שלושים ושלושה נרות

נביאים הרבה ידעה ירושלים; נביאי אמת ונביאי שקר. רובם שקעו בתהום הנשייה. כזהו גם סיפורו של משה גיבורי, "נביא המערות" או "שוכן מערות הסנהדרין", שתועד בהרחבה בספרו של דיוויד הורוביץ, "שלושים ושלושה נרות".

משה גיבורי (Moses Guibbory) נולד בשנת תרנ"ט (1899) באוקראינה. בגיל צעיר עזב את ביתו ונדד באירופה. את שנות מלחמת העולם הראשונה עשה בטורקיה, ולאחר מכן הגיע לארץ ישראל, והתמקם במערות הסנהדרין בירושלים. לאחר מספר שנים הכריז על עצמו כנביא וכמשיח, ולאחר שחזה נכונה רעידת אדמה קיבץ סביבו מספר מאמינים.

בשנות העשרים עלה ארצה מארצות הברית דיוויד הורוביץ, חלוץ צעיר שעסק בחקלאות, למד עברית והלך שבי אחר התנ"ך. מפגש מסתורי עם גיבורי בשנת תרפ"ז (1927) הפך אותו לאחד מחסידיו. לדבריו, גיבורי עורר עניין במספר אישים מרכזיים ביישוב דאז, ביניהם הרב קוק ויהודה לייב מאגנס, וכן במזכירו של ז'בוטינסקי, ארתור קוסטלר, שכתב אודותיו בעיתונים.

באותה שנה פגש הורוביץ את פולה, מי שלימים תהיה אשתו, שהגיעה לביקור בארץ מפולין. הם נישאו ויצאו לפולין, לא לפני שגיבורי מינה את הורוביץ לשליחו למדינה זו. תפקידו היה להזהיר את יהודי פולין מפני אסון הממשמש ובא. הורוביץ מתאר כיצד נשא בידו מנשר, חתום בידי שני הרבנים הראשיים, הרב קוק והרב מאיר, ובו אזהרות מפי משה גיבורי ומקובלים נוספים מירושלים. היה עליו אנשים להעלות לארץ ישראל "לפני שיהיה מאוחר מדי".

הספר "שלושים ושלושה נרות", הופיע בתש"ט (1949)

בשנות השלושים יצא הורוביץ לארצות הברית. אשתו ובנו נותרו בפולין – ושם נספו. גיבורי עצמו היגר לארצות הברית בראשית שנות הארבעים, הטיף לאוניברסליות תנכי"ת והנהיג כת קטנה של "בני ישראל הבריטים" (זרם דתי הגורס כי חלק מהשבטים בבריטניה הם למעשה צאצאי עשרת השבטים; יש הקושרים גם את ההמנון האנגלי הבלתי-רשמי "ירושלים" לרעיונות אלו). לכת זו הצטרף גם שדר רדיו מפורסם בשם בויקה (Boake) קרטר, שנמצא מת לאחר מכן בנסיבות מסתוריות. לשמו של גיבורי נקשרו שערוריות נוספות. הורוביץ בסופו של דבר ניתק את קשריו עם גיבורי, הפך לדיפלומט בכיר באו"ם, היה מיודד עם בכירים אמריקאים וישראלים והקים מספר אגודות יהודיות-נוצריות ספק מסיונריות.

בפרק מרתק בספר "שלושים ושלושה נרות" מתוארת הגעתו של הורוביץ לפולין בשנת תרפ"ח (1928), ופגישה עם הרב צייטלין שלא הוזכרה עד היום בספרי הביוגרפיה והמחקר. תיאורו של הורוביץ חי מאוד, ומאפשר לשוות את דמותו של הרב צייטלין באותן שנים – בפרשיה שיש בה משיחיות, קבלה ונבואה לצד דברים תמוהים וחיי יום יום שגרתיים בוורשה; כל החומרים מהם נרקמות אגדות.

אני מודה לרב שמואל אליקן על ההפניה למקור זה.

 

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

לקראת תמימות שניה

המודעות העצמית הפכה לעיסוק כה מרכזי היום עד שנעשתה לבלתי נסבלת ומזיקה. החיים איבדו מממשותם והאדם הולבש מרירות. קריאה לרענון ולשחרור

א.

את מכירה את ההרגשה המוזרה הזו שעולמך הוא למעשה גרגר אבק, ושהפיל שדיברתי עליו קודם נושא אותו על גבי פרח, ואת מבינה שאם תספרי למישהו הוא יחשוב שאת מטורפת, אך את עדיין מרגישה אחראית לביטחון כולם. מכירה את ההרגשה הזו? (ראש העיר, הורטון שומע מישהו, 2008).

מאמר זה יעסוק במודעות עודפת, שנעשית בלתי נסבלת ואף מזיקה. באופן בסיסי, להיות מודע לדבר מה פירושו להבחין בו, להעניק לו תשומת לב. המודעות שבה אני מעוניין לעסוק היא מודעותו של אדם לעצמו: מבט רפלקטיבי על העצמי ועל מקומו במציאות הסובבת אותו.

האדם נעשה מודע לעייפה. הרגישות לעצמי, ליכולותיו ולגבולותיו עולה בהתמדה: תנודות הנפש, קימורי הגוף, חלוף הזמן – על רקע החדשנות והגיוון המצויים בחברה; ארעיותם וחלקיותם של הראשונים אל מול אינסופיותם של האחרונים; הרגשות הנוצקים ממפגשים אלו – התסכול, הרצון להספיק, החרדה, הדיכאון – כמו גם המודעות לרגשות אלו עצמם, כראי בתוך ראי; השפעת כל אלו על מערכות היחסים שבהן האדם נתון, השזורה תמיד במדידת האדם את עצמו לאור תקינותן של מערכות יחסים אלו. עיסוק רפלקטיבי זה אינו מרפה, ואט אט מעתיק את מרכז הכובד של העצמי לעבר עיצוב התדמית או ההרהור הקיומי, וממעט את נוכחותו הפעילה במציאות. לא מעט אנשים חשים את חייהם על קו התפר, ואינם מוצאים את המשבצת שעליה הם אמורים להתמקם בנוחות: בזוגיות, בעבודה, באופי.

להמשיך לקרוא

על השגחה, שכול ומשמעות

פורסם בספר זיכרון לאביתר אביבי ז"ל.

דיון אודות יחסם של תנאים ואמוראים לנבכי ההשגחה, מופעיה ומגבלותיה. הדיון פותח במחלוקת האמוראים בשאלה האם "יש מזל לישראל", ובניסיון לעמוד על משמעותו המדויקת של אותו "מזל" כפי שבאה לידי ביטוי בדברי הראשונים. כך גם נידונה בו דעת רבא, שעורך ניסוי מעין-מדעי בכדי לקבוע ש"בני, חיי ומזוני – לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא".

להמשיך לקרוא

משחקים של כוח

האלימות שנוקט חושים בן דן כלפי עשו המונע את קבורת יעקב זוכה במדרש לחיוך סלחני. אין כאן נקיטת עמדה מוסרית, אלא הכרה מציאותית בתוקפם של הכוחות הקמאיים הפועלים בעולם

כיוון שהגיעו [לקבור את יעקב] במערת המכפלה, בא עשו ועיכב. אמר להם: יעקב קבר את לאה בחלקו, והחלק שנותר שלי הוא. אמרו לו: מכרת את חלקך. אמר להם: את חלקי כבכור אמנם מכרתי, את חלקי כאח רגיל האם מכרתי? אמרו לו: כן, מכרת [לאחר מותו של יצחק]… אמר להם: הראו לי שטר. אמרו לו: השטר בארץ מצרים, ומי ילך? ילך נפתלי, שהוא זריז כאיילה… חושים בן דן היה שם, והיה חירש. אמר להם: מה זאת? אמרו לו: זה מעכב עד שיבוא נפתלי מארץ מצרים. אמר להם: ועד שיבוא נפתלי מארץ מצרים יהיה אבי אבא מוטל בביזיון? נטל מקל והכה על ראשו [של עשו]. יצאו עיניו ונפלו על רגלי יעקב. פקח יעקב את עיניו וחייך (סוטה יג, א, בתרגום)

א.

כאשר יעקב אבינו יורד למצרים הכתוב מונה את צאצאיו, ולגבי בניו של דן הוא מציין בקצרה: "וּבְנֵי דָן – חֻשִׁים". אונקלוס מתרגם את המילה "חושים" כתכונה, ולדבריו בני דן היו זריזים וחריפים. אולם תרגומו מעלה את השאלה מדוע בניגוד ליתר בני יעקב לא הוזכרו בני דן בשמם. התלמוד מפרש, בשם רבי חזקיה שבני דן היו מרובים "כחושים [=גבעולים] של קנה", ובכך גם מסביר מדוע לא היה ניתן להזכיר אותם בשמם. אולם במקומות אחרים חכמים מפרשים את המילה "חושים" כשמו הפרטי של בנו של דן – "חושים בן דן" – על אף הקושי הלשוני שפירוש זה יוצר בפסוק. יתר על כן: לבן זה מייחסים חכמים חסרונות שונים, החל מלידתו שהייתה קשה, וכלה בהיותו מכוער וכבד שמיעה.

מה יכולה להיות הסיבה לניגוד החריף שבין הפירושים השונים? האם בניו של דן היו מרובים וזריזים, או שהיה לו בן אחד שנולד בקושי? ניתן לבאר שמדובר בהיבטים שונים של תופעה אחת: בקרב בני דן היה קיים ריבוי כמותי של אנשים ומעשים, שבא יחד עם איכות ירודה. היבטים אלו מופיעים גם בהמשך הדורות: חכמים מציינים ששבט דן היה מרובה באוכלוסין, והיה נגוע כל העת בעבודה זרה (ירושלמי עירובין ה, ב; תנחומא, כי תצא, י). במדרש רבה (שמות מ) תכונה זו מתוארת במילים ספורות: "אין לך ירוד משבט דן".

שבט דן, אם כן, היה קבוצת אנשים גדולה שנטתה לאלילות, קרי: ראיית העולם כמרחב מרובה כוחות שיש צורך לרצות אותם. ייתכן מאוד שתפיסה זו גם גרמה לריבוי ולזריזות שלהם, שכן כדי לרצות גורמים רבים יש להרבות במעשים על חשבון איכותם.

להמשיך לקרוא

רגע של קדוּשה משנת תשע"ד

 

"לו ידעת איך כל נים / שבי ירא. / אני רואה את השדות סופגים גשמים, / אני שואלת את עצמי / מתי מתי יבוא יומי / להיקרא (רחל שפירא)

לקדושה יש גם מובן של הכנה, של זימון – "וקִדשתָם היום ומחר", לימד רש"י: "וזִמנתָם, שיכינו עצמם היום ומחר". רגע של קדושה הוא קריאה להתייצב, הזמנה להיות נכון לבאות. כאשר נטען, בשם ארגון הטרור אל־קאעידה, שארגון הטרור דאעש הוא "קיצוני מדי" חשתי את רעד ההזמנה. הנה, נשלחה היד אל תחתית החבית האנושית והעירה את השדים מרִבצם; אלו שלא ינוחו עד שיהפכו את העולם שממה. כיוון הרוח השתנה, ומאה וקצת שנים לאחר דוסטויבסקי יהיה מי שיטרח לבסס את האמרה ההפוכה – "אם יש אלוהים, הכול מותר".

להמשיך לקרוא

אלימות, מתירנות, קרבנות

החברה המסורתית והחברה הליברלית יוצרות אט־אט שתי תמונות תשליל בכל הנוגע ליחס כלפי המתירנות מחד והאלימות מאידך. מסה על יצר, מלחמה ומלחמת היצר 

לא אחזנו היטב בידים את קרני המלוכה/ שירדה עלינו בעצם יום חֹל בפשטוּת לבבית/ בגֶרֶב על ראש עלומים.. יזכרם אלוֹהים!/ וחתו אויבים ונסו מפנינו בחִיל […]// ונדמה כי אכלנו עד כלות כל קרנות זכות אבות:/ כלחֹך עדרי עִזים אשר אחריהם הקָרחה.. (אורי צבי גרינברג, שירה לקראת פסח גאולים, כרך יא, עמ' 9־18)

א

במאמר זה ברצוני להרהר על מערכת היחסים שבין מתירנות ואלימות בחברה הליברלית העכשווית. על הקביעה שמתירנות מוליכה לאלימות כבר התפלמסו רבים וטובים, ולכן היא אינה מענייני. מסקרנת אותי האפשרות לתמוך באחת ולהתנגד לאחרת, או לחלופין להבין את האחת בכלים של האחרת.

אפתח באנלוגיה מכלילה: את היחס שמקבלת המתירנות המינית בחברה מסורתית או שמרנית – יחס נוקשה, שאף נגזרות ממנו לא מעט קביעות ופרקטיקות – מקבלת האלימות בחברה הליברלית העכשווית. באמצעות דיונים מסועפים וחשיבה ביקורתית מפותחת היא מוקיעה את מושג ה“כוח“ אל עמוד הקלון (בכוח רב, יש לציין): צורותיו הגלויות נשללות, מזימותיו הסמויות נחשפות, והוא מזוהה שוב ושוב עם דורסנות, יהירות ועיוורון.

זאת ועוד. החברה המסורתית והחברה הליברלית יוצרות אט־אט תמונת תשליל האחת של חברתה בכל הנוגע ליחס כלפי המתירנות מחד והאלימות מאידך: באחת נמצא הצדקה לרטוריקה אלימה, ולעתים אף התהדרות באתוס הלחימה ובתמונות של גברים כוחניים – כל זאת לצד הקפדה מחמירה על גדרי צניעות, עד כדי הדרה מוחלטת של האישה מהמרחב הציבורי; באחרת נמצא הצדקה למימוש כל קפריזה מינית, מתוך ראייה שלה כביטוי תרבותי ראשון במעלה – לצד סלידה עמוקה מכל שימוש בכוח, אפילו במקרים שבהם נראה שהוא נחוץ. דומה שיחסם של ליברלים מסוימים לסמלי לאום, לצבא או לתחושות פטריוטיות לקוח היישר מקביעתו המחמירה של השולחן־ערוך, הנוגעת ליחסי אישות: “מגלה טפח ומכסה טפחיים, ודומה כמי שכפאו שד“.

מצד החשיבה הקלאסית על טיבן של המידות הטובות, מדובר באנומליה מסוימת; שכן התאווה והכעס כמו גם השלטון והנקמה מוגדרים כולם כ“יֵצֶר“, ובתור שכאלה לא מובן כיצד ניתן – במסגרת אותה מערכת מושגים – להיכנע לדרישותיו של האחד, ובד בבד להכריז מלחמת חרמה על האחר. יהיה מי שיתרץ שתמיד נדרשת לגיטימציה לפורקן אחד היצרים, וזו מושגת באמצעות משחקי שפה היוצרים סביבו מערכת הסוואה מתוחכמת. אחר יאמר שהכבישה של היצר המודחק מתקיימת רק למראית עין, ובפועל היסחפות אחר יצר אחד משחררת מהאזיקים גם את משנהו. ספק אם טיעונים אלו מסוגלים להקיף את התופעה, ועל כל פנים השאלה ממשיכה לסקרן.

להמשיך לקרוא

מקום לטירוף

       מוקדש באהבה לאחותי, ד"ר פנינה דרור ז"ל, שלא הייתה מסכימה עם מילה אחת ממאמר זה, אבל הייתה מטורפת אמיתית.

א.

"הצג קצת אנרכיה, שבש את הסדר הקיים, והכול יהפוך לכאוס…"

הית לדג'ר, האביר האפל, 2008

במאמר זה איני מדבר על הטירוף במובנו הפסיכופתולוגי. המילים "טירוף", "מטורף", מתגלגלות מזה זמן בשיח היומיומי: "אחי, זה מטורף מה שהולך פה", "טעים בטירוף", "העולם הולך ונעשה מטורף", ואפילו: "זה מטורף לא למחזר". קשה להתחקות על מקורו של שימוש לשון. ייתכן גם שמדובר בתופעה זניחה: לאחר המילים מגניב, קוּל, תותח, קורע, חבל-על-הזמן, אחלה וקריאות נוספות, בא תורה של המילה מטורף (ומקבילתה באנגלית: It's crazy).

אולם בדקדקנות מסוימת ניתן להבחין בשני שימושים נבדלים למילה זו: יש מצבים שבהם היא מתבטאת בדאגה ואפילו בחרדה. מנגד, יש לא מעט מצבים שבהם היא מתבטאת בהתרגשות ואף בהתלהבות. אני מעוניין להרהר בשימושי-לשון אלו, ולהשתמש בהם כשער נוח לדיון מעיק.

להמשיך לקרוא