינו הסובלים?"

מוסדות השלטון (אליהם נבחרו גם נציגים יהודיים) דנו בדבר הסדרת מוסדות החינוך היהודיים ותקצובם, והחלו צצות שאלות רבות בדבר המבנה הרצוי של המוסדות, שפת ההוראה, הפתיחות לתרבות הכללית, שאלת הלאום (גרמניזציה, פולניזציה או חיזוק התרבות היהודית) וכן הלאה. ר' הלל כתב על כך מספר סדרות מאמרים מקיפות, בזו אחר זו. רוב הילדים היהודיים בוורשה לא ביקרו בבית ספר בצורה מסודרת, ודאי לא בבית ספר תיכון. הוא קרא להקמת רשת חינוך יהודית-לאומית משותפת לכלל המפלגות, שלא תיפול לדרישות הקיצוניות של החרדים מכאן והמתבוללים מכאן. תכנית הלימודים שכתב כללה לימודים מסורתיים לצד לימודים כלליים, והקניית השפה העברית לצד שימוש ביידיש כשפת היום-יום.

גולת הכותרת בפעילות חברתית זו היא חלקו החשוב של ר' הלל בייסוד ובהובלת התנועה הפולקיסטית, ה"יידישע פאלקס-פארטיי", בשנת תרע"ו (1916). יושב ראש התנועה היה נח פרילוצקי – מייסדו של ה"מאמענט" וידידו של ר' הלל, ורוב-ככל מנהיגיה היו אינטלקטואלים יידישיסטים שדגלו באוטונימיה לאומית-תרבותית של היהודים בפולין. התנועה נאבקה בתקיפות על זכויותם הלאומיות והאזרחיות של היהודים ברחבי פולין, כאשר ה"מאמענט" משמש לה ביטאון חצי-רשמי, ואף הפכה מאוחר יותר למפלגה שיוצגה ברשויות המקומיות ובבית המחוקקים הפולני.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מן המציאות ולמעלה

בשנת תש"ל (1970) זכה אהרן צייטלין, בנו של הרב צייטלין, בפרס ניומן לספרות ושירה. לרגל הזכייה, התראיין לרחל איתן עבור כתב העת "בצרון". לצד תובנות בשירה, ספרות ואף פאראפסיכולוגיה – תאר בצבעים חיים את דמותו של אביו.

אהרן הִרבה לכתוב אודות אביו. רשימות זיכרונותיו התפרסמו מעל דפי "הצופה" ובמבואות הספרים שההדיר. הוא אף הקדיש לו לא מעט שירים (בין היתר, הפואמה המפורסמת "אבי"). בשיר נוסף, מפורסם פחות, הוא קונן על "דור שוכח אבות":

בְּצֵל אָבוֹת ׀ אהרן צייטלין

אָהַבְתִּי לִשְׁמֹעַ אוֹתְךָ מְדַבֵּר עַל הָאֲבַ"ד.
בְּדוֹר מְעוּט מוֹרָשָׁה. רַב-יְתוֹם, דּוֹר שׁוֹכֵחַ-אֲבוֹת.
שִׁבְחֵי דּוֹר-תּוֹרָה תְּסַפֵּר, עוֹלָם הָלַךְ-וְלֹא-אָבַד,
קַיָּם בְּמוֹ אַהֲבָתְךָ וּבְיִרְאָתְךָ, יִרְאַת הַכָּבוֹד.

חוֹמֵד צֵל-אָבוֹת אַקְשִׁיב, נִין לָאֲרָיוֹת שֶׁל חַבָּ"ד,
לַסִּפּוּרִים שֶׁבְּפִיךְ עַל גְּדּוֹלֵי מִתְנַגְּדִים (מָה רִיבוֹת
עָבַר – וַאֲבוֹתַיי וַאֲבוֹתֶיךָ הִשְׁלִימוּ בָּעַד) וְעַל אוֹדוֹת
אָב גְּאוֹן-תּוֹרָה-וּמִדּוֹת, צַלְמוֹ מִדְּבָרְךָ לִי נִבָּט.

נָשְׁמוּ אֲוִיר מְרוֹמָם הָאָבוֹת הַשָֹּשִֹּׁים עֹל מִצְווֹת,
חִשְׁבוּ חֶשְׁבּוֹן עוֹלָמָם, שָׂמוּ נַפְשָׁם מֵרַכָּבוֹת-
אֵל-אֶל-חַי-הַכָּבוֹד וְיָכְלוּ לַשָּׂטָן הַמְּזַהֵם.

בָּרוּךְ הָאִישׁ, בְּדָמוֹ חַי עוֹד זִכְרָם וּפוֹעֵם!
אַחַת יוֹדַעַת נַפְשִׁי: סוֹף שׁוֹכְחִים לַאֲבֹד.
וְרַק זוֹכְרֵי אָב שָׁמַם יִנוֹן. הֵם יִירְשׁוּ אֶרֶץ, רַק הֵם.

אמונתו של אהרן, במידה וניתן לכנות כך את שיחו-ושיגו, עברה כמעט בבלעדיות דרך דמותו של אביו ("רק עת דמותך אזכרה אבא […] ושבה אליי האמונה"). כך גם בפרקי הראיון להלן, מהם עולה הרושם העז אותו השאיר הרב צייטלין על בנו, כמו גם מספר קווים לדמותו כאיש רוח ואיש ציבור בוורשה שלפני המלחמה.

הראיון המלא פורסם מחדש בכתב העת "דחק", כרך ו.

 

[…] מיהו לגבי אהרן צייטלין הטיפוס היהודי האמיתי? טולסטוי הוא לגביו הגוי הגדול, אביו, הלל צייטלין, הוא היהודי הגדול. ה"איבער-יודע".

– ולא משום שהיה אבי. בהיותי ילד, כשראיתי רק את קצות דרכיו, ידעתי כי היה אדם גדול. "אני ידעתי איש משורש נביא – היה זה אבי", כתבתי באחד משירי. שלום אש אמר פעם, כי אילו ביקש לכתוב רומן על מייסד כת, היה כותב על הלל צייטלין. אבי היה ההיפך הגמור ממני – איש קומה ותמיר. היה לו זקן שחום כעלי סתיו – הזקן היהודי היפה ביותר בפולין – וכשהיה הולך ברחוב ציירים ופסלים היו מעמידים אותו ומבקשים לציירו. היו לו עיניים מופלאות בעלות גוון כחול, אבל חם, עיניים שמבטן חודר ומכירך מיד, מפיקות חסד ורחמים. שניאור וברקוביץ כתבו עליו כי עיניו "מחציתן בכתה ומחציתן צחקה". כשהיה עובר ברחוב נלבקי, היה כל הרחוב משתתק. אבי היה אומר לי: "אם רצונך לאהוב בני-אדם החל ברחמים עליהם, והשאר יבוא ממילא". ועוד היה אומר: "רוב האנשים רואים את האחוריים של בני האדם, ולא את נשמתם". כאשר אמר ביאליק לדרויאנוב: "כמה הייתי רוצה לראות נביא אמיתי בעיני", ענה לו האחרון: "האם אינך מכיר את הלל צייטלין? כאשר הוא נושא נאום הינך שומע קולות וברקים של סיני".

אבי היה כותב בעיתון "מאמענט" בוורשה, אבל הכתיבה לא היתה לה חשיבות עליונה לגביו – העיתון היה בידיו כלי לעשות חסד עם הבריות – שלושה מאמרים בשבוע, לפי החוזה, כשכיר-יום. העיקר היה לגביו ההתעמקות ביהדות, בקבלה. אנשים צעירים היו באים לביתו לקנות תורה מפיו. יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, היה תלמידו של אבי. באוטוביוגרפיה שלו כתב שדה כי בהיותו ילד, לאחר פרעות קישינוב, שמע את צייטלין בוכה בלילה: "אלוקים, מה אתה רוצה ממני?" כשהיה חלוץ היה יצחק שדה שולח מכתבים לרבו. הלל צייטלין כתב לו אז: "אתה עושה שם בארץ דבר גדול ונורא, אבל הייתי רוצה שנשב ונלמד קצת גם, 'תניא' ו'מסילת-ישרים'".

על הספרות אמר לו פעם אביו: "למה לך להיות סופר? הספרות הינה דבר חיצוני. צריך שתעסוק בדבר יישובי. הספרות אינה חלק אינטגראלי מן התרבות שלנו. היהודים זקוקים לארץ, לחידוש האמונה. אבל ספרות? זוהי מתכונת זרה. אצלנו התחילה הספרות מימי מנדלסון – להיות ככל הגויים. יהודה הלוי הוא 'הכוזרי' ולא שירת האהבה שלו". ועוד אמר: "האם ישאל אותך האלוקים לאחר מאה ועשרים, אם היית משורר גדול? לא. הוא ישאל אותך שאלות אחרות לגמרי. כל החיים הארציים הינם חיי התכוננות".

להמשיך לקרוא

משֹעיפי לילה

בחורף של שנת תרס"ג (1903) רעשה העיתונות היהודית ברחבי העולם. במוקד הדיווחים עמדה הקהילה היהודית במרוקו והסכנה שריחפה מעל ראשה, בפרשה היסטורית שירדה משום-מה לתהום הנשייה.

בראשית אותה שנה דווח על מורד מקומי שמתסיס את שבטים שלמים, בּוּ-חְמַרה שמו, כנגד הסולטן, מולאי עבד-אל-עזיז. העילות הרשמיות היו נטיותיו המופרזות של הסולטן לאופנה ולטכנולוגיה האירופאיות, אופיו האכזרי, ואחיזתן המתרחבת של ספרד וצרפת באוצרות הטבע של המדינה תוך ניצול המקומיים. המרד נשא אופי דתי, "מלחמת קודש". הסולטן שילח כנגד בוּ-חְמַרה את צבאו, אך זה ניגף פעם אחר פעם למרות נשקו המתקדם. בּוּ-חְמַרה לא היסס להשתמש בהרג ועינויים כדי להטיל את חיתתו על ערים וכפרים בכדי שאלו יתמכו בו, ויהודים רבים נפלו קרבן להתעללויותיו.

מצבם של היהודים במרוקו גם קודם לכן לא היה מזהיר. עיתון "הצופה" הוורשאי דווח על למעלה ממאה אלף יהודים הנמצאים במרוקו במצב של רדיפה מתמדת:

"בכל שנה ושנה תבואנה אלינו שמועות מבהילות ומחרידות על אודות המצב האיום של היהודים במרוקו. ובפרט של אלה היושבים בפנים הארץ […] בערים הם כלואים, בתוך חומת הגיטו הצר; הם נושאים אותות של קלון על בגדיהם השחורים והמיוחדים; אסור להם לרכב על סוס, לשים נעלים על רגליהם מחוץ לשער הגיטו […] בתי כלא מיוחדים מוכנים להם, מיני בורות אפלים מתחת לארץ, אשר שם יֵענום בלי רחם"

אולם בשנת תרס"ג החלו להגיע ממרוקו דיווחים בלתי פוסקים על רציחות. ב"הצפירה" נכתב מאמר ארוך בו הלין הכותב על כך שבימי הביניים טרחו לפחות לרשום את שמות כל המומתים בפרעות, ואילו כעת שומעים רק מספרים – "שמונה נרצחו במרוקו", "עשרה נרצחו במרוקו", "שניים נרצחו במרוקו".

באותו חורף הגיע המרד לשיאו, ובּוּ-חְמַרה צר על העיר פֵס, שם שהה הסולטן. חיילים מספרד, צרפת ובריטניה הועמדו בכוננות בנמלי מרוקו. הקהילה בפולין חרדה לגורלם של עשרים אלף יהודי פֵס. "כל המוחות מבולבלים, כל העיניים נטויות כמעט רק למרוקו". הגיעו שמועות סותרות. היו שטענו שהעיר כבר נכבשה ו"יהודים לאלפים התחברו למורדים", בעקבות איום מיידי במוות, היו שטענו שהסולטן חשד ביהודים בשיתוף פעולה, ופנה כנגדם. ב"השקפה" דווח על אלפי יהודים שבורחים לברזיל. י"ל פרץ כתב רשימה-קינה ספרותית בשם "מי ישחוט", אליה התייחס גם הרב צייטלין:

"ישראל ואורייתא חד. לפנים היה הקב"ה מחזיר על כל אומה ולשון עם תורתו ולא קיבלוה; והיום מחזיר הקב"ה על פתחי כל האכסניות המדיניות שבעולם עם בנו יחידו, ואין דורש ואין מבקש […]
ובמרוקו מרד. והמורד ידו בעורף המושל הסולטן, ונס הסולטן לפֵס ויסגור את העיר…
ובעיר וגם בכל המדינה ישנם יהודים, יהודי מרוקו, והיהודים הללו מוטלים בספק, בספק ספקא! […]
מי יודע אם יגאלו או ישחטו?
ואם ישחטו, מי יודע על ידי מי?
על ידי הסולטן המוכה, או המורד במלכות המכה, ואולי על ידי שניהם?"

יהודי פֵס ניצלו באותה שנה (אך לא יהודי תָאזה, דֶבְּדוּ ועיירות אחרות). המרד דוכא סופית רק כעבור שש שנים, בשנת תרס"ט (1909). בּוּ-חְמַרה הושלך לאריות, לוחמיו הוצאו להורג במיתות משונות. פרשה זו הייתה אחד הזרזים הגדולים לאחיזתה של צרפת במרוקו (ואף לעלייה של מספר משפחות חשובות ממרוקו לישראל). בשנים אלו ואף לאחריהן נמשכו הרדיפות לסירוגין, עד לתְריתֵל, סדרת הפרעות שנערכה ביהודי פֵס בתחילת חודש אייר שנת תרע"ב (1912).

להמשיך לקרוא

בפתחנו את ספר התנ"ך

בשנת תרפ"ג (1923) שימש הרב צייטלין למשך תקופה קצרה עורך ביטאון "המזרחי" שיצא לאור בוורשא. לצד עבודת העריכה, פרסם בו הרב צייטלין מספר רשימות קצרות. כאשר החל בעבודה זו, פורסם בעמוד הראשון של הביטאון גילוי דעת אופייני:

"עבודתי ב'המזרחי' היא ספרותית ורק ספרותית. לא נכנסתי בברית ההסתדרות של 'מזרחי' ונשארתי בלתי מפלגתי כבראשונה. אם אביע בשבועון מעת לעת מחשבות ודעות ברוח ה'מזרחי', הרי זה רק משום שהשקפותיי הפרטיות (כגון: ההשקפה על לאומיות ישראל, שאי אפשר לה בלי דת, ועל ארץ ישראל, שהיא לא רק ארץ אבות סתם, אלא גם ארץ קדושה, וכדומה), הן קרובות בבחינה ידועה אל ה'מזרחי', ועד כמה שהן קרובות אביען ב'המזרחי'. הרי זה רק קרוב בדעות, אבל לא התאחדות והתכללות…

ביחוד אני נשאר בלתי-מפלגתי ובלתי תלוי ב'מזרחי' בכל הנוגע לפוליטיקה בגלות ולציונות מדינית. אחריותם של כל הדברים אשר יודפסו בעניינים אלו בשבועון היא על ההסתדרות ולא עלי, העורך הספרותי"

הרשימה "בפתחנו את ספר התנ"ך: שורות אחדות לשבת נחמו" התפרסמה בי"ג באב תרפ"ג (1923), והרב צייטלין הביע בה את יחסו המורכב אל התנועה הציונית, שידע עם השנים מעלות ומורדות. הרב צייטלין לא חדל לכתוב אמנם על הסבל ועל הצורך בהטבת מצבם החומרי והכלכלי של יהודי מזרח אירופה, אך לא פחות מכך ראה את פתרון המצב ככרוך בתחייה רוחנית עמוקה של העם. כשנה לאחר מכן הוא יכתוב לתלמידו משכבר הימים, יצחק שדה: "ואני כאן בתוך הגולה ואתה יושב בירושלים עיר הקודש וסובר כי בחציבת אבנים לבד וכדומה עושים כל מה שצריך לעשות עתה. חציבת אבנים ובנין בתים בארץ ישראל דבר נורא ונפלא הוא, אבל צריך להסיע אבנים גם לבנין אחר לגמרי, לבנין מקדש של מעלה השוכן בתוך הנשמות שצריך לעדן אותו ולטפחו".

בשנת תרצ"ו (1936) יפרסם הרב צייטלין את החוברת "דממה וקול: הגיונות, תוכחות, גלויי-נשמה וכסופי משיח", ובה, במבט לאחור, ביקורת נוקבת על מנהיגי העם – הפוליטיקאים, הרבנים, עסקני המפלגות, הפובליציסטים – שהיו עסוקים במאבקי-כח והבטחות שווא, ולא הצליחו להיטיב במאומה את מצבם של היהודים:

"העמים המנצחים השיבו לעמי את שכרו. נתנו לו פיסת נייר כתוב ביד אחד הדיפלומטים האנגלים, הבטחה לייסוד 'בית לאומי לעם ישראל' […] הציונים צלצלו בכל הפעמונים שבעולם לפרסם את השטר ההוא, שרו שירי תהילה רבים לממשלה הבריטית […] ה'הצהרה' – כפי שקוראים לשטר עם השובר גם יחד – לא הכניסה שמחה בלבי, כי לא זו היא הגאולה אשר אליה אני מתפלל ולה אני מצפה, ואף גם זכר לגאולה ההיא אין בה, כל עוד שתהיה רק הבטחה דיפלומטית תלויה באוויר.

ואולם אחר אשר נגמרה מלחמת העולם, בהיווסד חבר הלאומים אשר אישר וקיים את ההצהרה בסאן-רמו, גבר בי החפץ על ראוּת הבינה הביקורתית, וכאשר קראו אז את ההלל בהרבה בתי כנסיות ובתי מדרשות, שרתי גם אני את שירת 'אתא בוקר' [=הגיע הבוקר, הגאולה] וגם נאמתי נאומים על 'אתחלתא דגאולה'.

אבל לא ארכו ימי שמחתי אלה, כי במהרה ראיתי את טעותי. באו ימי הפרעות הראשונים בארץ ישראל וה'פירוש' הידוע של ה'ספר הלבן'. נראה בעליל התרמית הגדולה של הדיפלומטיה"

הפרעות בארץ ישראל – בהם נהרג בשנת תרפ"א (1921) ידידו יוסף חיים ברנר – התחדשו בשנת תרצ"ו (1936) עם פרוץ "המרד הערבי הגדול". את אזלת היד תלה הרב צייטלין במטריאליזם המודרני שפשה בעם, שהוביל לניוון הרוח. באותה שנה הוא יכתוב באופן אישי וחריף אף יותר אל יעקב יוסף הוז, שישב בארץ ישראל, בנוגע ל"גאולה" ולאופייה:

"הולכים ונעשים דברים נוראים בעולם כולו ובארץ ישראל, ואנחנו, בני ישראל, איננו מוכנים כלל וכלל לזה. כי מורינו המודרניים הורונו תמיד: לך אסוף, לך קבוץ, לך כבוש, ולא שמו לב אף לרגע לכתוב: "אם ה' לא יבנה בית' וגו', ולכתוב הנורא 'המה יבנו ואני' וכו'. כי למה נשלה את עצמנו? כל השירות והזמירות ששרו ל'גאולה' ול'תחיה' בארץ ישראל כל משוררנו החילוניים, ואף גם הגאון והמקובל הרב קוק זצ"ל שר שירה זו ולימד תמיד שזו זו היא הגאולה, וכל הנמצאים בין הבונים בארץ ישראל כולם קדושים וכו' וכו' – הייתה האמת האובייקטיבית אחרת לגמרי […]

ואקצר ואומר: גם אלה גם אלה שגו. היה הייתה פקידה גדולה, ואם היו באים לארץ אלה שצריכים היו לבוא, בוודאי שלא היו נעשים כל אלה המעשים האיומים, שנעשו בשנת תרפ"א ותרפ"ט ועתה בשנת צרו"ת"

ברם ברשימה זו צייטלין אינו מחפש אשמים אלא להתמודד עם הייאוש – באמצעות נבואות הנחמה שבתנ"ך.

 

חטאנו בכפליים, ולקינו בכפליים, והנחמה? גם הנחמה באה בכפליים, אבל איֶהָ?

היה היו לנו נחמות גדולות בשנים האחרונות, אף כי הבהלות והייסורים גדלו ורבו עליהן, על הנחמות ההן, אלפי פעמים. יצאה בת קול של הממשלות התקיפות ואמרה: שובו בני ישראל לארצכם!

יצאה בת קול זו ועדיין אנו רחוקים מארצנו ואין אנו יכולים לא "לראות ולהשתחוות" ולא לעשות, לעבוד ולפעול בארצנו כחפצנו.

באשמת מי נעשה הדבר הזה? רבים הם האשמים. רבים לאין קץ הם הסנבלטים של עתה. אשמות הן גם הממשלות התקיפות עצמן, אשר מצד אחד אמרו לנו "שובו לגבולכם", ומהצד השני לא נתנו לנו את הכח ואת היכולת לשוב. אשמים הם שכנינו בארץ ישראל ועוד יותר אשמים הם אותם המגרים אותם בנו ומשסים בנו את האלמנטים היותר רעים שבהם. אשמים גם אנחנו, אשר לא נענינו לקול הקריאה הגדולה הזאת בכל אותה הקדושה ובכל אותו התוקף הדרושים. לא עשינו מה שעשו "שבי הגולה" בימי עזרא ונחמיה. אשמים הם גם העומדים בראשי התנועה, כי היו לישראל רק לפוליטיקאים ולא לעזרא ונחמיה, אף ששמם הם מזכירים תמיד…

אבל לא לבקש אשמות יצאנו הפעם, אף לא לבקש את האשמים, כי אם להגיד את אשר ידוע לכולנו: יאוש נורא מתגנב עתה אל לב רבים אשר רק הצהרתו של בלפור, ובכלל ההצלחות הדיפלומטיות הביאו אותם או השיבו אותם לציון. אנו, אשר תקוותנו קשורה באלפי שנות ההיסטוריה שלנו; אנו הבאים בכח היעודים הקדושים של נביאנו; אנו הבאים בתוקף הבטחתה של התורה "ושב ה' את שבותך" וגו'; אנו היודעים, כי סוף סוף תשובה השכינה ועַמה עִמה לציון – אנו רק מצטערים שעבודתנו בארץ ישראל אינה מתקדמת באותה המידה שצריכה הייתה להתקדם, אבל ליאוש אין כל מקום בלבנו. אם לא חדלנו להאמין ולקוות בעת שישבו בארץ ישראל רק מתי מספר של זקנים ומקבלי חלוקה, על אחת כמה וכמה שלא נחדל מהאמין ולקוות עתה, בהיות לנו בארץ ישראל גם קולוניות [=מושבות] פוריות, גם חלוצים אמיצי כח, גם תעשיה יהודית, גם מסחר יהודי, גם עיריות כ"תל אביב", גם צלה של איזו אוטונומיה יהודית, אף כי מכל אלה עוד רב הדרך אל "הבית הלאומי" המובטח לנו מאת תקיפי עלמא הדין…

להמשיך לקרוא

תשוקת החלוצים

לפני שנה הלך לעולמו בגיל יחסית צעיר בעז נוימן, חוקר ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. השורות הבאות לא נכתבות מתוך היכרות אישית, אלא מתוך מעקב מרחוק אחר מחקריו השונים.

בתמצית ניתן לומר שהאיש היה אמן בתיאור מרחבים. בעבודת הגמר שלו לתואר שני – "כיצד מתו באושוויץ? המוות באושוויץ כמוות מכוער", הציף נוימן את השאלה המורכבת – ההייתה השואה אירוע ייחודי בהיסטוריה, "פלנטה אחרת", או שמא רוע רצחני שכבר ידעה ההיסטוריה דוגמתו. נוימן בוחן תחילה את מושג המוות עצמו: מבחינה פיזיולוגית, כל סוגי המוות זהים זה לזה; מוות הוא בסופו של דבר סיום החיים. אולם מבחינות אחרות יש הבדל בין מוות למוות, בין "מוות יפה" ל"מוות מכוער". כאשר האדם כלל אינו מודע לכך שהוא הולך לקראת מוות, כאשר אין לו זהות ברגע המוות, כאשר המוות כלל אינו ממוקם בסביבת חייו של הקרבן או כהמשך אליהם, כאשר האדם כלל אינו לוקח חלק בנסיבות מותו – מדובר ב"מוות מכוער".

אך יתירה מכך. נוימן מתעכב על המוות, שוהה בתיאוריו השונים, ומסיק שאושוויץ הייתה מרחב שבו המוות היה מצב הקיום, ואילו החיים היו אנומליה. זו הייתה נקודת המבט וההתייחסות הן של הקרבנות והן של הרוצחים. משום כך האלימות שהופעלה באושוויץ לא הייתה ברוטלית, אלא מנטלית: האדם היה מת מראש, המוות היה מצב הקיום אליו הוא הושלך ברדתו מן הרכבת. טיעונים אלו פותחו לאחר מכן בספרו "ראיית העולם הנאצית: מרחב, גוף, שפה".

בספרו "תשוקת החלוצים" שיצא לאור בשנת תשס"ט (2009) פנה נוימן לחקור את המרחב הישראלי של ראשית הציונות. כך הוא פותח את ספרו:

"במהלך השנים למדנו, ישראלים ופלסטינים כאחד, כי מקורות הסכסוך בינינו בגורמים פוליטיים, כלכליים, אידאולוגיים והיסטוריים-דתיים: העליות היהודיות לארץ ישראל, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, גירוש הפלסטינים והנכבה, ניצול כח העבודה הערבי הזול על ידי היהודים/הישראלים, ציונות מול ערביות, יהדות מול אסלאם, סילוקה של הגר מבית אברהם… במהלך השנים הציעו חוקרים ויוצרים מתחומים שונים – סופרים, אנשי רוח, היסטוריונים ואחרים – הסברים המשלבים כך או אחרת את הגורמים הללו […]

מקורו של ספר זה ב'תחושת בטן', ולפיה אם אנו מבקשים להסביר הפגזות ממטוסים ואוטובוסים מתפוצצים, הדיונים הפוליטיים, הכלכליים, האידאולוגיים, ההיסטוריים-הדתיים אינם מספקים. יש כאן עוד 'משהו' שלא קיבל עדיין את ביטויו במחקר. אותו 'משהו' אכנה 'תשוקה'. תשוקתו של כל צד אל המקום הזה. תשוקות אשר ההתנגשות ביניהן היא שהובילה ועדיין מובילה אותנו אל האבדון. להופעותיה ההיסטוריות של התשוקה לארץ ישראל אני מבקש לייחד ספר זה"

את ראשיתה של התשוקה מאתר נוימן בתקופת החלוצים. העליות הראשונות לארץ היו "עליות מעצבות" – למרות היותן מיעוט זניח – משום שהן עיצבו את החוויה הקיומית ששמה "להיות בארץ ישראל". הסוציאליזם של ראשית היישוב – כך נוימן – הושפע בסופו של דבר השפעה מכרעת דווקא מחוויה קיומית זו (עמ' 19):

"הם שקבעו את המסגרות השונות שלתוכן נוצק ה'קוד' לכל מה שאנו מזהים כיום כ'ציונות': אדמה עברית, עבודה עברית, שמירה עברית, שפה עברית ועוד. החלוצים היו למעשה הראשונים שעיצבו את החוויה הציונית הארץ ישראלית בכל הקשור למרחב, לגוף ולשפה העבריים. במידה רבה מהווה העולם החלוצי את הרגע המכונן של הציונות הארץ ישראלית […]

כשאנו, היהודים/הישראלים, מביטים בארץ ישראל אנו מתבוננים בה במידה רבה בעיני החלוצים. כשאנו חשים אותה בגופנו וברוחנו אנו חשים אותה במידה רבה דרך תחושותיהם. אנו מחוברים אל האדמה ומתקשים לוותר עליה בגלל החיבור שלהם לאדמה. הזמן הארץ ישראלי שעל פיו אנו חיים הוא במידה רבה הזמן המיתי שאותו הגדירו במעשיהם. כשאנו מדברים עברית אנו מדברים את שפתם. כשאנו אוהבים את ארץ ישראל אנו אוהבים אותה במידה רבה דרך אהבתם. וגם כשאנו מוכנים למות בשבילה אנו מתים במידה רבה את 'המוות היפה' שהם מתו או למצער היו מוכנים למות למענה. תשוקת החלוצים לארץ ישראל היא השכבה ה'ארכיאולוגית' של תשוקתנו אליה"

אותה "תשוקה" חומקת שוב ושוב מהמחקר, שרואה בציונות תופעה חברתית-כלכליות או אידאולוגית-דתית. על פי התיאור החברתי-כלכלי, הטקסטים מלאי הלהט של החלוצים היו רק כיסוי לאינטרסים ולמאבקים שעמדו בבסיסם. על פי התיאור האידאולוגי-דתי, אותם טקסטים באו לענות על צרכים רעיוניים ופסיכולוגיים קודמים, כגון הרצון להחליף את דמות היהודי הגלותי. נוימן מציע להתעכב על התשוקה עצמה, ולהבין אותה כדבר-מה העומד לעצמו. תוך שלילת האופציה הפסיכואנליטית לניתוח הציונות, הוא קובע (עמ' 82):

"התשוקה יודעת רק דבר אחד – להשתוקק, לייצר. וכך אני מבקש להבין את תשוקת החלוצים לארץ ישראל. כך, לדעתי, ראוי לתאר אותה, כתשוקה משתוקקת הנעדרת כל סיבה או תכלית, כתשוקה משתוקקת שאינה 'צורך' ביולוגי או 'רצון' חברתי"

סתמיות זו של התשוקה היא מקור חוזקה של הטענה המובעת בספר – החוליה החסרה בהבנת הסכסוך היהודי-ערבי – אך גם הנעלם הגדול שלא בא על פתרונו. נוימן מפטיר אמנם בחצי משפט כי אל הגדרת החלוציות "יפעפעו ברבות הימים מושגים דתיים רבים בגלגוליהם החילוניים" אך לא מתעכב כלל על שאלות היסוד של אותה "תיאולוגיה פוליטית" שלו: כיצד נוצרה אותה תשוקה, באיזו מידה היא נשמרת כיום, והאם ניתן יהיה להסתדר בלעדיה?

אפשר לתלות נעלם זה בצניעותו של האיש, שהעדיף לשהות במרחב במקום לקפוץ למסקנות.

לראיון בעקבות הספר

הרב צייטלין בגטו וורשה

מאמרי זיכרון רבים נכתבו על הרב צייטלין במרוצת השנים, ביניהם גם תיאורים שונים בדבר שנותיו האחרונות ואף ימיו האחרונים בגיטו וורשה. להלן שלושה מביניהם.

שרגא בר סלע הקדיש לתקופה זו את הפרק האחרון בספרו "בין סער לדממה".

כיצד מת הלל צייטלין על קידוש השם

ד"ר הלל זיידמן, דבר, 5/11/1946

בזמן האחרון נפוצו באמריקה שמועות שווא על מסיבות מותו של הלל צייטלין. כאדם שחי במחיצתו בימים ההם, אני רואה לי לחובה לקבוע את הפרטים הנכונים על מותו של אחד הגדולים בין הסופרים היהודיים בפולין.

בבוא השואה של חורבן וורשה, סודר צייטלין על ידי כלתו (אשת אהרן צייטלין) כפקיד במחלקת המסים של הקהילה, בכוונה להצילו על ידי כך מגירוש. אחרי כך, כשגם על פקידי הקהילה עברה הכוס, סבורים היו כי החולים הנמצאים בבית החולים יישארו בוורשה, והלל צייטלין הוכנס לבית חולים ברחוב לאשנו ואח"כ לבניין בית הספר ברחוב סטאווקי.

הלל צייטלין נמצא בבית החולים מהעשירי באוגוסט ועד האחד-עשר בספטמבר 1942. הרופאים ד"ר שטיין וד"ר וואהל עשו את כל המאמצים להצילו והסופר ישב ועיין כל הזמן ב"זוהר".

בערב ראש השנה שחל באחד-עשר בספטמבר 1942 הוציאו הנאצים את כל החולים להשמדה בטרבלינקה. כשבאו להוציא את הלל צייטלין מצאוהו עטוף בטלית ותפילין וכך יצא לדרכו האחרונה.

כשנודע בקהילה כי צייטלין הוצא, נעשו מאמצים גדולים להצילו. כלתו, שמלאה תפקיד חשוב בקהילה ושהיו בידה תעודות מהקונסוליה השוויצית על סמך רישיון כניסה לאמריקה שהמציא לה בעלה, יצאה למחנה הריכוז כדי להציל את צייטלין. גם חבר מועצת היהודים אברהם וולפוביץ השתדל בדבר, אולם ללא הועיל.

הלל צייטלין הוצא לטרבלינקה באחד-עשר בספטמבר, עטוף טלית ותפילין ושפתותיו ממללות פסוקים ומאמרים.

כל זאת אני קובע בהסתמך על ידיעתי כעד ראייה ועל עדויותיהם של גב' טולה צייטלין, נחום ראמבה ואחרים שנמצאו אז במחיצתו של צייטלין.

להמשיך לקרוא

ממעמקים: טענות ומענות

את המאמר "ממעמקים: טענות ומענות", פרסם הרב צייטלין בחוברת הראשונה של המאסף הספרותי "רשפים" שערך דוד פרישמן, שיצא לאור בוורשא בשנת תרס"ט (1909). "רשפים" נערך במתכונת של חוברות שבועיות, וכתבו בו בין היתר ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין, שניאור, ברש, בר טוביה ועוד. מדי שבוע אף הופיע בו פרק מתוך ספרו של ניטשה "כה אמר זרתוסטרה", בתרגום לעברית.

שער זרתוסטרא

שער תרגומו של פרישמן, בחוברת "רשפים" הראשונה

במאמר זה יוצא הרב צייטלין להגנתו-שלו, לנוכח טענות שונות שעלו כנגדו בעיתונות. מבין השורות ניתן לקרוא כיצד הוא הואשם שוב ושוב בכתיבה פובליציסטית קנטרנית, מתלהמת, ריקה מתוכן ובוכה-לשווא. הרב צייטלין, שאמנם כתב מאות מאמרים פובליציסטיים שעסקו בענייני השעה, שב וטוען שאוזניהם של המכפישים אותו – ואף לבם – אטומים, ומשום כך אינם קולטים את הסבל שהוא מנת חלקה של כל הפזורה היהודית. בהמשך קובל הרב צייטלין גם על הפעילות הפוליטית של עסקני הציבור, ומציין שמדובר בהפשטות ובדיבורים גבוהים, כאשר בפועל הסבל היהודי רק גדל:

"ואולם העם אייהו? איפה הוא העם הקם לתחייה? הראיתם תנועת עם? הראיתם שאיפת עם וחזון עם? קבוצה קטנה של אינטיליגנטים ושל חולמים ושל הולכי בטל אינם – עם. העם אינו הולך לרשת את ארץ אבותיו ולא לבנות ארץ חדשה. העם איננו הולך כלל. בשעה שמכים אותו הוא מתכווץ, בין מכה למכה הוא עוסק בסחורה. העם לא קם לתחייה, העם לא ניעור…

וגדולה מזו אני רואה: העם לא נולד עדיין. ישנם יהודים, ואולם אין עם. ישנם שטיבלעך שטיבלעך בפולין, ישנן ישיבות ישיבות בליטא, ישנם מאות מניינים של יהודים, מפלגות מפלגות, כתות, כתות, לאלפים, יהודים המדברים בכל השפות שבעולם […] ואולם עוד טרם ייעשה הנס של יחזקאל, עוד לא קרב עצם אל עצמו, עוד לא קרם עור, עוד לא בא הרוח…"

והוא מסיים את המאמר:

"והנה אתם באים בפלפולים, בפסקווילכם וברפשכם, ואנחנו באים באמת שלנו, בלבנו הקרוע, באהבתנו ובצערנו. אחינו ילכו אחרינו!"

בחוברות "רשפים" פרסם הרב צייטלין גם את המאמרים "שאלות" (ג,ה), "טיולים" (יט-כ), וכן פרק בסדרה "גדולי המחשבה בישראל" על הרמב"ם (ט-יב). ידידו, פישל לחובר, פרסם מסה אודות הרב צייטלין באחת החוברות, ובה הוא מתאר בפירוט רב את ייחודה של יצירתו. בשנת תשי"א (1951) התפרסם בעיתון "דבר" חלקה השני של מסה זו, שנמצא בעזבונו של לחובר.

בנוגע לפעילותו הציבורית של הרב צייטלין, שהייתה רווייה פולמוסים ודברים חריפים, פרסם כעבור שנים בנו, אהרן צייטלין, בית בשיר שהוקדש כולו לדמותו של אביו:

"אני ידעתי איש משרש נביא: היה זה אבי
ראוהו בני דורו בשווקים.
אמרו: אין זאת, כי שחקיו לא שחקים.
לא ידעו: זה דרך החזון
לכרך ביחד
השוק עם השחק
ולאחד
חקל תפוחין קדישין עם תפוחים קפואים בחורף,
סחר יהודיה עניה,
אשר נהמת נפשה ההרוסה
כמוה כבכי
שכינתא בגלותא"

לקריאה ולהורדה של הקובץ