רבי נחמן מברסלב על הנגינה

על רבי נחמן מברסלב כתב הרב צייטלין לאורך כל שנות יצירתו. עוד בשנת תרס"א (1901), תוך כדי מאמר ביקורת על ברדיצ'בסקי, הפטיר בקצרה: "הרבה מן הגאונות האמיתית יש בהבעש"ט ובנכדו הר"נ מברלסב, אבל אודות הראשון כתב ברדיצ'בסקי מעט בערך, ואת זה האחרון לא זכר ב'ספר חסידים' שלו".

לאחר מכן הגיעו (אם למנות את החשובים שבהם) – המאמר ביידיש "רבי נחמן (רעיונותיו וחלומותיו)" בשנת תרס"ז (1907); הספר "רבי נחמן מברסלב: חייו ותורתו", בשנת תר"ע (1910); סדרת המאמרים ביידיש שכונסה מאוחר יותר לספר "החוזה הגדול מפודוליה והחבורה שלו" בשנת תרצ"ב (1932); ו"אורו של משיח בתורת הברסלבי" בשנת תרצ"ו (1936). זאת לצד אזכורים רבים בכתבי חסידות ובמאמרים שונים. פרופ' יונתן מאיר ההדיר בשנת תשס"ו (2006) את הספרים "רבי נחמן מרסלב: חייו ותורתו" ו"אורו של משיח בתורת הברסלבי", וצרף להן מבוא מקיף הנוגע בין היתר ביחסו של הרב צייטלין לחסידות ולחסידים, בתוך: יריעות, חוברת ה.

המאמר "רבי נחמן מברסלב על הנגינה" התפרסם גם הוא בשנת תרצ"ו (1936) בכתב עת ייחודי שערך איש הפועל המזרחי וחוקר המוסיקה מאיר שמעון גשורי, בשם "לחסידים מזמור". כתב עת זה, היה, לפי הגדרתו, "מאסף ספרותי ואמנותי לנגינה דתית-עממית של החסידים עם תווי נגינה, תמונות ופכסימיליות של אישי החסידות", והכיל למעלה ממאה וחמישים עמודים של מחקר ועיון בניגונים חסידיים.

הרב צייטלין בשנת תרצ"ח (1938)

הרב הלל צייטלין, תרצ"ח (1938)

מאמר זה לא היה כתיבה חדשה של הרב צייטלין, אלא מספר פרקים מהספר על רבי נחמן שיצא לאור בשנת תר"ע (1910). ברם עצם פרסומם מחדש בשנת תרצ"ו (1936) – על האזכורים של ארתור שופנהאואר, "האדם העליון" ואוגוסט קונט שבהם – יכול להצביע על כך שהחלוקה בין תקופות היצירה השונות בחייו של הרב צייטלין לא הייתה כה חריפה. על כל פנים, לא הכניס הרב צייטלין במאמר זה את אותם השינויים שבנו, אהרן, ראה צורך להכניס לאחר מכן.

לקריאה ולהורדה של הקובץ

הגעגועים ליופי

מאמרו של הרב צייטלין "הגעגועים ליופי" פורסם בחמישה המשכים בכתב העת היידי "דאס יודישע פאלק", בסוף שנת תרס"ו ותחילת שנת תרס"ז (אוגוסט-אוקטובר 1906).

הרב צייטלין מתאר בפתיחת המאמר את השתלשלות האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", שהחל בהקשר ספציפי של מלחמה בעבודת אלילים אך הלך והסתעף במהלך הדורות לכלל מחאה גורפת כלפי כל שימוש בכוח הדמיון, וממילא מנע את התפתחותן של אמנות הציור והפיסול בקרב היהודים.

אולם בדור האחרון, קובע הרב צייטלין, התרחש מאורע מפליא. כאשר אך החלו יהודים לקחת חלק באמנות האירופית, מיד הם העמידו גאונים: "איך קרה נס זה? מאין צצו כל האמנים בעלי שם עולמי?". הוא נוקב בשמם של הפסלים והציירים אנטוקולסקי והירשנברג כדוגמה.

תמונתו של צייטלין מתוך דיוקנאות סופרים

תמונתו של הרב צייטלין מראשית המאה העשרים, מתוך: "דיוקנאות סופרים"

התמה של הרב צייטלין בחיבור זה – שלדבריו שאובה מדבריו של ניטשה – היא שכאשר נוצרת במשך זמן מה שאיפה מודחקת ליופי פיזי, היא הולכת ומקבלת את צורתה בדמות שאיפה ליופי עליון. זהו, לדבריו, מה שאירע לעם היהודי. הפוטנציאל האסתטי העצום לא נכחד, אלא "שקע עמוק פנימה", ויצר אסתטיקה חדשה, אסתטיקה הנכתבת מתוך געגועים לאלוהות, ל"יופי של מעלה", ל"תפארת", ל"שכינה" – ובאה לידי ביטוי בספרות האגדה, הקבלה והחסידות.

להמשיך לקרוא

על ביאליק: משורר הבהירות

הרב צייטלין הקדיש לא מעט מאמרים וסקירות  במשך חייו לחיים נחמן ביאליק (תרל"ג-תרצ"ד; 1873-1934), המשורר העברי הגדול שהיה בן גילו, ושפריחת השירה שלו התרחשה בצמוד ליצירתיו הראשונות. שניהם אף הושפעו באופן מכריע מהפוגרומים בשנים תרס"ג (1903) ותרס"ה (1905), ופרסומיהם בעקבות אירועים אלו הקנו להם מעמד ציבורי. מאוחר יותר הם אף עמדו בקשרי מכתבים, ואף נפגשו מספר פעמים במהלך חייהם. בראשית שנת תרע"ג (1912) מבקש הרב צייטלין מביאליק שיסייע בידו להוציא לאור חלק מכתביו תחת השם "בשנות רעה", שכן, לדבריו, דברים אלו "הם האספקלריא היותר מאירה של מה שסבלנו, הרינו והגינו מן הפוגרום הקישינובי עד הזבח הגדול של שנת 1905 ועד בכלל".

משפחת צייטלין

משפחת צייטלין, מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. עומדים, מימין לשמאל: נחום הוכרמן (חתן), אהרן צייטלין (בן), לאה (אשתו של אהרן), אלחנן צייטלין (בן). יושבים: רבקה (בת), הרב צייטלין ואשתו אסתר, רניה (אשתו של אלחנן). יושבים מקדימה, הנכדים: דוד (הבכור של אלחנן), צבי-דב (בנו היחיד של אהרן), אברהם (בנה היחיד של רבקה), אדם (הצעיר של אלחנן). 

הרב צייטלין ראה בביאליק לא משורר רגיל, המשתעשע באסתטיקה, ב"צבעים וסממנים יפים", אלא במשורר מסוגם של הנביאים הקדמונים, שחש את צער העולם ותובע את הצדק השמימי (יצירות ויוצרים):

"על 'נבואותיו' של ביאליק כבר דברו רבים […] חפץ אני לציין תכונה אחת שהיא כמעט העיקרית והיסודות ב'נבואות' אלה ולה כמעט שלא הושם לב. מכוון אני לאותו המשא ומתן שיש לביאליק תמיד עם האלוהים [..] ה'אלוהים' איננו אצלו, כמו אצל אחרים, 'מיטב השיר', לא לצורך הציור הוא נעשה 'בן אדם' המדבר בשם האלוהים […] לא בכדי ליפות את הצער ולעדן אותו הוא מדבר על השכינה ועל צערה […] געגועים פנימיים עזים ועמוקים ל'אלוה אשר אליו תכסופנה הנפשות', תפילת לחש זכה וטהורה, המית הלב, צער אין קץ"

להמשיך לקרוא

ביקורת האדם

במאמר נדיר זה, שפורסם בשנת תרע"ט (1919) בקובץ "משואות – מאספים לשאלות הזמן לדברי עיון וספרות" שערך משה גליקסון (לימים עורך "הארץ"), מתייחס הרב צייטלין למפנה בחייו:

"לפני עשר שנים, ואני טרם אמצא את השער לעולמי שלי, הלכתי הלוך ותעֹה בעולמות אחרים, בעולמות זרים. צוד צדני אז בחבלי קסם גם עולמו הפנימי של ה"אדם העליון" – פרידריך ניטשה. עתה כבר יצאתי מן העולמות ההם. עזבתים, נטשתים, סגרתי את שעריהם בעדי. חי אני עתה את חיי הנשמה שלי בעולם, שאין בו מקום לכל אלה השאלות של רעל וארס, שמענות הן את נפשות המבקשים דרכים רק לעולם, לטבע, לבריאה, או ל"אני" שלהם – ולא לאלוהים"

למרות הנימה החריפה, הרב צייטלין שב והופך, ועוד יהפוך, בעולמו של ניטשה וב"אדם העליון" שלו.

כריכת המאסף

כריכת המאסף "משואות"

להמשיך לקרוא

במדינה 'ישראל' בשנת האלפיים

את הרומן האוטופי "במדינה 'ישראל' בשנת האלפיים" פרסם הרב צייטלין בהמשכים ביידיש בעיתון "דער מאמענט", בשנת תרע"ט (1919). את התרגום הנוכחי ערך שרגא בר סלע.

מוטיב מקורי ומעניין, בפרט לאור יצירותיו האחרות של הרב צייטלין באותן שנים, הוא נערה מסתורית אותה פוגש גיבור הרומן בישראל – כאשר היא נגלית ונכסית מעיניו פעם אחר פעם. האם מדובר בתיאור (רומנטי ומוחשי ביותר) של חיפושיו של הרב צייטלין אחר השכינה?

"האם זהו חלומו, האם זוהי בקשתו הגדולה, תקוותו הגדולה? האם עליה חשב בלילות בלי שינה, עת רוחו עייפה מן המתרחש לנגד עיניו, מן האנדרלמוסיה והבסטיליות שהיה עד להן בסביבה הלא יהודית שחי בה? האם זוהי אותה דמות אותנטית, שחיפש לעיתים בסביבה היהודית שעמה בא במגע, אשר בה קיווה למצוא את הקווים היפים שמאפיינים את בני גזעו? האם ראה אותה בעיני רוחו, טרם שהיא נגלתה עתה לנגד עיניו?"

המפגש בווישקוב

הרב צייטלין (במרכז) בעיירה ווישקוב סביבות שנת תרע"ט (1919), במסגרת סדרת מפגשים לצעירים עם סופרים ואנשי רוח

לקריאה ולהורדה של הקובץ

יופי של מעלה

מאמרו של הרב צייטלין "יופי של מעלה" היה השני שפורסם במאסף הספרותי "ספרות", בשנת תר"ע. במאסף זה פורסמו עוד שלושה ממאמריו החשובים: "שכינה", "הצימאון" ו"החסידות".

אחד מפרקיו של מאמר זה, "אשה", הוא מהמקורות הרומנטיים (והסימבוליסטיים) ביותר שנכתבו בעברית אודות אשה ונשיות:

"אמר הקדוש ברוך הוא לאשה: את היי לאיש צל על יד ימין, סמל נשמה, שכינה בארץ.

וחזה בך האיש חזות הכל: עטרת תפארת, חן, נעם, רוך חמלה, שירה, חזיון, משא-לב, תקוה.

וראך האיש ודמות תבניתך מרחפת לפניו תמיד, וזכר חיי שמים באדמה…

וראך האיש והיית בעיניו ציון וסמל למדת התפארת העליונה, ההרמוניה השמימית, הרחמים העליונים…

וראך האיש והיית בעיניו סמל החירות, סמל השאיפה העולמית, סמל היצירה החופשית, ונביעה שאינה פוסקת.

וקרא האיש בשמך לחכמה, לזמרה, לשירה ולכל המוּזוּת…

והיית לאיש נביאה ומלאך, ושמרת והצלת אותו מכל צרה ופגע.

וראית את האיש שקוע באסונות, בצרות, בדאגות יום-יום, ואצלתי עלייך מיופיי ומרחמיי ונתתי את חִנךְ בעיניו ושכח את עמלו ואת צרותיו…"

זהו רק חלק קטן מהמאמר. את היתר ניתן לקרוא בקובץ המצורף להלן.

להמשיך לקרוא

שכינה

מאמרו של הרב צייטלין "שכינה" היה הראשון שפורסם במאסף הספרותי "ספרות", בשנת תרס"ט. במאסף זה פורסמו עוד שלושה ממאמריו החשובים של הרב צייטלין: "הצימאון", "יופי של מעלה" ו"החסידות".

כאשר יכתוב הרב צייטלין את תולדות חייו, הוא יראה במאמרים אלו את פסגת יצירתו בתקופה המוקדמת :

"התחלתה – 'הטוב והרע', שנדפס בהמשכים רבים ב'השלח'; אמצעיתה – 'ברוך שפינוזה' (על ידי 'תושיה'), 'פרידריך ניטשה' […] 'הרהורים', 'מכתבי אחד הצעירים' (ב'הדור'), ועוד הרבה כיוצא באלו, וסופה – 'השכינה', 'יופי של מעלה' ו'הצימאון'"

להמשיך לקרוא