שער לעבודת אלוהים נוכח השואה

פרק מתוך הספר "שבטים", שיצא לאור השנה.

בערב ההשקה שנערך לספר ב"בית הרב קוק" שבירושלים התייחס הרב חיים וידל לפרק זה, תוך הוספת מסה ארוכה משלו.

מודעות פרסומת

שבטים: שערים לעבודת אלוהים

מתוך הכיתוב בכריכה האחורית:

זהותו של עם ישראל עמדה בעבר הרחוק על חלוקה ברורה לשנים עשר שבטים. חלוקה זו לא הייתה רק גיאוגרפית, אלא הבחינה באופן ממשי בין השקפות עולם, נטיות נפש וסגנונות חיים שונים.

באמצעות עיון בפרקי השבטים שבספר בראשית, מבקש ספר זה להציע שפה חילופית לתיאור השוני בין הזהויות האנושיות המרכיבות את החברה הישראלית – שפה שנעה על הציר שבין הריאלי והמטפיזי, התנכ"י וההגותי, ואשר מתבוננת באופן שבו מתייצב האדם נוכח האלוהים.

"שבטים: שערים לעבודת אלוהים" מתבסס על הטענה שבקשת אלוהים וקריאה בשמו אינן רק עיסוק תיאורטי במושג מופשט, אלא הזמנה והזדמנות למפגש: חי, נוכח, מרגש ומפעים. מפגש זה עשוי להתרחש בחלקים וברבדים שונים של המציאות – בחוויית הטבע, בכיסופים, בשיחה שקטה, בשירה, בחכמה, ועוד – אולם המשותף לכל הרבדים הללו הוא שאין בהם היסק הגיוני בלבד אודות קיומו של אלוהים, אלא תחושה של נוכחות קרובה העולה מהשתתפותו הפעילה של האדם בהם. השוני בין בני אדם הוא תוצאה של השתתפות פעילה זו, ושאלת המפתח לבירור הזהות היא, אם כן – היכן אלוהים נוכח בחייך?

כריכה קדמית 1

344 עמ' ׀ כריכה קשה
להשיג בחנויות הספרים
שיווק והפצה: דברי שיר, טל. 077-3220338

לצפייה בתוכן עניינים, מבוא ופרק ראשון

אבדן הפנים של יהודה

רגע השיא של סיפור יהודה ותמר מתקן התדרדרות קשה של יהודה, שמתוך קנאות לחירותו וייחודו טבע בהתנהלות כנענית המוחקת את הזולת

את שורשי פרשת יהודה ותמר יש לחפש במכירת יוסף. ברגע ההכרעה ניצבו זו מול זו שלוש עמדות שונות: שמעון ולוי רוצים להרוג את יוסף; ראובן מציע להשליך אותו אל הבור, כאשר כוונתו הנסתרת היא להציל אותו; ואילו יהודה מציע למכור אותו לעבד.

על יסוד הפסוק בספר משלי: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" – ניתן לבאר שהעמדה שנוקט כל אחד מהאחים נובעת מהאיום שנושאת כלפיו השקפת העולם של יוסף. יהודה מציע למכור את יוסף לעבד משום שהוא חש שהשקפה זו – עם ההתנשאות ובקשת השלטון שנלוות אליה – מאיימת בעיקר על החירות ועל הייחודיות שבו, וכלשון המדרש: "לכו ונמכרנו לישמעאלים – הוא סבור בחלומותיו שימלוך עלינו ושנהיה לו לעבדים, לכו ונמכרנו לעבד". העבדות איננה שוללת את חייו של הזולת, אלא את חירותו – ובכך היא שוללת את הייחודיות שבהם; העבד הוא אישיות שחסרה את היכולת להביא לידי ביטוי את רצונה הייחודי, משום שהוא מחויב לנהוג על פי רצון אדונו.

יהודה רגיש באופן מיוחד לפגיעה בחירות וברצון  האישי, והוא נחלץ להגן עליהם. אך נקדים ונשאל: מהי, בסופו של דבר, אותה "ייחודיות" שיהודה מגן עליה? ומכיוון אחר: הלא כל אחד מהאחים נושא באישיותו מאפיינים ייחודיים, ואם כן ההתנשאות של יוסף מאיימת על כולם במידה שווה?

להמשיך לקרוא

משחקים של כוח

האלימות שנוקט חושים בן דן כלפי עשו המונע את קבורת יעקב זוכה במדרש לחיוך סלחני. אין כאן נקיטת עמדה מוסרית, אלא הכרה מציאותית בתוקפם של הכוחות הקמאיים הפועלים בעולם

כיוון שהגיעו [לקבור את יעקב] במערת המכפלה, בא עשו ועיכב. אמר להם: יעקב קבר את לאה בחלקו, והחלק שנותר שלי הוא. אמרו לו: מכרת את חלקך. אמר להם: את חלקי כבכור אמנם מכרתי, את חלקי כאח רגיל האם מכרתי? אמרו לו: כן, מכרת [לאחר מותו של יצחק]… אמר להם: הראו לי שטר. אמרו לו: השטר בארץ מצרים, ומי ילך? ילך נפתלי, שהוא זריז כאיילה… חושים בן דן היה שם, והיה חירש. אמר להם: מה זאת? אמרו לו: זה מעכב עד שיבוא נפתלי מארץ מצרים. אמר להם: ועד שיבוא נפתלי מארץ מצרים יהיה אבי אבא מוטל בביזיון? נטל מקל והכה על ראשו [של עשו]. יצאו עיניו ונפלו על רגלי יעקב. פקח יעקב את עיניו וחייך (סוטה יג, א, בתרגום)

א.

כאשר יעקב אבינו יורד למצרים הכתוב מונה את צאצאיו, ולגבי בניו של דן הוא מציין בקצרה: "וּבְנֵי דָן – חֻשִׁים". אונקלוס מתרגם את המילה "חושים" כתכונה, ולדבריו בני דן היו זריזים וחריפים. אולם תרגומו מעלה את השאלה מדוע בניגוד ליתר בני יעקב לא הוזכרו בני דן בשמם. התלמוד מפרש, בשם רבי חזקיה שבני דן היו מרובים "כחושים [=גבעולים] של קנה", ובכך גם מסביר מדוע לא היה ניתן להזכיר אותם בשמם. אולם במקומות אחרים חכמים מפרשים את המילה "חושים" כשמו הפרטי של בנו של דן – "חושים בן דן" – על אף הקושי הלשוני שפירוש זה יוצר בפסוק. יתר על כן: לבן זה מייחסים חכמים חסרונות שונים, החל מלידתו שהייתה קשה, וכלה בהיותו מכוער וכבד שמיעה.

מה יכולה להיות הסיבה לניגוד החריף שבין הפירושים השונים? האם בניו של דן היו מרובים וזריזים, או שהיה לו בן אחד שנולד בקושי? ניתן לבאר שמדובר בהיבטים שונים של תופעה אחת: בקרב בני דן היה קיים ריבוי כמותי של אנשים ומעשים, שבא יחד עם איכות ירודה. היבטים אלו מופיעים גם בהמשך הדורות: חכמים מציינים ששבט דן היה מרובה באוכלוסין, והיה נגוע כל העת בעבודה זרה (ירושלמי עירובין ה, ב; תנחומא, כי תצא, י). במדרש רבה (שמות מ) תכונה זו מתוארת במילים ספורות: "אין לך ירוד משבט דן".

שבט דן, אם כן, היה קבוצת אנשים גדולה שנטתה לאלילות, קרי: ראיית העולם כמרחב מרובה כוחות שיש צורך לרצות אותם. ייתכן מאוד שתפיסה זו גם גרמה לריבוי ולזריזות שלהם, שכן כדי לרצות גורמים רבים יש להרבות במעשים על חשבון איכותם.

להמשיך לקרוא

מפגשים עם האלוהי

אם לא למדתם בלובלין שכל אדם יש לו דרך עבודה משלו, מה למדתם בלובלין?… מה ערכו של א־לוה, כביכול, שאין לו אלא דרך אחת לעובדו? (מרטין בובר, גוג ומגוג, עמ' 42־43)

הזהויות הקלאסיות שנבנו במדינת ישראל בשישים ושבע שנות קיומה הולכות ומשתנות. הסיבות לכך הן רבות, ודי בתחושה חוצה־מגזרים שהן אינן מצליחות להביא לידי ביטוי את התווים האנושיים העמוקים והמהותיים של חלק ניכר מהמסתופפים בצִלן. כינויים כגון דתי, חרדי, חילוני, אשכנזי, מזרחי, ימני או שמאלני – מתפקדים במסגרת שיח פולמוסי־כוחני, והנמענים המקוריים שלהם חשים שלא בנוח להזדהות באמצעותם. מתחת לפני השטח ניתן לחוש שקבוצות שונות מבקשות להשיל מעליהן את זהויותיהן הקודמות, ולגבש קווי מתאר חלופיים לאלו הנהוגים; אולם קבוצות אלו נתקלות שוב ושוב בקושי מהותי – כיצד ניתן להפריד את התוך שבזהות מהקליפה שבה?

פתרון נוח לבעיה זו היה ונותר להשליך את ההגדרות כולן ולהתנער מהעיסוק האובססיבי בזהויות. אולם נקודת המוצא שלי היא שהגדרות וקווי מתאר הם גורמים חיוביים ולא שליליים: קיים שוני מובנה בין בני אדם, וניסוח אמיתי של הצרכים, השאיפות והעמדות השונים הוא פתח להבנה הדדית ולשיתוף פעולה, בעוד טשטוש של השוני גורם בסופו של דבר לכעס ולמפח נפש. יש להתנער מהגדרות מצמצמות ומקבעות, ובו בזמן לא "לשפוך את התינוק עם המים" ולהישאר עם מסגרת שמאפשרת הגדרה עצמית ואף דיון בין הקבוצות השונות.

מאמר זה מבקש לסייע במשימה זו על ידי פיתוח שפה חלופית לתיאור השוני בין הזהויות האנושיות; שפה שמתבוננת באופן שבו מתייצב האדם נוכח האלוהים. אני מתבסס על הטענה – שתורחב להלן – שאלוהים אינו רק מושג מופשט אלא בעיקר מפגש: חי, נוכח, מרגש ומפעים. מפגש זה עשוי להתרחש בחלקים וברבדים שונים של המציאות – בחוויית הטבע, בכיסופים, בתקומת ישראל, בשיחה שקטה, בשירה, בחכמה ועוד – אולם המשותף לכל הרבדים הללו הוא שאין בהם היסק הגיוני בלבד על אודות קיומו של אלוהים, אלא תחושה של נוכחות קרובה העולה מהשתתפות פעילה של האדם בהם. השוני בין בני אדם הוא תוצאה של השתתפות פעילה זו, ושאלת המפתח לבירור הזהות היא, אם כן, היכן אלוהים נוכח בחייך?

להמשיך לקרוא