שיחות קטנות על עניינים גדולים

בחודש ניסן של שנת תרס"ו (אפריל 1906) התחוללו בפולין מהומות על רקע דתי. זרם נוצרי חדש, ה"מריהוויטים" (Mariavite), ביקש לקבל הכרה מה"כס הקדוש". שנתיים ושלוש קודם לכן החלו עשרות פרחי כמורה צעירים להטיף לחיים רוחניים אינטנסיביים, הסתפקות במועט ופשטות – תוך ביקורת על הממסד הקתולי. הנחו אותם חזיונותיה של נזירה בשם פליציה קוזולובסקה, ששימשה מנהיגה רוחנית בקומונה של נשים דתיות.

ה"מריהוויטים" עסקו בפעילות תרבותית, חינוכית וחברתית מקיפה: החל מהפעלת מוסדות חינוך ומעונות יום לילדי פועלים, וכלה בבתי תמחוי ותמיכה במבקשי עבודה. עשרות אלפי מאמינים הצטרפו לשורותיהם, והם החלו להתארגן באופן עצמאי מבחינה מוסדית. ה"מריהוויטים" דגלו בחופש ביטוי ובשקיפות, ונהגו שיוויון בין נשים וגברים. בסופו של דבר, בלחץ הבישופים הפולנים, בקשתם נדחתה בידי האינקוויזיציה. הם גורשו באופן רשמי מהכנסייה, ומהומות דמים פרצו ברחבי פולין.

ממקום מושבו בווילנה עקב הרב צייטלין אחר ה"מריהוויטים" בפולין, כמו גם אחר תנועות תחייה דתיות שונות בגרמניה וברוסיה. הוא מצא בהן רוח חדשה ומרעננת, שאיפה לשחרר את הרגש הדתי ממסגר הקביעות: "הרגש הדתי כפי שהוא לעצמו חי חי הוא בלב, ועודנו מקור נובע חזיונות ודמיונות, שאיפות ומעשים". על האינטליגנציה היהודית הוא מותח ביקורת נוקבת בשנים אלו מעל דפי "הזמן", בפרט על עיסוקה המתמיד בכלכלה ובפוליטיקה, "מרקס נהיה למין תנ"ך, שהכל צריכים למצוא בו יסוד לדבריהם […] מה שפיתחו הגרמנים במדעם, בדייקנותם ובהתמדתם וקביעותם – סיימו האברכים היהודים בפלפוליהם המשונים". פלפלנות וספקנות, מטריאליזם וחשיבה כלכלית – אלו הקולות שנשמעים לדבריו באותן שנים ברחוב היהודי, בזמן שהרגש הדתי ברחבי אירופה מתנער לתחייה.

בסופו של אותו חודש הוא מקדיש את אחד מסדרת המאמרים "שיחות קטנות על עניינים גדולים" למהומות אלו, ומייחל לתנועה יהודית דומה של "בקשה וחיפוש, פליאה והשתוממות, יצירה דתית וחזון רוח דתי".

 

בשעה שאתה רואה את אלפי הקונטרסים המתפשטים עתה בהמון, בשעה שאזניך תחרשנה מן הוויכוחים והפלפולים על קוצו של יוד של איזו תכנית פוליטית או כלכלית, בשעה שאתה מתבונן בכל זה הבולמוס של הפוליטיקה שאוחז עתה כמעט בכל בני האדם, בשעה שעיניך תחזינה את כל זה השטף, את כל זה הסער, את כל זו ההתלהבות – הרי אתה עלול לחשוב שכבר פסו תמו הצרכים הרוחניים והקניינים הרוחניים מנפשות בני האדם, ובאופן היותר טוב, יצאו מתוך הספירות העולמיות והנצחיות ונצטמצמו כולם בפוליטיקה וכלכלה.

אמת שמרגיש אתה, כי מבעד לכל אלה ישנם דחפים יותר גבוהים, יותר דקים, יותר רוחניים לפי תכונתם. אמת שמרגיש אתה, כי סוף סוף – האדם אדם הוא, כי סוף סוף – אי אפשר להמית בקרב האדם את השאיפה אל מה שהוא גבוה ממנו, את געגועי הנצח ואת כליון הנשמה, את בקשת הסיבות והמטרות, את השאלות העולמיות, את החיפושים והדרישות. אמת שמרגיש אתה, כי בסתר ליבותיהם של כל אלה המאמינים בשלטונו היחיד של ה'גורם הכלכלי' וכל כי האי גוונא ישנם תפונות [=ספיקות], ספיקות, פקפוקים, תמיהות, תיוהות [=סדקים]. יודע אתה שגם בליבות אלה מתעוררת לפעמים בכל עוצמה ותוקפה, קושייה ומרירותה, אותה השאלה הישנה: מה אני? מי אני? מה הם חיי? בשביל מה אני חי? מה כל זאת? בשביל מה כל זאת? מאין ולאן?

ואולם כל זה שהומה ורוחש לפעמים במסתרים שבלב איננו בא לכלל גילוי וביטוי, ומכל שכן שאיננו בא לכלל גלוי גמור וביטוי גמור. הכל מרחף באיזו פינה נסתרת בלא ידיעה עצמית, בלי הכרה עצמית, בלי צורה ובלי תואר. הכל רק בבחינת הרהורים חולפים, בבחינת רושמי רגע, בתור דיסוננס עם כל ההנחשב והמדובר תמיד, בתור פעולה חוזרת, בתור מכשול על הדרך שצריך להסירו, בתור עיכוב שצריך לרחקו, בתור 'סבל ירושה' שצריך להשתחרר ממנו. הכל רק, כמו שהיו אומרים המקובלים, בהעלם, בבחינת מקיף, בבחינת סובב.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

כלכלה חדשה של הטרנסצנדנטי

סיכום הרצאה שנשא פרופ' שמואל טריגנו בשבוע שעבר בתכנית "קו התפר" של "פורום קהלת". התכנית עוסקת בהבנת היסודות הרעיוניים של המודרנה, ונושא ההרצאה היה המודרנה והדת, מהזווית של הסוציולוגיה הביקורתית. מדובר במבוא כללי לתיאולוגיה פוליטית.

למיטיבי לכת, מומלץ לקרוא את הפרק "הדת הנסתרת של המודרניות" מתוך ספרו "האידאל הדמוקרטי במבחן השואה".

 

א.

אפתח עם הבחנה בסיסית בין מודרנה ומודרניזם: המודרנה היא תצורה מסוימת של הציביליזציה. האנושות עברה מהחברה המסורתית לחברה בעלת מאפיינים אחרים. המודרניזם הוא רוח המודרנה. מדובר באידאולוגיה, שיטה, דוקטרינה מסוימת. האידאולוגיה הזו ליוותה את השינוי שעברה החברה.

כאשר מדברים על אידאולוגיה, אין הכוונה רק למחשבה. בגישה סוציולוגית דנים גם במסגרות החברתיות, הכלכליות הטכנולוגיות והפוליטיות שהולכות יחד עם סגנון המחשבה. המחשבות, הדעות, הרעיונות – אינם נופלים מן השמים, אלא צומחים מהקיום החברתי ומהמרקם החברתי.

ההבחנה בין מודרנה ומודרניזם מאוד חשובה. המודרנה היא דבר עובדתי. אי אפשר לשלול את הקיום של המודרנה. אבל ניתן למתוח ביקורת על האדיאולוגיה שמלווה אותה. אלו הן שתי קומות שונות של אותו בניין, ויש לכך חשיבות לנוכח ההתפתחויות ההיסטוריות האחרונות.

את המודרנה, כתצורה חדשה של החברה, ליוותה אידאולוגיה שפנתה כנגד העולם הדתי המסורתי. מדובר במחיקה פרוגרסיבית של הממד הדתי לטובת הממד הפוליטי. הדבר כרוך גם במחיקה של הממד הטרנסצנדנטי לטובת הממד האימננטי. הסברת העולם על ידי סיבות טבעיות. המלך אינו מושל בשם האלוהות – בשל יכולות אלוהיות או בשל מסורת אבות – אלא על בסיס חוק שנוצר בהסכמה בין בני אדם.

וובר לימד כי הנסיגה של הדת מתלווה ברציונליזציה של העולם. אפשר גם לומר מתמטיזציה של העולם. היום ניתן לפגוש באינטרנט אלגוריתם שממלא מקום של אדם ממשי. הרציונליזציה עוסקת בהכללה – הממד הפרטיקולריסטי נעלם לתוך גושים גדולים; בהפשטה – החיים הקולקטיביים הופכים לגושים של אוכלוסיות; ואף במשפטיזציה – המגיעה עד ליחסים הבין האישיים. התופעה המרכזית והכוללת של המוטציה הזו בחיי החברה היא עליית המדינה המודרנית. מדינה המבוססת על חוק רציונלי. עליית המדינה מתרחשת עם עליית האומה, שהיא צורת האוכלוסייה המתאימה למדינה המודרנית, ועם עליית החשיבות של הפוליטי. התחום של הפוליטי מתרחב, וחל על יותר ויותר נושאים.

להמשיך לקרוא

מן המציאות ולמעלה

בשנת תש"ל (1970) זכה אהרן צייטלין, בנו של הרב צייטלין, בפרס ניומן לספרות ושירה. לרגל הזכייה, התראיין לרחל איתן עבור כתב העת "בצרון". לצד תובנות בשירה, ספרות ואף פאראפסיכולוגיה – תאר בצבעים חיים את דמותו של אביו.

אהרן הִרבה לכתוב אודות אביו. רשימות זיכרונותיו התפרסמו מעל דפי "הצופה" ובמבואות הספרים שההדיר. הוא אף הקדיש לו לא מעט שירים (בין היתר, הפואמה המפורסמת "אבי"). בשיר נוסף, מפורסם פחות, הוא קונן על "דור שוכח אבות":

בְּצֵל אָבוֹת ׀ אהרן צייטלין

אָהַבְתִּי לִשְׁמֹעַ אוֹתְךָ מְדַבֵּר עַל הָאֲבַ"ד.
בְּדוֹר מְעוּט מוֹרָשָׁה. רַב-יְתוֹם, דּוֹר שׁוֹכֵחַ-אֲבוֹת.
שִׁבְחֵי דּוֹר-תּוֹרָה תְּסַפֵּר, עוֹלָם הָלַךְ-וְלֹא-אָבַד,
קַיָּם בְּמוֹ אַהֲבָתְךָ וּבְיִרְאָתְךָ, יִרְאַת הַכָּבוֹד.

חוֹמֵד צֵל-אָבוֹת אַקְשִׁיב, נִין לָאֲרָיוֹת שֶׁל חַבָּ"ד,
לַסִּפּוּרִים שֶׁבְּפִיךְ עַל גְּדּוֹלֵי מִתְנַגְּדִים (מָה רִיבוֹת
עָבַר – וַאֲבוֹתַיי וַאֲבוֹתֶיךָ הִשְׁלִימוּ בָּעַד) וְעַל אוֹדוֹת
אָב גְּאוֹן-תּוֹרָה-וּמִדּוֹת, צַלְמוֹ מִדְּבָרְךָ לִי נִבָּט.

נָשְׁמוּ אֲוִיר מְרוֹמָם הָאָבוֹת הַשָֹּשִֹּׁים עֹל מִצְווֹת,
חִשְׁבוּ חֶשְׁבּוֹן עוֹלָמָם, שָׂמוּ נַפְשָׁם מֵרַכָּבוֹת-
אֵל-אֶל-חַי-הַכָּבוֹד וְיָכְלוּ לַשָּׂטָן הַמְּזַהֵם.

בָּרוּךְ הָאִישׁ, בְּדָמוֹ חַי עוֹד זִכְרָם וּפוֹעֵם!
אַחַת יוֹדַעַת נַפְשִׁי: סוֹף שׁוֹכְחִים לַאֲבֹד.
וְרַק זוֹכְרֵי אָב שָׁמַם יִנוֹן. הֵם יִירְשׁוּ אֶרֶץ, רַק הֵם.

אמונתו של אהרן, במידה וניתן לכנות כך את שיחו-ושיגו, עברה כמעט בבלעדיות דרך דמותו של אביו ("רק עת דמותך אזכרה אבא […] ושבה אליי האמונה"). כך גם בפרקי הראיון להלן, מהם עולה הרושם העז אותו השאיר הרב צייטלין על בנו, כמו גם מספר קווים לדמותו כאיש רוח ואיש ציבור בוורשה שלפני המלחמה.

הראיון המלא פורסם מחדש בכתב העת "דחק", כרך ו.

 

[…] מיהו לגבי אהרן צייטלין הטיפוס היהודי האמיתי? טולסטוי הוא לגביו הגוי הגדול, אביו, הלל צייטלין, הוא היהודי הגדול. ה"איבער-יודע".

– ולא משום שהיה אבי. בהיותי ילד, כשראיתי רק את קצות דרכיו, ידעתי כי היה אדם גדול. "אני ידעתי איש משורש נביא – היה זה אבי", כתבתי באחד משירי. שלום אש אמר פעם, כי אילו ביקש לכתוב רומן על מייסד כת, היה כותב על הלל צייטלין. אבי היה ההיפך הגמור ממני – איש קומה ותמיר. היה לו זקן שחום כעלי סתיו – הזקן היהודי היפה ביותר בפולין – וכשהיה הולך ברחוב ציירים ופסלים היו מעמידים אותו ומבקשים לציירו. היו לו עיניים מופלאות בעלות גוון כחול, אבל חם, עיניים שמבטן חודר ומכירך מיד, מפיקות חסד ורחמים. שניאור וברקוביץ כתבו עליו כי עיניו "מחציתן בכתה ומחציתן צחקה". כשהיה עובר ברחוב נלבקי, היה כל הרחוב משתתק. אבי היה אומר לי: "אם רצונך לאהוב בני-אדם החל ברחמים עליהם, והשאר יבוא ממילא". ועוד היה אומר: "רוב האנשים רואים את האחוריים של בני האדם, ולא את נשמתם". כאשר אמר ביאליק לדרויאנוב: "כמה הייתי רוצה לראות נביא אמיתי בעיני", ענה לו האחרון: "האם אינך מכיר את הלל צייטלין? כאשר הוא נושא נאום הינך שומע קולות וברקים של סיני".

אבי היה כותב בעיתון "מאמענט" בוורשה, אבל הכתיבה לא היתה לה חשיבות עליונה לגביו – העיתון היה בידיו כלי לעשות חסד עם הבריות – שלושה מאמרים בשבוע, לפי החוזה, כשכיר-יום. העיקר היה לגביו ההתעמקות ביהדות, בקבלה. אנשים צעירים היו באים לביתו לקנות תורה מפיו. יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, היה תלמידו של אבי. באוטוביוגרפיה שלו כתב שדה כי בהיותו ילד, לאחר פרעות קישינוב, שמע את צייטלין בוכה בלילה: "אלוקים, מה אתה רוצה ממני?" כשהיה חלוץ היה יצחק שדה שולח מכתבים לרבו. הלל צייטלין כתב לו אז: "אתה עושה שם בארץ דבר גדול ונורא, אבל הייתי רוצה שנשב ונלמד קצת גם, 'תניא' ו'מסילת-ישרים'".

על הספרות אמר לו פעם אביו: "למה לך להיות סופר? הספרות הינה דבר חיצוני. צריך שתעסוק בדבר יישובי. הספרות אינה חלק אינטגראלי מן התרבות שלנו. היהודים זקוקים לארץ, לחידוש האמונה. אבל ספרות? זוהי מתכונת זרה. אצלנו התחילה הספרות מימי מנדלסון – להיות ככל הגויים. יהודה הלוי הוא 'הכוזרי' ולא שירת האהבה שלו". ועוד אמר: "האם ישאל אותך האלוקים לאחר מאה ועשרים, אם היית משורר גדול? לא. הוא ישאל אותך שאלות אחרות לגמרי. כל החיים הארציים הינם חיי התכוננות".

להמשיך לקרוא

שירה חדשה

בשנת תרס"ג (1903) פרסם הרב צייטלין חמישה מאמרים, בצורה פחות או יותר רציפה, בעיתון "הצֹפה" הוורשאי. (אין מדובר בעיתון "הצופה" של המזרחי, שהחל לצאת בארץ בסוף שנות השלושים). מאמרים אלו – "שירה חדשה", "שיחות פילוסופיות", "אחד הרגעים המרים", "משעיפי לילה" ו"בעומק וברום" – יכולים להיקרא גם כיחידה ספרותית אחת, שעניינה הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של האדם בעולם.

המאמר שלפנינו, "שירה חדשה: מעט מעולמו הפנימי של החוזה", מיוחד מצד נוסף: מדובר במאמר כמעט מקביל למאמר "העולם הפנימי", אותו יפרסם ביידיש כעבור ארבע שנים, וההבדלים בין השניים מסוגלים ללמד לא מעט אודות השינויים שחלו בהשקפת עולמו. לצד העובדה שלשון היידיש של הרב צייטלין עממית יותר, מסעו רב הייסורים של ה"חוזה" או ה"חולם" מסתיים בצורה שונה מאוד בשני המאמרים: בזה שלפנינו חוצב החוזה מרוחו-שלו "לוחות חדשים", בסגנון ניטשיאני, ואילו המאמר המאוחר יסתיים בקריאה הנרגשת "אלוהיי – הוא חי!".

בכיו של החוזה, בסוף הפיסקה החמישית, מופיע בגוף ראשון במאמר נוסף שיכתוב הרב צייטלין לקראת סופה של אותה שנה – "שירה ותפילה". גם שם הוא דן בסבל ובייסורים, וגם שם הוא נשבר ובוכה "כילד קטן" – אך עם תוספת משמעותית:

"אז נפתח מקור דמעותיי, אז בכיתי כילד קטן…
אז אמרתי: גדול הכאב, אבל גדול הוא אלוהים…"

ל"שירה", אם כן, מתווספת ה"תפילה". בין שני המאמרים, ראוי לציין, יפריד "פוגרום קישינב" הראשון.

מאמר זה פורסם לאחר מכן ב"כתבים נבחרים" – אסופת הכתבים שיצאה לאור בוורשה בשנת תר"ע (1910), חלק א, עמ' 99-103.

 

א.

הצער הגדול והעמוק נוגע עד הנקודה היותר פנימית שבלב…

ופלגי דמעות ירדו עיני האדם…

מרגיש הוא שמגונה ומכוער הדבר, אבל הצער מתפרץ בבכיה על-כרחו.

וקורא הוא האדם לכל ניצוצי האור שבקרבו, לכל חלקי הכח שבו, לכל העוז שבגופו ובנשמתו, לכל האמץ שברוחו, כי יעזרו לו להלחם בבכי המגונה.

ומתגבר הוא האדם על זה, אבל אובד הוא את הונו הרוחני ואת כל כחו הגשמי במלחמה הזאת.

והוא עייף ויגע, מט ושחוח, כפוף ונדכה…

וההתרגשות שבלבו כל כך גדולה, המלחמה הפנימית כל כך עצומה, התרוצצות הכוחות השונים, המחשבות השונות, התאוות השונות, החפצים השונים, המגמות והנטיות השונות – כל כך גדולה וחזקה, עד שאי אפשר לו להחזיק מעמד…

חוק וגבול לים, חוק וגבול גם להתרגשות האדם.

ותרדמה עמוקה נופלת עליו והוא רק חולם חלומות.

וחולם הוא חלומות נעימים ורואה לפניו אותם העולמות שעדיין לא נבראו, אותם החיים שעדיין לא נוצרו, אותו גן העדן שעדיין לא טייל אדם בו, אותם המלאכים שעדיין לא נגלו לאיש, אותו היופי שעדיין עין לא ראתו, אותו הגודל שעדיין לא עלה במחשבה.

ואמנם יש אשר גם חלומות רעים יבעתוהו, שעירים ירקדו לפניו, שדי שחת וקטב מרירי עולים לפניו.

ואם כח חזק בלבו, אז יחליף כח, יקיץ מתרדמתו, יתעורר משנתו, ישכח עמל וצער, יחיש יתעורר, יתעורר ויתאמץ, ישחק לכל מכשול ופגע, ימיש הרים וגבעות, ישמח ויגיל, ישחק וירנן.

ושירה חדשה תישמע מפיו, שירת החיים והעוז, הכוח והאון, הגבורה והאומץ, היכולת וההתעלות, ההתפרצות וההתקוממות.

להמשיך לקרוא

האם יכולה לצמוח אתיקה מרגשות דתיים?

תקציר מתוך "כנס איתם תשע"ז", פורום קהלת, ירושלים

 

הכותרת שהצגתי – "האם יכולה לצמוח אתיקה מרגשות דתיים" – מטעה במקצת, שכן איני בא לדון כעת בקטגוריות אלו מצד עצמן, אלא רק בפלח מן ההיסטוריה האינטלקטואלית שלהן. בנוסף, יהיה קשה במסגרת הזמן המוקצב להידרש בהרחבה להגדרת "אתיקה" ו"רגשות דתיים". אי לכך, אתמקד בהצגת הנושא כולו בקווים כלליים מאוד.

מושא המחקר שלי, הרב הלל צייטלין, נולד בשנת תרל"א (1871) בעיירה קורמה שבבלארוס. בגיל צעיר, כתוצאה מפטירת אביו, נאלץ לעזוב את ביתו ולנדוד בעיירות שבתחום המושב על מנת להתפרנס. שם התוודע לקיום היהודי הדחוק והרעוע במזרח אירופה, אך גם לספרות ההשכלה היהודית, וכתוצאה ממנה לפילוסופיה, לספרות ולמדעים כלליים. בתקופה זו, כך הוא מתאר, אמונתו הפכה מסופקת, והתגלו בה סדקים. בשנות העשרים לחייו נשא אישה והתיישב בעיירה הומל, שם פגש צעירים יהודיים נוספים שנתלשו מן העיירה, ביניהם מי שיהיו לימים סופרים עבריים ידועים – יוסף חיים ברנר, אורי ניסן גנסין, שלום סנדר באום ועוד. בניגוד אליהם, באמצע שנות השלושים לחייו מתחולל בו מפנה נוסף, והוא שב ומתמקם בחיי הדת והמסורת היהודיים.

אני מדלג לסופו – בערב ראש השנה שנת תש"ג (1942), נרצח הרב צייטלין בגטו וורשא, בו נספתה כמעט כליל גם משפחתו. הוא הותיר אחריו יבול ספרותי כמעט בלתי נתפס בהיקפו – למעלה משלושת אלפים וחמש מאות מאמרים, המפוזרים על פני כחמישים במות שונות.

מהיבול הספרותי הרב הזה אתמקד בתמה אחת השוזרת אותו. הרב צייטלין מציף את אחת השאלות החמורות של הגות המאה הי"ט: שאלת קיומו של המוסר לאחר "מות האלוהים". את ניסוחה הספציפי של השאלה נטל מניטשה ומדוסטוייבסקי – את שניהם, אגב, קרא בשפת המקור – ואת הפיתרון לה מקבוצה של "מבקשי אלוהים" פרובוסלאבים, תוך שהוא סולל בתוכם נתיב יהודי משלו. "מות האלוהים" או "רצח האלוהים" היה הביטוי הציורי בו השתמש ניטשה בכדי לתאר את אובדן העוגן המטפיזי המוחלט של מערכות החשיבה בעידן המודרני, ביניהן מערכות ההצדקה לדת ולמוסר. בשל כך, "מות האלוהים" סימן בעיני רבים את החשש מאובדן ערכים כולל, מניהיליזם. כמענה לחשש זה, הרב צייטלין קרא ופעל להקמת תנועת תחייה דתית – קריאה שהייתה מלווה בתחושת דחיפות תמידית לנוכח מה שהוא ראה כמרחץ דמים, שהאנושות עומדת על סיפו.

במסה משנת תרע"ג (1913), שנכתבת כמענה לספרו של ווילאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה", הרב צייטלין קובע כי "עולם ללא אלוהים הרי הוא מפלצת", ולאחר מכן הוא מתאר בפרוטרוט ובצבעים מזעזעים את הניכור, העריצות, האלימות והסבל שיהיו מנת חלקו של עולם זה. אך אין הוא בא להשמיע נבואות קודרות, אלא לשרטט את מה שהוא רואה כתרומתה האפשרית של הדת לתחום המוסר וכמשקל נגד לפרעותיה ההכרחיות של המודרנה. אבהיר כי הרב צייטלין לא קרא ל"חזרה בתשובה" לחיק דת ממוסדת הקיימת זה מכבר, וראה את תנועת התחייה הדתית שלו ככזו המקפלת בתוכה גם רוויזיה של מושגי הדת ואופיה.

אמנה כאן שלושה תנאים הכרחיים מבחינתו של הרב צייטלין לתיאור הדת ולשימוש "נכון" בדת בזיקה למוסר. תנאים אלו ותחומים אלו שזורים זה בזה, ומופיעים במינונים שונים לאורך כל שנות כתיבתו.

להמשיך לקרוא

האלימות והקדושה

את הספר "האלימות והקדושה" כתב הפילוסוף, האנתרופולוג ומבקר הספרות הצרפתי-אמריקאי רנה ג'יררד – שבשבוע הקרוב תימלא שנה לפטירתו – לפני למעלה מארבעים שנה. הוגה פורה זה בתחום חקר התרבות וההיסטוריה של הרעיונות, הציג מערכת מסועפת של קשרים בין פולחן קרבנות, אלימות, חברה מתפקדת ומערכת המשפט – ועוד כמה וכמה גורמים נוספים.

הטענה הבסיסית השוזרת את הטקסט היא שפולחן קרבנות היה מגנון עתיק-יומין שנועד לרסן את האלימות ולתעל אותה, כך שלא תהווה איום אינסופי על החברה. לדבריו, פולחן זה הטרים את מערכת המשפט, ושימש לה שלב ראשון והכרחי.

קיימת החמצה מסוימת בכך שג'יררד אינו מייחס חשיבות של ממש לנמען המקורי של הפולחן – אלוהים, או לרגש האמונה מצד עצמו. לדידו זה כמו גם זה הם רק בבחינת מסך עשן, שנועד לשמר בורות מסוימת ביחס לתפקידה הראשוני יותר של הדת – ריסון וויסות האלימות. נוסף על כך, ג'יררד מתאר את הסדק ההולך ומתרחב כיום בשיח המשפטי ובשיח בכלל, ואת שיבתה של האלימות, אך הוא מתחמק מהשאלה האם תהיה הזדקקות מחודשת ושיבה לדרך הקרבנות. כך הן מילות הסיום העמומות של הספר:

"הפרשנות בימינו מודה בחוסר היכולת שלה להגיע לתשובות נכונות. היא מצהירה על עצמה כחסרת סוף, וטועה כאשר היא מוותרת על האמת […] הפרשנות נעשית יתר ויותר 'לא ממשית'. היא שוקעת לכדי מלמול אזוטרי. לא זו בלבד שאין היא תורמת להרחקת האלימות, היא מושכת אותה כגוויה את הזבובים. ואכן, היא דומה לכל הצורות הקורבניות האחרות. ההשפעות המיטיבות שלה נוטות להפוך למזיקות בעת שקיעה. המשבר האינטלקטואלי של ימינו אינו אלא דבר זה עצמו […]

אי אפשר לחמוק מן המעגל. הנטייה למחות את הקדושה, כליל, מכינה את החזרה של הקדושה, בצורה שאינה טרנסנדנטלית אלא בלתי נמנעת, בצורת אלימות והכרת האלימות […]

אחרי שיצאנו מן הקדושה במידה גדולה יותר לעומת חברות אחרות, עד ש'שכחנו' את האלימות המכוננת – נשוב ונמצא אותה. האלימות המהותית כובשת אותנו שוב כליל […] זו הסיבה שמשבר זה מזמין אותנו, לראשונה, להפר את הטאבו שהרקליטוס ואוריפידס לא הפרו, ולהעמיד באור רציונלי לגמרי את תפקיד האלימות בחברות המודרניות"

מכל מקום, הספר עצמו – על הקשרים המפתיעים שהוא יוצר, והפרשנויות המקוריות שלו לסיפורים מכוננים – שווה קריאה. קין והבל, יעקב ועשיו, יונה הנביא, טומאה וטהרה ואף השעיר לעזאזל (מושג מכונן בפילוסופיה שלו) משובצים כאן בתצרף מחודש, שעניינו הוא האלימות – מימי קדם ועד ימינו אנו.

להלן פסקאות נבחרות מתוך הפרק הראשון, "הקרבן", שתרגם וערך מצרפתית יותם ראובני. כל הזכויות על הטקסט שמורות לו, והוא מתפרסם כאן באדיבותו.

 

א.

בפולחנים רבים הקורבן מוצג בשתי צורות מנוגדות: אם כ"דבר קדוש" מאוד, שממנו אי אפשר לחמוק בלא לעבור עבירה חמורה, ואם, להפך, כסוג של פשע שאי אפשר לבצעו בלא להסתכן בסיכונים חמורים באותה מידה.

על מנת להסביר את ההיבט הכפול הזה, לגיטימי ובלתי לגיטימי, הובר ומוס מזכירים את האופי המקודש של הקורבן. הרג הקורבן הוא פשע, משום שהקורבן הוא קדוש – והקורבן לא יהיה קדוש אם לא ייהרג. יש כאן מעגל שמאוחר יותר יוגדר במונח הנשמר עד ימינו – אמביוולנטיוּת. ככל שמושג זה ייראה לנו מתאים ומשכנע, על פי השימוש הנרחב שנעשה בו במאה העשרים, ראוי לציין כי אין לו שום אור פנימי, ואין הוא הסבר של ממש. מונח זה אינו עושה יותר מאשר הגדרת בעיה שמחכה עדיין לפתרונה.

אם הקורבן נראה כאלימות נפשעת, [גם] אין אלימות שלא ניתן לתארה במונחי קורבן – למשל בטרגדיה היוונית. או אז ייאמר כי המשורר מטיל צעיף פואטי על מציאות משמימה. אין ספק, אבל הקורבן והפשע לא היו מסכימים למשחק זה של המרות קולקטיביות, אם לא היו מקורבים.

קיים סוד של הקורבן. ההגדרות של ההומניזם הקלסי מרדימות את הסקרנות שלנו, אבל הסופרים של העת העתיקה מעירים אותה. כיום הסוד סתום מתמיד.

אומרים לעיתים קרובות כי האלימות היא "בלתי רציונלית", אבל אינה משוללת מניעים. היא יודעת למצוא מניעים טובים להפליא, כשהיא רוצה להתפרץ. אבל, טובים ככל שיהיו מניעים אלה, אין הם ראויים לכך שנתייחס אליהם ברצינות. אלימות שלא סופקה מוצאת תמיד קורבן חליפי. היא ממירה את היצור שהעיר את זעמה ביצור אחר, שאין לה שום סיבה מיוחדת למשוך אליו את ברקי האלים, מלבד העובדה שהוא פגיע והיא זמינה.

ראוי שנשאל עצמנו אם הקורבן הטקסי אינו מבוסס על המרה דומה, אבל הפוכה. נוכל להבין, למשל, כי הקרבת בעלי חיים מסבה את האלימות מיצורים מסויימים שאנו מבקשים להגן עליהם, אל יצורים אחרים, שמותם חשוב פחות או לא חשוב כלל.

ז'וזף דה מטר בספרו Eclaircissement sur les sacrifices מציין כי לבעלי החיים המוקרבים יש תמיד משהו אנושי, כאילו היה צריך לרמות את האלימות בצורה טובה יותר. תמיד נבחרו בעלי החיים היקרים יותר מבחינת תועלתם, הקשורים ביותר לאדם באינסטינקט ובמנהגים שלהם. מבין בעלי החיים נבחרו תמיד, אם יורשה לי לומר כך, הקורבנות האנושיים ביותר.

להמשיך לקרוא

מדוע ספינת הגאולה לא מגיעה אל החוף?

במשך השנים הרבה הרב צייטלין לשאת הרצאות פומביות, ואף נדד לשם כך בערים ועיירות שונות ברחבי פולין. לאחר מלחמת העולם הראשונה התרחבה פעילות זו, ואף השתלבה בהמשך עם שאיפתו לייסד חוג "דתי-אתי" בשם "יבנה". כך גם תיאר זאת הרב פרופ' שמחה בונם אורבאך, שהיה תלמידו של צייטלין בוורשא:

"התחיל צייטלין – כדרשן נודד, כמטיף ומוכיח – להשמיע את קריאתו, קריאת התשובה לקראת ימות המשיח הממשמשים ובאים, בחוצות וורשא ובערי השדה […]

התחיל צייטלין לשאת נאומי תשובה בבתי המדרש השונים, וקרא לשוב אל התורה ומצוות בפועל ובמעשה, לקיום המצוות בכל דקדוקיהם ופרטיהם ממש – 'מי ייתן ואוכל ללכת מבית לבית, מחדר לחדר, ולהתחנן לפני בני הנוער לקיים את מצוות תפילין' – הכריז פעם עוד בכתלי בית אגודת הסופרים על רחוב טלומצקה; ההד היחיד לדבריו היה הלעג וההיתול של אנשי העט, והשנאה הפראית של ה'מאמינים'… ובעמדו פעם על במת בית מדרש אחד ברחוב פנסקה בשבת שובה ובהתמוגגו בדמעות ובנשאו את דבריו בנוסח המגידי העתיק ובניגונם, השליכו עליו פרחחים מה'אורתודוקסיה המאורגנת' אבנים, אבנים ממש"

ובמקום אחר הוא כותב, ביחס לרושם שעשו הרצאות אלו:

"כל הופעה של צייטלין באולם הרצאות הייתה מכנסת המונים. דמותו הגבוהה, הרחבה והחסונה, ראשו הנהדר, רעמת שערות הארי שלו וזקנו המלא, שיוו לו מראה של נביא קדמון"

תיאורים אלו – ורבים כמותם בפי כותבי זיכרונות התקופה – מציירים את דמותו הכריזמטית של הרב צייטלין, ואת האהדה לה זכה בפרט בקרב הצעירים.

מצויות בידינו מספר תעודות בדבר הרצאותיו של הרב צייטלין בשנות השלושים המוקדמות. באגודת הסופרים והעיתונאים היהודיים בוורשא, ששכנה ברחוב טלומצקה 13, נשא הרב צייטלין בשנת תר"ץ (1930) הרצאה שכותרתה "מה הביא אותי לכתוב את ארבע העבודות האחרונות שלי" (על אגודה זו – ודמותו של צייטלין בתוכה – אפשר לקרוא בקצרה כאן). לקראת ההרצאה התפרסמה בעיתון רשימת הנושאים בהם ידובר:

"הפוגרומים הראשונים בקישינב, הומל וביאליסטוק; הפוגרומים במאה ושישים ערים ועיירות יהודיים באוקטובר 1905; יצירותיי הראשונות 'שירה ותפילה', 'מלב דווי', 'על הזבח', ו'המשבר'; מה שחוויתי וראיתי בתוכי בשנים האחרונות של מלחמת העולם ('על גבול שני עולמות'); מה שחוויתי בשנת תרפ"ג; מאמרי 'הקריאה הגדולה של שעה זו'; הניסיון הראשון להקים את חבורות 'יבנה'; מדוע הדתיים עמדו מרחוק ולא הצטרפו?; מדוע דווקא הקול שלי הוא 'קול קורא במדבר'?; האם יכולה ישועת העולם לבוא ללא ישועת ישראל, והאם יכולה ישועת ישראל לבוא ללא ישועת העולם? – ה'דבר לעמים' שלי; איזה סוג של אנשים אני מחפש? – 'ספרן של יחידים' שלי; מילות הנבואה במסה הרחבה שלי 'דברי ישעיהו בן אמוץ'; ו'מה יש לי לומר לעם היהודי'?"

נושאים אופייניים אלו מעידים כי התהליך שעבר על הרב צייטלין נעשה תוך מודעות רבה לכל שלב ושלב בו, ואף תוך שיתוף עמיתיו והקהל היהודי הרחב בוורשא.

בחודש ניסן שנת תרצ"א (1931), פרסם העיתון "אונזער אקספרעס" – ששני בניו של צייטלין שימשו בו כותבים בכירים – הזמנה להרצאה שכותרתה (ביידיש) "מדוע ספינת הגאולה לא מגיעה אל החוף?". הזמנה זו, מעבר להיותה אות-חיים מרתק מוורשא היהודית שלפני המלחמה, מכילה בראשי פרקים את משנתו של הרב צייטלין בנוגע לגאולת ישראל. הדברים שנשא הרב צייטלין בהרצאה עצמה לא הגיעו לידינו, אולם חלק נכבד מראשי הפרקים הללו הפכו ברבות הימים למאמרים: כך "בין שני הרים גדולים" שיתפרסם בשנת תרצ"ה (1935), בו יתאר את הרב צייטלין את עמדותיהם של הרב קוק והרב זוננפלד (המכונים כאן – ובמאמרים נוספים שלו מאותה תקופה – "בית הלל" ו"בית שמאי"), או מאמריו על הרב זאב יעבץ ועל הצהרת בלפור. חלק אחר ייצא לאור בספרונים אותם הוא מחבר במהלך אותן שנים, דוגמת "דבר לעמים", "וואס איך האב יעצט צו זאגען דעם יודישען פאלק" [=מה יש לי לומר לעם היהודי] או "דממה וקול: הגיונות, תוכחות, גלויי-נשמה וכסופי משיח".

 

מדוע ספינת הגאולה לא מגיעה אל החוף?

הרצאה מאת ה' הלל צייטלין

בנושא הנ"ל מארגנת האגודה לתרבות יהודית-דתית "חינוך ותרבות" הרצאה של ה' הלל צייטלין יום א' חוה"מ פסח, בשעה 8:00 בערב, באולם אגודת הסוחרים הזעירים, זמנהוף (דז'יקא) 5.

ה' צייטליין ישוחח על מספר ענינים: האם לציונים בני-ימינו הזכות לסמוך עצמם על ר' יהודה הלוי?; הצועדת תנועת ה'מזרחי' בדרכי אותם גאונים מקובלים ר' צבי קלישר ור' אליהו מגריידיץ?; אותו יהודי גדול ובלתי מוערך (ר' זאב יעבץ); בית שמאי ובית הלל בגאולה האחרונה (זוננפלד וקוק); הפשרות הגדולות-מדי של 'בית הלל' בן-ימינו; המשמעות היותר נעלה ומיסטית של הצהרת בלפור, ומדוע ירדה אותה הצהרה לטמיון; מי המקומם ומי המהרס בארץ ישראל; איך ובמה תיבנה אחדות ישראל; שלש השיטות העיקריות בגאולה (ר' יהודה הלוי, הרמב"ם ושיטת הקבלה); המיזוג של שלשת השיטות והדרך הראויה היחידה לגאולת ישראל.

כרטיסי כניסה ב-75 גרושים, להשיג בבית הקפה ברגבלום, דז'יקא 32, ובכניסה לאולם.

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"