פרידריך ניטשה

את סדרת המאמרים "פרידריך ניטשה: חייו, שירתו, פילוסופיתו", פרסם הרב צייטלין בהמשכים בירחון "הזמן", בין השנים תרס"ה-תרס"ו (1905-1906).

חברי מערכת עיתון הזמן

הרב צייטלין (שורה ראשונה, מימין) עם חברי מערכת "הזמן"

הרב צייטלין המשיך לכתוב על ניטשה בכל תחנות תקופות חייו, ומסכת הקשרים ביניהם מרתקת.

להמשיך לקרוא

משחקים של כוח

האלימות שנוקט חושים בן דן כלפי עשו המונע את קבורת יעקב זוכה במדרש לחיוך סלחני. אין כאן נקיטת עמדה מוסרית, אלא הכרה מציאותית בתוקפם של הכוחות הקמאיים הפועלים בעולם

כיוון שהגיעו [לקבור את יעקב] במערת המכפלה, בא עשו ועיכב. אמר להם: יעקב קבר את לאה בחלקו, והחלק שנותר שלי הוא. אמרו לו: מכרת את חלקך. אמר להם: את חלקי כבכור אמנם מכרתי, את חלקי כאח רגיל האם מכרתי? אמרו לו: כן, מכרת [לאחר מותו של יצחק]… אמר להם: הראו לי שטר. אמרו לו: השטר בארץ מצרים, ומי ילך? ילך נפתלי, שהוא זריז כאיילה… חושים בן דן היה שם, והיה חירש. אמר להם: מה זאת? אמרו לו: זה מעכב עד שיבוא נפתלי מארץ מצרים. אמר להם: ועד שיבוא נפתלי מארץ מצרים יהיה אבי אבא מוטל בביזיון? נטל מקל והכה על ראשו [של עשו]. יצאו עיניו ונפלו על רגלי יעקב. פקח יעקב את עיניו וחייך (סוטה יג, א, בתרגום)

א.

כאשר יעקב אבינו יורד למצרים הכתוב מונה את צאצאיו, ולגבי בניו של דן הוא מציין בקצרה: "וּבְנֵי דָן – חֻשִׁים". אונקלוס מתרגם את המילה "חושים" כתכונה, ולדבריו בני דן היו זריזים וחריפים. אולם תרגומו מעלה את השאלה מדוע בניגוד ליתר בני יעקב לא הוזכרו בני דן בשמם. התלמוד מפרש, בשם רבי חזקיה שבני דן היו מרובים "כחושים [=גבעולים] של קנה", ובכך גם מסביר מדוע לא היה ניתן להזכיר אותם בשמם. אולם במקומות אחרים חכמים מפרשים את המילה "חושים" כשמו הפרטי של בנו של דן – "חושים בן דן" – על אף הקושי הלשוני שפירוש זה יוצר בפסוק. יתר על כן: לבן זה מייחסים חכמים חסרונות שונים, החל מלידתו שהייתה קשה, וכלה בהיותו מכוער וכבד שמיעה.

מה יכולה להיות הסיבה לניגוד החריף שבין הפירושים השונים? האם בניו של דן היו מרובים וזריזים, או שהיה לו בן אחד שנולד בקושי? ניתן לבאר שמדובר בהיבטים שונים של תופעה אחת: בקרב בני דן היה קיים ריבוי כמותי של אנשים ומעשים, שבא יחד עם איכות ירודה. היבטים אלו מופיעים גם בהמשך הדורות: חכמים מציינים ששבט דן היה מרובה באוכלוסין, והיה נגוע כל העת בעבודה זרה (ירושלמי עירובין ה, ב; תנחומא, כי תצא, י). במדרש רבה (שמות מ) תכונה זו מתוארת במילים ספורות: "אין לך ירוד משבט דן".

שבט דן, אם כן, היה קבוצת אנשים גדולה שנטתה לאלילות, קרי: ראיית העולם כמרחב מרובה כוחות שיש צורך לרצות אותם. ייתכן מאוד שתפיסה זו גם גרמה לריבוי ולזריזות שלהם, שכן כדי לרצות גורמים רבים יש להרבות במעשים על חשבון איכותם.

להמשיך לקרוא

רגע של קדוּשה משנת תשע"ד

 

"לו ידעת איך כל נים / שבי ירא. / אני רואה את השדות סופגים גשמים, / אני שואלת את עצמי / מתי מתי יבוא יומי / להיקרא (רחל שפירא)

לקדושה יש גם מובן של הכנה, של זימון – "וקִדשתָם היום ומחר", לימד רש"י: "וזִמנתָם, שיכינו עצמם היום ומחר". רגע של קדושה הוא קריאה להתייצב, הזמנה להיות נכון לבאות. כאשר נטען, בשם ארגון הטרור אל־קאעידה, שארגון הטרור דאעש הוא "קיצוני מדי" חשתי את רעד ההזמנה. הנה, נשלחה היד אל תחתית החבית האנושית והעירה את השדים מרִבצם; אלו שלא ינוחו עד שיהפכו את העולם שממה. כיוון הרוח השתנה, ומאה וקצת שנים לאחר דוסטויבסקי יהיה מי שיטרח לבסס את האמרה ההפוכה – "אם יש אלוהים, הכול מותר".

להמשיך לקרוא

סמל לדרמה הריאלית

ייתכן שהרתיעה שאנו חשים היום מדם והרג הייתה מטרת מלאכת הקרבנות במקדש, ששימשה תזכורת לקרבנות הכרוכים בחיים האנושיים. מסה על דם וצדק, 
מן ההווה אל העבר

אחרי כל מלחמה/ מישהו חייב לנקות./ סדר כלשהו/ הרי לא יתרחש מעצמו.// מישהו חייב להדוף את עיי החרבות/ אל צידי הדרכים,/ כדי שיוכלו לעבור בהן/ עגלות מלאות מתים (סוף והתחלה/ ויסלבה שימבורסקה, תרגם: רפי וייכרט).

 דם מעורר בנו רתיעה, אם לא מעבר לכך. דם אינו רק מחזה בלתי אסתטי אלא גם נושא לחרדה אתית: אינסטינקטיבית, משהו אינו כשורה. זו אינה רק נקיות דעת או איסטניסיות יתר. דם הוא סוג של ממשות אחרונה, שאין לגביה התחכמות ועודף תודעה; נתון בעל השלכות פיזיות ופסיכולוגיות מיידיות. לפנינו אסון, סכנה או קריאה לעזרה.

בחיי היומיום העירוניים הדם מוצנע: חולים מובאים לבתי־חולים ומורחקים מסביבתם החברתית. פצועים מפונים במהירות באמבולנסים, והרשות המקומית מנקה את אזור התאונה. גם השחיטה של בעלי החיים מרוכזת במקומות שהקהל הרחב אינו מבקר בהם. לכל אלו יש סיבות פרקטיות לא מעטות, אך גם מכנה משותף: על המרחב הציבורי להיוותר בריא, שלם ומוסרי. מצבי השבר ונגיעות הגבול אמורים להיוותר מכוסים, על אף שכל יחיד ימעד אליהם ביום מן הימים. אין מדובר רק בשיקול אסתטי, אלא בעיצוב סולם הערכים של החברה: לסדר העירוני (הכלכלי, התרבותי, החברתי) יש העדפות לטיפוסים מסוימים ובמצבים מסוימים.

לעומת זאת, מעשה הקרבת הקרבנות במשכן ובמקדש היה מלווה בכוונה תחילה בתצוגה נראית לעין של דם; הוא היה נאסף בכלי, מובא אל המזבח, ונזרק עליו באופנים שונים. הוא לא הוצנע, ומקומו בסדר העבודה לא היה שולי. להפך; כניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים לקודש הקודשים –  כניסה המסמנת את שיאו של היום הקדוש ואת פסגת העבודה במקדש – נועדה על מנת להביא לשם את הדם.

אפשרות שכיחה להסבר היא שבאותה התקופה הרגישות למראה דם הייתה נמוכה יותר, והוא לא עורר את אותה הרתיעה. האדם הכיר מקרוב את פעולת השחיטה, ובעלי החיים נחשבו רכוש ותו לא. גם פציעה ומוות היו שכיחים יותר ונחוו מקרוב. ייתכן מאוד שכך הוא, אך ייתכן גם ההפך – שכן דווקא חוסר היכולת הטכנית להתמודד עם מצבי קצה אמור היה להפוך את הדם בעולם העתיק למראה מחריד יותר ואף מקודש. נניח לכך. בשורות הבאות אני מעוניין להתמקד בהווה ולטעון – באופן רטרוספקטיבי – שתורת הקרבנות לא נועדה לאנשים חסרי רגישות כלפי דם, אלא אדרבה: דווקא לאלו שהדם מעורר בהם את הרתיעה והחרדה.

להמשיך לקרוא

אלימות, מתירנות, קרבנות

החברה המסורתית והחברה הליברלית יוצרות אט־אט שתי תמונות תשליל בכל הנוגע ליחס כלפי המתירנות מחד והאלימות מאידך. מסה על יצר, מלחמה ומלחמת היצר 

לא אחזנו היטב בידים את קרני המלוכה/ שירדה עלינו בעצם יום חֹל בפשטוּת לבבית/ בגֶרֶב על ראש עלומים.. יזכרם אלוֹהים!/ וחתו אויבים ונסו מפנינו בחִיל […]// ונדמה כי אכלנו עד כלות כל קרנות זכות אבות:/ כלחֹך עדרי עִזים אשר אחריהם הקָרחה.. (אורי צבי גרינברג, שירה לקראת פסח גאולים, כרך יא, עמ' 9־18)

א

במאמר זה ברצוני להרהר על מערכת היחסים שבין מתירנות ואלימות בחברה הליברלית העכשווית. על הקביעה שמתירנות מוליכה לאלימות כבר התפלמסו רבים וטובים, ולכן היא אינה מענייני. מסקרנת אותי האפשרות לתמוך באחת ולהתנגד לאחרת, או לחלופין להבין את האחת בכלים של האחרת.

אפתח באנלוגיה מכלילה: את היחס שמקבלת המתירנות המינית בחברה מסורתית או שמרנית – יחס נוקשה, שאף נגזרות ממנו לא מעט קביעות ופרקטיקות – מקבלת האלימות בחברה הליברלית העכשווית. באמצעות דיונים מסועפים וחשיבה ביקורתית מפותחת היא מוקיעה את מושג ה“כוח“ אל עמוד הקלון (בכוח רב, יש לציין): צורותיו הגלויות נשללות, מזימותיו הסמויות נחשפות, והוא מזוהה שוב ושוב עם דורסנות, יהירות ועיוורון.

זאת ועוד. החברה המסורתית והחברה הליברלית יוצרות אט־אט תמונת תשליל האחת של חברתה בכל הנוגע ליחס כלפי המתירנות מחד והאלימות מאידך: באחת נמצא הצדקה לרטוריקה אלימה, ולעתים אף התהדרות באתוס הלחימה ובתמונות של גברים כוחניים – כל זאת לצד הקפדה מחמירה על גדרי צניעות, עד כדי הדרה מוחלטת של האישה מהמרחב הציבורי; באחרת נמצא הצדקה למימוש כל קפריזה מינית, מתוך ראייה שלה כביטוי תרבותי ראשון במעלה – לצד סלידה עמוקה מכל שימוש בכוח, אפילו במקרים שבהם נראה שהוא נחוץ. דומה שיחסם של ליברלים מסוימים לסמלי לאום, לצבא או לתחושות פטריוטיות לקוח היישר מקביעתו המחמירה של השולחן־ערוך, הנוגעת ליחסי אישות: “מגלה טפח ומכסה טפחיים, ודומה כמי שכפאו שד“.

מצד החשיבה הקלאסית על טיבן של המידות הטובות, מדובר באנומליה מסוימת; שכן התאווה והכעס כמו גם השלטון והנקמה מוגדרים כולם כ“יֵצֶר“, ובתור שכאלה לא מובן כיצד ניתן – במסגרת אותה מערכת מושגים – להיכנע לדרישותיו של האחד, ובד בבד להכריז מלחמת חרמה על האחר. יהיה מי שיתרץ שתמיד נדרשת לגיטימציה לפורקן אחד היצרים, וזו מושגת באמצעות משחקי שפה היוצרים סביבו מערכת הסוואה מתוחכמת. אחר יאמר שהכבישה של היצר המודחק מתקיימת רק למראית עין, ובפועל היסחפות אחר יצר אחד משחררת מהאזיקים גם את משנהו. ספק אם טיעונים אלו מסוגלים להקיף את התופעה, ועל כל פנים השאלה ממשיכה לסקרן.

להמשיך לקרוא