משֹעיפי לילה

בחורף של שנת תרס"ג (1903) רעשה העיתונות היהודית ברחבי העולם. במוקד הדיווחים עמדה הקהילה היהודית במרוקו והסכנה שריחפה מעל ראשה, בפרשה היסטורית שירדה משום-מה לתהום הנשייה.

בראשית אותה שנה דווח על מורד מקומי שמתסיס את שבטים שלמים, בּוּ-חְמַרה שמו, כנגד הסולטן, מולאי עבד-אל-עזיז. העילות הרשמיות היו נטיותיו המופרזות של הסולטן לאופנה ולטכנולוגיה האירופאיות, אופיו האכזרי, ואחיזתן המתרחבת של ספרד וצרפת באוצרות הטבע של המדינה תוך ניצול המקומיים. המרד נשא אופי דתי, "מלחמת קודש". הסולטן שילח כנגד בוּ-חְמַרה את צבאו, אך זה ניגף פעם אחר פעם למרות נשקו המתקדם. בּוּ-חְמַרה לא היסס להשתמש בהרג ועינויים כדי להטיל את חיתתו על ערים וכפרים בכדי שאלו יתמכו בו, ויהודים רבים נפלו קרבן להתעללויותיו.

מצבם של היהודים במרוקו גם קודם לכן לא היה מזהיר. עיתון "הצופה" הוורשאי דווח על למעלה ממאה אלף יהודים הנמצאים במרוקו במצב של רדיפה מתמדת:

"בכל שנה ושנה תבואנה אלינו שמועות מבהילות ומחרידות על אודות המצב האיום של היהודים במרוקו. ובפרט של אלה היושבים בפנים הארץ […] בערים הם כלואים, בתוך חומת הגיטו הצר; הם נושאים אותות של קלון על בגדיהם השחורים והמיוחדים; אסור להם לרכב על סוס, לשים נעלים על רגליהם מחוץ לשער הגיטו […] בתי כלא מיוחדים מוכנים להם, מיני בורות אפלים מתחת לארץ, אשר שם יֵענום בלי רחם"

אולם בשנת תרס"ג החלו להגיע ממרוקו דיווחים בלתי פוסקים על רציחות. ב"הצפירה" נכתב מאמר ארוך בו הלין הכותב על כך שבימי הביניים טרחו לפחות לרשום את שמות כל המומתים בפרעות, ואילו כעת שומעים רק מספרים – "שמונה נרצחו במרוקו", "עשרה נרצחו במרוקו", "שניים נרצחו במרוקו".

באותו חורף הגיע המרד לשיאו, ובּוּ-חְמַרה צר על העיר פֵס, שם שהה הסולטן. חיילים מספרד, צרפת ובריטניה הועמדו בכוננות בנמלי מרוקו. הקהילה בפולין חרדה לגורלם של עשרים אלף יהודי פֵס. "כל המוחות מבולבלים, כל העיניים נטויות כמעט רק למרוקו". הגיעו שמועות סותרות. היו שטענו שהעיר כבר נכבשה ו"יהודים לאלפים התחברו למורדים", בעקבות איום מיידי במוות, היו שטענו שהסולטן חשד ביהודים בשיתוף פעולה, ופנה כנגדם. ב"השקפה" דווח על אלפי יהודים שבורחים לברזיל. י"ל פרץ כתב רשימה-קינה ספרותית בשם "מי ישחוט", אליה התייחס גם הרב צייטלין:

"ישראל ואורייתא חד. לפנים היה הקב"ה מחזיר על כל אומה ולשון עם תורתו ולא קיבלוה; והיום מחזיר הקב"ה על פתחי כל האכסניות המדיניות שבעולם עם בנו יחידו, ואין דורש ואין מבקש […]
ובמרוקו מרד. והמורד ידו בעורף המושל הסולטן, ונס הסולטן לפֵס ויסגור את העיר…
ובעיר וגם בכל המדינה ישנם יהודים, יהודי מרוקו, והיהודים הללו מוטלים בספק, בספק ספקא! […]
מי יודע אם יגאלו או ישחטו?
ואם ישחטו, מי יודע על ידי מי?
על ידי הסולטן המוכה, או המורד במלכות המכה, ואולי על ידי שניהם?"

יהודי פֵס ניצלו באותה שנה (אך לא יהודי תָאזה, דֶבְּדוּ ועיירות אחרות). המרד דוכא סופית רק כעבור שש שנים, בשנת תרס"ט (1909). בּוּ-חְמַרה הושלך לאריות, לוחמיו הוצאו להורג במיתות משונות. פרשה זו הייתה אחד הזרזים הגדולים לאחיזתה של צרפת במרוקו (ואף לעלייה של מספר משפחות חשובות ממרוקו לישראל). בשנים אלו ואף לאחריהן נמשכו הרדיפות לסירוגין, עד לתְריתֵל, סדרת הפרעות שנערכה ביהודי פֵס בתחילת חודש אייר שנת תרע"ב (1912).

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

בעל התשובה הגדול מרוסיה

את סדרת המאמרים "בעל התשובה הגדול מרוסיה: כיצד אני רואה את חייו ומותו של טולסטוי" פרסם הרב צייטלין בשנת תרע"א (1910), ימים ספורים לאחר היוודע דבר מותו של לב ניקולייביץ' טולסטוי – סופר והוגה שהיה אחד ממקורות ההשראה הגדולים שלו.

במאמר "יוסף חיים ברנר: ערכים וזכרונות", שיופיע במאסף "התקופה" בשנת תרפ"ב (1922), בפרק שכותרתו "הטולסטואי – אברמזון" (כשם גיבורו הראשי של ברנר ב"מסביב לנקודה") יספר צייטלין כיצד הגו ברנר והוא, בשנות העשרים לחייהם, במשנתו של ניטשה מתוך זיקה ליצירתו של טולסטוי ולחידושיו במישור האתי. "שאפנו בכל עוז", הוא יכתוב, "לחדש את בניין חיינו על יסודות הטולסטויות העקבית והמוחלטה ביותר". שאיפתם הייתה לרכוש חלקת אדמה, ולחיות עליה חיי מופת, "חיים יותר יפים […] צריך למצוא איזו פינה נסתרת באמריקה, לעבוד שם בשדה, לחיות שם חיים מזוקקים". בנו אהרן, בזיכרונותיו, הוסיף גם כיצד אמו, אסתר, הייתה מודאגת מחלומותיו הרומנטיים של ברנר (ושל בעלה) "לגדל בולבוסים דקים" על אדמה משלהם במקום נידח.

שנתיים קודם לכן,בשנת תרס"ח (1908), פרסם הרב צייטלין סקירה על פועלו של טולסטוי לרגל יובל השמונים שלו, סקירה הכוללת את השלבים השונים בחייו וביצירתו. לדבריו, טולסטוי החל את דרכו בחיפושים אחר ההיגיון שבחיים האנושיים, בנהייה אחר האסתטיקה והאומנות, ולבסוף – לאחר משבר נפשי גדול, ייאוש וספקות – מצא את דרכו אל האדיקות הדתית והאהבה לכל בני האדם; תיאורים שאינם רחוקים מהאוטוביוגרפיה שלו-עצמו.

"בחיפושי דרכי אל האידיאל היהודי", יכתוב הרב צייטלין באותה שנה בסדרת ה"אגרות אל הנוער היהודי", "בשווקים וברחובות, בדרכים ובמשעולים של עולם הרוח הגדול, אני נתקל תמיד באידיאלים של ל. טולסטוי".

במאמר זה שלפנינו (אחד מתוך הסדרה), שנכתב כשנתיים לאחר מכן, מציג הרב צייטלין את טולסטוי כסופר הגדול ביותר של מאות השנים האחרונות (!) – דמות צופה ביקורתי השוכן מעל ומעבר לאנושות, ובו בזמן מכיר את בני האדם ואת הטרגדיה האנושית לפניי-ולפנים.

לעובדות אלו הנוגעות למרכזיות דמותו ומשנתו של טולסטוי בעיני הרב צייטלין ניתן לצרף שתי אנקדוטות מעניינות:

הראשונה נוגעת לחלום חוזר ונשנה, המובא במאמרו "עוד הרהורים", בו עולה לפניו "זכרון איש שיבה אחד, ומראהו כמראה איש האלוהים. פניו כפני ל. טולסטוי, ומתוכם נשקפת התוגה היהודית, הגדולה והעמוקה והאמיתית והנשגבה".

השנייה כרוכה עם שמו של ביאליק, שבמהלך הרצאה על הספרות העברית הזכיר את שמו של הרב צייטלין, וציין – "הוא הטולסטוי היהודי" (אהרן צייטלין, "בין סופר לחברו", בתוך: הצופה, 6/3/1953).

%d7%98%d7%95%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%99-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%aa

לב טולסטוי, ראשית המאה העשרים

המאמר עצמו נכתב ביידיש, ושולבו בו לא מעט ביטויים ברוסית. אלו סומנו ב-*. זו גם הזדמנות להודות ליוסף פולק על הסיוע הקבוע בתרגום מיידיש ולפיטר ברנשטיין על הסיוע הקבוע בתרגום מרוסית.

 

על טולסטוי נאמרו כבר כל כך הרבה שבחים, עד שאין כל טעם להוסיף עליהם. הבה לא נרבה בשבחים מעל הקבר הטרי, ונאמר רק את האמת הצרופה. די קרוב לאמת הצרופה – לדעתי האישית – כבר התבטא מיכאילובסקי, בכַנוֹתוֹ את טולסטוי ברוסית: "אציל בעל תשובה".* מעבר לאמנות הגדולה, הפילוסופיה והמוסר של טולסטוי, חיפש ומצא מיכאילובסקי את המהות שלו: אציל בעל תשובה!

לדעת מיכאילובסקי, בתודעתו של טולסטוי חי תמיד אותו החטא הנורא בו חוטאים העשירים והשליטים הקלאסיים כלפי העניים ובעלי המעמד הנמוך. בהיותו בעצמו בעל אחוזה גדולה, שניהל את חיי משפחתו באופן עשיר של חיי אצילים, נשא תמיד עמו את התודעה של חטאיו – וחטאי אבותיו ואבות אבותיו – כנגד העניים והאיכרים המרים וקשי היום. אבותיו חטאו, והוא בתודעתו נאלץ לסבול את כל אותן עברות.

באותה העת, כאשר הוא התפרנס עדיין מהצמיתות הפיאודלית,* היו נקיפות מצפונו מתעוררות בזעקות אימה לנוכח כל אותן נשמות-תחתית אומללות, אותן שאין להן יום ולילה, איכרים עמלי-פרך, נבערים מוכים וסומים, שאת דמם ובריאותם הקיזו למען פריצים מדושני עונג ולמען חיי הלוקסוס שלהם – כדי שאותם פריצים יוכלו להמשיך ולצבור הון על ימין ועל שמאל, למלא את סאת תאוותיהם הנמוכות והמסואבות, וכדי שיוכלו להמשיך ולחיות חיי הוללות והפקר ולשעוט בעקבות גחמותיהם המשונות.

הוא, טולסטוי, הרגיש, שבדומה לכל אבותיו ואבות אבותיו, ולכל שועי הארץ – גם הוא אשם, ועל כולם להכיר בחטאם ולשוב בתשובה עליו. בעקבות כך הם יהיו חייבים לשנות את חייהם כליל, להשיב את מה שחמסו מאחרים, ולחדור עד המקום העמוק ביותר בחייהם, בו הם שהו עד כה בשוויון נפש ובאדישות מוחלטת.

להמשיך לקרוא

האלימות והקדושה

את הספר "האלימות והקדושה" כתב הפילוסוף, האנתרופולוג ומבקר הספרות הצרפתי-אמריקאי רנה ג'יררד – שבשבוע הקרוב תימלא שנה לפטירתו – לפני למעלה מארבעים שנה. הוגה פורה זה בתחום חקר התרבות וההיסטוריה של הרעיונות, הציג מערכת מסועפת של קשרים בין פולחן קרבנות, אלימות, חברה מתפקדת ומערכת המשפט – ועוד כמה וכמה גורמים נוספים.

הטענה הבסיסית השוזרת את הטקסט היא שפולחן קרבנות היה מגנון עתיק-יומין שנועד לרסן את האלימות ולתעל אותה, כך שלא תהווה איום אינסופי על החברה. לדבריו, פולחן זה הטרים את מערכת המשפט, ושימש לה שלב ראשון והכרחי.

קיימת החמצה מסוימת בכך שג'יררד אינו מייחס חשיבות של ממש לנמען המקורי של הפולחן – אלוהים, או לרגש האמונה מצד עצמו. לדידו זה כמו גם זה הם רק בבחינת מסך עשן, שנועד לשמר בורות מסוימת ביחס לתפקידה הראשוני יותר של הדת – ריסון וויסות האלימות. נוסף על כך, ג'יררד מתאר את הסדק ההולך ומתרחב כיום בשיח המשפטי ובשיח בכלל, ואת שיבתה של האלימות, אך הוא מתחמק מהשאלה האם תהיה הזדקקות מחודשת ושיבה לדרך הקרבנות. כך הן מילות הסיום העמומות של הספר:

"הפרשנות בימינו מודה בחוסר היכולת שלה להגיע לתשובות נכונות. היא מצהירה על עצמה כחסרת סוף, וטועה כאשר היא מוותרת על האמת […] הפרשנות נעשית יתר ויותר 'לא ממשית'. היא שוקעת לכדי מלמול אזוטרי. לא זו בלבד שאין היא תורמת להרחקת האלימות, היא מושכת אותה כגוויה את הזבובים. ואכן, היא דומה לכל הצורות הקורבניות האחרות. ההשפעות המיטיבות שלה נוטות להפוך למזיקות בעת שקיעה. המשבר האינטלקטואלי של ימינו אינו אלא דבר זה עצמו […]

אי אפשר לחמוק מן המעגל. הנטייה למחות את הקדושה, כליל, מכינה את החזרה של הקדושה, בצורה שאינה טרנסנדנטלית אלא בלתי נמנעת, בצורת אלימות והכרת האלימות […]

אחרי שיצאנו מן הקדושה במידה גדולה יותר לעומת חברות אחרות, עד ש'שכחנו' את האלימות המכוננת – נשוב ונמצא אותה. האלימות המהותית כובשת אותנו שוב כליל […] זו הסיבה שמשבר זה מזמין אותנו, לראשונה, להפר את הטאבו שהרקליטוס ואוריפידס לא הפרו, ולהעמיד באור רציונלי לגמרי את תפקיד האלימות בחברות המודרניות"

מכל מקום, הספר עצמו – על הקשרים המפתיעים שהוא יוצר, והפרשנויות המקוריות שלו לסיפורים מכוננים – שווה קריאה. קין והבל, יעקב ועשיו, יונה הנביא, טומאה וטהרה ואף השעיר לעזאזל (מושג מכונן בפילוסופיה שלו) משובצים כאן בתצרף מחודש, שעניינו הוא האלימות – מימי קדם ועד ימינו אנו.

להלן פסקאות נבחרות מתוך הפרק הראשון, "הקרבן", שתרגם וערך מצרפתית יותם ראובני. כל הזכויות על הטקסט שמורות לו, והוא מתפרסם כאן באדיבותו.

 

א.

בפולחנים רבים הקורבן מוצג בשתי צורות מנוגדות: אם כ"דבר קדוש" מאוד, שממנו אי אפשר לחמוק בלא לעבור עבירה חמורה, ואם, להפך, כסוג של פשע שאי אפשר לבצעו בלא להסתכן בסיכונים חמורים באותה מידה.

על מנת להסביר את ההיבט הכפול הזה, לגיטימי ובלתי לגיטימי, הובר ומוס מזכירים את האופי המקודש של הקורבן. הרג הקורבן הוא פשע, משום שהקורבן הוא קדוש – והקורבן לא יהיה קדוש אם לא ייהרג. יש כאן מעגל שמאוחר יותר יוגדר במונח הנשמר עד ימינו – אמביוולנטיוּת. ככל שמושג זה ייראה לנו מתאים ומשכנע, על פי השימוש הנרחב שנעשה בו במאה העשרים, ראוי לציין כי אין לו שום אור פנימי, ואין הוא הסבר של ממש. מונח זה אינו עושה יותר מאשר הגדרת בעיה שמחכה עדיין לפתרונה.

אם הקורבן נראה כאלימות נפשעת, [גם] אין אלימות שלא ניתן לתארה במונחי קורבן – למשל בטרגדיה היוונית. או אז ייאמר כי המשורר מטיל צעיף פואטי על מציאות משמימה. אין ספק, אבל הקורבן והפשע לא היו מסכימים למשחק זה של המרות קולקטיביות, אם לא היו מקורבים.

קיים סוד של הקורבן. ההגדרות של ההומניזם הקלסי מרדימות את הסקרנות שלנו, אבל הסופרים של העת העתיקה מעירים אותה. כיום הסוד סתום מתמיד.

אומרים לעיתים קרובות כי האלימות היא "בלתי רציונלית", אבל אינה משוללת מניעים. היא יודעת למצוא מניעים טובים להפליא, כשהיא רוצה להתפרץ. אבל, טובים ככל שיהיו מניעים אלה, אין הם ראויים לכך שנתייחס אליהם ברצינות. אלימות שלא סופקה מוצאת תמיד קורבן חליפי. היא ממירה את היצור שהעיר את זעמה ביצור אחר, שאין לה שום סיבה מיוחדת למשוך אליו את ברקי האלים, מלבד העובדה שהוא פגיע והיא זמינה.

ראוי שנשאל עצמנו אם הקורבן הטקסי אינו מבוסס על המרה דומה, אבל הפוכה. נוכל להבין, למשל, כי הקרבת בעלי חיים מסבה את האלימות מיצורים מסויימים שאנו מבקשים להגן עליהם, אל יצורים אחרים, שמותם חשוב פחות או לא חשוב כלל.

ז'וזף דה מטר בספרו Eclaircissement sur les sacrifices מציין כי לבעלי החיים המוקרבים יש תמיד משהו אנושי, כאילו היה צריך לרמות את האלימות בצורה טובה יותר. תמיד נבחרו בעלי החיים היקרים יותר מבחינת תועלתם, הקשורים ביותר לאדם באינסטינקט ובמנהגים שלהם. מבין בעלי החיים נבחרו תמיד, אם יורשה לי לומר כך, הקורבנות האנושיים ביותר.

להמשיך לקרוא

בפתחנו את ספר התנ"ך

בשנת תרפ"ג (1923) שימש הרב צייטלין למשך תקופה קצרה עורך ביטאון "המזרחי" שיצא לאור בוורשא. לצד עבודת העריכה, פרסם בו הרב צייטלין מספר רשימות קצרות. כאשר החל בעבודה זו, פורסם בעמוד הראשון של הביטאון גילוי דעת אופייני:

"עבודתי ב'המזרחי' היא ספרותית ורק ספרותית. לא נכנסתי בברית ההסתדרות של 'מזרחי' ונשארתי בלתי מפלגתי כבראשונה. אם אביע בשבועון מעת לעת מחשבות ודעות ברוח ה'מזרחי', הרי זה רק משום שהשקפותיי הפרטיות (כגון: ההשקפה על לאומיות ישראל, שאי אפשר לה בלי דת, ועל ארץ ישראל, שהיא לא רק ארץ אבות סתם, אלא גם ארץ קדושה, וכדומה), הן קרובות בבחינה ידועה אל ה'מזרחי', ועד כמה שהן קרובות אביען ב'המזרחי'. הרי זה רק קרוב בדעות, אבל לא התאחדות והתכללות…

ביחוד אני נשאר בלתי-מפלגתי ובלתי תלוי ב'מזרחי' בכל הנוגע לפוליטיקה בגלות ולציונות מדינית. אחריותם של כל הדברים אשר יודפסו בעניינים אלו בשבועון היא על ההסתדרות ולא עלי, העורך הספרותי"

הרשימה "בפתחנו את ספר התנ"ך: שורות אחדות לשבת נחמו" התפרסמה בי"ג באב תרפ"ג (1923), והרב צייטלין הביע בה את יחסו המורכב אל התנועה הציונית, שידע עם השנים מעלות ומורדות. הרב צייטלין לא חדל לכתוב אמנם על הסבל ועל הצורך בהטבת מצבם החומרי והכלכלי של יהודי מזרח אירופה, אך לא פחות מכך ראה את פתרון המצב ככרוך בתחייה רוחנית עמוקה של העם. כשנה לאחר מכן הוא יכתוב לתלמידו משכבר הימים, יצחק שדה: "ואני כאן בתוך הגולה ואתה יושב בירושלים עיר הקודש וסובר כי בחציבת אבנים לבד וכדומה עושים כל מה שצריך לעשות עתה. חציבת אבנים ובנין בתים בארץ ישראל דבר נורא ונפלא הוא, אבל צריך להסיע אבנים גם לבנין אחר לגמרי, לבנין מקדש של מעלה השוכן בתוך הנשמות שצריך לעדן אותו ולטפחו".

בשנת תרצ"ו (1936) יפרסם הרב צייטלין את החוברת "דממה וקול: הגיונות, תוכחות, גלויי-נשמה וכסופי משיח", ובה, במבט לאחור, ביקורת נוקבת על מנהיגי העם – הפוליטיקאים, הרבנים, עסקני המפלגות, הפובליציסטים – שהיו עסוקים במאבקי-כח והבטחות שווא, ולא הצליחו להיטיב במאומה את מצבם של היהודים:

"העמים המנצחים השיבו לעמי את שכרו. נתנו לו פיסת נייר כתוב ביד אחד הדיפלומטים האנגלים, הבטחה לייסוד 'בית לאומי לעם ישראל' […] הציונים צלצלו בכל הפעמונים שבעולם לפרסם את השטר ההוא, שרו שירי תהילה רבים לממשלה הבריטית […] ה'הצהרה' – כפי שקוראים לשטר עם השובר גם יחד – לא הכניסה שמחה בלבי, כי לא זו היא הגאולה אשר אליה אני מתפלל ולה אני מצפה, ואף גם זכר לגאולה ההיא אין בה, כל עוד שתהיה רק הבטחה דיפלומטית תלויה באוויר.

ואולם אחר אשר נגמרה מלחמת העולם, בהיווסד חבר הלאומים אשר אישר וקיים את ההצהרה בסאן-רמו, גבר בי החפץ על ראוּת הבינה הביקורתית, וכאשר קראו אז את ההלל בהרבה בתי כנסיות ובתי מדרשות, שרתי גם אני את שירת 'אתא בוקר' [=הגיע הבוקר, הגאולה] וגם נאמתי נאומים על 'אתחלתא דגאולה'.

אבל לא ארכו ימי שמחתי אלה, כי במהרה ראיתי את טעותי. באו ימי הפרעות הראשונים בארץ ישראל וה'פירוש' הידוע של ה'ספר הלבן'. נראה בעליל התרמית הגדולה של הדיפלומטיה"

הפרעות בארץ ישראל – בהם נהרג בשנת תרפ"א (1921) ידידו יוסף חיים ברנר – התחדשו בשנת תרצ"ו (1936) עם פרוץ "המרד הערבי הגדול". את אזלת היד תלה הרב צייטלין במטריאליזם המודרני שפשה בעם, שהוביל לניוון הרוח. באותה שנה הוא יכתוב באופן אישי וחריף אף יותר אל יעקב יוסף הוז, שישב בארץ ישראל, בנוגע ל"גאולה" ולאופייה:

"הולכים ונעשים דברים נוראים בעולם כולו ובארץ ישראל, ואנחנו, בני ישראל, איננו מוכנים כלל וכלל לזה. כי מורינו המודרניים הורונו תמיד: לך אסוף, לך קבוץ, לך כבוש, ולא שמו לב אף לרגע לכתוב: "אם ה' לא יבנה בית' וגו', ולכתוב הנורא 'המה יבנו ואני' וכו'. כי למה נשלה את עצמנו? כל השירות והזמירות ששרו ל'גאולה' ול'תחיה' בארץ ישראל כל משוררנו החילוניים, ואף גם הגאון והמקובל הרב קוק זצ"ל שר שירה זו ולימד תמיד שזו זו היא הגאולה, וכל הנמצאים בין הבונים בארץ ישראל כולם קדושים וכו' וכו' – הייתה האמת האובייקטיבית אחרת לגמרי […]

ואקצר ואומר: גם אלה גם אלה שגו. היה הייתה פקידה גדולה, ואם היו באים לארץ אלה שצריכים היו לבוא, בוודאי שלא היו נעשים כל אלה המעשים האיומים, שנעשו בשנת תרפ"א ותרפ"ט ועתה בשנת צרו"ת"

ברם ברשימה זו צייטלין אינו מחפש אשמים אלא להתמודד עם הייאוש – באמצעות נבואות הנחמה שבתנ"ך.

 

חטאנו בכפליים, ולקינו בכפליים, והנחמה? גם הנחמה באה בכפליים, אבל איֶהָ?

היה היו לנו נחמות גדולות בשנים האחרונות, אף כי הבהלות והייסורים גדלו ורבו עליהן, על הנחמות ההן, אלפי פעמים. יצאה בת קול של הממשלות התקיפות ואמרה: שובו בני ישראל לארצכם!

יצאה בת קול זו ועדיין אנו רחוקים מארצנו ואין אנו יכולים לא "לראות ולהשתחוות" ולא לעשות, לעבוד ולפעול בארצנו כחפצנו.

באשמת מי נעשה הדבר הזה? רבים הם האשמים. רבים לאין קץ הם הסנבלטים של עתה. אשמות הן גם הממשלות התקיפות עצמן, אשר מצד אחד אמרו לנו "שובו לגבולכם", ומהצד השני לא נתנו לנו את הכח ואת היכולת לשוב. אשמים הם שכנינו בארץ ישראל ועוד יותר אשמים הם אותם המגרים אותם בנו ומשסים בנו את האלמנטים היותר רעים שבהם. אשמים גם אנחנו, אשר לא נענינו לקול הקריאה הגדולה הזאת בכל אותה הקדושה ובכל אותו התוקף הדרושים. לא עשינו מה שעשו "שבי הגולה" בימי עזרא ונחמיה. אשמים הם גם העומדים בראשי התנועה, כי היו לישראל רק לפוליטיקאים ולא לעזרא ונחמיה, אף ששמם הם מזכירים תמיד…

אבל לא לבקש אשמות יצאנו הפעם, אף לא לבקש את האשמים, כי אם להגיד את אשר ידוע לכולנו: יאוש נורא מתגנב עתה אל לב רבים אשר רק הצהרתו של בלפור, ובכלל ההצלחות הדיפלומטיות הביאו אותם או השיבו אותם לציון. אנו, אשר תקוותנו קשורה באלפי שנות ההיסטוריה שלנו; אנו הבאים בכח היעודים הקדושים של נביאנו; אנו הבאים בתוקף הבטחתה של התורה "ושב ה' את שבותך" וגו'; אנו היודעים, כי סוף סוף תשובה השכינה ועַמה עִמה לציון – אנו רק מצטערים שעבודתנו בארץ ישראל אינה מתקדמת באותה המידה שצריכה הייתה להתקדם, אבל ליאוש אין כל מקום בלבנו. אם לא חדלנו להאמין ולקוות בעת שישבו בארץ ישראל רק מתי מספר של זקנים ומקבלי חלוקה, על אחת כמה וכמה שלא נחדל מהאמין ולקוות עתה, בהיות לנו בארץ ישראל גם קולוניות [=מושבות] פוריות, גם חלוצים אמיצי כח, גם תעשיה יהודית, גם מסחר יהודי, גם עיריות כ"תל אביב", גם צלה של איזו אוטונומיה יהודית, אף כי מכל אלה עוד רב הדרך אל "הבית הלאומי" המובטח לנו מאת תקיפי עלמא הדין…

להמשיך לקרוא

זאת הרִשְעָה…

מאמר זה פורסם בעיתון העברי הוותיק "הצפירה" בשנת תרצ"א (1931). הרקע למאמר הוא משפטו של הרוצח פיטר קירטן, שכונה "הערפד מדיסלדורף" או "המפלצת מדיסלדורף". קירטן הואשם במספר רב של מקרי אונס ורצח, לרוב של קטינים, באופנים אכזריים ומשונים. משפטו נמשך כשנה, במהלכה גם התראיין מספר פעמים. העיתונות העולמית – גם זו היהודית – עקבה אחרי המשפט בעניין רב. לבסוף נידון קירטן למוות בגליוטינה.

הרב צייטלין מתייחס במאמר להיבטים התקשורתיים של המשפט, ולסיקוריו הרחבים בעיתונות. אלו נטו פעמים רבות לפרט באופן ציורי את האלימות בה נקט קירטן, את הרקע למעשיו ואת מניעיו. באותה שנה אף הופיע הסרט "M" של הבמאי היהודי-אוסטרי פריץ לנג, שרבים ראו בקירטן את מקור ההשראה לעלילת הסרט.

הרב צייטלין רואה במלאכת עיתונות זו חטא רחב-היקף מסוג חדש.

 

אם היו שואלים אותי: איה מקום הרשעה עתה בעולם? הייתי משיב: מלא כל הארץ כבודה…

כי איה המקום אשר בו לא תמצא הרשעה עתה? שוכנת היא בכל עוז נוולותה גם באמריקה, גם באירופה, גם באסיה וגם בכל חלקי התבל. שוכנת היא גם בין הפראים, גם בין הפראים למחצה, גם בין הנאורים למחצה, גם בין הנאורים השלמים. ידה בכל, בכל היא שלטת –

"שממית בידיה תתפש והיא בהיכלי מלך" –

הלא היא השממית-הרִשְעָה אשר גם בהיכלי מלך משכנה, גם בהיכלי שרים, גם בהיכלי עשירים –

וגם –

גם במקומות אשר שם לא היה לה מקום בימים עברו, או, למצער, אשר רק לעיתים רחוקות שמה משכנה שם, הנה עתה גם שם תקעה לה הרשעה "יתד במקום נאמן" –

בבתי הבינונים, בבתי העניים, גם במאורות חלכאים-נדכאים…

היא המושלת עתה בכִפה. לה הכל יכרעו. אם במזיד. אם בשוגג. אם בהכרה ודעת-נפש, ואם מבלי דעת את טיבה של מפלצת זו…

ואולם אם היו שואלים אותי: איה הבירה של מלכה זו? איה המרכז שלה? מושלת היא בכל, אבל איפה הוא המקום אשר שם מלכיה, שריה, צבאותיה? איפה הוא חדרה הטמיר, אשל משם היא שולחת את כל צוויה לכל הרצים היוצאים דחופים לשאת את דברה לכל עושי רצונה בכל רחבי התבל?

אם היה השואל אותי מתעקש לדעת ולהכיר את המקור הראשון של הרשעה, את המוח ואת הלב שלה, הייתי משיב לו, כקהלת בשעתו: "מקום המשפט שם הרשע".

להמשיך לקרוא

האדם החדש

את הספר "האדם החדש" חיבר ד"ר נחום אריאלי (תר"צ-תשס"א; 1930-2001) בשנת תש"מ (1980). ד"ר אריאלי היה בנו של הרב יצחק אריאלי, ר"מ בישיבת מרכז הרב, והוא עצמו היה בוגר ישיבות חברון ופוניבז'.

הספר עצמו הוא מסה ארוכה, ייחודית בנוף הישראלי דאז, אודות משקעים וצלקות המוטבעים בתרבות המערב הנוכחית כתוצאה משני אירועים מכוננים: השואה והפריצה הטכנולוגית אל החלל. אלו, לדבריו, שינו מן היסוד את האופן שבו האדם תופס את העולם ואת עצמו.

בעוד האדם הישן היה מונע בכוחם של שיקולים ונימוקים – כלכליים, ביטחוניים, תבוניים או רגשיים – שהיו ניתנים להבנה ומתוך כך גם להכללה ולחיזוי, האדם החדש נושא בחובו את הרעיון המסוכן של הפריצה אל הבלתי גבולי. כך הוא מתאר זאת בפרק השלישי, "מולידיו של האדם החדש" :

"איזה מן דמות הוא אפוא האדם החדש, כאשר מוליד אחד שלו הוא ההתגלמות המושלמת של הרוע, של האיוולת השטנית; והמוליד השני הוא הביטוי המושלם של התבונה? צריך, אם כן, האדם החדש להיות מין כלאיים אבסורדי, המתבטא פעם בביטויי תבונה נפלאים, ופעם בשרירות דמונית? אבל באמת כל ביטוי שלו אינו אלא שימוש מרבי של הכוחות הפוטנציאליים הטמונים בו […] והוא בדרך אל ההגשמה העצמית של אידאת האדם, שהיא האידאה של הבלתי-אפשרי-המתממש"

אריאלי דן בהשלכות של רעיון זה על אתוס החירות של האדם החדש, ומציג מספר תכונות ייחודיות לו, ביניהן: התעוזה לממש כל רעיון העולה על הדעת (והתעוזה להעלות אותו), ללא רסן וללא גבולות; חוסר הסיפוק ואי-השקט המתמיד; השאיפה למיצוי כל אפשרות קיום שעדיין לא הוגשמה; שלילת כל ציות למקור סמכות, וכן כל הקרבה; הניכור המהותי מן הזולת; מיסוד כל צורות ההתקשרות על האמנה החברתית, כתחליף לברית הקיבוצית; שחרור מתחושת האשמה הדתית-מיתית, ששימשה כמקור לאחריות; התשוקה להגשמה עצמית כתחליף לפעילויות הכרוכות באהבה אנושית; עליית כוחם ומשקלם של פני השטח והתדמית התקשורתית; ועוד.

לצד העיסוק בעומק התאולוגי השרוי ברבדיה השונים של התרבות, אריאלי דן גם באופיה ובתפקידה של הדת עצמה בעולמו של האדם החדש.

להמשיך לקרוא

דבר לעמים

"דבר לעמים: חזון על גוים ועל ממלכות, תורת בני נח ושירות-תפילות על שלום העולם ועל שיבת השכינה למקומה", הוא שמו של ספרון נוסף שהוציא הרב צייטלין בשנת תרפ"ח (1928), לצד "ספרן של יחידים".

דבר לעמים

שער המהדורה הראשונה, דפוס פימנט

לספרון זה מקדים הרב צייטלין דברי התנצלות:

"לא נביא אני ולא בן נביא, אף לא שוגה אני בדמיונות לחשוב, כי אותו הדבר אשר בשמו אני מדבר את דברי לעמים בספר הזה שלוח הוא אלי מגבהי מרומים. יודע אני כי הדבר הזה – דברי שלי הוא, פרי מחשבתי-הרגשתי, קול נשמתי-יחידתי […]

ב'שכינה' והיצירות הדומות לה הבעתי את כל מה שהגידה לי נשמתי אני בהתגעגעה 'אל אשר לא כאן' לעולמות עליונים רחוקים, ובספרי זה, ב'דבר לעמים', אני מביע את אשר הגידה לי נשמתי בהתמזגה כולה עם הנשמה הכללית של ישראל"

לאחר התנצלות זו, מציע הרב צייטלין את מה שהוא מכנה "מאורעות העולם לאור הנבואה", ואת הדרך לפיו ניתן להגיע לשלום עולמי.

להמשיך לקרוא