מעלות ומורדות בתנועתנו הלאומית

מאמר זה פורסם במספר המשכים בשבועון הציוני "בדרך", בסיוון-תמוז תרצ"ה (1935), לקראת הקונגרס הציוני הי"ט. אריכות דבריו של הרב צייטלין מציגה בפני הקורא כמה מעמדותיו הפוליטיות היסודיות: משמעות היותו לאומי-בלתי-מפלגתי, אי הנכונות של חלק מהפעילים הציונים להתבונן בתנועתם נכחה, שורשיה השונים של התנועה הציונית, הציונות המשיחית (עמדתו בעניין זה מפתיעה, שכן היא כורכת את הציונות עם התקדמות התרבות הכללית, ואת מבשרי המשיחיות כגון הרב קאלישר והרב גוטמכר מגריידיץ עם א. ד. גורדון ו"אחד העם"), תביעותיו מה"מזרחי" ועוד.

לחובבי הזיקות שבין הרב צייטלין והראי"ה קוק מסתתרת כאן פנינה: דיון בשאלה עד כמה יש לייחס את הראי"ה קוק ל"מזרחי" – דיון ששב ועלה בשנים האחרונות בבמות שונות. כך הוא כותב:

"…מסופק אני מאוד אם יש להגדירו בתור "מזרחי", ואם ה"מזרחי" הולך תמיד בדרכיו. להלכה בוודאי ש"המזרחי" מתיימר בכבודו של הרב קוק וחושבו לרבו ומורו, אבל בחיי יום יום הלא יש סוף כל סוף לכל עסקן פוליטי ב"מזרחי" השפעה יותר גדולה על כל מהלך העניינים אשר ב"מזרחי" מאשר להרב קוק.

ואף גם זאת: הרב קוק הוא סוף כל סוף כלל-ישראלי והוא קרוב אל ה"אגודה", ועוד יותר אל יראים וחרדים סתם ממה שהוא קרוב ל"מזרחי". לדידי – לא הוה מומא. אדרבא, מעלה גדולה הוא. לדידי, לרב שאיננו חפץ ואינו יכול לצמצם עצמו בד' אמות של מפלגה ותהי מה שתהיה. אבל לבעלי-מפלגה – הגיון אחר לגמרי. אין להם קירוב-דעת גמור ומוחלט לאיש בלתי-מפלגתי, ולו יהיה גדול שבגדולים. אין הם מאמינים בו באמונת אומן. אין בטחונם בו חזק למדי. היום הוא נואם וכותב כפי חפצו של ה"מזרחי". אבל מי יודע מה שינאם ויכתוב מחר, כשיראה שה"מזרחי" סר לפי דעתו, באיזה עניין מדרך התורה או מן הציונות הטהורה?…"

על היווצרות הדימוי המפלגתי של הראי"ה קוק כתב חברי הרב איתם הנקין הי"ד, במאמר שהופיע לאחרונה ב"אסיף", ודבריו של הרב צייטלין עולים עם דבריו בקנה אחד.

 

א.

הירחים שלפני כל קונגרס ציוני הם כערבי ימים טובים להכנה ולחגיגה, וכערב ראש השנה וערב יום הכיפורים – לחשבון הנפש. אינני אוהב ביותר את ההשוואות בין הקודש והחול, והביטוי "נעילה", למשל, לסגירת הקונגרס איננו נעים ביותר לאוזני. אבל יש אשר השוואה כזו מבלטת ביותר מצב-נפש מיוחד, ואנו כמו מוכרחים להשתמש בה בבואנו לתת ציור נכון ושלם למצב-הנפש ההוא. כי על כן הרשיתי לעצמי את ההשוואה בין ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים ובין ערב הקונגרס, אעפ"י שה"ערבים" הראשונים קודש הם וה"ערב" האחרון חול. ואם תמצי לומר, שגם ה"ערב" האחרון קודש הוא לרואים בקונגרסים הציוניים חזון כל היקר והקדוש לעם – הנה בכל זאת יש הבדל גדול ביניהם. כי אם ערב הקונגרס בבחינת קודש לציוניים נלהבים הנה ה"ערבים" הראשונים, ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים – בבחינת קודש קודשים לכולנו.

כל ציוני וציוני מאיזו מפלגה וסיעה שתהיה מתעורר בהכרח לפני כל קונגרס ציוני לחשוב את כל הנעשה עד עתה בעולם הציוני, מה היא הישועה אשר הביאה הציונות לעם עד עתה, מה הוא המעשה הצפוי לציונים בעתיד הקרוב והרחוק, מה הוא מצב התנועה עתה: העלתה הציונות בכללה אם ירדה, ואם ירדה – מה הן הסיבות אשר גרמו לירידה זו?

רבות מחשבות בלב כל ציוני לפני כל קונגרס ציוני, ורבות מחשבות אז גם בלב כל יהודי לאומי, אף שאינו נחשב כלל על המפלגה הציונית. כל זמן שאין עוד קונגרס כלל יהודי, הנה הקונגרס הציוני משמש לחלק גדול בישראל במובנים ידועים קונגרס כללי יהודי. ולפיכך גם מי שאיננו ציוני מפלגתי, אם הוא יהודי לאומי – חושב את חשבונו של ישראל, וביחד עם זה גם את חשבון עולמו הוא לפני כל קונגרס וקונגרס.

ואם נעמיק יותר בדבר נראה, שהיהודי הלאומי הבלתי מפלגתי מרבה בחקירה ודרישה וממילא גם בחשבון הנפש לפני כל קונגרס ציוני, מן הציוני הרשמי, לפי שזה האחרון יש לו כבר מן המוכן תשובות לכל שאלה ושאלה – תשובות שלימדוהו ראשי המפלגה או הסיעה שהוא נמנה עליה. אין הוא מוכרח כל כך לחשוב מחשבות חדשות, לחטט, לנקר, לבקר, לספור ולמנות ולירא ולפחד תמיד שמא טעה, מאחר שכבר חשבו אחרים בשבילו ועליו למלא רק את אשר נגזר עליו ממרומים.

שונה ממנו היהודי הלאומי שאיננו ציוני רשמי, היהודי שעליו לבקש ולמצוא בעצמו תשובות על כל השאלות המענות אותו ואינן נותנות דומי לו. עליו להתחיל תמיד מחדש ולסלול מסילות מחדש.

%d7%92%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%94-%d7%a1%d7%91%d7%99%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%a8%d7%a1%d7%97-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%a0%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%a2%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%91%d7%9c

גלויה מעוטרת ועליה הרב צייטלין ומקצת תולדותיו (שנת הלידה שגויה), כנראה סביבות תרס"ח (1908). "מכל מה שכותב נושב רגש חם ואהבת האמת".

כותב הטורים האלה הוא יהודי לאומי שאינו נמנה על שום מפלגה וסיעה ציונית. וביחד עם זה מעסיקות אותו כל השאלות המתעוררות בכל קונגרס ציוני, והוא מוכרח בבואו לחשוב חשבון העם וחשבון נפשו הוא לפני הקונגרס הציוני הבא, לבקש ולמצוא את דרכו הוא, את פתרונו שלו המיוחד לו, ולהתוות ביחד עם זה לפני רבים הקרובים אליו ברוח את דרכי הפתרון ההוא.

ובבקשי את דרכי אני ובבואי הפעם בשורת מאמרים על רבות מן השאלות העומדות על הפרק לפני הקונגרס הציוני הבא, אני מקווה להועיל לא רק ליהודים לאומיים בלתי מפלגתיים כמוני, כי אם גם לציונים רשמיים אשר אוזנם ערה להקשיב ולשמוע גם את אשר יהגה איש שאיננו שייך למפלגתם, ומוכשרים הם, במידה מרובה או מועטה, לביקורת עצמם ולביקורת מעשי העומדים בראשם. מוציא אני מכלל זה את אלה הציונים החושבים: הכל טוב ויפה. הכל – כהוגן. הכל – פורח. עולים אנו ועולים בלי הפסק. צומחים אנו ומשגשגים. התנועה מתגברת מיום ליום. הציונות כבשה את כל הלבבות ואת כל העמדות הציבוריות בישראל. עם ישראל חי ומתקיים על ידינו אנו. אומנם יש לנו שונאים רבים, בין מבפנים, בין מבחוץ, אבל למי אין כמו אלה? בכוחנו ובעוצם ידינו נכוף את כל העם היהודי לעשות רצוננו, ומכל שכן שיכול נוכל לכל המפריעים והמבקרים והטוענים – מבפנים.

עם כל אלה "השאננים והבוטחים" אין לי שום עסק. מי שעוצם את עיניו בחוזקה לבלי לראות את המציאות כמו שהיא, מי שרואה הכל לא בעיניו הוא כי אם כפי שמצווים לו לראות, מי שאיננו מוכשר להביט אל תוכם של הדברים והוא רואה רק מספרים וכיבושים מדומים בכל אשר יפנה, ומי שהוא ביחד עם זה גם שמאלי וטוב לו ניצחון אחד של מפלגה ציונית-סוציאלית זו או אחרת מכל תחיית הלאום – איך יוכל לחדור לרוחו של איש כמוני הרואה לפניו מיליוני יהודים הולכים וכלים, הולכים ונמוגים, והיהדות כולה הולכת ומתנוונת מתוקף המגפה האנטישמית מבחוץ וההריסה שאינה פוסקת – מבפנים?

אם מראים לציוני כזה על מיליוני היהודים העומדים על פי התהום, ישיבך: מן הגלות התייאשנו זה כבר. לא לחינם הננו משוללי הגלות. ואם רע המצב מאד, ואם מצב רע זה ימשך וימשך, ואם גם ירע לנו שבעתיים – מה בכך? מה שנהרס שם, בגולה, נבנה אנחנו בארץ.

להמשיך לקרוא

שני מכתבים לברנר

מכתבים אלו לקוחים מארכיונו של ברנר ב"גנזים". הראשון נכתב סביבות שנת תרס"ז (1907). הרב צייטלין מפציר בברנר לפרסם מחדש את שירו הנוקב של דוד פרישמן "לא אלך עמם", שפורסם בעיתון "המגיד" כעשר שנים קודם לכן. התלהבותו של הרב צייטלין מהשיר, והשורות האחרונות של המכתב בהן הוא עושה בו שימוש חופשי, מסוגלת להעיד על הלך רוחו – המרדני והרליגיוזי כאחד – באותן השנים.

השני נכתב בשנת תר"פ (1920), ובו מעיד הרב צייטלין על עצמו שדעותיו כבר "רחוקות מן הקצה אל הקצה" מאלו של ברנר, ומביע את רצונו לשוחח על מפנה זה שאירע בו. ברם כחצי שנה לאחר מכן יירצח ברנר ביפו, והם לא ישובו להיפגש. לאחר הרצח יכתוב הרב צייטלין את התפילה "צרתי לפניך אגיד" בקובץ התפילות שלו, ויקונן מרה על ברנר:

"אבי, אבי!

רע לי מאוד. צר לי מאוד, כבר מאוד משא יגוני. לא אוכל שאתו. אין לי אל מי לפנות. אין עוזר, איך תומך. אתה מחשה. אתה עוזר לשונאינו. אתה מכלה את בניך. עד אנה? עד מתי?

רצים אנו אל ביתנו. רצים אנחנו אל אימנו. רצים אנחנו אל ארץ קדשנו.

אמרנו: אמנו תנחמנו. אמרנו: היא תמחה דמעה מעל פנינו.

באנו אל ביתנו, באנו אל אמנו, וגם שם מצאונו אויבנו. הולכים אנחנו משחיטה לשחיטה – ואיפה הצלתנו? ואיפה ישועתנו?

מארץ השחיטה, מאוקראינה, רצו בנינו אליך […]

למה אתה מניח למאות אלפי בניך לנפול תחת סכיני בני לגיונות בגלות, ולאלה הנסים אליך – לנפול גם הם תחת סכיני ערבים בארץ קדשך?

וגם הוא? הוא שביקש אותך בייסורים נוראים כל כך ולא יכול להגיע עדיך – יען כי רק את עינויי אחיו ראה ואת חסדך לא ראה – הוא שהתהלך באמת כל כך גדולה לפניך, אף כי מעצמת יאושו ומכאובו יש אשר לא זכר את שמך […] הוא שמעולם לא שמח ליבו, בהיותו מלא תוגתם צרתם של בניך, האיש יוסף חיים, שכל כך הרבה לאהוב, וכל כך הרבה בפועל האהבה – מדוע הפקרת את חייו? מדוע הפקרת את דמו? […]

למה נופצה הגולגולת ההיא, שהייתה כל כך מלאה אורה?"

תפילה זו, לא פחות ממה שמעידה היא על ברנר, מעידה היא על יוצרה ונושאה, הרב צייטלין. כמוה גם המכתבים הבאים.

להמשיך לקרוא

קיצור תולדותיי

את הרשימה הזו פרסם הרב צייטלין בשנת תרפ"ח (1928), בכתב העת "כתובים", שיצא לאור בתל-אביב ביוזמת אגודת הסופרים העבריים, וכן ב"הדואר" של אותה שנה, שבועון ההסתדרות העברית של אמריקה, כחודש לאחר מכן.

רשימה זו המקור הראשי לתהפוכות שעבר הרב צייטלין בימי חייו. בדרך ציורית הוא מתאר את שנות ילדותו המלאות חוויה של דבקות, "הייתי ממש שקוע באינסוף […] העת הנפלאה ההיא אשר בה כמעט שראיתי את 'כח הפועל בנפעל', ומבעד ל'גשמיות הדברים, חומרים וממשם', ראיתי תמיד את 'הכח האלוהי השופע בהם בכל רגע ורגע'".

אולם לאחר מכן, אירע המשבר:

"לצערי הרב לא נמשך המצב ההוא זמן רב […] גברו עלי תאוות-נוער ותסיסות שונות, ביניהן גם תסיסת ההשכלה. נזדמנו לידי ספרי מאפו, סמולנסקין, יל"ג, שולמן ואד"ם כהן […] דתיותי הטבעית לא נתנתני לנפול, אבל מלחמה עצומה התלקחה בנפשי […]

במשך הזמן ההוא למדתי שפות ומדעים שונים, ומחשבתי הייתה שקועה בעיקר – בפילוסופיה. למדתי בעיון רב את ספרי הראב"ע, הרמב"ם, ר"י אלבו וכו' וכו', ומן האחרונים – ספרי הרמבמ"ן, שלמה מימון, רנ"ק ואחרים, ובעיון עוד יותר רב – ספרי שפינוזה, קאנט, פיכטה, הגל, שלינג, ועל כולם – ספרי הפוזיטיביסטים: קונט, ספנסר, דרווין […] נוספו לי לכל אלה ספרי המבקרים רבי-ההרס וגדולי הביקוש: פיסריב, טשרנישבסקי, דוברוליובוב, מיכילובסיקי, ועוד […]

נשמתי שאפה לאמונה ורק לאמונה, והביקורת והמדע הפוזיטיבי דחפוני לכפירה, ולכל הפחות – לספקנות קיצונית בענייני אמונה"

להמשיך לקרוא

מתהומות הספק והיאוש

המאמר "מהומות הספק והיאוש: על החתירה העצומה של לֶב שֶסטוב", מהמפורסמים שבמאמרי הרב צייטלין, פורסם בשני חלקים במאסף "התקופה", כרכים כ-כא, תרפ"ג-תרפ"ד (1923-1924). במאמר זה סוקר הרב צייטלין את חיפושי הדרך של שסטוב, הלא הוא יהודה לייב שוורצמן, שהיה פילוסוף ומבקר ספרות נחשב ברוסיה.

הרב צייטלין נפגש עם שסטוב פנים אל פנים בקייב בשנת תרס"ד (1904) – מפגש שהשפיע עליו עמוקות בכל הקשור לגיבוש עמדותיו. שסטוב, שמפעליו ההגותיים באותן שנים היו טבועים בחותם "האדם הסובל", שמע מהרב צייטלין לא מעט על החסידות, ואילו הרב צייטלין, בהשפעת שיחותיהם הערות על טולסטוי, דוסטוייבסקי וניטשה, שב להפוך ברעיון האלוהים.

שסטוב בקייב, תרע"ו (1916)

להמשיך לקרוא

החסידות ואחד העם

גם מאמר זה התפרסם בירחון "השִלֹח", אם כי בהפרש מסוים מיתר המאמרים של הרב צייטלין שהתפרסמו בו – בשנת תרע"ד (1914), ערב מלחמת העולם הראשונה. המערכת הקדישה שער מיוחד לדמותו ופועלו של "אחד העם", הלא הוא אשר צבי גינצברג, מייסד ועורכו הראשון של הירחון. שער זה נקרא בשם "חגיגה והערכה", ותרמו לו מאמרים סופרים והוגים שונים, שעסקו במשנתו של אחד העם.

הרב צייטלין מודע לכפירתו של אחד העם ולרציונליות החילונית שלו, ברם הוא מוצא בו אופן התבוננות ייחודי:

"אחד העם […] אינו שם לב לכל מה שמעל לשכל […] אבל חסיד גמור הוא לפי אופן ההתבוננות החב"דית שבנפשו. אם החב"ד מתבונן באלוהות ואחד העם – בעם, הנה התכונה הנפשית של שניהם אחת היא. הרי זו: הסגולה לצמצם את כל חיי הנפש בנקודה אחת עמוקה וכמוסה, להשליטה ולהגבירה על כל מעשה ומפעל, לראות בה ואך בה מקור כל אור וכל טוב, כל ישועה וכל נצח […] להשתוקק אליה, להיכלל בה ולהתבטל בה, לשום בה מעונו וכל מעיינו, להרגיש חדוות עולמים בהימצאה ולערוג עד כלות הנפש בהעדרה.

מה שבעיני החב"די האין סוף, הוא בעיני אחד העם – הלאום. אותו, את הלאום, הוא עובד בכל ליבו, נפשו ומאודו […] עבודתו היא תמיד לשמה, לשם האומה"

מאמר זה נדפס מחדש באסופה "על גבול שני עולמות", עמ' 103-109, תחת הכותרת המוּטה במקצת: "אין עם עולם בלי אלוהי עולם: מה שיש באחד העם ומה שאין בו".

לקריאה ולהורדה של הקובץ

החילונות ודעת ה'

מאמרו של הרב אורי שרקי, "החילונות ודעת ה'", שהתפרסם בספרו "קדושה וטבע", נוגע ביחסה העקרוני של האמונה היהודית אל תופעת החילון – גם אם מפאת קיצורו אינו מציע פתרונות מפורטים.

מיתוס מכונן מבית מדרשה של "מרכז הרב" מתאר כיצד שני אברכים חשובים בישיבה נסעו אי-אז להשתתף בסימפוזיון בבית הספר האזורי "עין חרוד – תל יוסף" בנושא "מה עושה הנוער בזמנו החופשי?". אחרי כשעה וחצי קמה בחורה בשם ענת ושאלה: "תראו, אם אתם כאלה טובים, מה אתם יכולים ללמוד מאיתנו?", ואחד האברכים השיב, בנימה קצת שחצנית – "מה את יכולה להציע לנו, למשל?". הנוכחים היסו את ענת, השתיקו אותה, והדיון נמשך.

סיומו של הסיפור גם הוא ידוע. כאשר שבו האברכים לישיבה וסיפרו לרבם על השתלשלות העניינים, הם קיבלו בתגובה תוכחה רועמת: "נסעתם עד עין חרוד ואין לכם מה ללמוד? באמת שאינך יכול ללמוד שום דבר מה'ענת' הזאת בעמק יזרעאל?".

אכן, סיפור שכבר נגרס עד כדי צרידות. מה גם שבחלוף השנים הגבול בין "אנחנו" ו"הם" או  בין הפנימי והחיצוני למגזר, כבר לא מסומן בחדות (וספק גם אם פעם היה).

להמשיך לקרוא

תוכן צורה ואורחות חיים

מאמר שכתב הרב צייטלין על ידידו, יוסף חיים ברנר, בשנת תרע"א (1911). בשנה זו פרסם ברנר מאמר בעיתון "הפועל הצעיר", ובו קבע כי מבחינתו, כאתאיסט, אין כל הבדל בין כתבי הקודש היהודיים לאלו הנוצריים. קביעתו זו באה על רקע הידיעות על דבר התבוללות גוברת והולכת של צעירים יהודים, והמרתם לנצרות.

מאמרו של ברנר הצית את מה שכונה לימים "מאורע ברנר", שהשפיע על ההיסטוריה של ראשית היישוב מבחינה חברתית כמו גם מבחינה תרבותית. סוגיה זו נידונה בהרחבה בספרה של נורית גוברין: "'מאורע ברנר': המאבק על חופש הביטוי (תרע"א-תרע"ג)".

מאמרו של הרב צייטלין התפרסם ביידיש בעיתון "דער מאמענט", בשני המשכים.

מערכת המאמענט

הרב צייטלין (שורה ראשון, מימין) ומערכת עיתון המאמענט

להמשיך לקרוא