תשוקת החלוצים

לפני שנה הלך לעולמו בגיל יחסית צעיר בעז נוימן, חוקר ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. השורות הבאות לא נכתבות מתוך היכרות אישית, אלא מתוך מעקב מרחוק אחר מחקריו השונים.

בתמצית ניתן לומר שהאיש היה אמן בתיאור מרחבים. בעבודת הגמר שלו לתואר שני – "כיצד מתו באושוויץ? המוות באושוויץ כמוות מכוער", הציף נוימן את השאלה המורכבת – ההייתה השואה אירוע ייחודי בהיסטוריה, "פלנטה אחרת", או שמא רוע רצחני שכבר ידעה ההיסטוריה דוגמתו. נוימן בוחן תחילה את מושג המוות עצמו: מבחינה פיזיולוגית, כל סוגי המוות זהים זה לזה; מוות הוא בסופו של דבר סיום החיים. אולם מבחינות אחרות יש הבדל בין מוות למוות, בין "מוות יפה" ל"מוות מכוער". כאשר האדם כלל אינו מודע לכך שהוא הולך לקראת מוות, כאשר אין לו זהות ברגע המוות, כאשר המוות כלל אינו ממוקם בסביבת חייו של הקרבן או כהמשך אליהם, כאשר האדם כלל אינו לוקח חלק בנסיבות מותו – מדובר ב"מוות מכוער".

אך יתירה מכך. נוימן מתעכב על המוות, שוהה בתיאוריו השונים, ומסיק שאושוויץ הייתה מרחב שבו המוות היה מצב הקיום, ואילו החיים היו אנומליה. זו הייתה נקודת המבט וההתייחסות הן של הקרבנות והן של הרוצחים. משום כך האלימות שהופעלה באושוויץ לא הייתה ברוטלית, אלא מנטלית: האדם היה מת מראש, המוות היה מצב הקיום אליו הוא הושלך ברדתו מן הרכבת. טיעונים אלו פותחו לאחר מכן בספרו "ראיית העולם הנאצית: מרחב, גוף, שפה".

בספרו "תשוקת החלוצים" שיצא לאור בשנת תשס"ט (2009) פנה נוימן לחקור את המרחב הישראלי של ראשית הציונות. כך הוא פותח את ספרו:

"במהלך השנים למדנו, ישראלים ופלסטינים כאחד, כי מקורות הסכסוך בינינו בגורמים פוליטיים, כלכליים, אידאולוגיים והיסטוריים-דתיים: העליות היהודיות לארץ ישראל, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, גירוש הפלסטינים והנכבה, ניצול כח העבודה הערבי הזול על ידי היהודים/הישראלים, ציונות מול ערביות, יהדות מול אסלאם, סילוקה של הגר מבית אברהם… במהלך השנים הציעו חוקרים ויוצרים מתחומים שונים – סופרים, אנשי רוח, היסטוריונים ואחרים – הסברים המשלבים כך או אחרת את הגורמים הללו […]

מקורו של ספר זה ב'תחושת בטן', ולפיה אם אנו מבקשים להסביר הפגזות ממטוסים ואוטובוסים מתפוצצים, הדיונים הפוליטיים, הכלכליים, האידאולוגיים, ההיסטוריים-הדתיים אינם מספקים. יש כאן עוד 'משהו' שלא קיבל עדיין את ביטויו במחקר. אותו 'משהו' אכנה 'תשוקה'. תשוקתו של כל צד אל המקום הזה. תשוקות אשר ההתנגשות ביניהן היא שהובילה ועדיין מובילה אותנו אל האבדון. להופעותיה ההיסטוריות של התשוקה לארץ ישראל אני מבקש לייחד ספר זה"

את ראשיתה של התשוקה מאתר נוימן בתקופת החלוצים. העליות הראשונות לארץ היו "עליות מעצבות" – למרות היותן מיעוט זניח – משום שהן עיצבו את החוויה הקיומית ששמה "להיות בארץ ישראל". הסוציאליזם של ראשית היישוב – כך נוימן – הושפע בסופו של דבר השפעה מכרעת דווקא מחוויה קיומית זו (עמ' 19):

"הם שקבעו את המסגרות השונות שלתוכן נוצק ה'קוד' לכל מה שאנו מזהים כיום כ'ציונות': אדמה עברית, עבודה עברית, שמירה עברית, שפה עברית ועוד. החלוצים היו למעשה הראשונים שעיצבו את החוויה הציונית הארץ ישראלית בכל הקשור למרחב, לגוף ולשפה העבריים. במידה רבה מהווה העולם החלוצי את הרגע המכונן של הציונות הארץ ישראלית […]

כשאנו, היהודים/הישראלים, מביטים בארץ ישראל אנו מתבוננים בה במידה רבה בעיני החלוצים. כשאנו חשים אותה בגופנו וברוחנו אנו חשים אותה במידה רבה דרך תחושותיהם. אנו מחוברים אל האדמה ומתקשים לוותר עליה בגלל החיבור שלהם לאדמה. הזמן הארץ ישראלי שעל פיו אנו חיים הוא במידה רבה הזמן המיתי שאותו הגדירו במעשיהם. כשאנו מדברים עברית אנו מדברים את שפתם. כשאנו אוהבים את ארץ ישראל אנו אוהבים אותה במידה רבה דרך אהבתם. וגם כשאנו מוכנים למות בשבילה אנו מתים במידה רבה את 'המוות היפה' שהם מתו או למצער היו מוכנים למות למענה. תשוקת החלוצים לארץ ישראל היא השכבה ה'ארכיאולוגית' של תשוקתנו אליה"

אותה "תשוקה" חומקת שוב ושוב מהמחקר, שרואה בציונות תופעה חברתית-כלכליות או אידאולוגית-דתית. על פי התיאור החברתי-כלכלי, הטקסטים מלאי הלהט של החלוצים היו רק כיסוי לאינטרסים ולמאבקים שעמדו בבסיסם. על פי התיאור האידאולוגי-דתי, אותם טקסטים באו לענות על צרכים רעיוניים ופסיכולוגיים קודמים, כגון הרצון להחליף את דמות היהודי הגלותי. נוימן מציע להתעכב על התשוקה עצמה, ולהבין אותה כדבר-מה העומד לעצמו. תוך שלילת האופציה הפסיכואנליטית לניתוח הציונות, הוא קובע (עמ' 82):

"התשוקה יודעת רק דבר אחד – להשתוקק, לייצר. וכך אני מבקש להבין את תשוקת החלוצים לארץ ישראל. כך, לדעתי, ראוי לתאר אותה, כתשוקה משתוקקת הנעדרת כל סיבה או תכלית, כתשוקה משתוקקת שאינה 'צורך' ביולוגי או 'רצון' חברתי"

סתמיות זו של התשוקה היא מקור חוזקה של הטענה המובעת בספר – החוליה החסרה בהבנת הסכסוך היהודי-ערבי – אך גם הנעלם הגדול שלא בא על פתרונו. נוימן מפטיר אמנם בחצי משפט כי אל הגדרת החלוציות "יפעפעו ברבות הימים מושגים דתיים רבים בגלגוליהם החילוניים" אך לא מתעכב כלל על שאלות היסוד של אותה "תיאולוגיה פוליטית" שלו: כיצד נוצרה אותה תשוקה, באיזו מידה היא נשמרת כיום, והאם ניתן יהיה להסתדר בלעדיה?

אפשר לתלות נעלם זה בצניעותו של האיש, שהעדיף לשהות במרחב במקום לקפוץ למסקנות.

לראיון בעקבות הספר

האימה וההתחייבות

את המסה "האימה וההתחייבות" פרסם הסופר אהרן אפלפלד, זוכה פרס ישראל, בספרו "מסות בגוף ראשון" שיצא לאור בשנת תשל"ט (1979). בניגוד מסוים לסיפוריו, בהם השואה נמצאת בשוליים – משהו שעדיין לא, משהו שעבר, משהו שברקע – כאן מתבונן הסופר אל תוך התהום בעצמה, וכותב דין וחשבון נוקב על ההתנסות, על העדות ועל הזיכרון. יש כאן קילוף מכאיב של חקר השואה, והצצה אל תוך הטירוף האישי והאנושי. נחשפת כאן שואה שמעבר למילים הרגילות – תופעה דתית-רליגיוזית עמוקה, שאף החזירה לשימוש את "אוצר המילים היהודי השורשי".

על השנים 1939-1945, המכונות בפינו תקופת השואה, נכתבה ספרות עניפה. זוהי ספרות עדות לרוב על פורענות האימה, שהעדים התנסו בהן, ובעדותם ביקשו לתת פורקן לאימה ולהציב זכר לסבל שלתהומו אין שיעור. זוהי ספרות של ניצולים, שכל הפסיכולוגיה של הניצול גלומה בה: החיפזון, הגמגום וכמעט העדר כל אינטרוספקציה; כאילו כל שהתרחש – בחוץ התרחש. חשבון הנפש, אם ישנו כזה, עיקרו במסקנות חברתיות ולא בתהומה-של-הנפש. כל שנתגלה ליהודי בשנים הללו גדול היה משיעור הגיונו ושיעור נפשו. הוא היה בעצם חללה של הזוועה, ומשיצא ממנה שוב לא ביקש אלא לראות בה ביעות, בקע חיים שיש לאחותו חיש מהר, זוועה שאין להביא ממנה משל אלא שנינה. ובעוד הניצול מספר, מגלה, בה בעת הוא מכסה. הרי אי אפשר לא לספר, אך גם אי אפשר לחיות בחלל הזה. גילוי וכיסוי זה נמשך עד עצם היום הזה, והוא שיוצר את החיץ בין העולם האפוקאליפטי ובין עולם החיים באופן שכמעט אי אפשר לגשר על פניו.

עדותו של ניצול היא ראשית כל פורקן, וכדרך כל פריקת משא, אין נושא המשא מבקש אלא לפרוק מעליו ובמלוא החופזה את המטען. מה אירוע בינו ובין האימה במרוצת שנות הסבל – מה נשתנה בו ומה יהיה אורח-חייו מכאן ואילך – על כך, נדמה לי, לא תמצאו תשובה. אדרבא, קיים היה אצלו איזה רצון נואש לפרוק במהירות את מטען האימה ולהסתגל חיש מהר לאמת המידה של החיים האזרחיים.

הפרוצס הזה לא עבר בלא מכשולים. יסורי אשמה המתחלפים בהטחות כלפי מעלה מבצבצים לעיתים משיטי העדות, אך אלה הם סימני לווי ולא מהות העדוּת שעיקרה, כאמור, בפורקן. ההטמעה, אם נתרחשה, נתרחשה בסתרי הנפש.

וכשם שהמעיד לא יכול היה להמשיך ולעמוד בחללה של אימה זו, כך גם היהודי שלא נתנסה בה. נוצרה מעין ברית חשאין בין הניצול המעיד ובין מי שעדות זו, כביכול, מכוונת הייתה אליו, ברית של שתיקה, שהרבה אי-הבנות נערמו בדרכה.

להמשיך לקרוא

לקראת תמימות שניה

המודעות העצמית הפכה לעיסוק כה מרכזי היום עד שנעשתה לבלתי נסבלת ומזיקה. החיים איבדו מממשותם והאדם הולבש מרירות. קריאה לרענון ולשחרור

א.

את מכירה את ההרגשה המוזרה הזו שעולמך הוא למעשה גרגר אבק, ושהפיל שדיברתי עליו קודם נושא אותו על גבי פרח, ואת מבינה שאם תספרי למישהו הוא יחשוב שאת מטורפת, אך את עדיין מרגישה אחראית לביטחון כולם. מכירה את ההרגשה הזו? (ראש העיר, הורטון שומע מישהו, 2008).

מאמר זה יעסוק במודעות עודפת, שנעשית בלתי נסבלת ואף מזיקה. באופן בסיסי, להיות מודע לדבר מה פירושו להבחין בו, להעניק לו תשומת לב. המודעות שבה אני מעוניין לעסוק היא מודעותו של אדם לעצמו: מבט רפלקטיבי על העצמי ועל מקומו במציאות הסובבת אותו.

האדם נעשה מודע לעייפה. הרגישות לעצמי, ליכולותיו ולגבולותיו עולה בהתמדה: תנודות הנפש, קימורי הגוף, חלוף הזמן – על רקע החדשנות והגיוון המצויים בחברה; ארעיותם וחלקיותם של הראשונים אל מול אינסופיותם של האחרונים; הרגשות הנוצקים ממפגשים אלו – התסכול, הרצון להספיק, החרדה, הדיכאון – כמו גם המודעות לרגשות אלו עצמם, כראי בתוך ראי; השפעת כל אלו על מערכות היחסים שבהן האדם נתון, השזורה תמיד במדידת האדם את עצמו לאור תקינותן של מערכות יחסים אלו. עיסוק רפלקטיבי זה אינו מרפה, ואט אט מעתיק את מרכז הכובד של העצמי לעבר עיצוב התדמית או ההרהור הקיומי, וממעט את נוכחותו הפעילה במציאות. לא מעט אנשים חשים את חייהם על קו התפר, ואינם מוצאים את המשבצת שעליה הם אמורים להתמקם בנוחות: בזוגיות, בעבודה, באופי.

להמשיך לקרוא

קיצור תולדותיי

את הרשימה הזו פרסם הרב צייטלין בשנת תרפ"ח (1928), בכתב העת "כתובים", שיצא לאור בתל-אביב ביוזמת אגודת הסופרים העבריים, וכן ב"הדואר" של אותה שנה, שבועון ההסתדרות העברית של אמריקה, כחודש לאחר מכן.

רשימה זו המקור הראשי לתהפוכות שעבר הרב צייטלין בימי חייו. בדרך ציורית הוא מתאר את שנות ילדותו המלאות חוויה של דבקות, "הייתי ממש שקוע באינסוף […] העת הנפלאה ההיא אשר בה כמעט שראיתי את 'כח הפועל בנפעל', ומבעד ל'גשמיות הדברים, חומרים וממשם', ראיתי תמיד את 'הכח האלוהי השופע בהם בכל רגע ורגע'".

אולם לאחר מכן, אירע המשבר:

"לצערי הרב לא נמשך המצב ההוא זמן רב […] גברו עלי תאוות-נוער ותסיסות שונות, ביניהן גם תסיסת ההשכלה. נזדמנו לידי ספרי מאפו, סמולנסקין, יל"ג, שולמן ואד"ם כהן […] דתיותי הטבעית לא נתנתני לנפול, אבל מלחמה עצומה התלקחה בנפשי […]

במשך הזמן ההוא למדתי שפות ומדעים שונים, ומחשבתי הייתה שקועה בעיקר – בפילוסופיה. למדתי בעיון רב את ספרי הראב"ע, הרמב"ם, ר"י אלבו וכו' וכו', ומן האחרונים – ספרי הרמבמ"ן, שלמה מימון, רנ"ק ואחרים, ובעיון עוד יותר רב – ספרי שפינוזה, קאנט, פיכטה, הגל, שלינג, ועל כולם – ספרי הפוזיטיביסטים: קונט, ספנסר, דרווין […] נוספו לי לכל אלה ספרי המבקרים רבי-ההרס וגדולי הביקוש: פיסריב, טשרנישבסקי, דוברוליובוב, מיכילובסיקי, ועוד […]

נשמתי שאפה לאמונה ורק לאמונה, והביקורת והמדע הפוזיטיבי דחפוני לכפירה, ולכל הפחות – לספקנות קיצונית בענייני אמונה"

להמשיך לקרוא

תוכן צורה ואורחות חיים

מאמר שכתב הרב צייטלין על ידידו, יוסף חיים ברנר, בשנת תרע"א (1911). בשנה זו פרסם ברנר מאמר בעיתון "הפועל הצעיר", ובו קבע כי מבחינתו, כאתאיסט, אין כל הבדל בין כתבי הקודש היהודיים לאלו הנוצריים. קביעתו זו באה על רקע הידיעות על דבר התבוללות גוברת והולכת של צעירים יהודים, והמרתם לנצרות.

מאמרו של ברנר הצית את מה שכונה לימים "מאורע ברנר", שהשפיע על ההיסטוריה של ראשית היישוב מבחינה חברתית כמו גם מבחינה תרבותית. סוגיה זו נידונה בהרחבה בספרה של נורית גוברין: "'מאורע ברנר': המאבק על חופש הביטוי (תרע"א-תרע"ג)".

מאמרו של הרב צייטלין התפרסם ביידיש בעיתון "דער מאמענט", בשני המשכים.

מערכת המאמענט

הרב צייטלין (שורה ראשון, מימין) ומערכת עיתון המאמענט

להמשיך לקרוא

הצימאון

מאמרו של הרב צייטלין "הצימאון: חזון לב" פורסם במאסף הספרותי "ספרות" בשנת תר"ע, ממנו הופיעו ככל הנראה רק ארבעה גליונות. בכל אחד מגליונות אלו התפרסם מאמר חשוב של הרב צייטלין, כאשר שלושת האחרים הם: "שכינה", "יופי של מעלה" ו"החסידות".

מאמר זה פורסם מחדש במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון' בשנת תשע"ב (2012). באחרית-דבר כתב אליחן אמיתי:

"הצימאון", חזון לב זה של ר' הלל צייטלין, נכתב על ידו בתקופת הביניים שלו, בין העת שבה היה נתון בספקותיו לבין התקופה שבה החל לחזור לעצמו, לחזור בתשובה. מאמר זה, יחד עם עוד כמה מאמרים כ"שכינה" וכ"יופי של מעלה" (נדפסו ב"ספרן של יחידים" בהוצאת מוסד הרב קוק), מבשר את תחילת הדרך החדשה שסלל לעצמו, ובה הוא מוצא את אשר ביקש – צימאון לאל חי. דומני שאין  דוגמה בכל הספרות היהודית של הדורות האחרונים למאמר או ספר שידבר בגלוי ובבירור כל כך על הנטייה העמוקה הזו בנפש האדם ובמיוחד בנפש הישראלית, ויבטא את "השם המפורש" – הצימאון לא-לוהים.

א.

תעיתי בדרך. בקשתי את א-להי. שאלתי את העוברים ושבים:

– הראיתם את א-להי? אל-הי איהו?

– מנוחתו כבוד בין האֵלים נוחי-נפש, במקום הבעל, יופיטר, בּרַמַה, אלים גדולים וקטנים, שם גם אלהיך. נלחום נִלחַם אלהיך עם האולימפוס, עם כל האלהים, ואולם קץ כל אֵל בא גם עליו…

כך השיבני האחד, והוא עלם שחור-עיניים וזהב-תלתלים וסביביו פרחי-זיו ועלמות-חן…

להמשיך לקרוא

שכינה

מאמרו של הרב צייטלין "שכינה" היה הראשון שפורסם במאסף הספרותי "ספרות", בשנת תרס"ט. במאסף זה פורסמו עוד שלושה ממאמריו החשובים של הרב צייטלין: "הצימאון", "יופי של מעלה" ו"החסידות".

כאשר יכתוב הרב צייטלין את תולדות חייו, הוא יראה במאמרים אלו את פסגת יצירתו בתקופה המוקדמת :

"התחלתה – 'הטוב והרע', שנדפס בהמשכים רבים ב'השלח'; אמצעיתה – 'ברוך שפינוזה' (על ידי 'תושיה'), 'פרידריך ניטשה' […] 'הרהורים', 'מכתבי אחד הצעירים' (ב'הדור'), ועוד הרבה כיוצא באלו, וסופה – 'השכינה', 'יופי של מעלה' ו'הצימאון'"

להמשיך לקרוא