בעל התשובה הגדול מרוסיה

את סדרת המאמרים "בעל התשובה הגדול מרוסיה: כיצד אני רואה את חייו ומותו של טולסטוי" פרסם הרב צייטלין בשנת תרע"א (1910), ימים ספורים לאחר היוודע דבר מותו של לב ניקולייביץ' טולסטוי – סופר והוגה שהיה אחד ממקורות ההשראה הגדולים שלו.

במאמר "יוסף חיים ברנר: ערכים וזכרונות", שיופיע במאסף "התקופה" בשנת תרפ"ב (1922), בפרק שכותרתו "הטולסטואי – אברמזון" (כשם גיבורו הראשי של ברנר ב"מסביב לנקודה") יספר צייטלין כיצד הגו ברנר והוא, בשנות העשרים לחייהם, במשנתו של ניטשה מתוך זיקה ליצירתו של טולסטוי ולחידושיו במישור האתי. "שאפנו בכל עוז", הוא יכתוב, "לחדש את בניין חיינו על יסודות הטולסטויות העקבית והמוחלטה ביותר". שאיפתם הייתה לרכוש חלקת אדמה, ולחיות עליה חיי מופת, "חיים יותר יפים […] צריך למצוא איזו פינה נסתרת באמריקה, לעבוד שם בשדה, לחיות שם חיים מזוקקים". בנו אהרן, בזיכרונותיו, הוסיף גם כיצד אמו, אסתר, הייתה מודאגת מחלומותיו הרומנטיים של ברנר (ושל בעלה) "לגדל בולבוסים דקים" על אדמה משלהם במקום נידח.

שנתיים קודם לכן,בשנת תרס"ח (1908), פרסם הרב צייטלין סקירה על פועלו של טולסטוי לרגל יובל השמונים שלו, סקירה הכוללת את השלבים השונים בחייו וביצירתו. לדבריו, טולסטוי החל את דרכו בחיפושים אחר ההיגיון שבחיים האנושיים, בנהייה אחר האסתטיקה והאומנות, ולבסוף – לאחר משבר נפשי גדול, ייאוש וספקות – מצא את דרכו אל האדיקות הדתית והאהבה לכל בני האדם; תיאורים שאינם רחוקים מהאוטוביוגרפיה שלו-עצמו.

"בחיפושי דרכי אל האידיאל היהודי", יכתוב הרב צייטלין באותה שנה בסדרת ה"אגרות אל הנוער היהודי", "בשווקים וברחובות, בדרכים ובמשעולים של עולם הרוח הגדול, אני נתקל תמיד באידיאלים של ל. טולסטוי".

במאמר זה שלפנינו (אחד מתוך הסדרה), שנכתב כשנתיים לאחר מכן, מציג הרב צייטלין את טולסטוי כסופר הגדול ביותר של מאות השנים האחרונות (!) – דמות צופה ביקורתי השוכן מעל ומעבר לאנושות, ובו בזמן מכיר את בני האדם ואת הטרגדיה האנושית לפניי-ולפנים.

לעובדות אלו הנוגעות למרכזיות דמותו ומשנתו של טולסטוי בעיני הרב צייטלין ניתן לצרף שתי אנקדוטות מעניינות:

הראשונה נוגעת לחלום חוזר ונשנה, המובא במאמרו "עוד הרהורים", בו עולה לפניו "זכרון איש שיבה אחד, ומראהו כמראה איש האלוהים. פניו כפני ל. טולסטוי, ומתוכם נשקפת התוגה היהודית, הגדולה והעמוקה והאמיתית והנשגבה".

השנייה כרוכה עם שמו של ביאליק, שבמהלך הרצאה על הספרות העברית הזכיר את שמו של הרב צייטלין, וציין – "הוא הטולסטוי היהודי" (אהרן צייטלין, "בין סופר לחברו", בתוך: הצופה, 6/3/1953).

%d7%98%d7%95%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%99-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%aa

לב טולסטוי, ראשית המאה העשרים

המאמר עצמו נכתב ביידיש, ושולבו בו לא מעט ביטויים ברוסית. אלו סומנו ב-*. זו גם הזדמנות להודות ליוסף פולק על הסיוע הקבוע בתרגום מיידיש ולפיטר ברנשטיין על הסיוע הקבוע בתרגום מרוסית.

 

על טולסטוי נאמרו כבר כל כך הרבה שבחים, עד שאין כל טעם להוסיף עליהם. הבה לא נרבה בשבחים מעל הקבר הטרי, ונאמר רק את האמת הצרופה. די קרוב לאמת הצרופה – לדעתי האישית – כבר התבטא מיכאילובסקי, בכַנוֹתוֹ את טולסטוי ברוסית: "אציל בעל תשובה".* מעבר לאמנות הגדולה, הפילוסופיה והמוסר של טולסטוי, חיפש ומצא מיכאילובסקי את המהות שלו: אציל בעל תשובה!

לדעת מיכאילובסקי, בתודעתו של טולסטוי חי תמיד אותו החטא הנורא בו חוטאים העשירים והשליטים הקלאסיים כלפי העניים ובעלי המעמד הנמוך. בהיותו בעצמו בעל אחוזה גדולה, שניהל את חיי משפחתו באופן עשיר של חיי אצילים, נשא תמיד עמו את התודעה של חטאיו – וחטאי אבותיו ואבות אבותיו – כנגד העניים והאיכרים המרים וקשי היום. אבותיו חטאו, והוא בתודעתו נאלץ לסבול את כל אותן עברות.

באותה העת, כאשר הוא התפרנס עדיין מהצמיתות הפיאודלית,* היו נקיפות מצפונו מתעוררות בזעקות אימה לנוכח כל אותן נשמות-תחתית אומללות, אותן שאין להן יום ולילה, איכרים עמלי-פרך, נבערים מוכים וסומים, שאת דמם ובריאותם הקיזו למען פריצים מדושני עונג ולמען חיי הלוקסוס שלהם – כדי שאותם פריצים יוכלו להמשיך ולצבור הון על ימין ועל שמאל, למלא את סאת תאוותיהם הנמוכות והמסואבות, וכדי שיוכלו להמשיך ולחיות חיי הוללות והפקר ולשעוט בעקבות גחמותיהם המשונות.

הוא, טולסטוי, הרגיש, שבדומה לכל אבותיו ואבות אבותיו, ולכל שועי הארץ – גם הוא אשם, ועל כולם להכיר בחטאם ולשוב בתשובה עליו. בעקבות כך הם יהיו חייבים לשנות את חייהם כליל, להשיב את מה שחמסו מאחרים, ולחדור עד המקום העמוק ביותר בחייהם, בו הם שהו עד כה בשוויון נפש ובאדישות מוחלטת.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

תורה וסחורה

המאמר "תורה וסחורה" פורסם בעיתון היומי "הבוקר" שיצא לאור בוורשא בשנת תרס"ט (1909). במאמר מצטט הרב צייטלין את "אחד העם", ברם עיקר טענתו מופנית כלפי מה שנראה לו הבעיה העיקרית של החברה היהודית: שלטון המסחר והחומרנות. ביקורתו של הרב צייטלין על המסחר לא הייתה נקודתית, והיא ליוותה את כתיבתו מראשיתה. במאמרו החשוב "געגועים ליופי", משנת תרס"ו (1906), הוא כותב:

"ראה! העיר תיפול. כל דבר שקרי, מלוכלך ולא טהור ייעלם. לקטנוניוּת, לצרוּת ולטומאה לא יהיה מקום. הכל יהיה חופשי ומואר […] בעתיד הרחוק יתבטלו לא רק כל המלחמות, מעשי כוחניות וקרבות, אלא גם הכסף, המסחר והרכוש הפרטי"

ניכרות בתפיסה זו טביעת אצבעותיה של ההגות הטולסטויאנית, עליה כתב הרב צייטלין בהרחבה במספר מקומות. באופן דומה, כאשר הוא יכתוב לימים את החוברת "התיבה" עבור החוג "הדתי-אתי" יבנה (תרפ"ד; 1924), הוא ימנה ארבע עשרה "אזהרות" לבני החוג, ושלוש הראשונות יהיו: "חיה רק על עמל כפיך"; "התרחק ממותרות"; "אל תנצל אף אחד". הוראה אחרונה זו היא, לדבריו, "ההוראה הגדולה של כל אתיקה והלכה". וכך הוא מפרט:

"התאמץ בכל כוחותיך לחיות על עבודה גופנית פשוטה ולא על המסחר. המסחר מיוסד בעיקר על הונאה, והונאה היא שקר […] אם אינך עדיין פועל – השתדל להיות לפועל […] אם הינך זקן מידי מדי או חלש להיות לפועל, השתדל לפחות לבחור לך פרנסה כזו, שבה יש ככל האפשר פחות מסחר […]

לכשתחיה רק על עמל כפיך ועם זאת תחיה בשקט, בצניעות, בהתאפקות, בהתרחקות מתענוגות ומותרות, יקל עליך למלא אחר ההוראה הגדולה של כל אתיקה והלכה: אל תנצל איש! […] התעשיין או האומן, המנצל את פועליו, מבלי לשלם להם לא רק את המחיר המינימלי המקובל בשוק, אלא את האמיתי השלם והמלא תמורת עבודתו נקרא מנצל. כל סוחר המונה את זולתו בין בקניה בין במכירה, נקרא מנצל.

מנצלים כיום גם המדינאים, העיתונאים, הרופאים וכל האחרים העסוקים ב'מקצועות חופשיים'"

אנקדוטה מעניינת בהקשר זה תאר יצחק שדה בזכרונותיו. כאשר היה הרב צייטלין מורהו הפרטי ברוסלאבל, התקיימה אסיפה שנתית של הסוחרים בצל הפוגרום בקישינב, והרב צייטלין התבקש לנהל אותה. עשירי העיר, מספר שדה, לא חיבבו את מורו. באותה אסיפה החל אחד מהם לנאום ולשיר "שיר הלל לממון": "רכוש הוא רכוש, כסף הוא כסף, שלי הוא שלי", וכל ניסיון לחלוקה סוציאליסטית של הממון היא גזל. שדה ממשיך:

"הנאום נמשך לא פחות מחצי שעה. התבוננתי במורי וראיתי שפניו, החיוורות גם בלעדי זאת, מלבינות שבעתיים, וכאילו אין בהן דם בכלל. הוא נשך שפתיו, ידיו הצנומות רעדו, וכולו נתכווץ כאילו היכוהו, וכל פסוק שיצא מפיו של הלה הוא לו כצליפת השוט […]

פתאום קם צייטלין בקפיצה. רגע נעצר תחתיו, כמהסס. מה יעשה עכשיו? היכה באגרוף על ראש הבור הלז? הוא עלה במרוצה על הדוכן. באולם נשתררה דומיה. רגע קט שתק גם הוא, אחר כך פרצה צעקה מפיו:

– בראשית ברא אלוהים! אלוהים ברא את השמים ואת הארץ, ולא הכסף! מנוולים! את האלוהים החלפתם בממון!

ובריצה ירד, בלי להביט ימינה ושמאלה, ושם פניו אל הדלת"

שדה מתאר את המהומה שהתרחשה לאחר מכן, וכיצד אמר מאן דהוא: "הוא דיבר כאחד הנביאים".

מאמרים נוספים בנושא הרכוש הפרטי והמסחר פרסם הרב צייטלין גם בשנות העשרים והשלושים, בין היתר גם ביחס למדינה היהודית שבדרך. מהם תורגמו: "מושג הרכוש והקניין בכתבי הקודש", "קדושת הקניין בממלכה תורתית" ו"על זיווג סוציאליזם ביהדות" – כולם ב"ספרן של יחידים" (מוסד הרב קוק; תשל"ט).

הדג חי במים, ישראל – בתורה. כיוון שפרש אדם מישראל מן התורה, מיד הוא מת, כך סיפרו לנו רבותינו. באו האחרונים וקראו לתורה – רוח. עם ישראל הוא עם הרוח, כל זמן שרוח העם משתמר – העם בתקפו. פג הרוח – אין לרגל עמידה. בא אחד העם ולמד להכניס את הרוח במעשים. כל המעשה אשר ייעשה בחיינו הלאומיים, ברוח ייעשה ולשם הרוח…

חלקו עליו חבריו: אם אין קמח – אין תורה. דרך ארץ קדמה לתורה. אין חיים לאומיים רוחניים בלי תנאים גשמיים טובים. חלה הגוף, נפל למשכב, פסו כוחותיו – פרחה הנשמה… יש נשמה ואדם אין… אמרו עוד: גם אנו מודים, שעם ישראל הוא עם הרוח, ושחי הוא – ברוח. ואולם צריכים אנו לבנות בראשונה משכן לרוח…

ובקצף גדול נלחם אחד העם במתנגדיו אלה, אבל ידוע ידע גם לחון אותם ולדבר על לבם . קורא הוא להם: אחיי, חבריי…

ואולם מתנגדים אחרים יש לאחד העם ואותם לא יחון. מלחמת עולם לו עמהם. שונאיו בנפש הם. הלא הם: בעלי המטריאליסמוס ההיסטורי. אלה אומרים: הכוחות הראשיים, היסודיים, הפועלים בהיסטוריה הישראלית כמו בהיסטוריה של כל עם ועם הם כוחות אקונומיים… ואני עבדכם לא להכריע באתי ולא לברר, אלא להביע ספק אחד קטן. נכשל אני במחשבה זרה אחת שרוצה אני להשיחנה לאחרים.

להמשיך לקרוא

קנייני הרוח

את סדרת המאמרים החשובה "קנייני הרוח: מחשבות שלא בעיתן" פרסם הרב צייטלין מעל דפי "הזמן" בשנת תרס"ו (1906). באופן כללי, מדובר בביקורת נוקבת על האווירה המטריאליסטית ההולכת ופושה באירופה, ועל נטישת קנייני הרוח של האנושות. נפרשים בסדרה זו חלקים נרחבים ממשנתו הרוחנית והמוסרית של הרב צייטלין באותן שנים.

החל מאמצע המאמר עולה שאלה מרתקת ונוקבת: מדוע פילוסופים וסופרים גדולים אינם הוגים חיבה לתנועות חברתיות? מדוע הם כמעט תמיד פועלים באופן שגוי או גרוע בעניינים חברתיים?

"האנשים היותר עמוקים והיותר נשגבים שבעולם מתייחסים בלא חיבה יתירה לתנועות החברתיות, למהפכות החברתיות ולדעות החברתיות […] איני מתפלא על איזה סתם פילוסוף או איזה סתם מלומד […] מתפלא אני על בעלי המוחות והלבבות היותר גדולים, שהם הם כמעט תמיד מתנגדים לדעות פרוגרסיביות שונות ולדעות החברתיות הגדולות המניעות את האנושות […]

האמנם חסרים דווקא בני-עליה היותר גדולים הרגשת האמת והצדק? האמנם אין בלבם אהבה לבני אדם? […]

די רק להזכיר את השמות גתה, שופנהאואר, ניטשה, דוסטוייבסקי, טולסטוי. אלה הם לא רק פילוסופים גדולים ואמנים גדולים, אלא אנשים גדולים במובן היותר רחב והיותר שלם של המילים האלה"

התשובה לשאלה זו – בגוף המאמר.

לקריאה ולהורדה של הקובץ

יוסף חיים ברנר

את הרשימה הארוכה "יוסף חיים ברנר: ערכים וזכרונות", פרסם הרב צייטלין לאחר היוודע לו דבר הירצחו של ברנר, בשנת תרפ"ד (1922), במאסף הספרותי "התקופה".

מסכת הקשרים שבין הרב צייטלין לברנר הייתה ארוכה ומסועפת, כפי שגם ניתן לראות כאן. על מסכת זו עמד בהרחבה פרופ' יונתן מאיר במאמרו: "'תשוקתן של נשמות אל השכינה': בירור מסכת הקשרים בין הראי"ה קוק להלל צייטלין ויוסף חיים ברנר", ובמקומות נוספים.

לקריאה ולהורדה של הקובץ