מעלות ומורדות בתנועתנו הלאומית

מאמר זה פורסם במספר המשכים בשבועון הציוני "בדרך", בסיוון-תמוז תרצ"ה (1935), לקראת הקונגרס הציוני הי"ט. אריכות דבריו של הרב צייטלין מציגה בפני הקורא כמה מעמדותיו הפוליטיות היסודיות: משמעות היותו לאומי-בלתי-מפלגתי, אי הנכונות של חלק מהפעילים הציונים להתבונן בתנועתם נכחה, שורשיה השונים של התנועה הציונית, הציונות המשיחית (עמדתו בעניין זה מפתיעה, שכן היא כורכת את הציונות עם התקדמות התרבות הכללית, ואת מבשרי המשיחיות כגון הרב קאלישר והרב גוטמכר מגריידיץ עם א. ד. גורדון ו"אחד העם"), תביעותיו מה"מזרחי" ועוד.

לחובבי הזיקות שבין הרב צייטלין והראי"ה קוק מסתתרת כאן פנינה: דיון בשאלה עד כמה יש לייחס את הראי"ה קוק ל"מזרחי" – דיון ששב ועלה בשנים האחרונות בבמות שונות. כך הוא כותב:

"…מסופק אני מאוד אם יש להגדירו בתור "מזרחי", ואם ה"מזרחי" הולך תמיד בדרכיו. להלכה בוודאי ש"המזרחי" מתיימר בכבודו של הרב קוק וחושבו לרבו ומורו, אבל בחיי יום יום הלא יש סוף כל סוף לכל עסקן פוליטי ב"מזרחי" השפעה יותר גדולה על כל מהלך העניינים אשר ב"מזרחי" מאשר להרב קוק.

ואף גם זאת: הרב קוק הוא סוף כל סוף כלל-ישראלי והוא קרוב אל ה"אגודה", ועוד יותר אל יראים וחרדים סתם ממה שהוא קרוב ל"מזרחי". לדידי – לא הוה מומא. אדרבא, מעלה גדולה הוא. לדידי, לרב שאיננו חפץ ואינו יכול לצמצם עצמו בד' אמות של מפלגה ותהי מה שתהיה. אבל לבעלי-מפלגה – הגיון אחר לגמרי. אין להם קירוב-דעת גמור ומוחלט לאיש בלתי-מפלגתי, ולו יהיה גדול שבגדולים. אין הם מאמינים בו באמונת אומן. אין בטחונם בו חזק למדי. היום הוא נואם וכותב כפי חפצו של ה"מזרחי". אבל מי יודע מה שינאם ויכתוב מחר, כשיראה שה"מזרחי" סר לפי דעתו, באיזה עניין מדרך התורה או מן הציונות הטהורה?…"

על היווצרות הדימוי המפלגתי של הראי"ה קוק כתב חברי הרב איתם הנקין הי"ד, במאמר שהופיע לאחרונה ב"אסיף", ודבריו של הרב צייטלין עולים עם דבריו בקנה אחד.

 

א.

הירחים שלפני כל קונגרס ציוני הם כערבי ימים טובים להכנה ולחגיגה, וכערב ראש השנה וערב יום הכיפורים – לחשבון הנפש. אינני אוהב ביותר את ההשוואות בין הקודש והחול, והביטוי "נעילה", למשל, לסגירת הקונגרס איננו נעים ביותר לאוזני. אבל יש אשר השוואה כזו מבלטת ביותר מצב-נפש מיוחד, ואנו כמו מוכרחים להשתמש בה בבואנו לתת ציור נכון ושלם למצב-הנפש ההוא. כי על כן הרשיתי לעצמי את ההשוואה בין ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים ובין ערב הקונגרס, אעפ"י שה"ערבים" הראשונים קודש הם וה"ערב" האחרון חול. ואם תמצי לומר, שגם ה"ערב" האחרון קודש הוא לרואים בקונגרסים הציוניים חזון כל היקר והקדוש לעם – הנה בכל זאת יש הבדל גדול ביניהם. כי אם ערב הקונגרס בבחינת קודש לציוניים נלהבים הנה ה"ערבים" הראשונים, ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים – בבחינת קודש קודשים לכולנו.

כל ציוני וציוני מאיזו מפלגה וסיעה שתהיה מתעורר בהכרח לפני כל קונגרס ציוני לחשוב את כל הנעשה עד עתה בעולם הציוני, מה היא הישועה אשר הביאה הציונות לעם עד עתה, מה הוא המעשה הצפוי לציונים בעתיד הקרוב והרחוק, מה הוא מצב התנועה עתה: העלתה הציונות בכללה אם ירדה, ואם ירדה – מה הן הסיבות אשר גרמו לירידה זו?

רבות מחשבות בלב כל ציוני לפני כל קונגרס ציוני, ורבות מחשבות אז גם בלב כל יהודי לאומי, אף שאינו נחשב כלל על המפלגה הציונית. כל זמן שאין עוד קונגרס כלל יהודי, הנה הקונגרס הציוני משמש לחלק גדול בישראל במובנים ידועים קונגרס כללי יהודי. ולפיכך גם מי שאיננו ציוני מפלגתי, אם הוא יהודי לאומי – חושב את חשבונו של ישראל, וביחד עם זה גם את חשבון עולמו הוא לפני כל קונגרס וקונגרס.

ואם נעמיק יותר בדבר נראה, שהיהודי הלאומי הבלתי מפלגתי מרבה בחקירה ודרישה וממילא גם בחשבון הנפש לפני כל קונגרס ציוני, מן הציוני הרשמי, לפי שזה האחרון יש לו כבר מן המוכן תשובות לכל שאלה ושאלה – תשובות שלימדוהו ראשי המפלגה או הסיעה שהוא נמנה עליה. אין הוא מוכרח כל כך לחשוב מחשבות חדשות, לחטט, לנקר, לבקר, לספור ולמנות ולירא ולפחד תמיד שמא טעה, מאחר שכבר חשבו אחרים בשבילו ועליו למלא רק את אשר נגזר עליו ממרומים.

שונה ממנו היהודי הלאומי שאיננו ציוני רשמי, היהודי שעליו לבקש ולמצוא בעצמו תשובות על כל השאלות המענות אותו ואינן נותנות דומי לו. עליו להתחיל תמיד מחדש ולסלול מסילות מחדש.

%d7%92%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%94-%d7%a1%d7%91%d7%99%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%a8%d7%a1%d7%97-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%a0%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%a2%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%91%d7%9c

גלויה מעוטרת ועליה הרב צייטלין ומקצת תולדותיו (שנת הלידה שגויה), כנראה סביבות תרס"ח (1908). "מכל מה שכותב נושב רגש חם ואהבת האמת".

כותב הטורים האלה הוא יהודי לאומי שאינו נמנה על שום מפלגה וסיעה ציונית. וביחד עם זה מעסיקות אותו כל השאלות המתעוררות בכל קונגרס ציוני, והוא מוכרח בבואו לחשוב חשבון העם וחשבון נפשו הוא לפני הקונגרס הציוני הבא, לבקש ולמצוא את דרכו הוא, את פתרונו שלו המיוחד לו, ולהתוות ביחד עם זה לפני רבים הקרובים אליו ברוח את דרכי הפתרון ההוא.

ובבקשי את דרכי אני ובבואי הפעם בשורת מאמרים על רבות מן השאלות העומדות על הפרק לפני הקונגרס הציוני הבא, אני מקווה להועיל לא רק ליהודים לאומיים בלתי מפלגתיים כמוני, כי אם גם לציונים רשמיים אשר אוזנם ערה להקשיב ולשמוע גם את אשר יהגה איש שאיננו שייך למפלגתם, ומוכשרים הם, במידה מרובה או מועטה, לביקורת עצמם ולביקורת מעשי העומדים בראשם. מוציא אני מכלל זה את אלה הציונים החושבים: הכל טוב ויפה. הכל – כהוגן. הכל – פורח. עולים אנו ועולים בלי הפסק. צומחים אנו ומשגשגים. התנועה מתגברת מיום ליום. הציונות כבשה את כל הלבבות ואת כל העמדות הציבוריות בישראל. עם ישראל חי ומתקיים על ידינו אנו. אומנם יש לנו שונאים רבים, בין מבפנים, בין מבחוץ, אבל למי אין כמו אלה? בכוחנו ובעוצם ידינו נכוף את כל העם היהודי לעשות רצוננו, ומכל שכן שיכול נוכל לכל המפריעים והמבקרים והטוענים – מבפנים.

עם כל אלה "השאננים והבוטחים" אין לי שום עסק. מי שעוצם את עיניו בחוזקה לבלי לראות את המציאות כמו שהיא, מי שרואה הכל לא בעיניו הוא כי אם כפי שמצווים לו לראות, מי שאיננו מוכשר להביט אל תוכם של הדברים והוא רואה רק מספרים וכיבושים מדומים בכל אשר יפנה, ומי שהוא ביחד עם זה גם שמאלי וטוב לו ניצחון אחד של מפלגה ציונית-סוציאלית זו או אחרת מכל תחיית הלאום – איך יוכל לחדור לרוחו של איש כמוני הרואה לפניו מיליוני יהודים הולכים וכלים, הולכים ונמוגים, והיהדות כולה הולכת ומתנוונת מתוקף המגפה האנטישמית מבחוץ וההריסה שאינה פוסקת – מבפנים?

אם מראים לציוני כזה על מיליוני היהודים העומדים על פי התהום, ישיבך: מן הגלות התייאשנו זה כבר. לא לחינם הננו משוללי הגלות. ואם רע המצב מאד, ואם מצב רע זה ימשך וימשך, ואם גם ירע לנו שבעתיים – מה בכך? מה שנהרס שם, בגולה, נבנה אנחנו בארץ.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ימות המשיח

המאמר "ימות המשיח" פורסם בשני חלקים בעיתון "הזמן" בשנת תרס"ו (1906). מדובר בביקורת על דרמה הנושאת את אותו השם, מאת שלום אש, שהתפרסמה באותה שנה ביידיש, רוסית ופולנית, ואף עלתה על במת התיאטרון.

הדרמה "ימות המשיח" מגוללת את קורותיה של משפחה יהודית בת הזמן: הסב ואשתו, יהודים אדוקים, מעוניינים לעלות לארץ ישראל כדי להיקבר בה. הם מכנסים סביבם את משפחתם, בנים ונכדים, לפרידה, ושם קיימים כבר טיפוסים שונים ורחוקים מאוד אלו מאלו: חרדי, ציוני וסוציאליסט, לצד בורגני, פולנית-לאומית וסטודנט אובד דרך. כאשר הם יוצאים לדרך כדי ללוות את הקשישים, נשמע לפתע קול השופר המבשר על בוא המשיח. הסב והסבתא הולכים אחריו, ואחריהם גם הבן והנכדים בעלי האידאלים הברורים: החרדי, הציוני והסוציאליסט. הבורגני נותר מאחור, וכמוהו גם יוסטינה, הפולנית-לאומית, שאינה מסוגלת להיפרד מאדמת פולין, וכן אנדרז'יי, הסטודנט התלוש, שנותר עומד על פרשת דרכים וממלמל: "איני יודע לאן אני הולך, אבי ואמי לא נתנו לי דבר…".

הרב צייטלין, סביבות תרס"ה-תרס"ו (1905-1906)

הרב צייטלין מנתח את הדרמה כסוג של פארודיה טראגית על אידאולוגיה ומשיחיות. הוא מתמקד בשתי הדמויות האחרונות, שבעיניו הן מרתקות ועמוקות – דמותה של יוסטינה, המתבוללת-לכאורה (דמות המסוגלת ללמד גם כיום דבר או שניים על יהדות התפוצות), ודמותו של אנדרז'יי. הערותיו הן בבחינת מועט המחזיק את המרובה ממשנתו ודמותו הרוחנית באותן שנים: בעלי האידאולוגיות הברורות הם שטחיים, ומציגים את עצמם באמצעות סיסמאות חלולות שנגזרו מהעיתונות ומכתבי התעמולה של המפלגות. לעומתם, הדמויות העמוקות מלאות בכאב, בגעגועים, במבוכה ובסבל.

באותה שנה יפרסם הרב צייטלין ביקורת אוהדת על יצירתה נוספת של שלום אש, "העיירה". כעבור שנתיים, בשנת תרס"ח (1908) יעמוד שלום אש במוקד "שערוריית המילה" בוורשא (בנו הקטן של יהודי מתבולל נפטר, וה"חברא קדישא" סירבו לקבור אותו עד שיעבור ברית מילה – מה שעורר את זעמם של מספר סופרים, ביניהם שלום אש, שתבעו לבטל את "המנהג הברברי"). הרב צייטלין יכתוב על שערורייה זו בהמשכים מעל דפי ה"היינט" את ה"מכתבים לנוער היהודי" (שתורגמו לספרו "א-ב של יהדות"), אך עם זאת יוסיף להתייחס אל שלום אש בכבוד. בנו של הרב צייטלין, אהרן, יהיה ממתרגמי יצירתו של שלום אש לעברית.

ד"ר עשהאל אבלמן מצא במאמר זה של הרב צייטלין את ניצניה של התקופה הדתית-משיחית בחייו וביצירתו. מאידך יש לזכור כי מדובר במוטיבים שכיחים ביצירתו המוקדמת: הרב צייטלין מעוניין לברוא "אדם חדש", עמוק יותר, מתוך הסבל, צער-העולם והגעגועים. אדם זה לא יצמח מהטיפוסים הרגילים, האוחזים באידאולוגיות הברורות – חרדים, ציונים או סוציאליסטים – אלא מאנשים שהם "אחרים מתחילת ברייתם", טיפוסים עמוקים שיש לברוא כמעט "יש מאין". לדבריו, שלום אש החמיץ את ההזדמנות לברוא את אותם טיפוסים, ועשה זאת משום שהם לא היו מקנים לו את תהילת הציבור.

 

א.

אחד מגיבורי הדרמה החדשה של שלום אש אומר: "לכל דור ישנו משיח משלו".

שלום אש שקיבל יניקה מן החסידות ועומד תחת השפעתה, אם בדעת ואם שלא בדעת, שם בפי גיבורו אותו הרעיון החסידותי של הצדיק החוזה: "בכל דור ודור ישנו צדיק שהוא בבחינת משה-משיח". "משה-משיח", הגואל הראשון והגואל האחרון גם יחד.

הזמנים משתנים: לפנים היה ה"צדיק" הנושא היחידי של הרעיון המשיחי, עתה חפצים גם ה"לוחמים" השונים להיות נושאי הרעיון ההוא. יותר נכון: הם אינם חפצים, ואולם צריכים הם להיות כאלה. אם לא יעלו ה"לוחמים" השונים למדרגת יוצרים וחוזים הרי יהיו רק "קרבנות", רק בשר לכלי תותח…

ותוקע הוא שופרו של משיח וקורא הוא את כל מי שלו אזניים לשמוע, קורא הוא את כל מי שלב לו. קורא הוא לטהרה, לשלמות, לחופש פנימי, ליצירה פנימית, לעוז-רוח אמיתי, להתעלות והתרוממות. ושומעים הם את קול הנצח ההוא גם הצדיק גם הציוני גם הסוציאליסט, שומעים והולכים אחריו, שומעים ורצים אחריו.

כך הוא בדרמה.

ובחיים: גם הצדיק למינהו גם הציוני למינהו גם הסוציאליסט למינהו כולם על עמדם יעמודו. את קול החרפות שלהם הם חושבים לקול שופר, את הסערה בצלוחית של מים לסערת עולם, את ההמצאות הקטנוניות שלהם ליצירת-נצח, את הביצה שלהם – לים הגדול.

להמשיך לקרוא

כיצד מחפשים היום את האור הפנימי?

המאמר "וויאזוי מען זוכט היינט דאס אינערלעכע ליכט", שפורסם בספר "חסידות" של הרב צייטלין בשנת תרפ"ב (1922) ומתורגם כעת לראשונה לעברית, הוא מעין הקדמה לספר שהתפרסם כשנה קודם לכן בפולין – "תנאי הנפש להשגת החסידות", מאת הרב מנחם אקשטיין. בספר זה, שעסק בין היתר בפיתוח רגשי ובדמיון מודרך כהמשך לשיטת החסידות (ובדומה לשיטתו הרוחנית של האדמו"ר מפיאסצ'נה), ניכרות גם עקבות ההשפעה של הרב צייטלין עצמו.

מאמר זה נושא גם אופי ייחודי על רקע כתיבתו הכללית בנושא החסידות. עולה ממנו נימה חינוכית חריפה. הרב צייטלין, שלרוב עסק בעצמו בתהייה ובבקשת אלוהים בנתיבים מנתיבים שונים, תובע כאן את עלבונן של הוודאות, ההגעה וההתמקמות, וקורא לכל אותם ה"מבקשים" וה"עורגים" שלא להסס, ולמצוא את מבוקשם באמונת אבותם. הוא גם מבקר באופן מרומז את תחיית הכתיבה החסידית בת דורו. כל זאת – מכותב מאמרי החיפוש הגדולים – "הצימאון", "מתהומות הספק והיאוש", "העולם הפנימי", ועוד.

ברם לצד הנימה החינוכית ניתן למצוא במאמר זה יותר משמץ של קרבה לתהליכים תרבותיים המתרחשים בחברה היהודית גם כיום, וללבטים ולאתגרים המלווים אותם.

 

בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה' וְלֹא יִמְצָאוּ חָלַץ מֵהֶם (הושע ה)

בזמן שבו ההמון הרב מן העבר האחד ואנשי המדע הרשמי מן העבר השני שקועים במירוץ המהיר אחר הקצף של החיים, הולך וגדל בשנים האחרונות יותר ויותר מספרם של היחידים, המנסים, כל אחד בדרכו הוא, לנסות ולצלול לעומקם של החיים. לא ניתן לומר בוודאות שנסיונות אלו יצלחו; לא כולם יכולים לצלול למים עמוקים ולצאת מכך בשלום. רובם ישקעו בתהום. אך זה לא ירתיע את הנותרים, בעלי השאיפות החזקות, האמיתיות והפנימיות, שאינן מאפשרות להם להישאר על מתכונתם הרדודה של החיים.

יחידים כאלה קיימים כיום בכל פלח של האוכלוסיה, ובכל עם. אחדים מהם רוצים להגיע ל"עצם" ול"תוך" של החיים באמצעות יצירת אמנויות חדשות שעדיין לא נולדו, אחרים באמצעות מיסטיקה מופשטת. יש כאלו המנסים באמצעות ערכים מוסריים, והיתר באמצעות אמונה פשוטה.

גם אצל היהודים יש כיום כאלו יחידים, כאלו מבקשים, נפשות עורגות. אנשים שסובלים בשקט ונפשם כלה בשקט, מבלי יכולת להגיע אל מקור האור. אך באותו זמן שבו אחדים מהם מפלסים ומגששים את דרכם ומתחילים להאמין, בשאיפה חזקה לשוב בלבב שלם לאמונת אבותם, נשארים רבים אחרים מאותם מחפשי האמת תלויים בין שמים וארץ… באותו הזמן שמכל אותם מבקשי האמת, הכי קרובים ליעד הם אותם השבים בשלמות לאמונה הפשוטה – מצויים באוכלוסייה גם כאלו, כביכול מבקשי אמת, שאל אמונתם הפשוטה והתמימה של הוריהם אינם מוכנים לשוב. זו הצרה, שהיהודי האינטליגנטי העכשווי יכול לשחרר את עצמו מכל דבר בעולם, אך לא מהשאיפה להיות מודרני ועדכני. הוא אוהב את האמת ותר אחריה, אך אינו מסוגל לשאת את העובדה שהוא, האדם ה'חופשי' וה'נאור', יחל פתאום להאמין בכל, כאבות אבותיו.

להמשיך לקרוא

במדינה 'ישראל' בשנת האלפיים

את הרומן האוטופי "במדינה 'ישראל' בשנת האלפיים" פרסם הרב צייטלין בהמשכים ביידיש בעיתון "דער מאמענט", בשנת תרע"ט (1919). את התרגום הנוכחי ערך שרגא בר סלע.

מוטיב מקורי ומעניין, בפרט לאור יצירותיו האחרות של הרב צייטלין באותן שנים, הוא נערה מסתורית אותה פוגש גיבור הרומן בישראל – כאשר היא נגלית ונכסית מעיניו פעם אחר פעם. האם מדובר בתיאור (רומנטי ומוחשי ביותר) של חיפושיו של הרב צייטלין אחר השכינה?

"האם זהו חלומו, האם זוהי בקשתו הגדולה, תקוותו הגדולה? האם עליה חשב בלילות בלי שינה, עת רוחו עייפה מן המתרחש לנגד עיניו, מן האנדרלמוסיה והבסטיליות שהיה עד להן בסביבה הלא יהודית שחי בה? האם זוהי אותה דמות אותנטית, שחיפש לעיתים בסביבה היהודית שעמה בא במגע, אשר בה קיווה למצוא את הקווים היפים שמאפיינים את בני גזעו? האם ראה אותה בעיני רוחו, טרם שהיא נגלתה עתה לנגד עיניו?"

המפגש בווישקוב

הרב צייטלין (במרכז) בעיירה ווישקוב סביבות שנת תרע"ט (1919), במסגרת סדרת מפגשים לצעירים עם סופרים ואנשי רוח

לקריאה ולהורדה של הקובץ

בין שני הרים גדולים

המאמר "בין שני הרים גדולים: לדמותו הרוחנית של הרא"י קוק" התפרסם בשבועון העברי "בדרך" בשנת תרצ"ה (1935), לאחר היוודע דבר פטירתו של הרב קוק. הטיעונים שמביא הרב צייטלין משמו של הרב קוק, "דווקא – 'כבשי דרחמנא'" וכן "חיים אנו לא רק בתקופה של 'עקבתא דמשיחא', כי אם רואים אנו לפנינו התחלתם של ימי המשיח עצמם", בולטים בחריפותם.

נוסח זה שלפנינו לקוח מ"ספרן של יחידים", והושמטו ממנו כמה פסקאות חשובות הנוגעות למשאו ומתנו של הרב צייטלין עם הרב זוננפלד, ולפרשת רצח דה-האן. את הנוסח המקורי ניתן לקרוא ולהוריד כאן.

 

כשביקרתי בארץ ישראל בשנת תרפ"ה ראיתי את שני הגאונים הצדיקים – רבי חיים זוננפלד ורבי אברהם יצחק הכהן קוק, זכר שניהם לברכה. מזלי גרם לי שרבי חיים זוננפלד, זה הקנאי הגדול של הזמן האחרון, שוחח עמי שלוש שעות שלמות כדבר עם איש הקרוב לו ברוח, ודוקא על שאלות דתיות עמוקות, ואף על אלה שהן נוגעות בבבת עין של היהדות החרדית. ואף הגאון הצדיק רא"י קוק זצ"ל טייל עמי ארוכות וקצרות על דברים היותר מופלאים שב"הלכתא למשיחא". בשיחות אלה באו לידי ביטוי התקוות היותר כמוסות והאמונות היותר חזקות של שניהם עד כמה שהן נוגעות לעיקר הגאולה, שיבת ציון ותחית העם. ושתי השיחות מתאימות ומשלימות, ומבליטות ביחוד את הניגודים שבין השקפות שני גדולי ישראל אלה, ומתוך הבלטתם של נגודים אלה נראה את הגאון קוק הנפטר, בכל העוז והנשגב שבו.

להמשיך לקרוא

יוסף חיים ברנר

את הרשימה הארוכה "יוסף חיים ברנר: ערכים וזכרונות", פרסם הרב צייטלין לאחר היוודע לו דבר הירצחו של ברנר, בשנת תרפ"ד (1922), במאסף הספרותי "התקופה".

מסכת הקשרים שבין הרב צייטלין לברנר הייתה ארוכה ומסועפת, כפי שגם ניתן לראות כאן. על מסכת זו עמד בהרחבה פרופ' יונתן מאיר במאמרו: "'תשוקתן של נשמות אל השכינה': בירור מסכת הקשרים בין הראי"ה קוק להלל צייטלין ויוסף חיים ברנר", ובמקומות נוספים.

לקריאה ולהורדה של הקובץ

מפגשים עם האלוהי

אם לא למדתם בלובלין שכל אדם יש לו דרך עבודה משלו, מה למדתם בלובלין?… מה ערכו של א־לוה, כביכול, שאין לו אלא דרך אחת לעובדו? (מרטין בובר, גוג ומגוג, עמ' 42־43)

הזהויות הקלאסיות שנבנו במדינת ישראל בשישים ושבע שנות קיומה הולכות ומשתנות. הסיבות לכך הן רבות, ודי בתחושה חוצה־מגזרים שהן אינן מצליחות להביא לידי ביטוי את התווים האנושיים העמוקים והמהותיים של חלק ניכר מהמסתופפים בצִלן. כינויים כגון דתי, חרדי, חילוני, אשכנזי, מזרחי, ימני או שמאלני – מתפקדים במסגרת שיח פולמוסי־כוחני, והנמענים המקוריים שלהם חשים שלא בנוח להזדהות באמצעותם. מתחת לפני השטח ניתן לחוש שקבוצות שונות מבקשות להשיל מעליהן את זהויותיהן הקודמות, ולגבש קווי מתאר חלופיים לאלו הנהוגים; אולם קבוצות אלו נתקלות שוב ושוב בקושי מהותי – כיצד ניתן להפריד את התוך שבזהות מהקליפה שבה?

פתרון נוח לבעיה זו היה ונותר להשליך את ההגדרות כולן ולהתנער מהעיסוק האובססיבי בזהויות. אולם נקודת המוצא שלי היא שהגדרות וקווי מתאר הם גורמים חיוביים ולא שליליים: קיים שוני מובנה בין בני אדם, וניסוח אמיתי של הצרכים, השאיפות והעמדות השונים הוא פתח להבנה הדדית ולשיתוף פעולה, בעוד טשטוש של השוני גורם בסופו של דבר לכעס ולמפח נפש. יש להתנער מהגדרות מצמצמות ומקבעות, ובו בזמן לא "לשפוך את התינוק עם המים" ולהישאר עם מסגרת שמאפשרת הגדרה עצמית ואף דיון בין הקבוצות השונות.

מאמר זה מבקש לסייע במשימה זו על ידי פיתוח שפה חלופית לתיאור השוני בין הזהויות האנושיות; שפה שמתבוננת באופן שבו מתייצב האדם נוכח האלוהים. אני מתבסס על הטענה – שתורחב להלן – שאלוהים אינו רק מושג מופשט אלא בעיקר מפגש: חי, נוכח, מרגש ומפעים. מפגש זה עשוי להתרחש בחלקים וברבדים שונים של המציאות – בחוויית הטבע, בכיסופים, בתקומת ישראל, בשיחה שקטה, בשירה, בחכמה ועוד – אולם המשותף לכל הרבדים הללו הוא שאין בהם היסק הגיוני בלבד על אודות קיומו של אלוהים, אלא תחושה של נוכחות קרובה העולה מהשתתפות פעילה של האדם בהם. השוני בין בני אדם הוא תוצאה של השתתפות פעילה זו, ושאלת המפתח לבירור הזהות היא, אם כן, היכן אלוהים נוכח בחייך?

להמשיך לקרוא