האם יכולה לצמוח אתיקה מרגשות דתיים?

תקציר מתוך "כנס איתם תשע"ז", פורום קהלת, ירושלים

 

הכותרת שהצגתי – "האם יכולה לצמוח אתיקה מרגשות דתיים" – מטעה במקצת, שכן איני בא לדון כעת בקטגוריות אלו מצד עצמן, אלא רק בפלח מן ההיסטוריה האינטלקטואלית שלהן. בנוסף, יהיה קשה במסגרת הזמן המוקצב להידרש בהרחבה להגדרת "אתיקה" ו"רגשות דתיים". אי לכך, אתמקד בהצגת הנושא כולו בקווים כלליים מאוד.

מושא המחקר שלי, הרב הלל צייטלין, נולד בשנת תרל"א (1871) בעיירה קורמה שבבלארוס. בגיל צעיר, כתוצאה מפטירת אביו, נאלץ לעזוב את ביתו ולנדוד בעיירות שבתחום המושב על מנת להתפרנס. שם התוודע לקיום היהודי הדחוק והרעוע במזרח אירופה, אך גם לספרות ההשכלה היהודית, וכתוצאה ממנה לפילוסופיה, לספרות ולמדעים כלליים. בתקופה זו, כך הוא מתאר, אמונתו הפכה מסופקת, והתגלו בה סדקים. בשנות העשרים לחייו נשא אישה והתיישב בעיירה הומל, שם פגש צעירים יהודיים נוספים שנתלשו מן העיירה, ביניהם מי שיהיו לימים סופרים עבריים ידועים – יוסף חיים ברנר, אורי ניסן גנסין, שלום סנדר באום ועוד. בניגוד אליהם, באמצע שנות השלושים לחייו מתחולל בו מפנה נוסף, והוא שב ומתמקם בחיי הדת והמסורת היהודיים.

אני מדלג לסופו – בערב ראש השנה שנת תש"ג (1942), נרצח הרב צייטלין בגטו וורשא, בו נספתה כמעט כליל גם משפחתו. הוא הותיר אחריו יבול ספרותי כמעט בלתי נתפס בהיקפו – למעלה משלושת אלפים וחמש מאות מאמרים, המפוזרים על פני כחמישים במות שונות.

מהיבול הספרותי הרב הזה אתמקד בתמה אחת השוזרת אותו. הרב צייטלין מציף את אחת השאלות החמורות של הגות המאה הי"ט: שאלת קיומו של המוסר לאחר "מות האלוהים". את ניסוחה הספציפי של השאלה נטל מניטשה ומדוסטוייבסקי – את שניהם, אגב, קרא בשפת המקור – ואת הפיתרון לה מקבוצה של "מבקשי אלוהים" פרובוסלאבים, תוך שהוא סולל בתוכם נתיב יהודי משלו. "מות האלוהים" או "רצח האלוהים" היה הביטוי הציורי בו השתמש ניטשה בכדי לתאר את אובדן העוגן המטפיזי המוחלט של מערכות החשיבה בעידן המודרני, ביניהן מערכות ההצדקה לדת ולמוסר. בשל כך, "מות האלוהים" סימן בעיני רבים את החשש מאובדן ערכים כולל, מניהיליזם. כמענה לחשש זה, הרב צייטלין קרא ופעל להקמת תנועת תחייה דתית – קריאה שהייתה מלווה בתחושת דחיפות תמידית לנוכח מה שהוא ראה כמרחץ דמים, שהאנושות עומדת על סיפו.

במסה משנת תרע"ג (1913), שנכתבת כמענה לספרו של ווילאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה", הרב צייטלין קובע כי "עולם ללא אלוהים הרי הוא מפלצת", ולאחר מכן הוא מתאר בפרוטרוט ובצבעים מזעזעים את הניכור, העריצות, האלימות והסבל שיהיו מנת חלקו של עולם זה. אך אין הוא בא להשמיע נבואות קודרות, אלא לשרטט את מה שהוא רואה כתרומתה האפשרית של הדת לתחום המוסר וכמשקל נגד לפרעותיה ההכרחיות של המודרנה. אבהיר כי הרב צייטלין לא קרא ל"חזרה בתשובה" לחיק דת ממוסדת הקיימת זה מכבר, וראה את תנועת התחייה הדתית שלו ככזו המקפלת בתוכה גם רוויזיה של מושגי הדת ואופיה.

אמנה כאן שלושה תנאים הכרחיים מבחינתו של הרב צייטלין לתיאור הדת ולשימוש "נכון" בדת בזיקה למוסר. תנאים אלו ותחומים אלו שזורים זה בזה, ומופיעים במינונים שונים לאורך כל שנות כתיבתו.

להמשיך לקרוא

"הטוב והרע" בהוצאה חדשה

ביום חמישי הקרוב, כה תשרי 27/10, בשעה 21:00, תיערך ב"הולצר ספרים" השקה להוצאה המחודשת של "הטוב והרע", מאת הרב צייטלין. ספר על גווניה השונים של בעיית הרע בהיסטוריה האנושית, החל מעמי המזרח הקדומים, חכמי יוון וקהלת, וכלה בשופנהאואר ובניטשה, באר"י ובר' נחמן  – כדרכו בקודש; שכן "כל מה שעולמו הפנימי של האדם גדול ועשיר יותר, כן הוא רואה יותר ניגוד גדול בין עולמו הפנימי ובין העולם החיצוני, והוא מתמרמר יותר ויותר עד שהוא בא לידי פסימיזם" (שם, עמ' 144).

ההזמנה הרשמית כאן.

 

"'הטוב והרע' היה לנו בנערותנו כמעט הספר הראשון שעל פיו למדנו להכיר את הפרובלמות הכי חשובות בפילוסופיה" ~  יעקב פיכמן

 

הזמנה לתורת הכרה מבית מדרשו של הראי"ה קוק

פורסם ב"אסיף", ביטאון איגוד ישיבות ההסדר, כרך ג, תשע"ו

המאמר דן בשתי שאלות חשובות שעדיין מונחות לפתחם של העוסקים במשנת הראי"ה קוק: האחת – כיצד יצר הראי"ה את הגותו? השנייה – כיצד רצה הראי"ה שייצאו בעקבותיו? מתוך שאלות אלו צפה ועולה תורת הכרה חדשה שהראי"ה קרא לאמץ.

 

הראי"ה מרבה לדבר על הכרה מסוימת של המציאות – "הכרה ברורה", "הכרה עליונה", "הכרה עמוקה", וכיוצא באלו – בה נדרש האדם לאחוז. דיבורים אלו נותרים עמומים, בבחינת "מטי ולא מטי": לרוב הרב אינו מפרט מהי הכרה זו או כיצד אמורים להתוודע אליה.

ניכר מדברי הרב שההכרה המדוברת היא תלוית-רצון, ומושג ה"רצון" שבו משתמש הרב מורה על אימוץ דרך חשיבה חדשה, בחלקה בת-תקופתו.  ב"רצון" זה לא התכוון הרב רק ליכולת שניתנה לאדם לבחור באופן חופשי בין אפשרויות ("מעוניין", "מעדיף"), להרהר או לשקול בדעתו ("כדאי") – אלא לתנועה, לדחף, לפרץ מממוקד של אנרגיה, המצוי במרכז כוחות נפשו של האדם ("משתוקק", "מתאווה", "תאב"). עובדה זו ניכרת לעין כאשר מתבוננים בשורשים השונים בהם עושה הרב שימוש בהקשר המושג רצון, הלקוחים לרוב מעולם התנועה של המים: "שטף", "פרץ", "אשד", "לחץ", ועוד רבים.  השורש "דחף" כשלעצמו משמש מילה מנחה כמעט בכל סוגיית-מפתח במשנת הרב: התשובה העליונה באה מ"דחיפה פנימית"; השאיפה לקרבת אלוהים היא "דחיפה"; השתלמות העולם והתעלותו הן "דחיפה תמידית"; הכפירה נולדת מ"דחיפה גדולה"; תחושת הוודאות היא "דחיפה חזקה"; ואף שיבת ציון נולדת מ"דחיפה סמויה".

בסופו של המאמר, מספר סעיפים פרטיים ופרקטיים בעבודת האלוהים של הרב, ההולכים, סובבים ושבים אל תורת הרצון וההכרה, הכוללים גם המלצות להתנהלות יומיומית.

משב רוח עדין

ספר פירושים לתפילות ראש השנה מקפל בתוכו חשבון נפש נוקב על השפה הדתית השגורה ומזמין את הקורא לבחון מחדש את מילות התפילה וגם את דתיותו

לסיומה של השנה מגיעים בדרך כלל באפיסת כוחות. כביכול, מכל הדלק של השנה החולפת נוצל עד תום, וצריך להתמלא מחדש. אין אפשרות לצבור את החיים המוכתבים משנה לשנה; לפיכך יום הדין – הוא וכוחותיו באים כאחד. הטיסה לאוּמן יכולה לשמש כאן כפרדיגמה: אתה גמור, השנה גמורה, ודרוש מקום אחר, היולי, עם חשמל באוויר. במצב כזה, קשה לחשוב על הכנה. נגיע – נדבר.

ספרו של הרב חיים וידל, "רוח חן", מזמין אותי מזה כחמש עשרה שנה להכנה מסוג אחר, וכעת הוא מופיע בהוצאה שנייה ומחודשת. אין מדובר בספר מאמרים או דרשות העוסקים במהותו של היום, נושאים ונותנים במקורות או באופן העמידה לפני ה'. מדובר ביצירה שעומדת על גבול השירה והפרשנות, ומנסה לדובב מחדש את התפילה בגוף ראשון יחיד: מבט מבפנים על כוונות המוח והלב, בזמן שהגוף עומד נכוחה והפה מדבר.

על פי ההקדמה (עמ' ז-ח), לספר שלושה חלקים מובחנים בצורתם ובאופיים, בשל דרך צמיחתם: הראשון, רוב הפירוש לתפילת שבע ותפלת מוסף, שצמח בעיקר מתוך עבודת התפילה, הועלה על הכתב במוצאי ראש השנה, ועוּבּד רק לאחר מכן. השני, הפירוש לפסוקי "מלכויות זיכרונות ושופרות", שנכתב בעיקר מתוך עיון במפרשי המקרא, ומהווה ניסיון לשזירת הפירושים למהלך אחד. השלישי, הפירוש לברכות "עבודה", "הודאה" ו"שלום", שנכתב ברובו בשלבים האחרונים של העריכה, ולכן הוא רציף ושיטתי יותר מן האחרים.

אקדים ואומר: מעבר לתענוג שהקריאה מייצרת, מקופל בספר גם חשבון נפש נוקב על השפה הדתית השגורה – ומכאן ההכנה המיוחדת שהוא מסוגל לייצר לתפילות ראש השנה. מול הרצון להרפות ולעוף, עומד הרב וידל ומציב תמרור עצור דקדקני: אם אנחנו עומדים לחזור על אותן מילים שוב ושוב, וטעות קטנה בהן עלולה לעכב, בואו לא נרפרף מעליהן אלא ניתן להן להוביל.

להמשיך לקרוא

על השגחה, שכול ומשמעות

פורסם בספר זיכרון לאביתר אביבי ז"ל.

דיון אודות יחסם של תנאים ואמוראים לנבכי ההשגחה, מופעיה ומגבלותיה. הדיון פותח במחלוקת האמוראים בשאלה האם "יש מזל לישראל", ובניסיון לעמוד על משמעותו המדויקת של אותו "מזל" כפי שבאה לידי ביטוי בדברי הראשונים. כך גם נידונה בו דעת רבא, שעורך ניסוי מעין-מדעי בכדי לקבוע ש"בני, חיי ומזוני – לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא".

להמשיך לקרוא

מושג הקדושה במשנת הרמח"ל

פורסם ב"אסיף", ביטאון איגוד ישיבות ההסדר, כרך ב, תשע"ה

המאמר דן בארבעה מובנים שונים של המושג "קדושה" בכתבי הרמח"ל. חלקֵי מאמר זה מקבילים לחלוקה מסוימת בין קבוצות שונות של חיבורי רמח"ל. ראש וראשון לדון בחלוקה זו ובהשלכותיה היה הרב יוסף אביב"י, אם כי במאמר זה איני בא לדון בחלוקה גופה ובסיבותיה, אלא בשוני מסוים בהגדרת המושגים "קודש" ו"קדושה" בחיבורים השונים, ובעבודת ה' הנגזרת מהם.

לקראת סופו של המאמר – דיון קצר במשמעותה של הקדושה במשנתו של "הנזיר", הרב דוד כהן, ובהבדלים הדקים שהוא מוצא בין משנת הרמח"ל למשנת רבו, הראי"ה.

להמשיך לקרוא

סוד השנים עשר

חלקו הראשון של מאמר זה, בשינויים אחדים, פורסם בספר "מרחבים" כרך ז, בשנת תשס"ז

א.

"סוד השנים עשר" לרבי אברהם אבן עזרא זכה כבר לשבר קולמוסים ולכרות יערות בדרך לפתרונו הראוי. ברוך שפינוזה ב"מאמר תיאולוגי מדיני" הסתמך עליו בכדי לקבוע שהתורה נכתבה לא בדורו של משה, אלא מאוחר יותר. הדים מהפולמוס סביב קביעה זו של שפינוזה ניתן למצוא בין היתר בפירושו של הרב יהודה ליב קרינסקי (מחבר פירוש "יהל אור" לאבן עזרא, שחי בסוף המאה הי"ט) שיצא לחלוק על שפינוזה וציטט משד"ל וממחברים נוספים מתקופת ההשכלה את נימוקיהם כנגד פירוש זה. ראוי לציון גם ספרו של המשכיל המזרח-אירופאי יהושע השל רוזנקרנץ מפינסק "אורות מאופל" (תר"ס; 1900) שהוקדש כולו לפירושו של רבי אברהם, ומכיל לא מעט "פנינים" כאלו (את "דברי ההשקפה" שהוסיף רוזנקרנץ לפירושו, העוסקים בחלוקה בין "תורת משה" ו"תורת האבות", או בעצם בין "תורת הרבנים" בני-זמנו לבין "הדת הטבעית" שהוא מעוניין לכונן, ניתן לקרוא כאן).

הסוד מופיע בפירושו של רבי אברהם לספר דברים (א, ב):

"ואם תבין סוד השנים עשר גם 'ויכתוב משה', 'והכנעני אז בארץ', 'בהר ה' יראה', גם 'והנה ערשו ערש ברזל' – תכיר האמת"

נמצאנו למדים שלפסוקים שונים מכנה משותף, אך לא הרחיב רבי אברהם את הדיבור – לא עליו ולא על משמעותו. בפירושו לפרשת "לך-לך" מצאנו רמז נוסף (בראשית יב, ו):

"והכנעני אז בארץ – יתכן שארץ כנען תפשה כנען מיד אחר, ואם איננו כן יש לו סוד והמשכיל ידום"

כאן כבר מתבאר הקושי שבפסוק: הלא התורה נכתבה בימי משה, ואם כן מה פירוש המילים 'והכנעני אז בארץ' – הרי גם בימיו של משה הכנעני היה בארץ. רבי אברהם פותח בהשערה על דרך הפשט, שלפני הכנעני ישב בכנען עם אחר, ולכן הדגיש משה שכבר בתקופת האבות היו היו אלה הכנענים – ולא עם אחר – שישבו בארץ.

אך ישנה דרך נוספת לפרש את הפסוק, אשר מעלה תמיהה גדולה. ייתכן והפסוק אכן נכתב בתקופה מאוחרת, בשעה בה הכנענים כבר אינם בארץ, ולכן הוא מזכיר אותם בלשון עבר.

להמשיך לקרוא