ימות המשיח

המאמר "ימות המשיח" פורסם בשני חלקים בעיתון "הזמן" בשנת תרס"ו (1906). מדובר בביקורת על דרמה הנושאת את אותו השם, מאת שלום אש, שהתפרסמה באותה שנה ביידיש, רוסית ופולנית, ואף עלתה על במת התיאטרון.

הדרמה "ימות המשיח" מגוללת את קורותיה של משפחה יהודית בת הזמן: הסב ואשתו, יהודים אדוקים, מעוניינים לעלות לארץ ישראל כדי להיקבר בה. הם מכנסים סביבם את משפחתם, בנים ונכדים, לפרידה, ושם קיימים כבר טיפוסים שונים ורחוקים מאוד אלו מאלו: חרדי, ציוני וסוציאליסט, לצד בורגני, פולנית-לאומית וסטודנט אובד דרך. כאשר הם יוצאים לדרך כדי ללוות את הקשישים, נשמע לפתע קול השופר המבשר על בוא המשיח. הסב והסבתא הולכים אחריו, ואחריהם גם הבן והנכדים בעלי האידאלים הברורים: החרדי, הציוני והסוציאליסט. הבורגני נותר מאחור, וכמוהו גם יוסטינה, הפולנית-לאומית, שאינה מסוגלת להיפרד מאדמת פולין, וכן אנדרז'יי, הסטודנט התלוש, שנותר עומד על פרשת דרכים וממלמל: "איני יודע לאן אני הולך, אבי ואמי לא נתנו לי דבר…".

הרב צייטלין, סביבות תרס"ה-תרס"ו (1905-1906)

הרב צייטלין מנתח את הדרמה כסוג של פארודיה טראגית על אידאולוגיה ומשיחיות. הוא מתמקד בשתי הדמויות האחרונות, שבעיניו הן מרתקות ועמוקות – דמותה של יוסטינה, המתבוללת-לכאורה (דמות המסוגלת ללמד גם כיום דבר או שניים על יהדות התפוצות), ודמותו של אנדרז'יי. הערותיו הן בבחינת מועט המחזיק את המרובה ממשנתו ודמותו הרוחנית באותן שנים: בעלי האידאולוגיות הברורות הם שטחיים, ומציגים את עצמם באמצעות סיסמאות חלולות שנגזרו מהעיתונות ומכתבי התעמולה של המפלגות. לעומתם, הדמויות העמוקות מלאות בכאב, בגעגועים, במבוכה ובסבל.

באותה שנה יפרסם הרב צייטלין ביקורת אוהדת על יצירתה נוספת של שלום אש, "העיירה". כעבור שנתיים, בשנת תרס"ח (1908) יעמוד שלום אש במוקד "שערוריית המילה" בוורשא (בנו הקטן של יהודי מתבולל נפטר, וה"חברא קדישא" סירבו לקבור אותו עד שיעבור ברית מילה – מה שעורר את זעמם של מספר סופרים, ביניהם שלום אש, שתבעו לבטל את "המנהג הברברי"). הרב צייטלין יכתוב על שערורייה זו בהמשכים מעל דפי ה"היינט" את ה"מכתבים לנוער היהודי" (שתורגמו לספרו "א-ב של יהדות"), אך עם זאת יוסיף להתייחס אל שלום אש בכבוד. בנו של הרב צייטלין, אהרן, יהיה ממתרגמי יצירתו של שלום אש לעברית.

ד"ר עשהאל אבלמן מצא במאמר זה של הרב צייטלין את ניצניה של התקופה הדתית-משיחית בחייו וביצירתו. מאידך יש לזכור כי מדובר במוטיבים שכיחים ביצירתו המוקדמת: הרב צייטלין מעוניין לברוא "אדם חדש", עמוק יותר, מתוך הסבל, צער-העולם והגעגועים. אדם זה לא יצמח מהטיפוסים הרגילים, האוחזים באידאולוגיות הברורות – חרדים, ציונים או סוציאליסטים – אלא מאנשים שהם "אחרים מתחילת ברייתם", טיפוסים עמוקים שיש לברוא כמעט "יש מאין". לדבריו, שלום אש החמיץ את ההזדמנות לברוא את אותם טיפוסים, ועשה זאת משום שהם לא היו מקנים לו את תהילת הציבור.

 

א.

אחד מגיבורי הדרמה החדשה של שלום אש אומר: "לכל דור ישנו משיח משלו".

שלום אש שקיבל יניקה מן החסידות ועומד תחת השפעתה, אם בדעת ואם שלא בדעת, שם בפי גיבורו אותו הרעיון החסידותי של הצדיק החוזה: "בכל דור ודור ישנו צדיק שהוא בבחינת משה-משיח". "משה-משיח", הגואל הראשון והגואל האחרון גם יחד.

הזמנים משתנים: לפנים היה ה"צדיק" הנושא היחידי של הרעיון המשיחי, עתה חפצים גם ה"לוחמים" השונים להיות נושאי הרעיון ההוא. יותר נכון: הם אינם חפצים, ואולם צריכים הם להיות כאלה. אם לא יעלו ה"לוחמים" השונים למדרגת יוצרים וחוזים הרי יהיו רק "קרבנות", רק בשר לכלי תותח…

ותוקע הוא שופרו של משיח וקורא הוא את כל מי שלו אזניים לשמוע, קורא הוא את כל מי שלב לו. קורא הוא לטהרה, לשלמות, לחופש פנימי, ליצירה פנימית, לעוז-רוח אמיתי, להתעלות והתרוממות. ושומעים הם את קול הנצח ההוא גם הצדיק גם הציוני גם הסוציאליסט, שומעים והולכים אחריו, שומעים ורצים אחריו.

כך הוא בדרמה.

ובחיים: גם הצדיק למינהו גם הציוני למינהו גם הסוציאליסט למינהו כולם על עמדם יעמודו. את קול החרפות שלהם הם חושבים לקול שופר, את הסערה בצלוחית של מים לסערת עולם, את ההמצאות הקטנוניות שלהם ליצירת-נצח, את הביצה שלהם – לים הגדול.

להמשיך לקרוא

יוסף חיים ברנר

את הרשימה הארוכה "יוסף חיים ברנר: ערכים וזכרונות", פרסם הרב צייטלין לאחר היוודע לו דבר הירצחו של ברנר, בשנת תרפ"ד (1922), במאסף הספרותי "התקופה".

מסכת הקשרים שבין הרב צייטלין לברנר הייתה ארוכה ומסועפת, כפי שגם ניתן לראות כאן. על מסכת זו עמד בהרחבה פרופ' יונתן מאיר במאמרו: "'תשוקתן של נשמות אל השכינה': בירור מסכת הקשרים בין הראי"ה קוק להלל צייטלין ויוסף חיים ברנר", ובמקומות נוספים.

לקריאה ולהורדה של הקובץ