גדולי המחשבה בישראל: רמב"ם

מאמר זה על הרמב"ם פורסם בשלושה המשכים במאסף "רשפים" של פרישמן בשנת תרס"ט (1909), ככל הנראה כחלק מרצון לכתוב סדרת מונוגרפיות על הוגים יהודיים (שלא יצא אל הפועל).

הבחירה של הרב צייטלין דווקא ברמב"ם, על רקע כתיבתו החסידית באותן שנים, אינה צפויה או מובנת מאליה. מאמר זה גם מגיב, בין היתר, למאמרו של אחד העם (שהתפרסם ב"שִלֹח" בשנת תרס"ה) "שלטון השכל", שהופיע לרגל ציון 700 שנה לפטירת הרמב"ם. אולם אין בכך כדי הסבר. מערכת הקשרים, האישיים והרעיוניים, בין הרב צייטלין לאחד העם, התקיימה עוד מראשית כניסתו של הרב צייטלין לעולם הכתיבה; ובשלב זה של חייו ויצירתו, הוא כבר אינו נמצא תחת השפעת הרציונליזם.

איור של הרב צייטלין בגליון לציון עשור למאמענט

איור של הרב צייטלין בגליון לציון עשור למאמענט

מכל מקום, לגופו של עניין, הרב צייטלין סוקר את משנת הרמב"ם על פי דרכו-שלו, ומתוך כך יוצר חלוקה ברורה בין הרמב"ם האדם ובין הרמב"ם ההוגה. בעוד זה האחרון הוא קנאי ובז ל"המון", הרי הראשון מלא אהבת-אדם, רוך ונדיבות – אפילו לאויביו ושונאיו:

"הרמב"ם, כשהוא לעצמו, לפי עצם טבעו, ההפך מכל זה. בשעה שהוא מדבר כאשר עם לבו, הרי נפשו פתוחה לכל עם ועם ולכל איש ואיש. ואולם בשעה שהוא נעשה לפילוסוף ומחוקק, בשעה שהוא אומר לנפשו: יקוב הדין את ההר – הרי הוא בהכרח לקנאי שבקנאים […]

לא היהודי שברמב"ם הביאהו לידי גאון-אצילים שכזה, כי אם הפילוסופיה שלו […]

ואולם תורה זו היא בעיקרה נגד תורת ישראל, לפי שתורת ישראל מעמדת את הכל לא על המחקר והעיון והדבקות השכלית, כי אם על המעשה הטוב. הגדול אצלנו, היהודים, הוא לא מי שגדול במדע, כי אם מי שגדול במעשים טובים. והמעשה הטוב הוא אצלנו לא אמצעי כי אם התכלית האחרונה. הדבקות באלוהים אינה אלא ההליכה בדרכי ה'"

דרך זו, של שקילת ערכו של אדם בהתאם לטיבה וליופיה של נפשו, מופיעה בכתביו של הרב צייטלין פעמים רבות. "העיקר הוא לא הדעות והמעשים", כך הוא כותב בשנת תרס"ו (1906), "אלא נושאם. העיקר הוא לא האידאות וההפשטות, אלא האדם בעל האידאות וההפשטות ההן. העיקר הוא צערו של האדם והשאיפה לחירות שלו […] העיקר הוא האורגניזציה העדינה, התכונה הדקה, האצילות והנדיבות".

לקריאה ולהורדה של הקובץ

בחודש ניסן של שנת תרצ"ה (1935) הרב צייטלין עוד ישוב ויכתוב סדרת מאמרים ארוכה על הרמב"ם, וכן מספר סקירות קצרות (בעיתונים "דער מאמענט" ו"בדרך"), לרגל חגיגות שמונה מאות שנה להולדת הרמב"ם.

יופי של מעלה

מאמרו של הרב צייטלין "יופי של מעלה" היה השני שפורסם במאסף הספרותי "ספרות", בשנת תר"ע. במאסף זה פורסמו עוד שלושה ממאמריו החשובים: "שכינה", "הצימאון" ו"החסידות".

אחד מפרקיו של מאמר זה, "אשה", הוא מהמקורות הרומנטיים (והסימבוליסטיים) ביותר שנכתבו בעברית אודות אשה ונשיות:

"אמר הקדוש ברוך הוא לאשה: את היי לאיש צל על יד ימין, סמל נשמה, שכינה בארץ.

וחזה בך האיש חזות הכל: עטרת תפארת, חן, נעם, רוך חמלה, שירה, חזיון, משא-לב, תקוה.

וראך האיש ודמות תבניתך מרחפת לפניו תמיד, וזכר חיי שמים באדמה…

וראך האיש והיית בעיניו ציון וסמל למדת התפארת העליונה, ההרמוניה השמימית, הרחמים העליונים…

וראך האיש והיית בעיניו סמל החירות, סמל השאיפה העולמית, סמל היצירה החופשית, ונביעה שאינה פוסקת.

וקרא האיש בשמך לחכמה, לזמרה, לשירה ולכל המוּזוּת…

והיית לאיש נביאה ומלאך, ושמרת והצלת אותו מכל צרה ופגע.

וראית את האיש שקוע באסונות, בצרות, בדאגות יום-יום, ואצלתי עלייך מיופיי ומרחמיי ונתתי את חִנךְ בעיניו ושכח את עמלו ואת צרותיו…"

זהו רק חלק קטן מהמאמר. את היתר ניתן לקרוא בקובץ המצורף להלן.

להמשיך לקרוא

בין שני הרים גדולים

המאמר "בין שני הרים גדולים: לדמותו הרוחנית של הרא"י קוק" התפרסם בשבועון העברי "בדרך" בשנת תרצ"ה (1935), לאחר היוודע דבר פטירתו של הרב קוק. הטיעונים שמביא הרב צייטלין משמו של הרב קוק, "דווקא – 'כבשי דרחמנא'" וכן "חיים אנו לא רק בתקופה של 'עקבתא דמשיחא', כי אם רואים אנו לפנינו התחלתם של ימי המשיח עצמם", בולטים בחריפותם.

נוסח זה שלפנינו לקוח מ"ספרן של יחידים", והושמטו ממנו כמה פסקאות חשובות הנוגעות למשאו ומתנו של הרב צייטלין עם הרב זוננפלד, ולפרשת רצח דה-האן. את הנוסח המקורי ניתן לקרוא ולהוריד כאן.

 

כשביקרתי בארץ ישראל בשנת תרפ"ה ראיתי את שני הגאונים הצדיקים – רבי חיים זוננפלד ורבי אברהם יצחק הכהן קוק, זכר שניהם לברכה. מזלי גרם לי שרבי חיים זוננפלד, זה הקנאי הגדול של הזמן האחרון, שוחח עמי שלוש שעות שלמות כדבר עם איש הקרוב לו ברוח, ודוקא על שאלות דתיות עמוקות, ואף על אלה שהן נוגעות בבבת עין של היהדות החרדית. ואף הגאון הצדיק רא"י קוק זצ"ל טייל עמי ארוכות וקצרות על דברים היותר מופלאים שב"הלכתא למשיחא". בשיחות אלה באו לידי ביטוי התקוות היותר כמוסות והאמונות היותר חזקות של שניהם עד כמה שהן נוגעות לעיקר הגאולה, שיבת ציון ותחית העם. ושתי השיחות מתאימות ומשלימות, ומבליטות ביחוד את הניגודים שבין השקפות שני גדולי ישראל אלה, ומתוך הבלטתם של נגודים אלה נראה את הגאון קוק הנפטר, בכל העוז והנשגב שבו.

להמשיך לקרוא