שמעתי ממורי

תחילתו של חיבור זה ברצון ללמוד בחבורה, מדי שבוע בשבוע, את דבריו של הבעש"ט – ובצורה קרובה למקור ככל שניתן. לשם כך נבחרו ספריו של רבי יעקב יוסף מפולנאה, על מאות השמועות מהבעש"ט הפזורות בהם. רבי יעקב יוסף הקפיד לומר האם שמע ממורו או בשם מורו, האם שמע בלשון זו או רק בקירוב, האם שמע בסוגיה זו או שהוסיף משלו. על ידי קריאת השמועות הללו ברצף מתקבלת תמונה מרהיבה ומפורטת מאוד אודות ראשית החסידות.

תודה לחבורות המיוחדות בכולל "ארץ חמדה", בבית מדרש "קדם", בכולל "מר"ץ" ובמקומות נוספים, שקראו, האזינו, עיינו, דייקו ושכללו את המקורות. הקובץ להלן הוא מהדורה ניסויית.

מתוך המבוא:

הספר "תולדות יעקב יוסף" ראה אור בשנת תק"מ (1780), והיה ספר החסידות הראשון שעלה על מכבש הדפוס. בגב השער נרשם: "ומחמת טרדת הדפוס לא יכולנו להשיג הסכמות מגאוני ארץ, כי בטוחים אנחנו שיסכימו כולם כאחד על חיבור הנחמד הלזה". ברם הספר לא התקבל בהסכמה, והוא הוחרם ויש אומרים שאף נשרף במספר מקומות.

עריכתו של הספר נמשכה כפי הנראה זמן רב, וחלק מן השמועות נרשמו עוד כשהיה הבעש"ט בין החיים. בכל המובאות נשמר אותו כינוי – "מורי", ללא ציון שמו או כינויו השגור "בעל שם טוב".

שיטתו של הבעש"ט, כפי שנפרשת בשמועות, עומדת על כך ש"כבודו יתברך מלא כל הארץ וכל אשר בה, לית אתר פנוי מיניה… רק שהוא בהסתרה". את ההסתרה הזו יש לפוגג בדרכים שונות – ידיעה, דביקות, ייחוד, העלאה, המתקה, קישור, ועוד – אותן הוא מפרט והולך.

 

לקריאה ולהורדה של הקובץ

 

מודעות פרסומת

יהודי בלילה

תקציר מתוך טקס הענקת פרס עמינֹח לשנת תשע"ז לרב אלחנן ניר, בית ציוני אמריקה, תל אביב

 

מכובדיי.

התאספנו כאן היום לכבודו של הרב אלחנן, לכבודה של היצירה, לכבודם של מרים ונחמיה עמינֹח ולכבודו של הפועל המזרחי.

הפרס ניתן לרב אלחנן – אני מצטט מן החוברת – "על הגותו ושיריו הייחודיים שבהם תרומה חשובה לצעירים המתמודדים בין עולם הציונות הדתית לבין העולם החברתי, האידיאולוגי והמדעי הסובב אותם".

בזמן הקצר העומד לרשותי לא יהיה ניתן לתת סקירה של ממש על איכותה וטיבה של תרומה זו, אך אנסה במעט מן המעט, ויהא זה מקצת שבחו בפניו.

עם כל עצמאות יצירתו של הרב אלחנן, ניכרת בה היניקה מתורת רבו, הרב שג"ר. מה יש בה בתורת הרב שג"ר? מה התחדש בה לציונות הדתית? נהוג לומר – מילה שהילה וחרדת קודש אופפת אותה – פוסטמודרניזם. דתיות ופוסטמודרניזם. אני מוכרח לספר כאן בחיוך. למדתי משך עשור בישיבת "הר המור". בצאתי מן הישיבה, חשוב היה לי לברר עניין זה שעוסק בו העולם, "פוסטמודרניזם". קראתי ודרשתי ועיינתי. אחרי כמה שנים הגעתי למסקנה: מדובר בהגות בעלת שפה פנימית המושכת צעירים בעלי כישרון, עוסקת במבנים ותהליכים שאיש מלבדה לא יכול לזהות, וכמעט חסרת השפעה על הציבור הרחב. אמרתי לעצמי – את זה כבר היה לי בישיבה…

אם ננכה ממשנת הרב שג"ר את ההתמודדות עם הפוסטמודרניזם, עדיין יוותרו בידינו שני חידושים חשובים, שנוכל לראות את מפעלו של הרב אלחנן כהמשך ישיר ואף פיתוח שלהם. האחד, הנכחה של הגלות, אפשר לומר של החרדיות. האחר, הנכחה של הכאב והסבל.

חרדיות כיצד? אצל הרב שג"ר מדובר היה במין רפלקס. בסוף, ללא כל סיבה, ללא מערכת אידאולוגית תומכת – יהודי לומד תורה ומקיים מצוות. למה? ככה. לא חלוצי ולא גאולי ולא ישראלי. סתם יהודי וסתם תורה ומצוות. אין לו אלא ד' אמות, לפני הכל ואחרי הכל. לעִתים היה בזה משום מעצור פנימי לסברות מחודשות, לצעד קדימה; מקום בו בקשת המשמעות עומדת. בפרפרזה על שירו של מאיר אריאל, בסוף כל משפט של הרב שג"ר יושב חרדי עם גמרא.

הגוון החרדי של הרב אלחנן, להבדיל, הוא מאוד קליל. התורה והמצוות, הקוידש-בורך-הוא, זה כמעט פשיטא, עכשיו השאלה רק איך עושים את החיים למעניינים. אצל בחור ציוני-דתי, "פועל-מזרחי" כזה, זה אבסורד. הרי המערכת צריכה להיות קוהרנטית, רציפה, כוללת. אם משהו נסדק, מתחיל החיפוש אני-כן-דתי-לא-דתי-כן-דתי. כאן יש איזה פשיטא. נאמר – מה שאצל הרב שג"ר היה תקרה, אצל הרב אלחנן הוא רצפה. נו, עכשיו תביא איזה חידוש.

אפשר כאן ללכת בעקבות הרב אלחנן צעד נוסף ולראות שמרגע שמקבלים את החרדיות, את הגלותיות, את היידיש – מיניה וביה, כבר שום דבר לא יכול להיות חידוש. זו שפה של בטלנים, שפה של ביטול, שפה של שטיסל, שפה עסיסית, אירונית-דקה, שנהנית להוציא את העוקץ מדברים ולומר בהינף יד – נו, זה לא חשוב. והתנועה הזו, שלא מתפעלת במקום שכולם עומדים אחוזי התפעלות, מסוגלת לחשוף הבחנות חדשות, לגלות הבנה מעמיקה יותר, ורגישות.

כאב כיצד? בידוע שהמלחמה ההיא, מלחמת יום כיפור, לא הרפתה ממשנתו של הרב שג"ר. הכאב לא איפשר לו להחליק תשובות, לעגל פינות, לסגור מבנים תיאולוגיים מושלמים. הכאב דרש להיות נוכח, למצות כל מהלך באמונה עד תומו – לבלי אפשר לו להתחמק, להיות אופטימי מדי, לדלג מעל הממשי. והוא איפשר גם את הרמת הידיים. נאמר, הקודש התגלה אצל הרב שג"ר כמה שמאפשר לאדם את השבירה. בבחינת, "הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות, אך הכותל לא ראה עוד צנחנים בוכים".

בא הרב אלחנן והמשיך את הכאב לשלל כאבים עכשוויים, כאבי יתמות וכאבי רווקות, כאבי פיגועים וכאבי יצר, כאבי טירוף (הפואמה "איתנים" שטרם קיבלה את מקומה הראוי), כאבי מוות בטרם עת וכאבי מוות בבוא העת. יהודי יש בו כאב, והוא צריך לבטא אותו, לכתוב אותו, לשיר אותו, להנכיח אותו – מבלי לומר: אין זה יאה למבוגר, אין זה יאה לגאולה.

כך גם כותב הרב אלחנן בספרו החדש, "יהודי בלילה", באחד הפרקים היפים ביותר, "צדיק ממקומות מטונפים" (עמ' 53):

בנוהג שבעולם האדם צובר תסכולים וכאבים רבים משך חייו.
אל מול ייסורים הנדמים כגזירה מלמעלה ולא כגזירת אדם הוא פונה אל האלוהי,
מבטן שאול חייו הוא משווע ומתחנן בעד נפשו, אך נדמה לו כי הוא אינו זוכה לכל מענה.
אביו ואמו עזבוהו והוא חש שה' לא אספו אל חיקו
אלא הותירו בודד ומדמם ורועד אל מול צינת העולם.
והוא הולך ואוגר טינה, צובר ומתבצר בתסכולו ומסרב למחול.
ההכרה שגופי מלוקט ממקומות מטונפים מאפשרת לפרז את הטינה מנשקה,
לשחרר את נצרת התרעומת ולקבל גם את הקב"ה.
היא מתירה "ללכת מפויס/ בלי פחד/ בלי ששמורה בלב טינה על אלוהים" (זלדה),
ולקבל אותו כפי שהוא חפץ להתגלות,
כפי שהוא מנהיג את עולמו ומשחק עם בריותיו.
לא להטיח בו ללא הרף את טענותינו הרבות,
אלא להתאנח על כבודו המושפל ולהתמלא כלפיו ברחמים.

שני יסודות אלו, הכאב והחרדיות, כשהם מוטחים בזה בזה ונבללים זה בזה ונרקחים זה בזה, ביד אמן רגישה ומלאת כישרון, מעניקים לנו בסופו של דבר את מיטב היצירה החדשה, את אבות-הדיבֵר החדשות של "ציונות" ו"דתית", ואת אותה "תרומה" ייחודית ל"צעירים המתמודדים".

 

האם יכולה לצמוח אתיקה מרגשות דתיים?

תקציר מתוך "כנס איתם תשע"ז", פורום קהלת, ירושלים

 

הכותרת שהצגתי – "האם יכולה לצמוח אתיקה מרגשות דתיים" – מטעה במקצת, שכן איני בא לדון כעת בקטגוריות אלו מצד עצמן, אלא רק בפלח מן ההיסטוריה האינטלקטואלית שלהן. בנוסף, יהיה קשה במסגרת הזמן המוקצב להידרש בהרחבה להגדרת "אתיקה" ו"רגשות דתיים". אי לכך, אתמקד בהצגת הנושא כולו בקווים כלליים מאוד.

מושא המחקר שלי, הרב הלל צייטלין, נולד בשנת תרל"א (1871) בעיירה קורמה שבבלארוס. בגיל צעיר, כתוצאה מפטירת אביו, נאלץ לעזוב את ביתו ולנדוד בעיירות שבתחום המושב על מנת להתפרנס. שם התוודע לקיום היהודי הדחוק והרעוע במזרח אירופה, אך גם לספרות ההשכלה היהודית, וכתוצאה ממנה לפילוסופיה, לספרות ולמדעים כלליים. בתקופה זו, כך הוא מתאר, אמונתו הפכה מסופקת, והתגלו בה סדקים. בשנות העשרים לחייו נשא אישה והתיישב בעיירה הומל, שם פגש צעירים יהודיים נוספים שנתלשו מן העיירה, ביניהם מי שיהיו לימים סופרים עבריים ידועים – יוסף חיים ברנר, אורי ניסן גנסין, שלום סנדר באום ועוד. בניגוד אליהם, באמצע שנות השלושים לחייו מתחולל בו מפנה נוסף, והוא שב ומתמקם בחיי הדת והמסורת היהודיים.

אני מדלג לסופו – בערב ראש השנה שנת תש"ג (1942), נרצח הרב צייטלין בגטו וורשא, בו נספתה כמעט כליל גם משפחתו. הוא הותיר אחריו יבול ספרותי כמעט בלתי נתפס בהיקפו – למעלה משלושת אלפים וחמש מאות מאמרים, המפוזרים על פני כחמישים במות שונות.

מהיבול הספרותי הרב הזה אתמקד בתמה אחת השוזרת אותו. הרב צייטלין מציף את אחת השאלות החמורות של הגות המאה הי"ט: שאלת קיומו של המוסר לאחר "מות האלוהים". את ניסוחה הספציפי של השאלה נטל מניטשה ומדוסטוייבסקי – את שניהם, אגב, קרא בשפת המקור – ואת הפיתרון לה מקבוצה של "מבקשי אלוהים" פרובוסלאבים, תוך שהוא סולל בתוכם נתיב יהודי משלו. "מות האלוהים" או "רצח האלוהים" היה הביטוי הציורי בו השתמש ניטשה בכדי לתאר את אובדן העוגן המטפיזי המוחלט של מערכות החשיבה בעידן המודרני, ביניהן מערכות ההצדקה לדת ולמוסר. בשל כך, "מות האלוהים" סימן בעיני רבים את החשש מאובדן ערכים כולל, מניהיליזם. כמענה לחשש זה, הרב צייטלין קרא ופעל להקמת תנועת תחייה דתית – קריאה שהייתה מלווה בתחושת דחיפות תמידית לנוכח מה שהוא ראה כמרחץ דמים, שהאנושות עומדת על סיפו.

במסה משנת תרע"ג (1913), שנכתבת כמענה לספרו של ווילאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה", הרב צייטלין קובע כי "עולם ללא אלוהים הרי הוא מפלצת", ולאחר מכן הוא מתאר בפרוטרוט ובצבעים מזעזעים את הניכור, העריצות, האלימות והסבל שיהיו מנת חלקו של עולם זה. אך אין הוא בא להשמיע נבואות קודרות, אלא לשרטט את מה שהוא רואה כתרומתה האפשרית של הדת לתחום המוסר וכמשקל נגד לפרעותיה ההכרחיות של המודרנה. אבהיר כי הרב צייטלין לא קרא ל"חזרה בתשובה" לחיק דת ממוסדת הקיימת זה מכבר, וראה את תנועת התחייה הדתית שלו ככזו המקפלת בתוכה גם רוויזיה של מושגי הדת ואופיה.

אמנה כאן שלושה תנאים הכרחיים מבחינתו של הרב צייטלין לתיאור הדת ולשימוש "נכון" בדת בזיקה למוסר. תנאים אלו ותחומים אלו שזורים זה בזה, ומופיעים במינונים שונים לאורך כל שנות כתיבתו.

להמשיך לקרוא

"הטוב והרע" בהוצאה חדשה

ביום חמישי הקרוב, כה תשרי 27/10, בשעה 21:00, תיערך ב"הולצר ספרים" השקה להוצאה המחודשת של "הטוב והרע", מאת הרב צייטלין. ספר על גווניה השונים של בעיית הרע בהיסטוריה האנושית, החל מעמי המזרח הקדומים, חכמי יוון וקהלת, וכלה בשופנהאואר ובניטשה, באר"י ובר' נחמן  – כדרכו בקודש; שכן "כל מה שעולמו הפנימי של האדם גדול ועשיר יותר, כן הוא רואה יותר ניגוד גדול בין עולמו הפנימי ובין העולם החיצוני, והוא מתמרמר יותר ויותר עד שהוא בא לידי פסימיזם" (שם, עמ' 144).

ההזמנה הרשמית כאן.

 

"'הטוב והרע' היה לנו בנערותנו כמעט הספר הראשון שעל פיו למדנו להכיר את הפרובלמות הכי חשובות בפילוסופיה" ~  יעקב פיכמן

 

הזמנה לתורת הכרה מבית מדרשו של הראי"ה קוק

פורסם ב"אסיף", ביטאון איגוד ישיבות ההסדר, כרך ג, תשע"ו

המאמר דן בשתי שאלות חשובות שעדיין מונחות לפתחם של העוסקים במשנת הראי"ה קוק: האחת – כיצד יצר הראי"ה את הגותו? השנייה – כיצד רצה הראי"ה שייצאו בעקבותיו? מתוך שאלות אלו צפה ועולה תורת הכרה חדשה שהראי"ה קרא לאמץ.

 

הראי"ה מרבה לדבר על הכרה מסוימת של המציאות – "הכרה ברורה", "הכרה עליונה", "הכרה עמוקה", וכיוצא באלו – בה נדרש האדם לאחוז. דיבורים אלו נותרים עמומים, בבחינת "מטי ולא מטי": לרוב הרב אינו מפרט מהי הכרה זו או כיצד אמורים להתוודע אליה.

ניכר מדברי הרב שההכרה המדוברת היא תלוית-רצון, ומושג ה"רצון" שבו משתמש הרב מורה על אימוץ דרך חשיבה חדשה, בחלקה בת-תקופתו.  ב"רצון" זה לא התכוון הרב רק ליכולת שניתנה לאדם לבחור באופן חופשי בין אפשרויות ("מעוניין", "מעדיף"), להרהר או לשקול בדעתו ("כדאי") – אלא לתנועה, לדחף, לפרץ מממוקד של אנרגיה, המצוי במרכז כוחות נפשו של האדם ("משתוקק", "מתאווה", "תאב"). עובדה זו ניכרת לעין כאשר מתבוננים בשורשים השונים בהם עושה הרב שימוש בהקשר המושג רצון, הלקוחים לרוב מעולם התנועה של המים: "שטף", "פרץ", "אשד", "לחץ", ועוד רבים.  השורש "דחף" כשלעצמו משמש מילה מנחה כמעט בכל סוגיית-מפתח במשנת הרב: התשובה העליונה באה מ"דחיפה פנימית"; השאיפה לקרבת אלוהים היא "דחיפה"; השתלמות העולם והתעלותו הן "דחיפה תמידית"; הכפירה נולדת מ"דחיפה גדולה"; תחושת הוודאות היא "דחיפה חזקה"; ואף שיבת ציון נולדת מ"דחיפה סמויה".

בסופו של המאמר, מספר סעיפים פרטיים ופרקטיים בעבודת האלוהים של הרב, ההולכים, סובבים ושבים אל תורת הרצון וההכרה, הכוללים גם המלצות להתנהלות יומיומית.

משב רוח עדין

ספר פירושים לתפילות ראש השנה מקפל בתוכו חשבון נפש נוקב על השפה הדתית השגורה ומזמין את הקורא לבחון מחדש את מילות התפילה וגם את דתיותו

לסיומה של השנה מגיעים בדרך כלל באפיסת כוחות. כביכול, מכל הדלק של השנה החולפת נוצל עד תום, וצריך להתמלא מחדש. אין אפשרות לצבור את החיים המוכתבים משנה לשנה; לפיכך יום הדין – הוא וכוחותיו באים כאחד. הטיסה לאוּמן יכולה לשמש כאן כפרדיגמה: אתה גמור, השנה גמורה, ודרוש מקום אחר, היולי, עם חשמל באוויר. במצב כזה, קשה לחשוב על הכנה. נגיע – נדבר.

ספרו של הרב חיים וידל, "רוח חן", מזמין אותי מזה כחמש עשרה שנה להכנה מסוג אחר, וכעת הוא מופיע בהוצאה שנייה ומחודשת. אין מדובר בספר מאמרים או דרשות העוסקים במהותו של היום, נושאים ונותנים במקורות או באופן העמידה לפני ה'. מדובר ביצירה שעומדת על גבול השירה והפרשנות, ומנסה לדובב מחדש את התפילה בגוף ראשון יחיד: מבט מבפנים על כוונות המוח והלב, בזמן שהגוף עומד נכוחה והפה מדבר.

על פי ההקדמה (עמ' ז-ח), לספר שלושה חלקים מובחנים בצורתם ובאופיים, בשל דרך צמיחתם: הראשון, רוב הפירוש לתפילת שבע ותפלת מוסף, שצמח בעיקר מתוך עבודת התפילה, הועלה על הכתב במוצאי ראש השנה, ועוּבּד רק לאחר מכן. השני, הפירוש לפסוקי "מלכויות זיכרונות ושופרות", שנכתב בעיקר מתוך עיון במפרשי המקרא, ומהווה ניסיון לשזירת הפירושים למהלך אחד. השלישי, הפירוש לברכות "עבודה", "הודאה" ו"שלום", שנכתב ברובו בשלבים האחרונים של העריכה, ולכן הוא רציף ושיטתי יותר מן האחרים.

אקדים ואומר: מעבר לתענוג שהקריאה מייצרת, מקופל בספר גם חשבון נפש נוקב על השפה הדתית השגורה – ומכאן ההכנה המיוחדת שהוא מסוגל לייצר לתפילות ראש השנה. מול הרצון להרפות ולעוף, עומד הרב וידל ומציב תמרור עצור דקדקני: אם אנחנו עומדים לחזור על אותן מילים שוב ושוב, וטעות קטנה בהן עלולה לעכב, בואו לא נרפרף מעליהן אלא ניתן להן להוביל.

להמשיך לקרוא

על השגחה, שכול ומשמעות

פורסם בספר זיכרון לאביתר אביבי ז"ל.

דיון אודות יחסם של תנאים ואמוראים לנבכי ההשגחה, מופעיה ומגבלותיה. הדיון פותח במחלוקת האמוראים בשאלה האם "יש מזל לישראל", ובניסיון לעמוד על משמעותו המדויקת של אותו "מזל" כפי שבאה לידי ביטוי בדברי הראשונים. כך גם נידונה בו דעת רבא, שעורך ניסוי מעין-מדעי בכדי לקבוע ש"בני, חיי ומזוני – לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא".

להמשיך לקרוא