"מי יראני את האורות בתוך חשכת מצרים"

פורסם ב"אסיף", ביטאון איגוד ישיבות ההסדר, כרך ד, תשע"ז

שני מאמרי זיכרון והערכה על הראי"ה קוק שכתב הרב הלל צייטלין, המצטרפים לשני מאמריו הקודמים – "בין שני הרים גדולים" ו"הקו היסודי בקבלה של הרב קוק".

 

המאמר הראשון – "מה היה הרב קוק אומר כעת" – הופיע בשנת תרצ"ז (1937), שנתיים לאחר פטירתו של הראי"ה קוק, ומכיל פולמוס ער ונוקב עם תלמידי הראי"ה קוק חברי "המזרחי" שהתנגדו לתכנית החלוקה. המאמר השני – "מספר מילים אודות ה'חסיד שבכהונה' הגדול" – הופיע בשנה שלאחר מכן, ולצד דברי השבח נועד גם לקדם את הפצת ספרי הראי"ה קוק ברחבי פולין.

על הזיקות המיוחדות שנמתחו בין הראי"ה קוק והרב צייטלין טרם נכתבה המילה האחרונה. בעצם ימי השואה, בשנת תש"ד (1944), עוד בטרם היוודע באופן סופי דבר גורלו של הרב צייטלין, פרסם הרצי"ה קוק ב"ספר צייטלין" את רשימת ההערכה "זכר למקדש הלל". פרופ' יונתן מאיר כתב לפני למעלה מעשור מחקר מקיף בנושא ב"דרך הרוח: ספר היובל לפרופ' אליעזר שביד", בשם "תשוקתן של נשמות אל השכינה". אך מספר רב של מכתבים, מאמרים ותעודות שונות עדיין ממתין לראות אור.

לאחר שפרסם הרב צייטלין את הספרון "דבר לעמים", בשנת תרפ"ח (1928), כתב לו הראי"ה:

"ידידי הסופר המרומם, טהור הרעיון עמוק הרגש וגדול הדעה, מוה"ר הלל צייטלין שליט"א, שלום רב,

רב מכדי שיוכל מכתבי הקצר שיש בכחי לכתוב כעת הוא רגש התודה שהנני חש בלבבי לכבודו על הענג אשר השביעני בספרו המצוין 'דבר לעמים' בכללותו ובפרטיו. אמת הדבר שלא נכרתה עדיין האוזן אשר לעמים עד לכדי שמיעה של תוכחת חיים. אבל אין האמת מפסידה את זכותה גם אם מעטים הם מקבליה.

תחזקנה מחשבותינו הטהורות, תשלחנה פארותיהן לברכה לישראל ולעמים. בציפיה שאור ישראל מהרה יאיר את כל המאפלים, ובישעו ניוושע בקרוב, הנני חותם את ברכתי הנאמנה לכבודו וליצירותיו הטהורות, מהר הקודש מירושלים"

במכתביו מאותן שנים, מתייחס הרב צייטלין כמה וכמה פעמים אל "החבורה הקדושה" הנרקמת סביב הראי"ה קוק בארץ ישראל, ומפציר בהם לשלוח אליו מפרי עטם. "אבקש מכולם, מכולם, שישלחו דברים בעד המאסף האמור למעלה […] והמובחר – מהני מילי מעליותא, מילין דטמירין, שהנשמה בעקבתא דמשיחא צמאה להם כל כך […] ולכל לראש – מאת הארי שבחבורה אדמו"ר רא"י קוק הי"ו".

במכתב אחר לראי"ה, משנת תרפ"ז, הוא חותם – "הנני משתחווה מרחוק ודורש שלומו ושלום תורתו", ובמילים הבאות הוא פותח את אחד המאמרים המתורגמים כאן לראשונה:

"יש אצל היהודים רבנים גאונים; יש אצל היהודים משוררים גדולים, כמו גם פילוסופים גדולים; וכן דרך-קבע מקובלים גדולים, צדיקים וחסידים. ועדיין, עומדים אנו נפעמים נוכח דמותו הרוחנית של אותו יהודי שחי בדורנו אנו, שהיה גם גאון עצום בנגלה, גם מקובל גדול, גם חסיד גדול, ובו בזמן גם פילוסוף גדול ומשורר גדול.

רבי אברהם יצחק הכהן זצ"ל קוק היה אותו יהודי פלאי, בהיותו "שלמותא דכולא", "כרכא דכולא ביה", "איש אשכולות", שליהודים לא היה כמותו מאז המהר"ל מפראג"

 

הזמנה לתורת הכרה מבית מדרשו של הראי"ה קוק

פורסם ב"אסיף", ביטאון איגוד ישיבות ההסדר, כרך ג, תשע"ו

המאמר דן בשתי שאלות חשובות שעדיין מונחות לפתחם של העוסקים במשנת הראי"ה קוק: האחת – כיצד יצר הראי"ה את הגותו? השנייה – כיצד רצה הראי"ה שייצאו בעקבותיו? מתוך שאלות אלו צפה ועולה תורת הכרה חדשה שהראי"ה קרא לאמץ.

 

הראי"ה מרבה לדבר על הכרה מסוימת של המציאות – "הכרה ברורה", "הכרה עליונה", "הכרה עמוקה", וכיוצא באלו – בה נדרש האדם לאחוז. דיבורים אלו נותרים עמומים, בבחינת "מטי ולא מטי": לרוב הרב אינו מפרט מהי הכרה זו או כיצד אמורים להתוודע אליה.

ניכר מדברי הרב שההכרה המדוברת היא תלוית-רצון, ומושג ה"רצון" שבו משתמש הרב מורה על אימוץ דרך חשיבה חדשה, בחלקה בת-תקופתו.  ב"רצון" זה לא התכוון הרב רק ליכולת שניתנה לאדם לבחור באופן חופשי בין אפשרויות ("מעוניין", "מעדיף"), להרהר או לשקול בדעתו ("כדאי") – אלא לתנועה, לדחף, לפרץ מממוקד של אנרגיה, המצוי במרכז כוחות נפשו של האדם ("משתוקק", "מתאווה", "תאב"). עובדה זו ניכרת לעין כאשר מתבוננים בשורשים השונים בהם עושה הרב שימוש בהקשר המושג רצון, הלקוחים לרוב מעולם התנועה של המים: "שטף", "פרץ", "אשד", "לחץ", ועוד רבים.  השורש "דחף" כשלעצמו משמש מילה מנחה כמעט בכל סוגיית-מפתח במשנת הרב: התשובה העליונה באה מ"דחיפה פנימית"; השאיפה לקרבת אלוהים היא "דחיפה"; השתלמות העולם והתעלותו הן "דחיפה תמידית"; הכפירה נולדת מ"דחיפה גדולה"; תחושת הוודאות היא "דחיפה חזקה"; ואף שיבת ציון נולדת מ"דחיפה סמויה".

בסופו של המאמר, מספר סעיפים פרטיים ופרקטיים בעבודת האלוהים של הרב, ההולכים, סובבים ושבים אל תורת הרצון וההכרה, הכוללים גם המלצות להתנהלות יומיומית.

הדימוי במשנת הרב קוק

שתי עבודות ייחודיות אך אלמוניות-יחסית עוסקות בניתוח משנת הרב קוק על פי הדימויים בהם היא משתמשת. האחד, הרע וצידוקו במשנת הרב קוק, שכתב פרופ' יהודה גלמן בשנת תשמ"ז (1987), ובו הוא מציג שני מודלים של התמודדות עם בעיית הרע, באמצעות שני דימויים מרכזיים: תפיסה דואליסיטית, לפיה קיים רע בעולם (הרס, קלקול, סבל) אך הוא נדרש כדי להוביל לטוב גדול יותר; ותפיסה מוניסטית, לפיה לא קיים כלל רע, אלא לכל אירוע בהיסטוריה יש ערך עצמי, והוא אינו רק שלב בדרך לאירוע אחר:

"שתי התפיסות הללו – התפיסה הדואליסטית לגבי טוב ורע והתפיסה המוניסטית – משמשות בערבוביה בכתבי הראי"ה […] סימן לכך שמדובר בשתי תפיסות שונות הוא זה, שהרב משתמש בשתי קבוצות שונות של ביטויים לגבי כל אחת מהתפיסות. קבוצה אחת של ביטויים הלקוחים מתחומי המוסיקה והשירה, כגון: 'מוסיקה', 'זמרה', 'הרמוניה', 'אקורדים' ו'שירה'. קבוצה שנייה לקוחה מתחום האדריכלות, כגון: 'בניה', 'קומה', 'תיקון', וכנגדם: 'שבירה', 'הרס'"

וכאן גם באה ההבחנה בדבר משמעותו של הדימוי:

"איננו דנים את ערכה של יצירה מוסיקלית או שירה על שם סופה. אין זה מצב הסיום המעניק רטרואקטיבית את הערך האסתטי ליצירות אלו: ערכה של יצירה מוסיקלית טמון בה עצמה תוך כדי ביצועה. אין זה נכון לומר שתכלית השירה היא בסופה, אלא התכלית היא השירה כולה עצמה.

מה שאין כן באדריכלות. שם התכלית היא בשלב הסיום – בנין או גשר העומד לשימוש – ולא בביצוע עצמו. ביצוע הבניה מקבל את ערכו על שם סופו דווקא. שלבי הבניה הם אמצעיים לשלב סיום המצדיקם למפרע. לכן, בתחום הזה קיים מושג ההרס והשבירה, הנוגדים את התכלית ומבטלים את ערך שלבי ההכנה. מושגים מקבילים אינם קיימים בתחום המוסיקה והשירה"

עבודה נוספת שנכתבה על פי מתודה זו היא של יונינה דיסון, ארבעה מוטיבים ב'אורות הקודש' כבסיס לעריכה חדשה, בשנת תש"ן (1990), שמציגה פרויקט שאפתני יותר, לפיו ניתן לחלק את הפסקאות השונות ב'אורות הקודש' בהתאם לדימוי משותף. לדבריה, לרב היו דימויים – כמראה נבואה – בזמן כתיבת הפסקאות, וכל פיסקה ופיסקה מרוכזת סביב דימוי אחד:

"קיימת צורה יסודית החוזרת ועולה בפסקאות רבות באורות הקודש. לצורה יסודית זו, נוכל לקרוא 'צורה מושלמת' של פסקה. צורה זו בנויה מפתיחה, תוכן פנימי וסיום. הפתיחה של פסקה כזאת, נבנית ממשפט מסוים, או רצף של משפטים פותחים, אשר בהם הביטוי מעט נוקשה […] [אך] מהווה מעין גרעין יסוד, או מצב התחלתי, שממנו מתפתחת הפסקה […] לאחר הפתיחה או בהמשכה, מתחיל הביטוי להיות פיוטי מאוד, והוא ממשיך וזורם כך לאורך הפסקה כולה, עד שהוא מגיע לסיום המתבטא בפסוק או בסדרה של פסוקים […]

התוך הפנימי, הפיוטי, מהווה את עיקרה של הפיסקה, ואת ה'בשר' או ה'לשד הפנימי' שלה. מבנהו הפנימי של ה'תוך' התיאורי הזה, מושתת סביב דימוי מסוים […]"

בהתאם לכך, היא מבחינה בין ארבעה דימויים שונים: שבירה ותיקון (התהפכות); עלייה מתמדת ממצב נמוך למצב גבוה (קו עולה); אור הגנוז או העלם וגילוי (מעגל ומרכז); שני הפכים המתקיימים זה בצד זה (כפות מאזניים).

להמשיך לקרוא

החילונות ודעת ה'

מאמרו של הרב אורי שרקי, "החילונות ודעת ה'", שהתפרסם בספרו "קדושה וטבע", נוגע ביחסה העקרוני של האמונה היהודית אל תופעת החילון – גם אם מפאת קיצורו אינו מציע פתרונות מפורטים.

מיתוס מכונן מבית מדרשה של "מרכז הרב" מתאר כיצד שני אברכים חשובים בישיבה נסעו אי-אז להשתתף בסימפוזיון בבית הספר האזורי "עין חרוד – תל יוסף" בנושא "מה עושה הנוער בזמנו החופשי?". אחרי כשעה וחצי קמה בחורה בשם ענת ושאלה: "תראו, אם אתם כאלה טובים, מה אתם יכולים ללמוד מאיתנו?", ואחד האברכים השיב, בנימה קצת שחצנית – "מה את יכולה להציע לנו, למשל?". הנוכחים היסו את ענת, השתיקו אותה, והדיון נמשך.

סיומו של הסיפור גם הוא ידוע. כאשר שבו האברכים לישיבה וסיפרו לרבם על השתלשלות העניינים, הם קיבלו בתגובה תוכחה רועמת: "נסעתם עד עין חרוד ואין לכם מה ללמוד? באמת שאינך יכול ללמוד שום דבר מה'ענת' הזאת בעמק יזרעאל?".

אכן, סיפור שכבר נגרס עד כדי צרידות. מה גם שבחלוף השנים הגבול בין "אנחנו" ו"הם" או  בין הפנימי והחיצוני למגזר, כבר לא מסומן בחדות (וספק גם אם פעם היה).

להמשיך לקרוא

משב רוח עדין

ספר פירושים לתפילות ראש השנה מקפל בתוכו חשבון נפש נוקב על השפה הדתית השגורה ומזמין את הקורא לבחון מחדש את מילות התפילה וגם את דתיותו

לסיומה של השנה מגיעים בדרך כלל באפיסת כוחות. כביכול, מכל הדלק של השנה החולפת נוצל עד תום, וצריך להתמלא מחדש. אין אפשרות לצבור את החיים המוכתבים משנה לשנה; לפיכך יום הדין – הוא וכוחותיו באים כאחד. הטיסה לאוּמן יכולה לשמש כאן כפרדיגמה: אתה גמור, השנה גמורה, ודרוש מקום אחר, היולי, עם חשמל באוויר. במצב כזה, קשה לחשוב על הכנה. נגיע – נדבר.

ספרו של הרב חיים וידל, "רוח חן", מזמין אותי מזה כחמש עשרה שנה להכנה מסוג אחר, וכעת הוא מופיע בהוצאה שנייה ומחודשת. אין מדובר בספר מאמרים או דרשות העוסקים במהותו של היום, נושאים ונותנים במקורות או באופן העמידה לפני ה'. מדובר ביצירה שעומדת על גבול השירה והפרשנות, ומנסה לדובב מחדש את התפילה בגוף ראשון יחיד: מבט מבפנים על כוונות המוח והלב, בזמן שהגוף עומד נכוחה והפה מדבר.

על פי ההקדמה (עמ' ז-ח), לספר שלושה חלקים מובחנים בצורתם ובאופיים, בשל דרך צמיחתם: הראשון, רוב הפירוש לתפילת שבע ותפלת מוסף, שצמח בעיקר מתוך עבודת התפילה, הועלה על הכתב במוצאי ראש השנה, ועוּבּד רק לאחר מכן. השני, הפירוש לפסוקי "מלכויות זיכרונות ושופרות", שנכתב בעיקר מתוך עיון במפרשי המקרא, ומהווה ניסיון לשזירת הפירושים למהלך אחד. השלישי, הפירוש לברכות "עבודה", "הודאה" ו"שלום", שנכתב ברובו בשלבים האחרונים של העריכה, ולכן הוא רציף ושיטתי יותר מן האחרים.

אקדים ואומר: מעבר לתענוג שהקריאה מייצרת, מקופל בספר גם חשבון נפש נוקב על השפה הדתית השגורה – ומכאן ההכנה המיוחדת שהוא מסוגל לייצר לתפילות ראש השנה. מול הרצון להרפות ולעוף, עומד הרב וידל ומציב תמרור עצור דקדקני: אם אנחנו עומדים לחזור על אותן מילים שוב ושוב, וטעות קטנה בהן עלולה לעכב, בואו לא נרפרף מעליהן אלא ניתן להן להוביל.

להמשיך לקרוא

אקוסמיזם בתורת הרב קוק

עבודתו הנדירה של הרב אמנון ברד"ח, שנעשתה בהדרכתו של פרופ' שלום רוזנברג, עוסקת בתורת-ההכרה ותורת-היש שבמשנת הרב קוק. "אקוסמיזם" על פי מובנו המילולי הוא "שלילת העולם", העמדה לפיה היש האמיתי והיחיד-שבנמצא הוא אלוהים. עמדתו של הרב קוק, כפי שמתוארת בעבודה זו, מגלה במושג זה פנים מפנים שונות. בפתיחה, כותב הרב אמנון:

"מטרת העבודה להצביע על:

א. מרכזיות המגמות האנושיות, הרציונליות והטבעיות בתורת הרב קוק. מגמות אלו לא רק שאינן מאבדות את ישותן העצמית בקרבת האדם לאלוהים, אדרבה, הן מתגבשות ומקבלות משנה תוקף.

ב. מרכזיותן של המגמות האנושיות נגזרת ומקבלת את תקפותה אך ורק מתפיסתו האקוסמיסטית של הרב קוק"

בהמשך עוד נטען כי "תפיסתו של הרב קוק מרימה את הערכים האנושיים למדרגת ההשתלמות האלוהית […] הם מקבלים ערך אלוהי נצחי" (עמ' 48). ושם: "היות אלוהים עצמות המציאות ופרטי הבריאה תאריו, נותן לגבולות ההכרה הרציונלית משמעות עליונה" (עמ' 49). הדיון אודות האופן שבו האדם נעשה "תואר של אלוהים" – מה שניתן לכנות "התמקמות" באלוהים – ראוי לעוד הרחבה ופיתוח, הן הגותי והן דתי. עבודה זו היא התחלה נהדרת.

על הרב אמנון ברד"ח ניתן לקרוא כאן. נראה גם שמאז כתיבת העבודה ודיוניו על הרציונליזם ועל שפינוזה הגותו המקורית התפתחה לכיוונים אמנותיים אף יותר, כפי שעולה מהשיעורים השונים באתר ישיבת "ראש פינה".

לקריאה ולהורדה של הקובץ

הראי"ה והתנין העיוור

מאמרו של פרופ' שלום רוזנברג, "הראי"ה והתנין העיוור: 'אורות הקודש' ומשנתו של שופנהאואר" הוא אחד הדיונים הראשונים והשיטתיים בנוכחות שיש למשנתו של שופנהאואר בכלל ולמושג הרצון שלו בפרט במשנתו של הראי"ה. פרופ' רוזנברג נוגע כאן בסוגיות יסוד דוגמת פנאנתאיזם, תורת הכרה, מובניו השונים של הצמצום, היחס בין הרצון והתבונה, פסימיזם, ועוד – נגיעות נקודתיות ומתומצתות, שיש עוד להרחיב על כל אחת ואחת מהן.

החידוש במאמר – כפי שפרופ' רוזנברג עצמו מציין במבוא – הוא במתודה: קריאת כתבי הראי"ה על רקע המגמות הפילוסופיות שהתחדשו בדורו.

לקריאה ולהורדה של הקובץ