האלימות והקדושה

את הספר "האלימות והקדושה" כתב הפילוסוף, האנתרופולוג ומבקר הספרות הצרפתי-אמריקאי רנה ג'יררד – שבשבוע הקרוב תימלא שנה לפטירתו – לפני למעלה מארבעים שנה. הוגה פורה זה בתחום חקר התרבות וההיסטוריה של הרעיונות, הציג מערכת מסועפת של קשרים בין פולחן קרבנות, אלימות, חברה מתפקדת ומערכת המשפט – ועוד כמה וכמה גורמים נוספים.

הטענה הבסיסית השוזרת את הטקסט היא שפולחן קרבנות היה מגנון עתיק-יומין שנועד לרסן את האלימות ולתעל אותה, כך שלא תהווה איום אינסופי על החברה. לדבריו, פולחן זה הטרים את מערכת המשפט, ושימש לה שלב ראשון והכרחי.

קיימת החמצה מסוימת בכך שג'יררד אינו מייחס חשיבות של ממש לנמען המקורי של הפולחן – אלוהים, או לרגש האמונה מצד עצמו. לדידו זה כמו גם זה הם רק בבחינת מסך עשן, שנועד לשמר בורות מסוימת ביחס לתפקידה הראשוני יותר של הדת – ריסון וויסות האלימות. נוסף על כך, ג'יררד מתאר את הסדק ההולך ומתרחב כיום בשיח המשפטי ובשיח בכלל, ואת שיבתה של האלימות, אך הוא מתחמק מהשאלה האם תהיה הזדקקות מחודשת ושיבה לדרך הקרבנות. כך הן מילות הסיום העמומות של הספר:

"הפרשנות בימינו מודה בחוסר היכולת שלה להגיע לתשובות נכונות. היא מצהירה על עצמה כחסרת סוף, וטועה כאשר היא מוותרת על האמת […] הפרשנות נעשית יתר ויותר 'לא ממשית'. היא שוקעת לכדי מלמול אזוטרי. לא זו בלבד שאין היא תורמת להרחקת האלימות, היא מושכת אותה כגוויה את הזבובים. ואכן, היא דומה לכל הצורות הקורבניות האחרות. ההשפעות המיטיבות שלה נוטות להפוך למזיקות בעת שקיעה. המשבר האינטלקטואלי של ימינו אינו אלא דבר זה עצמו […]

אי אפשר לחמוק מן המעגל. הנטייה למחות את הקדושה, כליל, מכינה את החזרה של הקדושה, בצורה שאינה טרנסנדנטלית אלא בלתי נמנעת, בצורת אלימות והכרת האלימות […]

אחרי שיצאנו מן הקדושה במידה גדולה יותר לעומת חברות אחרות, עד ש'שכחנו' את האלימות המכוננת – נשוב ונמצא אותה. האלימות המהותית כובשת אותנו שוב כליל […] זו הסיבה שמשבר זה מזמין אותנו, לראשונה, להפר את הטאבו שהרקליטוס ואוריפידס לא הפרו, ולהעמיד באור רציונלי לגמרי את תפקיד האלימות בחברות המודרניות"

מכל מקום, הספר עצמו – על הקשרים המפתיעים שהוא יוצר, והפרשנויות המקוריות שלו לסיפורים מכוננים – שווה קריאה. קין והבל, יעקב ועשיו, יונה הנביא, טומאה וטהרה ואף השעיר לעזאזל (מושג מכונן בפילוסופיה שלו) משובצים כאן בתצרף מחודש, שעניינו הוא האלימות – מימי קדם ועד ימינו אנו.

להלן פסקאות נבחרות מתוך הפרק הראשון, "הקרבן", שתרגם וערך מצרפתית יותם ראובני. כל הזכויות על הטקסט שמורות לו, והוא מתפרסם כאן באדיבותו.

 

א.

בפולחנים רבים הקורבן מוצג בשתי צורות מנוגדות: אם כ"דבר קדוש" מאוד, שממנו אי אפשר לחמוק בלא לעבור עבירה חמורה, ואם, להפך, כסוג של פשע שאי אפשר לבצעו בלא להסתכן בסיכונים חמורים באותה מידה.

על מנת להסביר את ההיבט הכפול הזה, לגיטימי ובלתי לגיטימי, הובר ומוס מזכירים את האופי המקודש של הקורבן. הרג הקורבן הוא פשע, משום שהקורבן הוא קדוש – והקורבן לא יהיה קדוש אם לא ייהרג. יש כאן מעגל שמאוחר יותר יוגדר במונח הנשמר עד ימינו – אמביוולנטיוּת. ככל שמושג זה ייראה לנו מתאים ומשכנע, על פי השימוש הנרחב שנעשה בו במאה העשרים, ראוי לציין כי אין לו שום אור פנימי, ואין הוא הסבר של ממש. מונח זה אינו עושה יותר מאשר הגדרת בעיה שמחכה עדיין לפתרונה.

אם הקורבן נראה כאלימות נפשעת, [גם] אין אלימות שלא ניתן לתארה במונחי קורבן – למשל בטרגדיה היוונית. או אז ייאמר כי המשורר מטיל צעיף פואטי על מציאות משמימה. אין ספק, אבל הקורבן והפשע לא היו מסכימים למשחק זה של המרות קולקטיביות, אם לא היו מקורבים.

קיים סוד של הקורבן. ההגדרות של ההומניזם הקלסי מרדימות את הסקרנות שלנו, אבל הסופרים של העת העתיקה מעירים אותה. כיום הסוד סתום מתמיד.

אומרים לעיתים קרובות כי האלימות היא "בלתי רציונלית", אבל אינה משוללת מניעים. היא יודעת למצוא מניעים טובים להפליא, כשהיא רוצה להתפרץ. אבל, טובים ככל שיהיו מניעים אלה, אין הם ראויים לכך שנתייחס אליהם ברצינות. אלימות שלא סופקה מוצאת תמיד קורבן חליפי. היא ממירה את היצור שהעיר את זעמה ביצור אחר, שאין לה שום סיבה מיוחדת למשוך אליו את ברקי האלים, מלבד העובדה שהוא פגיע והיא זמינה.

ראוי שנשאל עצמנו אם הקורבן הטקסי אינו מבוסס על המרה דומה, אבל הפוכה. נוכל להבין, למשל, כי הקרבת בעלי חיים מסבה את האלימות מיצורים מסויימים שאנו מבקשים להגן עליהם, אל יצורים אחרים, שמותם חשוב פחות או לא חשוב כלל.

ז'וזף דה מטר בספרו Eclaircissement sur les sacrifices מציין כי לבעלי החיים המוקרבים יש תמיד משהו אנושי, כאילו היה צריך לרמות את האלימות בצורה טובה יותר. תמיד נבחרו בעלי החיים היקרים יותר מבחינת תועלתם, הקשורים ביותר לאדם באינסטינקט ובמנהגים שלהם. מבין בעלי החיים נבחרו תמיד, אם יורשה לי לומר כך, הקורבנות האנושיים ביותר.

להמשיך לקרוא

זאת הרִשְעָה…

מאמר זה פורסם בעיתון העברי הוותיק "הצפירה" בשנת תרצ"א (1931). הרקע למאמר הוא משפטו של הרוצח פיטר קירטן, שכונה "הערפד מדיסלדורף" או "המפלצת מדיסלדורף". קירטן הואשם במספר רב של מקרי אונס ורצח, לרוב של קטינים, באופנים אכזריים ומשונים. משפטו נמשך כשנה, במהלכה גם התראיין מספר פעמים. העיתונות העולמית – גם זו היהודית – עקבה אחרי המשפט בעניין רב. לבסוף נידון קירטן למוות בגליוטינה.

הרב צייטלין מתייחס במאמר להיבטים התקשורתיים של המשפט, ולסיקוריו הרחבים בעיתונות. אלו נטו פעמים רבות לפרט באופן ציורי את האלימות בה נקט קירטן, את הרקע למעשיו ואת מניעיו. באותה שנה אף הופיע הסרט "M" של הבמאי היהודי-אוסטרי פריץ לנג, שרבים ראו בקירטן את מקור ההשראה לעלילת הסרט.

הרב צייטלין רואה במלאכת עיתונות זו חטא רחב-היקף מסוג חדש.

 

אם היו שואלים אותי: איה מקום הרשעה עתה בעולם? הייתי משיב: מלא כל הארץ כבודה…

כי איה המקום אשר בו לא תמצא הרשעה עתה? שוכנת היא בכל עוז נוולותה גם באמריקה, גם באירופה, גם באסיה וגם בכל חלקי התבל. שוכנת היא גם בין הפראים, גם בין הפראים למחצה, גם בין הנאורים למחצה, גם בין הנאורים השלמים. ידה בכל, בכל היא שלטת –

"שממית בידיה תתפש והיא בהיכלי מלך" –

הלא היא השממית-הרִשְעָה אשר גם בהיכלי מלך משכנה, גם בהיכלי שרים, גם בהיכלי עשירים –

וגם –

גם במקומות אשר שם לא היה לה מקום בימים עברו, או, למצער, אשר רק לעיתים רחוקות שמה משכנה שם, הנה עתה גם שם תקעה לה הרשעה "יתד במקום נאמן" –

בבתי הבינונים, בבתי העניים, גם במאורות חלכאים-נדכאים…

היא המושלת עתה בכִפה. לה הכל יכרעו. אם במזיד. אם בשוגג. אם בהכרה ודעת-נפש, ואם מבלי דעת את טיבה של מפלצת זו…

ואולם אם היו שואלים אותי: איה הבירה של מלכה זו? איה המרכז שלה? מושלת היא בכל, אבל איפה הוא המקום אשר שם מלכיה, שריה, צבאותיה? איפה הוא חדרה הטמיר, אשל משם היא שולחת את כל צוויה לכל הרצים היוצאים דחופים לשאת את דברה לכל עושי רצונה בכל רחבי התבל?

אם היה השואל אותי מתעקש לדעת ולהכיר את המקור הראשון של הרשעה, את המוח ואת הלב שלה, הייתי משיב לו, כקהלת בשעתו: "מקום המשפט שם הרשע".

להמשיך לקרוא

סמל לדרמה הריאלית

ייתכן שהרתיעה שאנו חשים היום מדם והרג הייתה מטרת מלאכת הקרבנות במקדש, ששימשה תזכורת לקרבנות הכרוכים בחיים האנושיים. מסה על דם וצדק, 
מן ההווה אל העבר

אחרי כל מלחמה/ מישהו חייב לנקות./ סדר כלשהו/ הרי לא יתרחש מעצמו.// מישהו חייב להדוף את עיי החרבות/ אל צידי הדרכים,/ כדי שיוכלו לעבור בהן/ עגלות מלאות מתים (סוף והתחלה/ ויסלבה שימבורסקה, תרגם: רפי וייכרט).

 דם מעורר בנו רתיעה, אם לא מעבר לכך. דם אינו רק מחזה בלתי אסתטי אלא גם נושא לחרדה אתית: אינסטינקטיבית, משהו אינו כשורה. זו אינה רק נקיות דעת או איסטניסיות יתר. דם הוא סוג של ממשות אחרונה, שאין לגביה התחכמות ועודף תודעה; נתון בעל השלכות פיזיות ופסיכולוגיות מיידיות. לפנינו אסון, סכנה או קריאה לעזרה.

בחיי היומיום העירוניים הדם מוצנע: חולים מובאים לבתי־חולים ומורחקים מסביבתם החברתית. פצועים מפונים במהירות באמבולנסים, והרשות המקומית מנקה את אזור התאונה. גם השחיטה של בעלי החיים מרוכזת במקומות שהקהל הרחב אינו מבקר בהם. לכל אלו יש סיבות פרקטיות לא מעטות, אך גם מכנה משותף: על המרחב הציבורי להיוותר בריא, שלם ומוסרי. מצבי השבר ונגיעות הגבול אמורים להיוותר מכוסים, על אף שכל יחיד ימעד אליהם ביום מן הימים. אין מדובר רק בשיקול אסתטי, אלא בעיצוב סולם הערכים של החברה: לסדר העירוני (הכלכלי, התרבותי, החברתי) יש העדפות לטיפוסים מסוימים ובמצבים מסוימים.

לעומת זאת, מעשה הקרבת הקרבנות במשכן ובמקדש היה מלווה בכוונה תחילה בתצוגה נראית לעין של דם; הוא היה נאסף בכלי, מובא אל המזבח, ונזרק עליו באופנים שונים. הוא לא הוצנע, ומקומו בסדר העבודה לא היה שולי. להפך; כניסת הכהן הגדול ביום הכיפורים לקודש הקודשים –  כניסה המסמנת את שיאו של היום הקדוש ואת פסגת העבודה במקדש – נועדה על מנת להביא לשם את הדם.

אפשרות שכיחה להסבר היא שבאותה התקופה הרגישות למראה דם הייתה נמוכה יותר, והוא לא עורר את אותה הרתיעה. האדם הכיר מקרוב את פעולת השחיטה, ובעלי החיים נחשבו רכוש ותו לא. גם פציעה ומוות היו שכיחים יותר ונחוו מקרוב. ייתכן מאוד שכך הוא, אך ייתכן גם ההפך – שכן דווקא חוסר היכולת הטכנית להתמודד עם מצבי קצה אמור היה להפוך את הדם בעולם העתיק למראה מחריד יותר ואף מקודש. נניח לכך. בשורות הבאות אני מעוניין להתמקד בהווה ולטעון – באופן רטרוספקטיבי – שתורת הקרבנות לא נועדה לאנשים חסרי רגישות כלפי דם, אלא אדרבה: דווקא לאלו שהדם מעורר בהם את הרתיעה והחרדה.

להמשיך לקרוא