שירה חדשה

בשנת תרס"ג (1903) פרסם הרב צייטלין חמישה מאמרים, בצורה פחות או יותר רציפה, בעיתון "הצֹפה" הוורשאי. (אין מדובר בעיתון "הצופה" של המזרחי, שהחל לצאת בארץ בסוף שנות השלושים). מאמרים אלו – "שירה חדשה", "שיחות פילוסופיות", "אחד הרגעים המרים", "משעיפי לילה" ו"בעומק וברום" – יכולים להיקרא גם כיחידה ספרותית אחת, שעניינה הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של האדם בעולם.

המאמר שלפנינו, "שירה חדשה: מעט מעולמו הפנימי של החוזה", מיוחד מצד נוסף: מדובר במאמר כמעט מקביל למאמר "העולם הפנימי", אותו יפרסם ביידיש כעבור ארבע שנים, וההבדלים בין השניים מסוגלים ללמד לא מעט אודות השינויים שחלו בהשקפת עולמו. לצד העובדה שלשון היידיש של הרב צייטלין עממית יותר, מסעו רב הייסורים של ה"חוזה" או ה"חולם" מסתיים בצורה שונה מאוד בשני המאמרים: בזה שלפנינו חוצב החוזה מרוחו-שלו "לוחות חדשים", בסגנון ניטשיאני, ואילו המאמר המאוחר יסתיים בקריאה הנרגשת "אלוהיי – הוא חי!".

בכיו של החוזה, בסוף הפיסקה החמישית, מופיע בגוף ראשון במאמר נוסף שיכתוב הרב צייטלין לקראת סופה של אותה שנה – "שירה ותפילה". גם שם הוא דן בסבל ובייסורים, וגם שם הוא נשבר ובוכה "כילד קטן" – אך עם תוספת משמעותית:

"אז נפתח מקור דמעותיי, אז בכיתי כילד קטן…
אז אמרתי: גדול הכאב, אבל גדול הוא אלוהים…"

ל"שירה", אם כן, מתווספת ה"תפילה". בין שני המאמרים, ראוי לציין, יפריד "פוגרום קישינב" הראשון.

מאמר זה פורסם לאחר מכן ב"כתבים נבחרים" – אסופת הכתבים שיצאה לאור בוורשה בשנת תר"ע (1910), חלק א, עמ' 99-103.

 

א.

הצער הגדול והעמוק נוגע עד הנקודה היותר פנימית שבלב…

ופלגי דמעות ירדו עיני האדם…

מרגיש הוא שמגונה ומכוער הדבר, אבל הצער מתפרץ בבכיה על-כרחו.

וקורא הוא האדם לכל ניצוצי האור שבקרבו, לכל חלקי הכח שבו, לכל העוז שבגופו ובנשמתו, לכל האמץ שברוחו, כי יעזרו לו להלחם בבכי המגונה.

ומתגבר הוא האדם על זה, אבל אובד הוא את הונו הרוחני ואת כל כחו הגשמי במלחמה הזאת.

והוא עייף ויגע, מט ושחוח, כפוף ונדכה…

וההתרגשות שבלבו כל כך גדולה, המלחמה הפנימית כל כך עצומה, התרוצצות הכוחות השונים, המחשבות השונות, התאוות השונות, החפצים השונים, המגמות והנטיות השונות – כל כך גדולה וחזקה, עד שאי אפשר לו להחזיק מעמד…

חוק וגבול לים, חוק וגבול גם להתרגשות האדם.

ותרדמה עמוקה נופלת עליו והוא רק חולם חלומות.

וחולם הוא חלומות נעימים ורואה לפניו אותם העולמות שעדיין לא נבראו, אותם החיים שעדיין לא נוצרו, אותו גן העדן שעדיין לא טייל אדם בו, אותם המלאכים שעדיין לא נגלו לאיש, אותו היופי שעדיין עין לא ראתו, אותו הגודל שעדיין לא עלה במחשבה.

ואמנם יש אשר גם חלומות רעים יבעתוהו, שעירים ירקדו לפניו, שדי שחת וקטב מרירי עולים לפניו.

ואם כח חזק בלבו, אז יחליף כח, יקיץ מתרדמתו, יתעורר משנתו, ישכח עמל וצער, יחיש יתעורר, יתעורר ויתאמץ, ישחק לכל מכשול ופגע, ימיש הרים וגבעות, ישמח ויגיל, ישחק וירנן.

ושירה חדשה תישמע מפיו, שירת החיים והעוז, הכוח והאון, הגבורה והאומץ, היכולת וההתעלות, ההתפרצות וההתקוממות.

להמשיך לקרוא

כיצד מחפשים היום את האור הפנימי?

המאמר "וויאזוי מען זוכט היינט דאס אינערלעכע ליכט", שפורסם בספר "חסידות" של הרב צייטלין בשנת תרפ"ב (1922) ומתורגם כעת לראשונה לעברית, הוא מעין הקדמה לספר שהתפרסם כשנה קודם לכן בפולין – "תנאי הנפש להשגת החסידות", מאת הרב מנחם אקשטיין. בספר זה, שעסק בין היתר בפיתוח רגשי ובדמיון מודרך כהמשך לשיטת החסידות (ובדומה לשיטתו הרוחנית של האדמו"ר מפיאסצ'נה), ניכרות גם עקבות ההשפעה של הרב צייטלין עצמו.

מאמר זה נושא גם אופי ייחודי על רקע כתיבתו הכללית בנושא החסידות. עולה ממנו נימה חינוכית חריפה. הרב צייטלין, שלרוב עסק בעצמו בתהייה ובבקשת אלוהים בנתיבים מנתיבים שונים, תובע כאן את עלבונן של הוודאות, ההגעה וההתמקמות, וקורא לכל אותם ה"מבקשים" וה"עורגים" שלא להסס, ולמצוא את מבוקשם באמונת אבותם. הוא גם מבקר באופן מרומז את תחיית הכתיבה החסידית בת דורו. כל זאת – מכותב מאמרי החיפוש הגדולים – "הצימאון", "מתהומות הספק והיאוש", "העולם הפנימי", ועוד.

ברם לצד הנימה החינוכית ניתן למצוא במאמר זה יותר משמץ של קרבה לתהליכים תרבותיים המתרחשים בחברה היהודית גם כיום, וללבטים ולאתגרים המלווים אותם.

 

בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה' וְלֹא יִמְצָאוּ חָלַץ מֵהֶם (הושע ה)

בזמן שבו ההמון הרב מן העבר האחד ואנשי המדע הרשמי מן העבר השני שקועים במירוץ המהיר אחר הקצף של החיים, הולך וגדל בשנים האחרונות יותר ויותר מספרם של היחידים, המנסים, כל אחד בדרכו הוא, לנסות ולצלול לעומקם של החיים. לא ניתן לומר בוודאות שנסיונות אלו יצלחו; לא כולם יכולים לצלול למים עמוקים ולצאת מכך בשלום. רובם ישקעו בתהום. אך זה לא ירתיע את הנותרים, בעלי השאיפות החזקות, האמיתיות והפנימיות, שאינן מאפשרות להם להישאר על מתכונתם הרדודה של החיים.

יחידים כאלה קיימים כיום בכל פלח של האוכלוסיה, ובכל עם. אחדים מהם רוצים להגיע ל"עצם" ול"תוך" של החיים באמצעות יצירת אמנויות חדשות שעדיין לא נולדו, אחרים באמצעות מיסטיקה מופשטת. יש כאלו המנסים באמצעות ערכים מוסריים, והיתר באמצעות אמונה פשוטה.

גם אצל היהודים יש כיום כאלו יחידים, כאלו מבקשים, נפשות עורגות. אנשים שסובלים בשקט ונפשם כלה בשקט, מבלי יכולת להגיע אל מקור האור. אך באותו זמן שבו אחדים מהם מפלסים ומגששים את דרכם ומתחילים להאמין, בשאיפה חזקה לשוב בלבב שלם לאמונת אבותם, נשארים רבים אחרים מאותם מחפשי האמת תלויים בין שמים וארץ… באותו הזמן שמכל אותם מבקשי האמת, הכי קרובים ליעד הם אותם השבים בשלמות לאמונה הפשוטה – מצויים באוכלוסייה גם כאלו, כביכול מבקשי אמת, שאל אמונתם הפשוטה והתמימה של הוריהם אינם מוכנים לשוב. זו הצרה, שהיהודי האינטליגנטי העכשווי יכול לשחרר את עצמו מכל דבר בעולם, אך לא מהשאיפה להיות מודרני ועדכני. הוא אוהב את האמת ותר אחריה, אך אינו מסוגל לשאת את העובדה שהוא, האדם ה'חופשי' וה'נאור', יחל פתאום להאמין בכל, כאבות אבותיו.

להמשיך לקרוא

ה'אפיקורסות' שלי

המאמר "מיין 'אפיקורסות'", שפורסם בשנת תרפ"ד (1924) ומתורגם כאן לראשונה, היה רק חוליה אחת בפרשיה שלא נחקרה די צרכה עד היום. בשנה זו סבל הרב צייטלין מהתנכלויות מצד "אגודת ישראל" בוורשה, שהגיעו בסופו של דבר גם למעשי אלימות. כפי שעולה מן המאמר, הרב צייטלין הואשם ב"אפיקורסות", תוך ציטוט חלקי משפטים מיצירותיו הקודמות.

בחלקו הראשון של המאמר שב הרב צייטלין לעסוק באופן הגותי במושג "הצימאון" ואף במאמרו החשוב שנשא שם זה כשש-עשרה שנה קודם לכן. זוהי תעודה מרתקת, שכן בתקופה זו הרב צייטלין עוסק במפורש – וכפי שעולה מן המאמר – באמונה באלוהים, ב"תורה" וב"מצוות".

בראשית שנת תרפ"ה (1924) הוא יכתוב לבנו של הראי"ה קוק, הרב צבי יהודה, אודות התנכלויות אלו:

"פה אני מוקף בשונאים רבים מצד קנאי ה'אגודה' הידועה, וד' אמת יודע את האמת, כי בכל מה שאני כותב לפעמים איזה דברים נגד מעשיהם של ראשי ה'אגודה' אינני מתכוון לקנטר את מי שהוא ואינני נסחף כלל בזרם של פולמוס, ומכל שכן שאין לי שום ריב מפלגתי עם ראשי ה'אגודה', שהרי הנני באמת רחוק מכל מפלגה, תהי מה שתהי, כי אם את אשר מרגיש אנכי , שחובתי היא לכתוב אני כותב, כי למה ניתן לי עט זה שבידי אם לא להריע על כל שקר ולהלל לשבח ולפאר כל דבר אמת?

ובמסתרים תבכה נפשי על הסתלקות רוח הקודש מכל אלה שהם עתה בבחינת ראשי ישראל […] עד שאין יודעים כלל להבחין בין אוהב לאויב, ואינם יודעים ומרגישים כלל את זאת המלחמה הגדולה שאני נלחם בעד כל הקדוש והיקר לישראל"

 

מהי אמונה?

האם דוממת היא האמונה כאבן, ניצבת קשוחה וקפואה – או שמא חיה היא, פורחת, מלבלבת?

האם נוגעת היא האמונה רק לתקופה רחוקה שלפני אלפי שנים, האם נקבעה היא אז לכל הדורות הבאים, כאשר להם עצמם נותר רק לדון בה – או שמא היא התגלות אלוהית בכל עת ובכל זמן, בכל דור ולכל בן אנוש בפני עצמו?

האם באה היא האמונה מבחוץ, ורק דורשת מן האדם ידיעה והיאחזות בה, תשומת לב והכרה בה – או שמא היא דבר-מה הנובע היישר ממקור החיים, האינסוף ברוך-הוא, וניתנת לנשמות חיות, נשמות אלוהיות, הזקוקות להתחדש באור חדש תמידי, באש אינסוף תמידית?

האם היא, האמונה, התרחשות קבועה, עובדה מוגמרת, עתיקה, ממצא ישן – או שמא חייבת היא להיות מונחלת על ידי חיפושים קדחתניים ותמידיים אחריה, ומתוך יסורים?

ואם האמונה היא רק דבר-מה שאין לו חלק ונחלה עם אלו הדורשים את האור, משוועים ומתגעגעים אחר האמת ורק האמת, מתענים תחת ספיקותיה וכואבים את אי-הבהירות ואת התעייה בדרכי החיים, מתאמצים ומנסים לפתור אותה עד ששומעים בתוך נשמתם את הקריאה: "זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תַשמאִילו" (ישעיהו ל, כא) –

ואם האמונה אינה יותר מתיאוריה חיצונית והכנעת הלב מבפנים, מעשים מכאניים ללא טעם, ללא כוונה, ללא פשר וללא תכלית, ללא אהבה, ללא שמחה –

אם האמונה היא רק זו ולא מעבר לכך – כפי שמתארים אותה מנפצי הזגוגיות, מיידי האבנים ושורפי הספרים מה"אגודה" – כי אז העניין שלי הוא רק ב"הצימאון", זה שנכתב על ידִי לפני שש-עשרה שנה (וראה אור לראשונה במאסף "ספרות"), שמהותו: שחרור. או כפי שה"אגודה" מכנה אותו: "אפיקורסות".

אך אם האמונה היא משהו נעלה יותר – חיים אלוהיים, פנימיות שבפנימיות, קודש קדשים בתוך הנשמה, רתיכא דמלכא קדישא [=מרכבה למלך הקדוש], צימאון אלוהי, כיסופין דקדושה, בעֵרה תמידית שאינה שוקטת, חיפוש נצחי, תביעה נצחית לעלות מעלה מעלה אל השלמות – כי אז "הצימאון" שלי, למרות שהוא אינו יצירה דתית ישירה ("הצימאון" הוא בכלל יצירת דוקטרינה פילוסופית, ואין לו שיג-ושיח עם אמונות תיאולוגיות), הרי שהיא צעד בדרך אל האמונה הצחה והעמוקה.

"הצימאון" מתאר את חיי האדם המחפש את קונו בכל השיטות האפשריות הקיימות, בכל הדעות שקיימות עלי אדמות, ולא מוצא מנוח באף אחד מהם – עד ששומע את קול האלוהים הבוקע מתוך נשמתו האלוהית שבתוך-תוכו, וכך זועק אותו קול אלמותי:

"חפשני"!

כן, זוהי הדרך. ורק דרך זו מובילה לאמת – לא זיוף ולא חיקוי זול. הלא כך מפורש בתורתנו הקדושה: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ד, כט).

פשוט מאד. אם תחפש – תמצא. אם לא תחפש, ותרצה לסמוך רק על כך שאחרים חיפשו לפני אלפי שנים – לא תמצא.

להמשיך לקרוא

שני מכתבים לברנר

מכתבים אלו לקוחים מארכיונו של ברנר ב"גנזים". הראשון נכתב סביבות שנת תרס"ז (1907). הרב צייטלין מפציר בברנר לפרסם מחדש את שירו הנוקב של דוד פרישמן "לא אלך עמם", שפורסם בעיתון "המגיד" כעשר שנים קודם לכן. התלהבותו של הרב צייטלין מהשיר, והשורות האחרונות של המכתב בהן הוא עושה בו שימוש חופשי, מסוגלת להעיד על הלך רוחו – המרדני והרליגיוזי כאחד – באותן השנים.

השני נכתב בשנת תר"פ (1920), ובו מעיד הרב צייטלין על עצמו שדעותיו כבר "רחוקות מן הקצה אל הקצה" מאלו של ברנר, ומביע את רצונו לשוחח על מפנה זה שאירע בו. ברם כחצי שנה לאחר מכן יירצח ברנר ביפו, והם לא ישובו להיפגש. לאחר הרצח יכתוב הרב צייטלין את התפילה "צרתי לפניך אגיד" בקובץ התפילות שלו, ויקונן מרה על ברנר:

"אבי, אבי!

רע לי מאוד. צר לי מאוד, כבר מאוד משא יגוני. לא אוכל שאתו. אין לי אל מי לפנות. אין עוזר, איך תומך. אתה מחשה. אתה עוזר לשונאינו. אתה מכלה את בניך. עד אנה? עד מתי?

רצים אנו אל ביתנו. רצים אנחנו אל אימנו. רצים אנחנו אל ארץ קדשנו.

אמרנו: אמנו תנחמנו. אמרנו: היא תמחה דמעה מעל פנינו.

באנו אל ביתנו, באנו אל אמנו, וגם שם מצאונו אויבנו. הולכים אנחנו משחיטה לשחיטה – ואיפה הצלתנו? ואיפה ישועתנו?

מארץ השחיטה, מאוקראינה, רצו בנינו אליך […]

למה אתה מניח למאות אלפי בניך לנפול תחת סכיני בני לגיונות בגלות, ולאלה הנסים אליך – לנפול גם הם תחת סכיני ערבים בארץ קדשך?

וגם הוא? הוא שביקש אותך בייסורים נוראים כל כך ולא יכול להגיע עדיך – יען כי רק את עינויי אחיו ראה ואת חסדך לא ראה – הוא שהתהלך באמת כל כך גדולה לפניך, אף כי מעצמת יאושו ומכאובו יש אשר לא זכר את שמך […] הוא שמעולם לא שמח ליבו, בהיותו מלא תוגתם צרתם של בניך, האיש יוסף חיים, שכל כך הרבה לאהוב, וכל כך הרבה בפועל האהבה – מדוע הפקרת את חייו? מדוע הפקרת את דמו? […]

למה נופצה הגולגולת ההיא, שהייתה כל כך מלאה אורה?"

תפילה זו, לא פחות ממה שמעידה היא על ברנר, מעידה היא על יוצרה ונושאה, הרב צייטלין. כמוה גם המכתבים הבאים.

להמשיך לקרוא

בחביון הנשמה

בשנת תרע"ג (1913) מפרסם צייטלין את המסה החשובה "בחביון הנשמה" במאסף "נתיבות" של פישל לחובר. המסה היא כעין מבוא לספר שמעולם לא פורסם, שאמור היה לעסוק בחקר התופעה הדתית – כתגובה לספרו של וויליאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה".

מדובר בקריאה לחברה הדתית לפתח את הדתיוּת שבה: להשתית את הדת על החוויה של ההתגלות, ולעודד, לעורר ולטפח את הרגשות הדתיים באמצעותה. הדתיוּת, לדבריו, היא תופעה ראשונית ועצמאית בנפש האנושית, שאינה נולדת בה מסיבות חיצוניות; היא ממהותה של הנפש. ההתגלות אינה חוויה נדירה, תופעה שעברה מן העולם, אלא אדרבה – דבר-מה קרוב וזמין:

"כשהאדם קורא אל האלהים ממעמקים, מעמקי רוחו ונשמתו, מעמקי יאושו, מגודל השתוממותו ויראתו את הריקות והכליון, אז באה לו תמיד איזו התגלות ממרומים בצורה זו או אחרת, במדרגה זו או אחרת. הכל לפי עמקה של הקריאה, לפי גדלה של ההשתוממות, לפי מעלות נשמתו של האדם, לפי טוהר רוחו, ועם זה גם לפי החסד אשר יושפע על האדם בשעה זו, לפי החן המיוחד אשר ימצא אז האדם בעיני האלוהים, לפי הרצון הגבוה אשר יעטרנו"

חוויה זו של התגלות, טוען הרב צייטלין, הופכת נדירה משום שתפיסת האלוהות של החברה הדתית היא כזו שמרחיקה מראש את אלוהים מהעולם ומהאדם. הוא מצייר את דמותו הקודרת של האלוהים, בעיני האדם המאמין-דרך-שגרה, ואגב כך מותח ביקורת נוקבת:

להמשיך לקרוא

על עומקי ההוויה

מאמר זה פורסם בגיליון הראשון של הירחון "קולות" בשנת תרפ"ג (1923). "קולות" נוסד על הסופר אליעזר שטיינמן בווארשה, במטרה לתת ביטוי לקולות ייחודיים בספרות העברית, אך לא החזיק מעמד זמן רב ונסגר כעבור שנתיים.

המאמר עוסק באפשרותו של האדם המודרני להגיע לאמונה, ובהתאם למשנתו של הרב צייטלין – באפשרות ההתגלות. בסופו של המאמר נדפס: "יתר הפרקים יבוא בחוברות הבאות", אך ההמשך לא הודפס.

א.

ביני לבין עצמי

 

– מה הוא המעשה אשר עליך לעשות בעולמך?

– עלי לעשות את שליחותי. עלי למלאות דבר מי, ששלחני לעולם.

– ולמה שלחך?

– לעשות את הטוב.

– ומה הוא הטוב?

– טוב הוא: מה שנותן לחיים ולעולם ערך ושמחה – קדושה וטהרה, אהבה וצדק.

– ומאין לך, כי זה ששלחך לעולם אוהב דווקא את הטוב?

– יודע אני שזה ששלחני לעולם אוהב את הטוב על ידי מה שהוא נותן את החיים ומשפיע חיים; על ידי מה שהוא בורא בכל רגע את העולמות כולם מן האין המוחלט; על ידי מה שהוא מקיים את העולמות; על ידי מה שהעולמות נולדים, צומחים, גדלים, נובלים וקמים לתחיה; בונה עולמות, מחריבם ויוצר עולמות אחרים טובים, יפים ושלמים הם בכל רחבי הנצח…

– וכיצד אתה רואה בזה את חפץ הטוב של האלוהים?

– על ידי מה שהוא נותן תמיד את החיים הוא מגלה לנו שהוא אוהב את החסד; על ידי מה שהוא יוצר תמיד הוא מגלה לנו שאוהב הוא את השמחה; על ידי מה שהוא מרומם ומנשא את החיים ואת העולמות מצורה לצורה, מדמות לדמות, מנמוך לגבוה, מגבוה – לגבוה ממנו, משכללם, משפרם – ומיפם, מצרפם ומטרהם, ומעלם עד הנקודה היותר מזוקקה שהנבראים יכולים להגיע אליה, הוא מגלה לנו שאוהב הוא את התפארת; על ידי מה שהוא מזכך את בני האדם על ידי יסורים, שובר את עצמיותם הבהמית ומילד בתוכם על ידי היסורים עצמיות רוחנית עליונה, מלמדם, מוכיחם, מיסרם, מרחיקם לאט לאט מנטיותיהם החושיות והארציות ונוטע בתוכם את השאיפה לאמת היותר טהורה – הוא מגלה לנו, שאוהב הוא את הקדושה ואת הטהרה ואת הצדק ושחותמו – אמת.

להמשיך לקרוא

קיצור תולדותיי

את הרשימה הזו פרסם הרב צייטלין בשנת תרפ"ח (1928), בכתב העת "כתובים", שיצא לאור בתל-אביב ביוזמת אגודת הסופרים העבריים, וכן ב"הדואר" של אותה שנה, שבועון ההסתדרות העברית של אמריקה, כחודש לאחר מכן.

רשימה זו המקור הראשי לתהפוכות שעבר הרב צייטלין בימי חייו. בדרך ציורית הוא מתאר את שנות ילדותו המלאות חוויה של דבקות, "הייתי ממש שקוע באינסוף […] העת הנפלאה ההיא אשר בה כמעט שראיתי את 'כח הפועל בנפעל', ומבעד ל'גשמיות הדברים, חומרים וממשם', ראיתי תמיד את 'הכח האלוהי השופע בהם בכל רגע ורגע'".

אולם לאחר מכן, אירע המשבר:

"לצערי הרב לא נמשך המצב ההוא זמן רב […] גברו עלי תאוות-נוער ותסיסות שונות, ביניהן גם תסיסת ההשכלה. נזדמנו לידי ספרי מאפו, סמולנסקין, יל"ג, שולמן ואד"ם כהן […] דתיותי הטבעית לא נתנתני לנפול, אבל מלחמה עצומה התלקחה בנפשי […]

במשך הזמן ההוא למדתי שפות ומדעים שונים, ומחשבתי הייתה שקועה בעיקר – בפילוסופיה. למדתי בעיון רב את ספרי הראב"ע, הרמב"ם, ר"י אלבו וכו' וכו', ומן האחרונים – ספרי הרמבמ"ן, שלמה מימון, רנ"ק ואחרים, ובעיון עוד יותר רב – ספרי שפינוזה, קאנט, פיכטה, הגל, שלינג, ועל כולם – ספרי הפוזיטיביסטים: קונט, ספנסר, דרווין […] נוספו לי לכל אלה ספרי המבקרים רבי-ההרס וגדולי הביקוש: פיסריב, טשרנישבסקי, דוברוליובוב, מיכילובסיקי, ועוד […]

נשמתי שאפה לאמונה ורק לאמונה, והביקורת והמדע הפוזיטיבי דחפוני לכפירה, ולכל הפחות – לספקנות קיצונית בענייני אמונה"

להמשיך לקרוא