שיחות פילוסופיות

בשנת תרס"ג (1903) פרסם הרב צייטלין חמישה מאמרים, בצורה פחות או יותר רציפה, בעיתון "הצֹפה" הוורשאי. (אין מדובר בעיתון "הצופה" של המזרחי, שהחל לצאת בארץ בסוף שנות השלושים). מאמרים אלו – "שירה חדשה", "שיחות פילוסופיות", "אחד הרגעים המרים", "משֹעיפי לילה" ו"בעומק וברום" – יכולים להיקרא גם כיחידה ספרותית אחת, שעניינה הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של האדם בעולם.

מאמר זה, שכותרת המשנה שלו הייתה "ערכו החינוכי של הצער", הציג בתמצית את אחד הרעיונות המרכזיים במשנתו של הרב צייטלין, לפיו הסבל הוא גורם מרכזי בכינון המוסר. הרב צייטלין תוקף במאמר את הנחת היסוד לפיה רק מכוח אמונה גדולה ואופטימית בערכו של אידאל מסוים האדם מסוגל למצוא בנפשו כוח-מניע להתנהגותו המוסרית, וקובע בנחרצות שכל עשייה למען הזולת מקורה ברגישות מסוימת, שמתפתחת בנפש רק לנוכח צער, "בהתבוננות עמוקה במהות החיים ומרירותם". המוסר תלוי בהפיכת הנפש ל"נפש אוהבת"; האהבה מגיעה רק לאחר הרחמים; ואלו תלויים בהרגשת הצער והסבל:

"עבודה כזו צריכה ויכולה לצאת רק מתוך עבודה גדולה בנפש, מתוך התעמקות גדולה מאוד בגורלם הרע של בני האדם עד כדי הימלא רחמים לאין קץ עליהם, והרחמים לא רחמים עוברים וחולפים, כי אם רחמים המתהפכים לאהבה והתקשרות חזקה מאוד מאוד […] זאת תוכל לעשות רק האהבה הגדולה וההתבוננות הגדולה במהות החיים ומרירותם"

כבר בסדרת המאמרים "הרהורים", משנת תרס"א (1901), מוצגת השאלה הנוקבת – תוך ציטוט מ"האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי – כיצד יצליח האדם להגיע לידי אהבה, ותשובתו של הרב צייטלין היא: באמצעות התבוננות ממושכת בסבל ובכאב המצויים בחיים האנושיים: "האהבה נקנית, לפי דעתי, בעבודת נפש ארוכה, והאמצעי להגיע אליה הוא – מדת הרחמים". רק זו, לדבריו, תוליך אותו בהכרח לחמלה ולחיבור בלתי-אמצעי אל הזולת:

"כשהדעת מתרבה, מתרבה הסתכלותו של האדם במהותם של החיים והוא מבין את כל הצער שבהם, ורחמנותו מתרבה על כל בני האדם, לפי שבאמת אינם אלא סובלים. וכשהרחמנות מתרבה בליבו של אדם […] הוא מאחד את חייו עם חייהם, הוא מתרגל להביט על צרכיהם הם כעל צרכיו, הוא מתחיל לאהבה את בני האדם יותר ויותר"

הרב צייטלין מסתמך שם על דבריו של פאולוס (!) כדי להתריס כנגד האידאולוגיות והאידאולוגים, גם אלו של התנועה הציונית, כי "האהבה – זהו הדבר החסר לכל העושים והמְעַשים. מעולם לא נחלו על צער בני האדם וייסורי האנושיות".

לתוך מערבולת זו של סבל ואהבה, האופיינית לספרות הרוסית (לשם הגיעה בהשאלה ובשינוי סגנון ממשנתו של שופנהאואר) מושלך גם ניטשה. בסדרת המאמרים "הטוב והרע" קובע צייטלין שניטשה, בעיני עצמו, הוא פסימיסט עמוק המבקר את יתר הפסימיסטים בשל שטחיותם. בהמשך הוא מחלק את הספרות הפסימיסטית ל"פסימיסטים קיצוניים", מיואשים, ולפסימיסטים "שאהבתם מתגברת על הכל" – וכדוגמה לאותם פסימיסטים אוהבים הוא מביא את ראשוני הנוצרים, טולסטוי וניטשה. כריכה מפתיעה (או: מאולצת) זו של ניטשה עם דמויות אלו נעשתה כפי הנראה בהשראת תנועות שונות של "מבקשי אלוהים" ברוסיה, במפנה המאות.[*]

 

א.

חכמי המוסר שבכל דור ודור דברו די על ערך הייסורים בתורת המידות.

מה שדרשו הם שונה ממה שאנחנו דורשים בעניין הזה.

הם חפצים בהכנעת האדם, שפלותו ומיעוט דמותו. כשהם אומרים: "הייסורים מזככים", כוונתם העיקרית היא: הייסורים משפילים את גאון האדם; אנחנו, להפך, חפצים בהרמת רוח האדם, גאונו והדרו. ובכל זאת הננו מודים גם אנחנו, שהייסורים מוכרחים הם במצבים ידועים, שלפעמים לא רחוקות מגיע האדם לידי מדרגה גבוהה על ידי ייסורים. אמנם יש איש שהייסורים מדכאים אותו עד דכא, מקטינים אותו, משפילים אותו, מבזים אותו; אבל יש איש שהייסורים מגביהים אותו, מרוממים אותו, מטהרים אותו, מחכימים אותו, מגלים לפניו עולמות חדשים ושמים חדשים. "כה היא גם הלמות הפטיש: משברת את הזכוכית ומחזקת את העֶשֶת"…[1]

להמשיך לקרוא

גדולי המחשבה בישראל: רמב"ם

מאמר זה על הרמב"ם פורסם בשלושה המשכים במאסף "רשפים" של פרישמן בשנת תרס"ט (1909), ככל הנראה כחלק מרצון לכתוב סדרת מונוגרפיות על הוגים יהודיים (שלא יצא אל הפועל).

הבחירה של הרב צייטלין דווקא ברמב"ם, על רקע כתיבתו החסידית באותן שנים, אינה צפויה או מובנת מאליה. מאמר זה גם מגיב, בין היתר, למאמרו של אחד העם (שהתפרסם ב"שִלֹח" בשנת תרס"ה) "שלטון השכל", שהופיע לרגל ציון 700 שנה לפטירת הרמב"ם. אולם אין בכך כדי הסבר. מערכת הקשרים, האישיים והרעיוניים, בין הרב צייטלין לאחד העם, התקיימה עוד מראשית כניסתו של הרב צייטלין לעולם הכתיבה; ובשלב זה של חייו ויצירתו, הוא כבר אינו נמצא תחת השפעת הרציונליזם.

איור של הרב צייטלין בגליון לציון עשור למאמענט

איור של הרב צייטלין בגליון לציון עשור למאמענט

מכל מקום, לגופו של עניין, הרב צייטלין סוקר את משנת הרמב"ם על פי דרכו-שלו, ומתוך כך יוצר חלוקה ברורה בין הרמב"ם האדם ובין הרמב"ם ההוגה. בעוד זה האחרון הוא קנאי ובז ל"המון", הרי הראשון מלא אהבת-אדם, רוך ונדיבות – אפילו לאויביו ושונאיו:

"הרמב"ם, כשהוא לעצמו, לפי עצם טבעו, ההפך מכל זה. בשעה שהוא מדבר כאשר עם לבו, הרי נפשו פתוחה לכל עם ועם ולכל איש ואיש. ואולם בשעה שהוא נעשה לפילוסוף ומחוקק, בשעה שהוא אומר לנפשו: יקוב הדין את ההר – הרי הוא בהכרח לקנאי שבקנאים […]

לא היהודי שברמב"ם הביאהו לידי גאון-אצילים שכזה, כי אם הפילוסופיה שלו […]

ואולם תורה זו היא בעיקרה נגד תורת ישראל, לפי שתורת ישראל מעמדת את הכל לא על המחקר והעיון והדבקות השכלית, כי אם על המעשה הטוב. הגדול אצלנו, היהודים, הוא לא מי שגדול במדע, כי אם מי שגדול במעשים טובים. והמעשה הטוב הוא אצלנו לא אמצעי כי אם התכלית האחרונה. הדבקות באלוהים אינה אלא ההליכה בדרכי ה'"

דרך זו, של שקילת ערכו של אדם בהתאם לטיבה וליופיה של נפשו, מופיעה בכתביו של הרב צייטלין פעמים רבות. "העיקר הוא לא הדעות והמעשים", כך הוא כותב בשנת תרס"ו (1906), "אלא נושאם. העיקר הוא לא האידאות וההפשטות, אלא האדם בעל האידאות וההפשטות ההן. העיקר הוא צערו של האדם והשאיפה לחירות שלו […] העיקר הוא האורגניזציה העדינה, התכונה הדקה, האצילות והנדיבות".

לקריאה ולהורדה של הקובץ

בחודש ניסן של שנת תרצ"ה (1935) הרב צייטלין עוד ישוב ויכתוב סדרת מאמרים ארוכה על הרמב"ם, וכן מספר סקירות קצרות (בעיתונים "דער מאמענט" ו"בדרך"), לרגל חגיגות שמונה מאות שנה להולדת הרמב"ם.

יופי של מעלה

מאמרו של הרב צייטלין "יופי של מעלה" היה השני שפורסם במאסף הספרותי "ספרות", בשנת תר"ע. במאסף זה פורסמו עוד שלושה ממאמריו החשובים: "שכינה", "הצימאון" ו"החסידות".

אחד מפרקיו של מאמר זה, "אשה", הוא מהמקורות הרומנטיים (והסימבוליסטיים) ביותר שנכתבו בעברית אודות אשה ונשיות:

"אמר הקדוש ברוך הוא לאשה: את היי לאיש צל על יד ימין, סמל נשמה, שכינה בארץ.

וחזה בך האיש חזות הכל: עטרת תפארת, חן, נעם, רוך חמלה, שירה, חזיון, משא-לב, תקוה.

וראך האיש ודמות תבניתך מרחפת לפניו תמיד, וזכר חיי שמים באדמה…

וראך האיש והיית בעיניו ציון וסמל למדת התפארת העליונה, ההרמוניה השמימית, הרחמים העליונים…

וראך האיש והיית בעיניו סמל החירות, סמל השאיפה העולמית, סמל היצירה החופשית, ונביעה שאינה פוסקת.

וקרא האיש בשמך לחכמה, לזמרה, לשירה ולכל המוּזוּת…

והיית לאיש נביאה ומלאך, ושמרת והצלת אותו מכל צרה ופגע.

וראית את האיש שקוע באסונות, בצרות, בדאגות יום-יום, ואצלתי עלייך מיופיי ומרחמיי ונתתי את חִנךְ בעיניו ושכח את עמלו ואת צרותיו…"

זהו רק חלק קטן מהמאמר. את היתר ניתן לקרוא בקובץ המצורף להלן.

להמשיך לקרוא

בין שני הרים גדולים

המאמר "בין שני הרים גדולים: לדמותו הרוחנית של הרא"י קוק" התפרסם בשבועון העברי "בדרך" בשנת תרצ"ה (1935), לאחר היוודע דבר פטירתו של הרב קוק. הטיעונים שמביא הרב צייטלין משמו של הרב קוק, "דווקא – 'כבשי דרחמנא'" וכן "חיים אנו לא רק בתקופה של 'עקבתא דמשיחא', כי אם רואים אנו לפנינו התחלתם של ימי המשיח עצמם", בולטים בחריפותם.

נוסח זה שלפנינו לקוח מ"ספרן של יחידים", והושמטו ממנו כמה פסקאות חשובות הנוגעות למשאו ומתנו של הרב צייטלין עם הרב זוננפלד, ולפרשת רצח דה-האן. את הנוסח המקורי ניתן לקרוא ולהוריד כאן.

 

כשביקרתי בארץ ישראל בשנת תרפ"ה ראיתי את שני הגאונים הצדיקים – רבי חיים זוננפלד ורבי אברהם יצחק הכהן קוק, זכר שניהם לברכה. מזלי גרם לי שרבי חיים זוננפלד, זה הקנאי הגדול של הזמן האחרון, שוחח עמי שלוש שעות שלמות כדבר עם איש הקרוב לו ברוח, ודוקא על שאלות דתיות עמוקות, ואף על אלה שהן נוגעות בבבת עין של היהדות החרדית. ואף הגאון הצדיק רא"י קוק זצ"ל טייל עמי ארוכות וקצרות על דברים היותר מופלאים שב"הלכתא למשיחא". בשיחות אלה באו לידי ביטוי התקוות היותר כמוסות והאמונות היותר חזקות של שניהם עד כמה שהן נוגעות לעיקר הגאולה, שיבת ציון ותחית העם. ושתי השיחות מתאימות ומשלימות, ומבליטות ביחוד את הניגודים שבין השקפות שני גדולי ישראל אלה, ומתוך הבלטתם של נגודים אלה נראה את הגאון קוק הנפטר, בכל העוז והנשגב שבו.

להמשיך לקרוא