האדם החדש

את הספר "האדם החדש" חיבר ד"ר נחום אריאלי (תר"צ-תשס"א; 1930-2001) בשנת תש"מ (1980). ד"ר אריאלי היה בנו של הרב יצחק אריאלי, ר"מ בישיבת מרכז הרב, והוא עצמו היה בוגר ישיבות חברון ופוניבז'.

הספר עצמו הוא מסה ארוכה, ייחודית בנוף הישראלי דאז, אודות משקעים וצלקות המוטבעים בתרבות המערב הנוכחית כתוצאה משני אירועים מכוננים: השואה והפריצה הטכנולוגית אל החלל. אלו, לדבריו, שינו מן היסוד את האופן שבו האדם תופס את העולם ואת עצמו.

בעוד האדם הישן היה מונע בכוחם של שיקולים ונימוקים – כלכליים, ביטחוניים, תבוניים או רגשיים – שהיו ניתנים להבנה ומתוך כך גם להכללה ולחיזוי, האדם החדש נושא בחובו את הרעיון המסוכן של הפריצה אל הבלתי גבולי. כך הוא מתאר זאת בפרק השלישי, "מולידיו של האדם החדש" :

"איזה מן דמות הוא אפוא האדם החדש, כאשר מוליד אחד שלו הוא ההתגלמות המושלמת של הרוע, של האיוולת השטנית; והמוליד השני הוא הביטוי המושלם של התבונה? צריך, אם כן, האדם החדש להיות מין כלאיים אבסורדי, המתבטא פעם בביטויי תבונה נפלאים, ופעם בשרירות דמונית? אבל באמת כל ביטוי שלו אינו אלא שימוש מרבי של הכוחות הפוטנציאליים הטמונים בו […] והוא בדרך אל ההגשמה העצמית של אידאת האדם, שהיא האידאה של הבלתי-אפשרי-המתממש"

אריאלי דן בהשלכות של רעיון זה על אתוס החירות של האדם החדש, ומציג מספר תכונות ייחודיות לו, ביניהן: התעוזה לממש כל רעיון העולה על הדעת (והתעוזה להעלות אותו), ללא רסן וללא גבולות; חוסר הסיפוק ואי-השקט המתמיד; השאיפה למיצוי כל אפשרות קיום שעדיין לא הוגשמה; שלילת כל ציות למקור סמכות, וכן כל הקרבה; הניכור המהותי מן הזולת; מיסוד כל צורות ההתקשרות על האמנה החברתית, כתחליף לברית הקיבוצית; שחרור מתחושת האשמה הדתית-מיתית, ששימשה כמקור לאחריות; התשוקה להגשמה עצמית כתחליף לפעילויות הכרוכות באהבה אנושית; עליית כוחם ומשקלם של פני השטח והתדמית התקשורתית; ועוד.

לצד העיסוק בעומק התאולוגי השרוי ברבדיה השונים של התרבות, אריאלי דן גם באופיה ובתפקידה של הדת עצמה בעולמו של האדם החדש.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אלימות, מתירנות, קרבנות

החברה המסורתית והחברה הליברלית יוצרות אט־אט שתי תמונות תשליל בכל הנוגע ליחס כלפי המתירנות מחד והאלימות מאידך. מסה על יצר, מלחמה ומלחמת היצר 

לא אחזנו היטב בידים את קרני המלוכה/ שירדה עלינו בעצם יום חֹל בפשטוּת לבבית/ בגֶרֶב על ראש עלומים.. יזכרם אלוֹהים!/ וחתו אויבים ונסו מפנינו בחִיל […]// ונדמה כי אכלנו עד כלות כל קרנות זכות אבות:/ כלחֹך עדרי עִזים אשר אחריהם הקָרחה.. (אורי צבי גרינברג, שירה לקראת פסח גאולים, כרך יא, עמ' 9־18)

א

במאמר זה ברצוני להרהר על מערכת היחסים שבין מתירנות ואלימות בחברה הליברלית העכשווית. על הקביעה שמתירנות מוליכה לאלימות כבר התפלמסו רבים וטובים, ולכן היא אינה מענייני. מסקרנת אותי האפשרות לתמוך באחת ולהתנגד לאחרת, או לחלופין להבין את האחת בכלים של האחרת.

אפתח באנלוגיה מכלילה: את היחס שמקבלת המתירנות המינית בחברה מסורתית או שמרנית – יחס נוקשה, שאף נגזרות ממנו לא מעט קביעות ופרקטיקות – מקבלת האלימות בחברה הליברלית העכשווית. באמצעות דיונים מסועפים וחשיבה ביקורתית מפותחת היא מוקיעה את מושג ה“כוח“ אל עמוד הקלון (בכוח רב, יש לציין): צורותיו הגלויות נשללות, מזימותיו הסמויות נחשפות, והוא מזוהה שוב ושוב עם דורסנות, יהירות ועיוורון.

זאת ועוד. החברה המסורתית והחברה הליברלית יוצרות אט־אט תמונת תשליל האחת של חברתה בכל הנוגע ליחס כלפי המתירנות מחד והאלימות מאידך: באחת נמצא הצדקה לרטוריקה אלימה, ולעתים אף התהדרות באתוס הלחימה ובתמונות של גברים כוחניים – כל זאת לצד הקפדה מחמירה על גדרי צניעות, עד כדי הדרה מוחלטת של האישה מהמרחב הציבורי; באחרת נמצא הצדקה למימוש כל קפריזה מינית, מתוך ראייה שלה כביטוי תרבותי ראשון במעלה – לצד סלידה עמוקה מכל שימוש בכוח, אפילו במקרים שבהם נראה שהוא נחוץ. דומה שיחסם של ליברלים מסוימים לסמלי לאום, לצבא או לתחושות פטריוטיות לקוח היישר מקביעתו המחמירה של השולחן־ערוך, הנוגעת ליחסי אישות: “מגלה טפח ומכסה טפחיים, ודומה כמי שכפאו שד“.

מצד החשיבה הקלאסית על טיבן של המידות הטובות, מדובר באנומליה מסוימת; שכן התאווה והכעס כמו גם השלטון והנקמה מוגדרים כולם כ“יֵצֶר“, ובתור שכאלה לא מובן כיצד ניתן – במסגרת אותה מערכת מושגים – להיכנע לדרישותיו של האחד, ובד בבד להכריז מלחמת חרמה על האחר. יהיה מי שיתרץ שתמיד נדרשת לגיטימציה לפורקן אחד היצרים, וזו מושגת באמצעות משחקי שפה היוצרים סביבו מערכת הסוואה מתוחכמת. אחר יאמר שהכבישה של היצר המודחק מתקיימת רק למראית עין, ובפועל היסחפות אחר יצר אחד משחררת מהאזיקים גם את משנהו. ספק אם טיעונים אלו מסוגלים להקיף את התופעה, ועל כל פנים השאלה ממשיכה לסקרן.

להמשיך לקרוא