כיצד מחפשים היום את האור הפנימי?

המאמר "וויאזוי מען זוכט היינט דאס אינערלעכע ליכט", שפורסם בספר "חסידות" של הרב צייטלין בשנת תרפ"ב (1922) ומתורגם כעת לראשונה לעברית, הוא מעין הקדמה לספר שהתפרסם כשנה קודם לכן בפולין – "תנאי הנפש להשגת החסידות", מאת הרב מנחם אקשטיין. בספר זה, שעסק בין היתר בפיתוח רגשי ובדמיון מודרך כהמשך לשיטת החסידות (ובדומה לשיטתו הרוחנית של האדמו"ר מפיאסצ'נה), ניכרות גם עקבות ההשפעה של הרב צייטלין עצמו.

מאמר זה נושא גם אופי ייחודי על רקע כתיבתו הכללית בנושא החסידות. עולה ממנו נימה חינוכית חריפה. הרב צייטלין, שלרוב עסק בעצמו בתהייה ובבקשת אלוהים בנתיבים מנתיבים שונים, תובע כאן את עלבונן של הוודאות, ההגעה וההתמקמות, וקורא לכל אותם ה"מבקשים" וה"עורגים" שלא להסס, ולמצוא את מבוקשם באמונת אבותם. הוא גם מבקר באופן מרומז את תחיית הכתיבה החסידית בת דורו. כל זאת – מכותב מאמרי החיפוש הגדולים – "הצימאון", "מתהומות הספק והיאוש", "העולם הפנימי", ועוד.

ברם לצד הנימה החינוכית ניתן למצוא במאמר זה יותר משמץ של קרבה לתהליכים תרבותיים המתרחשים בחברה היהודית גם כיום, וללבטים ולאתגרים המלווים אותם.

 

בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה' וְלֹא יִמְצָאוּ חָלַץ מֵהֶם (הושע ה)

בזמן שבו ההמון הרב מן העבר האחד ואנשי המדע הרשמי מן העבר השני שקועים במירוץ המהיר אחר הקצף של החיים, הולך וגדל בשנים האחרונות יותר ויותר מספרם של היחידים, המנסים, כל אחד בדרכו הוא, לנסות ולצלול לעומקם של החיים. לא ניתן לומר בוודאות שנסיונות אלו יצלחו; לא כולם יכולים לצלול למים עמוקים ולצאת מכך בשלום. רובם ישקעו בתהום. אך זה לא ירתיע את הנותרים, בעלי השאיפות החזקות, האמיתיות והפנימיות, שאינן מאפשרות להם להישאר על מתכונתם הרדודה של החיים.

יחידים כאלה קיימים כיום בכל פלח של האוכלוסיה, ובכל עם. אחדים מהם רוצים להגיע ל"עצם" ול"תוך" של החיים באמצעות יצירת אמנויות חדשות שעדיין לא נולדו, אחרים באמצעות מיסטיקה מופשטת. יש כאלו המנסים באמצעות ערכים מוסריים, והיתר באמצעות אמונה פשוטה.

גם אצל היהודים יש כיום כאלו יחידים, כאלו מבקשים, נפשות עורגות. אנשים שסובלים בשקט ונפשם כלה בשקט, מבלי יכולת להגיע אל מקור האור. אך באותו זמן שבו אחדים מהם מפלסים ומגששים את דרכם ומתחילים להאמין, בשאיפה חזקה לשוב בלבב שלם לאמונת אבותם, נשארים רבים אחרים מאותם מחפשי האמת תלויים בין שמים וארץ… באותו הזמן שמכל אותם מבקשי האמת, הכי קרובים ליעד הם אותם השבים בשלמות לאמונה הפשוטה – מצויים באוכלוסייה גם כאלו, כביכול מבקשי אמת, שאל אמונתם הפשוטה והתמימה של הוריהם אינם מוכנים לשוב. זו הצרה, שהיהודי האינטליגנטי העכשווי יכול לשחרר את עצמו מכל דבר בעולם, אך לא מהשאיפה להיות מודרני ועדכני. הוא אוהב את האמת ותר אחריה, אך אינו מסוגל לשאת את העובדה שהוא, האדם ה'חופשי' וה'נאור', יחל פתאום להאמין בכל, כאבות אבותיו.

להמשיך לקרוא

מתי נזכה לזה? הגיונות לשבועות

מאמר זה פורסם בשבועון "בדרך", בערב חג השבועות תרצ"ה (1935). הרב צייטלין פותח בעיון בפיוט ארמי קדום, שנאמר בחלק מהקהילות לפני קריאת עשרת הדברות בתפילת שחרית, ומשתמש גם בדימויים מתוך הפיוט "אקדמות". אך כל אלו משמשים רק מבוא לדיון הנוקב שהוא עורך בחלקו השני של המאמר בנוגע למצבו המוסרי והרוחני של העם היהודי בדורו; מצב הגורם לו ל"הסתלקות המוחין".

צייטלין ביובל למאמעט

תמונה של הרב צייטלין משנת תרצ"ה (1935), מתוך גיליון לציון 25 שנה לעיתון "דער מאמענט"

"ארכין ד' שמיא לסיני ואמר למשה מתימנה: קום סק" – הטה ד' את השמים לסיני ואמר למשה: קום ועלה. פחד משה פחד גדול: היקום, היעמוד ילוד אשה בין שרפים ואופנים? הלא ישרפוני בהבל שבפיהם? ענה הקב"ה ואמר לו: "בני פלטין דידי לא יבהלונך, דכבש יתהון סבך מראש" – אל נא יבהילוך בני היכלי, כי כבר כבש אותם זקנך אברהם מראש. "גומרין דאתון הוה נוריה דנמרוד, ולא יכיל למכוה רגלוי דסבך" – גחלי אש של כבשן נמרוד, לא יכלו לכוות את רגלי זקנך. "דבק לית הוא נורא דמלאכי בך, דעמך אשא אכלא אשא" – אש מלאכי לא תפגע בך, כי אתך אש אוכלה אש. "הא אנא מלביש לך פורפירין דידי, דאין גריב מלאכיא תנגשינה בהון" – הרי אני מלביש אותך פורפין [=גלימה] שלי, שאם יקרבו אליך המלאכים תכבוש אותם בהם. "וקבעית קרני הוד בראשך, דלת גבר דקריב לותך" – וקבעתי קרני הוד בראשך, אשר אין איש אשר יוכל לגשת אליך.

עומד לו משה הענו נבהל ומשתומם: מי הוא ומה הוא כי יתהלך בין מלאכי אש? ואם היה אברהם אשר הושלך לתוך כבשן האש ולא נכווה, הלא זה היה אברהם, הגדול בענקים, אבל הוא, מי הוא אשר ילך בגדולות ובנפלאות כאלה?

ומשיב לו הקב"ה: "זעירא לא תהוי באפך משה, דלית את ידע מה חבתך עלי" – אל נא תקטן בעיניך משה, כי אין אתה יודע מה גדולה אהבתי אליך. "חי וקים אנא דבראית איקונך, עד לא שכללית רומא ומוכא" – חי וקים אני, שבראתי צלם דמותך בעוד שלא שכללתי עוד רום ושפל. "מכו שמיא ורמת ארעא, ואשתכח דקאים בין חיתא. נעו מלאכין ודחילו אופנין וגלגלין, כד חמון משה דקרב לערפלא. שערות רישיה קמו להון כחדא, כד חמון דאיקונין דיעקב חזא מוזקף לקבליה" – ירדו השמים ועלתה הארץ ונמצא עומד בין החיות. נעו המלאכים וחרדו האופנים והגלגלים, כשראו את משה ניגש לערפל. שערות ראשיהם סמרו כשראו את איקונו של יעקב עומד זקוף לקראתו.

השמים נכפפים, הארץ מתעלה, משה שלנו עומד בין אראלים, שכולם נרעדים ונפחדים ממנו. בימי חג השבועות אנו כולנו מתרוממים ומתעלים, מרגישים אנו כי נופלות המחיצות: עליונים למטה, תחתונים למעלה. ומזכירים לנו את כל גדלנו וטובנו, משבחים ומפארים את יוצרנו, יוצר בראשית, מספרים הודו, מגידים תהילתו לפני כל באי עולם, מביעים חידות מני קדם, מגלים צפונות ונעלמות, מביטים מבעד למסך הבריאה, צופים ומביטים לאשר ייעשה באחרית הימים, מרוממים, משבחים ומפארים את ישראל עם קדוש אשר אצל עליו אלוהים מכבודו.

להמשיך לקרוא

ה'אפיקורסות' שלי

המאמר "מיין 'אפיקורסות'", שפורסם בשנת תרפ"ד (1924) ומתורגם כאן לראשונה, היה רק חוליה אחת בפרשיה שלא נחקרה די צרכה עד היום. בשנה זו סבל הרב צייטלין מהתנכלויות מצד "אגודת ישראל" בוורשה, שהגיעו בסופו של דבר גם למעשי אלימות. כפי שעולה מן המאמר, הרב צייטלין הואשם ב"אפיקורסות", תוך ציטוט חלקי משפטים מיצירותיו הקודמות.

בחלקו הראשון של המאמר שב הרב צייטלין לעסוק באופן הגותי במושג "הצימאון" ואף במאמרו החשוב שנשא שם זה כשש-עשרה שנה קודם לכן. זוהי תעודה מרתקת, שכן בתקופה זו הרב צייטלין עוסק במפורש – וכפי שעולה מן המאמר – באמונה באלוהים, ב"תורה" וב"מצוות".

בראשית שנת תרפ"ה (1924) הוא יכתוב לבנו של הראי"ה קוק, הרב צבי יהודה, אודות התנכלויות אלו:

"פה אני מוקף בשונאים רבים מצד קנאי ה'אגודה' הידועה, וד' אמת יודע את האמת, כי בכל מה שאני כותב לפעמים איזה דברים נגד מעשיהם של ראשי ה'אגודה' אינני מתכוון לקנטר את מי שהוא ואינני נסחף כלל בזרם של פולמוס, ומכל שכן שאין לי שום ריב מפלגתי עם ראשי ה'אגודה', שהרי הנני באמת רחוק מכל מפלגה, תהי מה שתהי, כי אם את אשר מרגיש אנכי , שחובתי היא לכתוב אני כותב, כי למה ניתן לי עט זה שבידי אם לא להריע על כל שקר ולהלל לשבח ולפאר כל דבר אמת?

ובמסתרים תבכה נפשי על הסתלקות רוח הקודש מכל אלה שהם עתה בבחינת ראשי ישראל […] עד שאין יודעים כלל להבחין בין אוהב לאויב, ואינם יודעים ומרגישים כלל את זאת המלחמה הגדולה שאני נלחם בעד כל הקדוש והיקר לישראל"

 

מהי אמונה?

האם דוממת היא האמונה כאבן, ניצבת קשוחה וקפואה – או שמא חיה היא, פורחת, מלבלבת?

האם נוגעת היא האמונה רק לתקופה רחוקה שלפני אלפי שנים, האם נקבעה היא אז לכל הדורות הבאים, כאשר להם עצמם נותר רק לדון בה – או שמא היא התגלות אלוהית בכל עת ובכל זמן, בכל דור ולכל בן אנוש בפני עצמו?

האם באה היא האמונה מבחוץ, ורק דורשת מן האדם ידיעה והיאחזות בה, תשומת לב והכרה בה – או שמא היא דבר-מה הנובע היישר ממקור החיים, האינסוף ברוך-הוא, וניתנת לנשמות חיות, נשמות אלוהיות, הזקוקות להתחדש באור חדש תמידי, באש אינסוף תמידית?

האם היא, האמונה, התרחשות קבועה, עובדה מוגמרת, עתיקה, ממצא ישן – או שמא חייבת היא להיות מונחלת על ידי חיפושים קדחתניים ותמידיים אחריה, ומתוך יסורים?

ואם האמונה היא רק דבר-מה שאין לו חלק ונחלה עם אלו הדורשים את האור, משוועים ומתגעגעים אחר האמת ורק האמת, מתענים תחת ספיקותיה וכואבים את אי-הבהירות ואת התעייה בדרכי החיים, מתאמצים ומנסים לפתור אותה עד ששומעים בתוך נשמתם את הקריאה: "זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תַשמאִילו" (ישעיהו ל, כא) –

ואם האמונה אינה יותר מתיאוריה חיצונית והכנעת הלב מבפנים, מעשים מכאניים ללא טעם, ללא כוונה, ללא פשר וללא תכלית, ללא אהבה, ללא שמחה –

אם האמונה היא רק זו ולא מעבר לכך – כפי שמתארים אותה מנפצי הזגוגיות, מיידי האבנים ושורפי הספרים מה"אגודה" – כי אז העניין שלי הוא רק ב"הצימאון", זה שנכתב על ידִי לפני שש-עשרה שנה (וראה אור לראשונה במאסף "ספרות"), שמהותו: שחרור. או כפי שה"אגודה" מכנה אותו: "אפיקורסות".

אך אם האמונה היא משהו נעלה יותר – חיים אלוהיים, פנימיות שבפנימיות, קודש קדשים בתוך הנשמה, רתיכא דמלכא קדישא [=מרכבה למלך הקדוש], צימאון אלוהי, כיסופין דקדושה, בעֵרה תמידית שאינה שוקטת, חיפוש נצחי, תביעה נצחית לעלות מעלה מעלה אל השלמות – כי אז "הצימאון" שלי, למרות שהוא אינו יצירה דתית ישירה ("הצימאון" הוא בכלל יצירת דוקטרינה פילוסופית, ואין לו שיג-ושיח עם אמונות תיאולוגיות), הרי שהיא צעד בדרך אל האמונה הצחה והעמוקה.

"הצימאון" מתאר את חיי האדם המחפש את קונו בכל השיטות האפשריות הקיימות, בכל הדעות שקיימות עלי אדמות, ולא מוצא מנוח באף אחד מהם – עד ששומע את קול האלוהים הבוקע מתוך נשמתו האלוהית שבתוך-תוכו, וכך זועק אותו קול אלמותי:

"חפשני"!

כן, זוהי הדרך. ורק דרך זו מובילה לאמת – לא זיוף ולא חיקוי זול. הלא כך מפורש בתורתנו הקדושה: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ד, כט).

פשוט מאד. אם תחפש – תמצא. אם לא תחפש, ותרצה לסמוך רק על כך שאחרים חיפשו לפני אלפי שנים – לא תמצא.

להמשיך לקרוא

גדולי המחשבה בישראל: רמב"ם

מאמר זה על הרמב"ם פורסם בשלושה המשכים במאסף "רשפים" של פרישמן בשנת תרס"ט (1909), ככל הנראה כחלק מרצון לכתוב סדרת מונוגרפיות על הוגים יהודיים (שלא יצא אל הפועל).

הבחירה של הרב צייטלין דווקא ברמב"ם, על רקע כתיבתו החסידית באותן שנים, אינה צפויה או מובנת מאליה. מאמר זה גם מגיב, בין היתר, למאמרו של אחד העם (שהתפרסם ב"שִלֹח" בשנת תרס"ה) "שלטון השכל", שהופיע לרגל ציון 700 שנה לפטירת הרמב"ם. אולם אין בכך כדי הסבר. מערכת הקשרים, האישיים והרעיוניים, בין הרב צייטלין לאחד העם, התקיימה עוד מראשית כניסתו של הרב צייטלין לעולם הכתיבה; ובשלב זה של חייו ויצירתו, הוא כבר אינו נמצא תחת השפעת הרציונליזם.

איור של הרב צייטלין בגליון לציון עשור למאמענט

איור של הרב צייטלין בגליון לציון עשור למאמענט

מכל מקום, לגופו של עניין, הרב צייטלין סוקר את משנת הרמב"ם על פי דרכו-שלו, ומתוך כך יוצר חלוקה ברורה בין הרמב"ם האדם ובין הרמב"ם ההוגה. בעוד זה האחרון הוא קנאי ובז ל"המון", הרי הראשון מלא אהבת-אדם, רוך ונדיבות – אפילו לאויביו ושונאיו:

"הרמב"ם, כשהוא לעצמו, לפי עצם טבעו, ההפך מכל זה. בשעה שהוא מדבר כאשר עם לבו, הרי נפשו פתוחה לכל עם ועם ולכל איש ואיש. ואולם בשעה שהוא נעשה לפילוסוף ומחוקק, בשעה שהוא אומר לנפשו: יקוב הדין את ההר – הרי הוא בהכרח לקנאי שבקנאים […]

לא היהודי שברמב"ם הביאהו לידי גאון-אצילים שכזה, כי אם הפילוסופיה שלו […]

ואולם תורה זו היא בעיקרה נגד תורת ישראל, לפי שתורת ישראל מעמדת את הכל לא על המחקר והעיון והדבקות השכלית, כי אם על המעשה הטוב. הגדול אצלנו, היהודים, הוא לא מי שגדול במדע, כי אם מי שגדול במעשים טובים. והמעשה הטוב הוא אצלנו לא אמצעי כי אם התכלית האחרונה. הדבקות באלוהים אינה אלא ההליכה בדרכי ה'"

דרך זו, של שקילת ערכו של אדם בהתאם לטיבה וליופיה של נפשו, מופיעה בכתביו של הרב צייטלין פעמים רבות. "העיקר הוא לא הדעות והמעשים", כך הוא כותב בשנת תרס"ו (1906), "אלא נושאם. העיקר הוא לא האידאות וההפשטות, אלא האדם בעל האידאות וההפשטות ההן. העיקר הוא צערו של האדם והשאיפה לחירות שלו […] העיקר הוא האורגניזציה העדינה, התכונה הדקה, האצילות והנדיבות".

לקריאה ולהורדה של הקובץ

בחודש ניסן של שנת תרצ"ה (1935) הרב צייטלין עוד ישוב ויכתוב סדרת מאמרים ארוכה על הרמב"ם, וכן מספר סקירות קצרות (בעיתונים "דער מאמענט" ו"בדרך"), לרגל חגיגות שמונה מאות שנה להולדת הרמב"ם.

העולם הפנימי

בשנת תרס"ז (1907) מפרסם הרב צייטלין את המאמר "די אינערליכע וועלט"  בביטאון "גאלדענע פונקען" של נח פרילוצקי, שעסק בענייני ספרות וביקורת (בדומה לרבים נוספים, גם ביטאון זה לא האריך ימים מעבר לקובץ הראשון). מאמר זה מטרים במידה מרובה את המאמר "הצימאון", ומתאר את שרשרת התהליכים הנפשיים העוברת על האדם המחפש והנאבק, אלא שכאן מתאר הרב צייטלין את מערכות היחסים בין אותו אדם ובין החברה סביבו. יש בכך יותר מהד לתחושות הפנימיות שלו באותן שנים.

המאמר פורסם בשנית בתוך קובץ כתביו של הרב צייטלין ביידיש בשם "שריפטען", שיצא לאור בוורשא בשנת תר"ע (1910). להלן תרגום חופשי וראשוני של המאמר, בעזרתו האדיבה של מר יוסף פולק.

1. החלום

בראשית היה הסבל.

וכשהסבל חודר עד לנקודה העמוקה ביותר בלב, נוצרות הדמעות.

וכשהדמעות גורמות לאדם חולשה ורפיסות, מתחיל המאבק נגד הדמעות.

אך מעיין הדמעות הינו העמוק ביצירות-תבל, בנשמת העולם, והאדם אינו יכול לגבור עליו. ואז סוחט האדם מעצמו את כל תמצית לשד כוחו, את כל רוחו, את כל חיוניותו, שכן הוא חייב לנצח את הדמעות.

חזק הוא האדם, ואמנם מנצח הוא את הדמעות. אך המאבק עולה לו ביוקר, ביוקר רב מדי… הוא מנצל את כל גבורתו האישית, את כל עושר-רוחו, הוא מאמץ את כל כוחותיו הפיזיים והמוסריים.

מהמאבק הבלתי נגמר, מהמאמץ הכביר, הינו מתעייף, הינו נחלש, נכפף, חצי-שבור.

ואז, מגיע השלב השלישי, הכופה על האדם את הרוגע, את השינה. ואז נרדם האדם, אך בשנתו הינו חולם…

כל מה שחווה בחייו, כל מה שסבל בחייו, כל שבכה, שקיווה, ששאף, שהתגעגע, שזכר, שחיפש, שלחם – הכל מתמזג להרמוניה אחת, בליל אחד של קולות שמימיים וצבעי עולם, הכל בחלום אחד יפה.

ואז חולם האדם, ורואה לנגד עיניו את העולמות ההם, העולמות שעוד לא נבראו, גן העדן שלא דרכה שם רגל אדם מעולם, מלאכים שלא התוודעו לאיש, כל אותו יופי מפעים שלא שזפתו עין מעולם, אותו גודל עצום שרוח-האדם עוד לא הצליחה להשיג.

אך לא ארוכה היא שנת האדם.

האדם מתעורר, דשן ורענן, מוכן לקרב, מוכן להתעלות מעלה מעלה. השינה הפכה אותו לחזק יותר, גיבור יותר ועשיר יותר.

הוא התעשר בכך שראה חלום יפה, שפגש את החזון והאידאל העצמי שלו.

בהתעוררו, כל מה שראה באותו חלום לובש צורות מעשיות, מקווים נפרדים ושונים נוצרת תמונה אחת מפעימה, נקודה אחת של אור.

וזו התמונה החדשה שנבראה, נקודת האור החדשה שנמצאה זה עתה, מתמזגת עם הכל, עם כל מה שהיה בעיניו יפה מאז, כל מה שנעלה, קדוש, נקי, עוצמתי וגדול. החזון, האידאל, קורם עור וגידים, הופך להיות דם ובשר, הוא והאידאל שלו הופכים להיות אחד.

הוא כבר אינו מביט על האידאל שלו כמשהו ערטילאי ורחוק, משהו שמימי, ככוכבים בלתי מושגים, גבוהים, גבוהים. לא. הוא כבר נושא אותו בתוכו, הוא כבר חי בו, הוא כבר כלל אותו בחייו הארציים, בעיסוקיו היום-יומיים, הוא כבר אור עיניו, הוא כבר אויר נשימתו.

ולאן שהחולם יילך, יצעד חלומו עמו.

הולך בין אנשים, מדבר עמם, מתעסק עמהם, דן עמהם, לומד מהם, מלמד אותם – חלומו תמיד צמוד אליו.

והוא רואה הכל, כל מה שאנשים עושים. הוא שופט אותם, הם כן מוצאים חן בעיניו, לא מוצאים חן בעיניו – את הכל מגלה לו חלומו.

הוא עושה מעשים רבים, הוא צועד בדרכים שונות, הוא פונה לכיוונים שונים – כל צעד ושעל נבחן מול שאיפתו וחלומו.

בשמי האֵל, בכל כוכב, בכל פרח, בכל חיות, בכל הרגשה, בכל הגה, בכל המולה, בכל דממה, בכל חיוך, בכל אהבה, בכל רחמנות, בכל בכי, בכל געגוע ובכל שירה – בהכל חפץ הוא לראות אך דבר אחד – את חלומו שלו.

בכל מעשי העולם, בכל מלחמות העולם, בכל רעיונות העולמות, בכל השאיפות והתקוות, בכל זכרונות העבר, בכל מושגיו ורצונותיו, בכל מקום שאיפתו אחת – לראות את חלומו שלו.

עולמו של הבורא הוא בעיניו מעשה אמן, שבו הוא רואה את יפעתה של נשמתו שלו, את קדושת לבבו פנימה, את גדולתו של רצונו העצמי.

 

להמשיך לקרוא

בחביון הנשמה

בשנת תרע"ג (1913) מפרסם צייטלין את המסה החשובה "בחביון הנשמה" במאסף "נתיבות" של פישל לחובר. המסה היא כעין מבוא לספר שמעולם לא פורסם, שאמור היה לעסוק בחקר התופעה הדתית – כתגובה לספרו של וויליאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה".

מדובר בקריאה לחברה הדתית לפתח את הדתיוּת שבה: להשתית את הדת על החוויה של ההתגלות, ולעודד, לעורר ולטפח את הרגשות הדתיים באמצעותה. הדתיוּת, לדבריו, היא תופעה ראשונית ועצמאית בנפש האנושית, שאינה נולדת בה מסיבות חיצוניות; היא ממהותה של הנפש. ההתגלות אינה חוויה נדירה, תופעה שעברה מן העולם, אלא אדרבה – דבר-מה קרוב וזמין:

"כשהאדם קורא אל האלהים ממעמקים, מעמקי רוחו ונשמתו, מעמקי יאושו, מגודל השתוממותו ויראתו את הריקות והכליון, אז באה לו תמיד איזו התגלות ממרומים בצורה זו או אחרת, במדרגה זו או אחרת. הכל לפי עמקה של הקריאה, לפי גדלה של ההשתוממות, לפי מעלות נשמתו של האדם, לפי טוהר רוחו, ועם זה גם לפי החסד אשר יושפע על האדם בשעה זו, לפי החן המיוחד אשר ימצא אז האדם בעיני האלוהים, לפי הרצון הגבוה אשר יעטרנו"

חוויה זו של התגלות, טוען הרב צייטלין, הופכת נדירה משום שתפיסת האלוהות של החברה הדתית היא כזו שמרחיקה מראש את אלוהים מהעולם ומהאדם. הוא מצייר את דמותו הקודרת של האלוהים, בעיני האדם המאמין-דרך-שגרה, ואגב כך מותח ביקורת נוקבת:

להמשיך לקרוא

על עומקי ההוויה

מאמר זה פורסם בגיליון הראשון של הירחון "קולות" בשנת תרפ"ג (1923). "קולות" נוסד על הסופר אליעזר שטיינמן בווארשה, במטרה לתת ביטוי לקולות ייחודיים בספרות העברית, אך לא החזיק מעמד זמן רב ונסגר כעבור שנתיים.

המאמר עוסק באפשרותו של האדם המודרני להגיע לאמונה, ובהתאם למשנתו של הרב צייטלין – באפשרות ההתגלות. בסופו של המאמר נדפס: "יתר הפרקים יבוא בחוברות הבאות", אך ההמשך לא הודפס.

א.

ביני לבין עצמי

 

– מה הוא המעשה אשר עליך לעשות בעולמך?

– עלי לעשות את שליחותי. עלי למלאות דבר מי, ששלחני לעולם.

– ולמה שלחך?

– לעשות את הטוב.

– ומה הוא הטוב?

– טוב הוא: מה שנותן לחיים ולעולם ערך ושמחה – קדושה וטהרה, אהבה וצדק.

– ומאין לך, כי זה ששלחך לעולם אוהב דווקא את הטוב?

– יודע אני שזה ששלחני לעולם אוהב את הטוב על ידי מה שהוא נותן את החיים ומשפיע חיים; על ידי מה שהוא בורא בכל רגע את העולמות כולם מן האין המוחלט; על ידי מה שהוא מקיים את העולמות; על ידי מה שהעולמות נולדים, צומחים, גדלים, נובלים וקמים לתחיה; בונה עולמות, מחריבם ויוצר עולמות אחרים טובים, יפים ושלמים הם בכל רחבי הנצח…

– וכיצד אתה רואה בזה את חפץ הטוב של האלוהים?

– על ידי מה שהוא נותן תמיד את החיים הוא מגלה לנו שהוא אוהב את החסד; על ידי מה שהוא יוצר תמיד הוא מגלה לנו שאוהב הוא את השמחה; על ידי מה שהוא מרומם ומנשא את החיים ואת העולמות מצורה לצורה, מדמות לדמות, מנמוך לגבוה, מגבוה – לגבוה ממנו, משכללם, משפרם – ומיפם, מצרפם ומטרהם, ומעלם עד הנקודה היותר מזוקקה שהנבראים יכולים להגיע אליה, הוא מגלה לנו שאוהב הוא את התפארת; על ידי מה שהוא מזכך את בני האדם על ידי יסורים, שובר את עצמיותם הבהמית ומילד בתוכם על ידי היסורים עצמיות רוחנית עליונה, מלמדם, מוכיחם, מיסרם, מרחיקם לאט לאט מנטיותיהם החושיות והארציות ונוטע בתוכם את השאיפה לאמת היותר טהורה – הוא מגלה לנו, שאוהב הוא את הקדושה ואת הטהרה ואת הצדק ושחותמו – אמת.

להמשיך לקרוא