מן המציאות ולמעלה

בשנת תש"ל (1970) זכה אהרן צייטלין, בנו של הרב צייטלין, בפרס ניומן לספרות ושירה. לרגל הזכייה, התראיין לרחל איתן עבור כתב העת "בצרון". לצד תובנות בשירה, ספרות ואף פאראפסיכולוגיה – תאר בצבעים חיים את דמותו של אביו.

אהרן הִרבה לכתוב אודות אביו. רשימות זיכרונותיו התפרסמו מעל דפי "הצופה" ובמבואות הספרים שההדיר. הוא אף הקדיש לו לא מעט שירים (בין היתר, הפואמה המפורסמת "אבי"). בשיר נוסף, מפורסם פחות, הוא קונן על "דור שוכח אבות":

בְּצֵל אָבוֹת ׀ אהרן צייטלין

אָהַבְתִּי לִשְׁמֹעַ אוֹתְךָ מְדַבֵּר עַל הָאֲבַ"ד.
בְּדוֹר מְעוּט מוֹרָשָׁה. רַב-יְתוֹם, דּוֹר שׁוֹכֵחַ-אֲבוֹת.
שִׁבְחֵי דּוֹר-תּוֹרָה תְּסַפֵּר, עוֹלָם הָלַךְ-וְלֹא-אָבַד,
קַיָּם בְּמוֹ אַהֲבָתְךָ וּבְיִרְאָתְךָ, יִרְאַת הַכָּבוֹד.

חוֹמֵד צֵל-אָבוֹת אַקְשִׁיב, נִין לָאֲרָיוֹת שֶׁל חַבָּ"ד,
לַסִּפּוּרִים שֶׁבְּפִיךְ עַל גְּדּוֹלֵי מִתְנַגְּדִים (מָה רִיבוֹת
עָבַר – וַאֲבוֹתַיי וַאֲבוֹתֶיךָ הִשְׁלִימוּ בָּעַד) וְעַל אוֹדוֹת
אָב גְּאוֹן-תּוֹרָה-וּמִדּוֹת, צַלְמוֹ מִדְּבָרְךָ לִי נִבָּט.

נָשְׁמוּ אֲוִיר מְרוֹמָם הָאָבוֹת הַשָֹּשִֹּׁים עֹל מִצְווֹת,
חִשְׁבוּ חֶשְׁבּוֹן עוֹלָמָם, שָׂמוּ נַפְשָׁם מֵרַכָּבוֹת-
אֵל-אֶל-חַי-הַכָּבוֹד וְיָכְלוּ לַשָּׂטָן הַמְּזַהֵם.

בָּרוּךְ הָאִישׁ, בְּדָמוֹ חַי עוֹד זִכְרָם וּפוֹעֵם!
אַחַת יוֹדַעַת נַפְשִׁי: סוֹף שׁוֹכְחִים לַאֲבֹד.
וְרַק זוֹכְרֵי אָב שָׁמַם יִנוֹן. הֵם יִירְשׁוּ אֶרֶץ, רַק הֵם.

אמונתו של אהרן, במידה וניתן לכנות כך את שיחו-ושיגו, עברה כמעט בבלעדיות דרך דמותו של אביו ("רק עת דמותך אזכרה אבא […] ושבה אליי האמונה"). כך גם בפרקי הראיון להלן, מהם עולה הרושם העז אותו השאיר הרב צייטלין על בנו, כמו גם מספר קווים לדמותו כאיש רוח ואיש ציבור בוורשה שלפני המלחמה.

הראיון המלא פורסם מחדש בכתב העת "דחק", כרך ו.

 

[…] מיהו לגבי אהרן צייטלין הטיפוס היהודי האמיתי? טולסטוי הוא לגביו הגוי הגדול, אביו, הלל צייטלין, הוא היהודי הגדול. ה"איבער-יודע".

– ולא משום שהיה אבי. בהיותי ילד, כשראיתי רק את קצות דרכיו, ידעתי כי היה אדם גדול. "אני ידעתי איש משורש נביא – היה זה אבי", כתבתי באחד משירי. שלום אש אמר פעם, כי אילו ביקש לכתוב רומן על מייסד כת, היה כותב על הלל צייטלין. אבי היה ההיפך הגמור ממני – איש קומה ותמיר. היה לו זקן שחום כעלי סתיו – הזקן היהודי היפה ביותר בפולין – וכשהיה הולך ברחוב ציירים ופסלים היו מעמידים אותו ומבקשים לציירו. היו לו עיניים מופלאות בעלות גוון כחול, אבל חם, עיניים שמבטן חודר ומכירך מיד, מפיקות חסד ורחמים. שניאור וברקוביץ כתבו עליו כי עיניו "מחציתן בכתה ומחציתן צחקה". כשהיה עובר ברחוב נלבקי, היה כל הרחוב משתתק. אבי היה אומר לי: "אם רצונך לאהוב בני-אדם החל ברחמים עליהם, והשאר יבוא ממילא". ועוד היה אומר: "רוב האנשים רואים את האחוריים של בני האדם, ולא את נשמתם". כאשר אמר ביאליק לדרויאנוב: "כמה הייתי רוצה לראות נביא אמיתי בעיני", ענה לו האחרון: "האם אינך מכיר את הלל צייטלין? כאשר הוא נושא נאום הינך שומע קולות וברקים של סיני".

אבי היה כותב בעיתון "מאמענט" בוורשה, אבל הכתיבה לא היתה לה חשיבות עליונה לגביו – העיתון היה בידיו כלי לעשות חסד עם הבריות – שלושה מאמרים בשבוע, לפי החוזה, כשכיר-יום. העיקר היה לגביו ההתעמקות ביהדות, בקבלה. אנשים צעירים היו באים לביתו לקנות תורה מפיו. יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, היה תלמידו של אבי. באוטוביוגרפיה שלו כתב שדה כי בהיותו ילד, לאחר פרעות קישינוב, שמע את צייטלין בוכה בלילה: "אלוקים, מה אתה רוצה ממני?" כשהיה חלוץ היה יצחק שדה שולח מכתבים לרבו. הלל צייטלין כתב לו אז: "אתה עושה שם בארץ דבר גדול ונורא, אבל הייתי רוצה שנשב ונלמד קצת גם, 'תניא' ו'מסילת-ישרים'".

על הספרות אמר לו פעם אביו: "למה לך להיות סופר? הספרות הינה דבר חיצוני. צריך שתעסוק בדבר יישובי. הספרות אינה חלק אינטגראלי מן התרבות שלנו. היהודים זקוקים לארץ, לחידוש האמונה. אבל ספרות? זוהי מתכונת זרה. אצלנו התחילה הספרות מימי מנדלסון – להיות ככל הגויים. יהודה הלוי הוא 'הכוזרי' ולא שירת האהבה שלו". ועוד אמר: "האם ישאל אותך האלוקים לאחר מאה ועשרים, אם היית משורר גדול? לא. הוא ישאל אותך שאלות אחרות לגמרי. כל החיים הארציים הינם חיי התכוננות".

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

התיאולוג של גוש אמונים

פרופ' יוסף בן שלמה, מהפרשנים המרכזיים של תורת הראי"ה קוק, שילב בסוף חייו את המחקר, הפוליטיקה והאמונה, הצטרף לגוש אמונים וראה בארץ ישראל את יסוד היהדות. על האינטלקטואל שהפתיע את האקדמיה

באביב שנת תשל"ג (1973), כחצי שנה לפני מלחמת יום כיפור וכשנה לפני העליות הראשונות על הקרקע של תנועת גוש אמונים, פרסם פרופ' יוסף בן שלמה – אז, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית – מאמר בירחון לקציני צה"ל, "סקירה חודשית". כותרת המאמר, "זיקת העם היהודי לארץ ישראל", כבר הסגירה טפח ממה שהתחולל בנפשו באותם ימים: בן שלמה, ששב לקרוא בכתבי הרב קוק לאחר הטלטלה שעוררה בו מלחמת ששת הימים והחלטת ועידת ח'רטום שבאה בעקבותיה, התעורר לחשוב מחדש – כניסוחו – על הקיום היהודי במסגרת התנועה הציונית.

מאמר מוקדם זה הציג, לצד הסקירה ההיסטורית, גם מספר חידושים בתחום ההגות המדינית, שלא זכו לפיתוח שלם (ככלל, הידוק הרמטי של הטיעון לא היה הצד החזק בכתיבתו). אחד המרכזיים שבהם הוא תליית סוד קיומו ההיסטורי של העם היהודי, זהותו הלאומית ואף מאפיינים שונים במשטרו הרצוי על גורם אחד ויחיד: הזיקה לארץ ישראל:

"עקשנותו של העם היהודי להמשיך בייחודו הלאומי גם במחיר הנורא ביותר, סוד קיומו וכוח עמידתו הסותרים כל היגיון היסטורי, שאובים מן היחס המיוחד לארץ ישראל, הנמשך ללא הפסקה לאורך כל ההיסטוריה שלו. במשך כ-1800 שנה חי כל יהודי בתודעה ברורה ומתמדת שהוא נמצא בגלות, ושמקומו הלגיטימי הוא בארץ הנקראת ציון"

הגדרה זו היא היפוך היוצרות. יהדותו של היהודי, כתופעה היסטורית, התקיימה לדידו של בן שלמה לא על יסוד אתניות, תרבות, הלכה או רעיונות משותפים – אלא על בסיס זיקתו לארץ ישראל. היהודי הוא מי שידע והכיר בכך שאינו בן-מקומו, שהוא שייך למקום מסוים אחר ושאותו מקום אחר שייך לו. אל ממד המקום החובק כול הזה נשאב גם ממד הזמן:

"אפשר להגדיר את ייחודה של ההיסטוריה היהודית בגולה כשלילה מתמדת של ההווה: ההווה נתפס כלא אותנטי; המצב ההיסטורי הממשי היה רק בעבר, כאשר ישב העם על אדמתו, ויהיה שוב בעתיד, כאשר יחזור אליה; ואילו ההווה אינו אלא תקופת מעבר מכאיבה מן העבר אל העתיד… מצבה של ההיסטוריה כולה הוא מעוות ומקולקל, ולא יבוא על תיקונו אלא בשובם של היהודים למולדתם"

זיקה זו לארץ ישראל מקבלת כאן בכורה מטפיזית שהיא מבחינתו גם ריאליסטית מאוד: לולא מקומה המרכזי של ארץ ישראל בתודעתו של היהודי בגולה – לא הייתה לו כל אפשרות לשאת את מוראות הקיום. מכאן ממשיך בן שלמה אל טענה נוספת: הצלחתה של התנועה הציונית אף היא תולדתה של זיקה זו. לא הגדרה לאומית מחודשת, לא חזון מדיני ואף לא אנטישמיות הובילו את גלי השיבה וההיאחזות המחודשת בארץ – אלא המושג של "ארץ הקודש" שהוטבע באושיות הקיום היהודי, מושג שכרך דת, היסטוריה ולאומיות משותפות בקרב כל תפוצות ישראל.

להמשיך לקרוא

שירה חדשה

בשנת תרס"ג (1903) פרסם הרב צייטלין חמישה מאמרים, בצורה פחות או יותר רציפה, בעיתון "הצֹפה" הוורשאי. (אין מדובר בעיתון "הצופה" של המזרחי, שהחל לצאת בארץ בסוף שנות השלושים). מאמרים אלו – "שירה חדשה", "שיחות פילוסופיות", "אחד הרגעים המרים", "משעיפי לילה" ו"בעומק וברום" – יכולים להיקרא גם כיחידה ספרותית אחת, שעניינה הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של האדם בעולם.

המאמר שלפנינו, "שירה חדשה: מעט מעולמו הפנימי של החוזה", מיוחד מצד נוסף: מדובר במאמר כמעט מקביל למאמר "העולם הפנימי", אותו יפרסם ביידיש כעבור ארבע שנים, וההבדלים בין השניים מסוגלים ללמד לא מעט אודות השינויים שחלו בהשקפת עולמו. לצד העובדה שלשון היידיש של הרב צייטלין עממית יותר, מסעו רב הייסורים של ה"חוזה" או ה"חולם" מסתיים בצורה שונה מאוד בשני המאמרים: בזה שלפנינו חוצב החוזה מרוחו-שלו "לוחות חדשים", בסגנון ניטשיאני, ואילו המאמר המאוחר יסתיים בקריאה הנרגשת "אלוהיי – הוא חי!".

בכיו של החוזה, בסוף הפיסקה החמישית, מופיע בגוף ראשון במאמר נוסף שיכתוב הרב צייטלין לקראת סופה של אותה שנה – "שירה ותפילה". גם שם הוא דן בסבל ובייסורים, וגם שם הוא נשבר ובוכה "כילד קטן" – אך עם תוספת משמעותית:

"אז נפתח מקור דמעותיי, אז בכיתי כילד קטן…
אז אמרתי: גדול הכאב, אבל גדול הוא אלוהים…"

ל"שירה", אם כן, מתווספת ה"תפילה". בין שני המאמרים, ראוי לציין, יפריד "פוגרום קישינב" הראשון.

מאמר זה פורסם לאחר מכן ב"כתבים נבחרים" – אסופת הכתבים שיצאה לאור בוורשה בשנת תר"ע (1910), חלק א, עמ' 99-103.

 

א.

הצער הגדול והעמוק נוגע עד הנקודה היותר פנימית שבלב…

ופלגי דמעות ירדו עיני האדם…

מרגיש הוא שמגונה ומכוער הדבר, אבל הצער מתפרץ בבכיה על-כרחו.

וקורא הוא האדם לכל ניצוצי האור שבקרבו, לכל חלקי הכח שבו, לכל העוז שבגופו ובנשמתו, לכל האמץ שברוחו, כי יעזרו לו להלחם בבכי המגונה.

ומתגבר הוא האדם על זה, אבל אובד הוא את הונו הרוחני ואת כל כחו הגשמי במלחמה הזאת.

והוא עייף ויגע, מט ושחוח, כפוף ונדכה…

וההתרגשות שבלבו כל כך גדולה, המלחמה הפנימית כל כך עצומה, התרוצצות הכוחות השונים, המחשבות השונות, התאוות השונות, החפצים השונים, המגמות והנטיות השונות – כל כך גדולה וחזקה, עד שאי אפשר לו להחזיק מעמד…

חוק וגבול לים, חוק וגבול גם להתרגשות האדם.

ותרדמה עמוקה נופלת עליו והוא רק חולם חלומות.

וחולם הוא חלומות נעימים ורואה לפניו אותם העולמות שעדיין לא נבראו, אותם החיים שעדיין לא נוצרו, אותו גן העדן שעדיין לא טייל אדם בו, אותם המלאכים שעדיין לא נגלו לאיש, אותו היופי שעדיין עין לא ראתו, אותו הגודל שעדיין לא עלה במחשבה.

ואמנם יש אשר גם חלומות רעים יבעתוהו, שעירים ירקדו לפניו, שדי שחת וקטב מרירי עולים לפניו.

ואם כח חזק בלבו, אז יחליף כח, יקיץ מתרדמתו, יתעורר משנתו, ישכח עמל וצער, יחיש יתעורר, יתעורר ויתאמץ, ישחק לכל מכשול ופגע, ימיש הרים וגבעות, ישמח ויגיל, ישחק וירנן.

ושירה חדשה תישמע מפיו, שירת החיים והעוז, הכוח והאון, הגבורה והאומץ, היכולת וההתעלות, ההתפרצות וההתקוממות.

להמשיך לקרוא

כיצד מחפשים היום את האור הפנימי?

המאמר "וויאזוי מען זוכט היינט דאס אינערלעכע ליכט", שפורסם בספר "חסידות" של הרב צייטלין בשנת תרפ"ב (1922) ומתורגם כעת לראשונה לעברית, הוא מעין הקדמה לספר שהתפרסם כשנה קודם לכן בפולין – "תנאי הנפש להשגת החסידות", מאת הרב מנחם אקשטיין. בספר זה, שעסק בין היתר בפיתוח רגשי ובדמיון מודרך כהמשך לשיטת החסידות (ובדומה לשיטתו הרוחנית של האדמו"ר מפיאסצ'נה), ניכרות גם עקבות ההשפעה של הרב צייטלין עצמו.

מאמר זה נושא גם אופי ייחודי על רקע כתיבתו הכללית בנושא החסידות. עולה ממנו נימה חינוכית חריפה. הרב צייטלין, שלרוב עסק בעצמו בתהייה ובבקשת אלוהים בנתיבים מנתיבים שונים, תובע כאן את עלבונן של הוודאות, ההגעה וההתמקמות, וקורא לכל אותם ה"מבקשים" וה"עורגים" שלא להסס, ולמצוא את מבוקשם באמונת אבותם. הוא גם מבקר באופן מרומז את תחיית הכתיבה החסידית בת דורו. כל זאת – מכותב מאמרי החיפוש הגדולים – "הצימאון", "מתהומות הספק והיאוש", "העולם הפנימי", ועוד.

ברם לצד הנימה החינוכית ניתן למצוא במאמר זה יותר משמץ של קרבה לתהליכים תרבותיים המתרחשים בחברה היהודית גם כיום, וללבטים ולאתגרים המלווים אותם.

 

בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה' וְלֹא יִמְצָאוּ חָלַץ מֵהֶם (הושע ה)

בזמן שבו ההמון הרב מן העבר האחד ואנשי המדע הרשמי מן העבר השני שקועים במירוץ המהיר אחר הקצף של החיים, הולך וגדל בשנים האחרונות יותר ויותר מספרם של היחידים, המנסים, כל אחד בדרכו הוא, לנסות ולצלול לעומקם של החיים. לא ניתן לומר בוודאות שנסיונות אלו יצלחו; לא כולם יכולים לצלול למים עמוקים ולצאת מכך בשלום. רובם ישקעו בתהום. אך זה לא ירתיע את הנותרים, בעלי השאיפות החזקות, האמיתיות והפנימיות, שאינן מאפשרות להם להישאר על מתכונתם הרדודה של החיים.

יחידים כאלה קיימים כיום בכל פלח של האוכלוסיה, ובכל עם. אחדים מהם רוצים להגיע ל"עצם" ול"תוך" של החיים באמצעות יצירת אמנויות חדשות שעדיין לא נולדו, אחרים באמצעות מיסטיקה מופשטת. יש כאלו המנסים באמצעות ערכים מוסריים, והיתר באמצעות אמונה פשוטה.

גם אצל היהודים יש כיום כאלו יחידים, כאלו מבקשים, נפשות עורגות. אנשים שסובלים בשקט ונפשם כלה בשקט, מבלי יכולת להגיע אל מקור האור. אך באותו זמן שבו אחדים מהם מפלסים ומגששים את דרכם ומתחילים להאמין, בשאיפה חזקה לשוב בלבב שלם לאמונת אבותם, נשארים רבים אחרים מאותם מחפשי האמת תלויים בין שמים וארץ… באותו הזמן שמכל אותם מבקשי האמת, הכי קרובים ליעד הם אותם השבים בשלמות לאמונה הפשוטה – מצויים באוכלוסייה גם כאלו, כביכול מבקשי אמת, שאל אמונתם הפשוטה והתמימה של הוריהם אינם מוכנים לשוב. זו הצרה, שהיהודי האינטליגנטי העכשווי יכול לשחרר את עצמו מכל דבר בעולם, אך לא מהשאיפה להיות מודרני ועדכני. הוא אוהב את האמת ותר אחריה, אך אינו מסוגל לשאת את העובדה שהוא, האדם ה'חופשי' וה'נאור', יחל פתאום להאמין בכל, כאבות אבותיו.

להמשיך לקרוא

ה'אפיקורסות' שלי

המאמר "מיין 'אפיקורסות'", שפורסם בשנת תרפ"ד (1924) ומתורגם כאן לראשונה, היה רק חוליה אחת בפרשיה שלא נחקרה די צרכה עד היום. בשנה זו סבל הרב צייטלין מהתנכלויות מצד "אגודת ישראל" בוורשה, שהגיעו בסופו של דבר גם למעשי אלימות. כפי שעולה מן המאמר, הרב צייטלין הואשם ב"אפיקורסות", תוך ציטוט חלקי משפטים מיצירותיו הקודמות.

בחלקו הראשון של המאמר שב הרב צייטלין לעסוק באופן הגותי במושג "הצימאון" ואף במאמרו החשוב שנשא שם זה כשש-עשרה שנה קודם לכן. זוהי תעודה מרתקת, שכן בתקופה זו הרב צייטלין עוסק במפורש – וכפי שעולה מן המאמר – באמונה באלוהים, ב"תורה" וב"מצוות".

בראשית שנת תרפ"ה (1924) הוא יכתוב לבנו של הראי"ה קוק, הרב צבי יהודה, אודות התנכלויות אלו:

"פה אני מוקף בשונאים רבים מצד קנאי ה'אגודה' הידועה, וד' אמת יודע את האמת, כי בכל מה שאני כותב לפעמים איזה דברים נגד מעשיהם של ראשי ה'אגודה' אינני מתכוון לקנטר את מי שהוא ואינני נסחף כלל בזרם של פולמוס, ומכל שכן שאין לי שום ריב מפלגתי עם ראשי ה'אגודה', שהרי הנני באמת רחוק מכל מפלגה, תהי מה שתהי, כי אם את אשר מרגיש אנכי , שחובתי היא לכתוב אני כותב, כי למה ניתן לי עט זה שבידי אם לא להריע על כל שקר ולהלל לשבח ולפאר כל דבר אמת?

ובמסתרים תבכה נפשי על הסתלקות רוח הקודש מכל אלה שהם עתה בבחינת ראשי ישראל […] עד שאין יודעים כלל להבחין בין אוהב לאויב, ואינם יודעים ומרגישים כלל את זאת המלחמה הגדולה שאני נלחם בעד כל הקדוש והיקר לישראל"

 

מהי אמונה?

האם דוממת היא האמונה כאבן, ניצבת קשוחה וקפואה – או שמא חיה היא, פורחת, מלבלבת?

האם נוגעת היא האמונה רק לתקופה רחוקה שלפני אלפי שנים, האם נקבעה היא אז לכל הדורות הבאים, כאשר להם עצמם נותר רק לדון בה – או שמא היא התגלות אלוהית בכל עת ובכל זמן, בכל דור ולכל בן אנוש בפני עצמו?

האם באה היא האמונה מבחוץ, ורק דורשת מן האדם ידיעה והיאחזות בה, תשומת לב והכרה בה – או שמא היא דבר-מה הנובע היישר ממקור החיים, האינסוף ברוך-הוא, וניתנת לנשמות חיות, נשמות אלוהיות, הזקוקות להתחדש באור חדש תמידי, באש אינסוף תמידית?

האם היא, האמונה, התרחשות קבועה, עובדה מוגמרת, עתיקה, ממצא ישן – או שמא חייבת היא להיות מונחלת על ידי חיפושים קדחתניים ותמידיים אחריה, ומתוך יסורים?

ואם האמונה היא רק דבר-מה שאין לו חלק ונחלה עם אלו הדורשים את האור, משוועים ומתגעגעים אחר האמת ורק האמת, מתענים תחת ספיקותיה וכואבים את אי-הבהירות ואת התעייה בדרכי החיים, מתאמצים ומנסים לפתור אותה עד ששומעים בתוך נשמתם את הקריאה: "זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תַשמאִילו" (ישעיהו ל, כא) –

ואם האמונה אינה יותר מתיאוריה חיצונית והכנעת הלב מבפנים, מעשים מכאניים ללא טעם, ללא כוונה, ללא פשר וללא תכלית, ללא אהבה, ללא שמחה –

אם האמונה היא רק זו ולא מעבר לכך – כפי שמתארים אותה מנפצי הזגוגיות, מיידי האבנים ושורפי הספרים מה"אגודה" – כי אז העניין שלי הוא רק ב"הצימאון", זה שנכתב על ידִי לפני שש-עשרה שנה (וראה אור לראשונה במאסף "ספרות"), שמהותו: שחרור. או כפי שה"אגודה" מכנה אותו: "אפיקורסות".

אך אם האמונה היא משהו נעלה יותר – חיים אלוהיים, פנימיות שבפנימיות, קודש קדשים בתוך הנשמה, רתיכא דמלכא קדישא [=מרכבה למלך הקדוש], צימאון אלוהי, כיסופין דקדושה, בעֵרה תמידית שאינה שוקטת, חיפוש נצחי, תביעה נצחית לעלות מעלה מעלה אל השלמות – כי אז "הצימאון" שלי, למרות שהוא אינו יצירה דתית ישירה ("הצימאון" הוא בכלל יצירת דוקטרינה פילוסופית, ואין לו שיג-ושיח עם אמונות תיאולוגיות), הרי שהיא צעד בדרך אל האמונה הצחה והעמוקה.

"הצימאון" מתאר את חיי האדם המחפש את קונו בכל השיטות האפשריות הקיימות, בכל הדעות שקיימות עלי אדמות, ולא מוצא מנוח באף אחד מהם – עד ששומע את קול האלוהים הבוקע מתוך נשמתו האלוהית שבתוך-תוכו, וכך זועק אותו קול אלמותי:

"חפשני"!

כן, זוהי הדרך. ורק דרך זו מובילה לאמת – לא זיוף ולא חיקוי זול. הלא כך מפורש בתורתנו הקדושה: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ד, כט).

פשוט מאד. אם תחפש – תמצא. אם לא תחפש, ותרצה לסמוך רק על כך שאחרים חיפשו לפני אלפי שנים – לא תמצא.

להמשיך לקרוא

שני מכתבים לברנר

מכתבים אלו לקוחים מארכיונו של ברנר ב"גנזים". הראשון נכתב סביבות שנת תרס"ז (1907). הרב צייטלין מפציר בברנר לפרסם מחדש את שירו הנוקב של דוד פרישמן "לא אלך עמם", שפורסם בעיתון "המגיד" כעשר שנים קודם לכן. התלהבותו של הרב צייטלין מהשיר, והשורות האחרונות של המכתב בהן הוא עושה בו שימוש חופשי, מסוגלת להעיד על הלך רוחו – המרדני והרליגיוזי כאחד – באותן השנים.

השני נכתב בשנת תר"פ (1920), ובו מעיד הרב צייטלין על עצמו שדעותיו כבר "רחוקות מן הקצה אל הקצה" מאלו של ברנר, ומביע את רצונו לשוחח על מפנה זה שאירע בו. ברם כחצי שנה לאחר מכן יירצח ברנר ביפו, והם לא ישובו להיפגש. לאחר הרצח יכתוב הרב צייטלין את התפילה "צרתי לפניך אגיד" בקובץ התפילות שלו, ויקונן מרה על ברנר:

"אבי, אבי!

רע לי מאוד. צר לי מאוד, כבר מאוד משא יגוני. לא אוכל שאתו. אין לי אל מי לפנות. אין עוזר, איך תומך. אתה מחשה. אתה עוזר לשונאינו. אתה מכלה את בניך. עד אנה? עד מתי?

רצים אנו אל ביתנו. רצים אנחנו אל אימנו. רצים אנחנו אל ארץ קדשנו.

אמרנו: אמנו תנחמנו. אמרנו: היא תמחה דמעה מעל פנינו.

באנו אל ביתנו, באנו אל אמנו, וגם שם מצאונו אויבנו. הולכים אנחנו משחיטה לשחיטה – ואיפה הצלתנו? ואיפה ישועתנו?

מארץ השחיטה, מאוקראינה, רצו בנינו אליך […]

למה אתה מניח למאות אלפי בניך לנפול תחת סכיני בני לגיונות בגלות, ולאלה הנסים אליך – לנפול גם הם תחת סכיני ערבים בארץ קדשך?

וגם הוא? הוא שביקש אותך בייסורים נוראים כל כך ולא יכול להגיע עדיך – יען כי רק את עינויי אחיו ראה ואת חסדך לא ראה – הוא שהתהלך באמת כל כך גדולה לפניך, אף כי מעצמת יאושו ומכאובו יש אשר לא זכר את שמך […] הוא שמעולם לא שמח ליבו, בהיותו מלא תוגתם צרתם של בניך, האיש יוסף חיים, שכל כך הרבה לאהוב, וכל כך הרבה בפועל האהבה – מדוע הפקרת את חייו? מדוע הפקרת את דמו? […]

למה נופצה הגולגולת ההיא, שהייתה כל כך מלאה אורה?"

תפילה זו, לא פחות ממה שמעידה היא על ברנר, מעידה היא על יוצרה ונושאה, הרב צייטלין. כמוה גם המכתבים הבאים.

להמשיך לקרוא

בחביון הנשמה

בשנת תרע"ג (1913) מפרסם צייטלין את המסה החשובה "בחביון הנשמה" במאסף "נתיבות" של פישל לחובר. המסה היא כעין מבוא לספר שמעולם לא פורסם, שאמור היה לעסוק בחקר התופעה הדתית – כתגובה לספרו של וויליאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה".

מדובר בקריאה לחברה הדתית לפתח את הדתיוּת שבה: להשתית את הדת על החוויה של ההתגלות, ולעודד, לעורר ולטפח את הרגשות הדתיים באמצעותה. הדתיוּת, לדבריו, היא תופעה ראשונית ועצמאית בנפש האנושית, שאינה נולדת בה מסיבות חיצוניות; היא ממהותה של הנפש. ההתגלות אינה חוויה נדירה, תופעה שעברה מן העולם, אלא אדרבה – דבר-מה קרוב וזמין:

"כשהאדם קורא אל האלהים ממעמקים, מעמקי רוחו ונשמתו, מעמקי יאושו, מגודל השתוממותו ויראתו את הריקות והכליון, אז באה לו תמיד איזו התגלות ממרומים בצורה זו או אחרת, במדרגה זו או אחרת. הכל לפי עמקה של הקריאה, לפי גדלה של ההשתוממות, לפי מעלות נשמתו של האדם, לפי טוהר רוחו, ועם זה גם לפי החסד אשר יושפע על האדם בשעה זו, לפי החן המיוחד אשר ימצא אז האדם בעיני האלוהים, לפי הרצון הגבוה אשר יעטרנו"

חוויה זו של התגלות, טוען הרב צייטלין, הופכת נדירה משום שתפיסת האלוהות של החברה הדתית היא כזו שמרחיקה מראש את אלוהים מהעולם ומהאדם. הוא מצייר את דמותו הקודרת של האלוהים, בעיני האדם המאמין-דרך-שגרה, ואגב כך מותח ביקורת נוקבת:

להמשיך לקרוא