שלושים ושלושה נרות

נביאים הרבה ידעה ירושלים; נביאי אמת ונביאי שקר. רובם שקעו בתהום הנשייה. כזהו גם סיפורו של משה גיבורי, "נביא המערות" או "שוכן מערות הסנהדרין", שתועד בהרחבה בספרו של דיוויד הורוביץ, "שלושים ושלושה נרות".

משה גיבורי (Moses Guibbory) נולד בשנת תרנ"ט (1899) באוקראינה. בגיל צעיר עזב את ביתו ונדד באירופה. את שנות מלחמת העולם הראשונה עשה בטורקיה, ולאחר מכן הגיע לארץ ישראל, והתמקם במערות הסנהדרין בירושלים. לאחר מספר שנים הכריז על עצמו כנביא וכמשיח, ולאחר שחזה נכונה רעידת אדמה קיבץ סביבו מספר מאמינים.

בשנות העשרים עלה ארצה מארצות הברית דיוויד הורוביץ, חלוץ צעיר שעסק בחקלאות, למד עברית והלך שבי אחר התנ"ך. מפגש מסתורי עם גיבורי בשנת תרפ"ז (1927) הפך אותו לאחד מחסידיו. לדבריו, גיבורי עורר עניין במספר אישים מרכזיים ביישוב דאז, ביניהם הרב קוק ויהודה לייב מאגנס, וכן במזכירו של ז'בוטינסקי, ארתור קוסטלר, שכתב אודותיו בעיתונים.

באותה שנה פגש הורוביץ את פולה, מי שלימים תהיה אשתו, שהגיעה לביקור בארץ מפולין. הם נישאו ויצאו לפולין, לא לפני שגיבורי מינה את הורוביץ לשליחו למדינה זו. תפקידו היה להזהיר את יהודי פולין מפני אסון הממשמש ובא. הורוביץ מתאר כיצד נשא בידו מנשר, חתום בידי שני הרבנים הראשיים, הרב קוק והרב מאיר, ובו אזהרות מפי משה גיבורי ומקובלים נוספים מירושלים. היה עליו אנשים להעלות לארץ ישראל "לפני שיהיה מאוחר מדי".

הספר "שלושים ושלושה נרות", הופיע בתש"ט (1949)

בשנות השלושים יצא הורוביץ לארצות הברית. אשתו ובנו נותרו בפולין – ושם נספו. גיבורי עצמו היגר לארצות הברית בראשית שנות הארבעים, הטיף לאוניברסליות תנכי"ת והנהיג כת קטנה של "בני ישראל הבריטים" (זרם דתי הגורס כי חלק מהשבטים בבריטניה הם למעשה צאצאי עשרת השבטים; יש הקושרים גם את ההמנון האנגלי הבלתי-רשמי "ירושלים" לרעיונות אלו). לכת זו הצטרף גם שדר רדיו מפורסם בשם בויקה (Boake) קרטר, שנמצא מת לאחר מכן בנסיבות מסתוריות. לשמו של גיבורי נקשרו שערוריות נוספות. הורוביץ בסופו של דבר ניתק את קשריו עם גיבורי, הפך לדיפלומט בכיר באו"ם, היה מיודד עם בכירים אמריקאים וישראלים והקים מספר אגודות יהודיות-נוצריות ספק מסיונריות.

בפרק מרתק בספר "שלושים ושלושה נרות" מתוארת הגעתו של הורוביץ לפולין בשנת תרפ"ח (1928), ופגישה עם הרב צייטלין שלא הוזכרה עד היום בספרי הביוגרפיה והמחקר. תיאורו של הורוביץ חי מאוד, ומאפשר לשוות את דמותו של הרב צייטלין באותן שנים – בפרשיה שיש בה משיחיות, קבלה ונבואה לצד דברים תמוהים וחיי יום יום שגרתיים בוורשה; כל החומרים מהם נרקמות אגדות.

אני מודה לרב שמואל אליקן על ההפניה למקור זה.

 

להמשיך לקרוא

מעלות ומורדות בתנועתנו הלאומית

מאמר זה פורסם במספר המשכים בשבועון הציוני "בדרך", בסיוון-תמוז תרצ"ה (1935), לקראת הקונגרס הציוני הי"ט. אריכות דבריו של הרב צייטלין מציגה בפני הקורא כמה מעמדותיו הפוליטיות היסודיות: משמעות היותו לאומי-בלתי-מפלגתי, אי הנכונות של חלק מהפעילים הציונים להתבונן בתנועתם נכחה, שורשיה השונים של התנועה הציונית, הציונות המשיחית (עמדתו בעניין זה מפתיעה, שכן היא כורכת את הציונות עם התקדמות התרבות הכללית, ואת מבשרי המשיחיות כגון הרב קאלישר והרב גוטמכר מגריידיץ עם א. ד. גורדון ו"אחד העם"), תביעותיו מה"מזרחי" ועוד.

לחובבי הזיקות שבין הרב צייטלין והראי"ה קוק מסתתרת כאן פנינה: דיון בשאלה עד כמה יש לייחס את הראי"ה קוק ל"מזרחי" – דיון ששב ועלה בשנים האחרונות בבמות שונות. כך הוא כותב:

"…מסופק אני מאוד אם יש להגדירו בתור "מזרחי", ואם ה"מזרחי" הולך תמיד בדרכיו. להלכה בוודאי ש"המזרחי" מתיימר בכבודו של הרב קוק וחושבו לרבו ומורו, אבל בחיי יום יום הלא יש סוף כל סוף לכל עסקן פוליטי ב"מזרחי" השפעה יותר גדולה על כל מהלך העניינים אשר ב"מזרחי" מאשר להרב קוק.

ואף גם זאת: הרב קוק הוא סוף כל סוף כלל-ישראלי והוא קרוב אל ה"אגודה", ועוד יותר אל יראים וחרדים סתם ממה שהוא קרוב ל"מזרחי". לדידי – לא הוה מומא. אדרבא, מעלה גדולה הוא. לדידי, לרב שאיננו חפץ ואינו יכול לצמצם עצמו בד' אמות של מפלגה ותהי מה שתהיה. אבל לבעלי-מפלגה – הגיון אחר לגמרי. אין להם קירוב-דעת גמור ומוחלט לאיש בלתי-מפלגתי, ולו יהיה גדול שבגדולים. אין הם מאמינים בו באמונת אומן. אין בטחונם בו חזק למדי. היום הוא נואם וכותב כפי חפצו של ה"מזרחי". אבל מי יודע מה שינאם ויכתוב מחר, כשיראה שה"מזרחי" סר לפי דעתו, באיזה עניין מדרך התורה או מן הציונות הטהורה?…"

על היווצרות הדימוי המפלגתי של הראי"ה קוק כתב חברי הרב איתם הנקין הי"ד, במאמר שהופיע לאחרונה ב"אסיף", ודבריו של הרב צייטלין עולים עם דבריו בקנה אחד.

 

א.

הירחים שלפני כל קונגרס ציוני הם כערבי ימים טובים להכנה ולחגיגה, וכערב ראש השנה וערב יום הכיפורים – לחשבון הנפש. אינני אוהב ביותר את ההשוואות בין הקודש והחול, והביטוי "נעילה", למשל, לסגירת הקונגרס איננו נעים ביותר לאוזני. אבל יש אשר השוואה כזו מבלטת ביותר מצב-נפש מיוחד, ואנו כמו מוכרחים להשתמש בה בבואנו לתת ציור נכון ושלם למצב-הנפש ההוא. כי על כן הרשיתי לעצמי את ההשוואה בין ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים ובין ערב הקונגרס, אעפ"י שה"ערבים" הראשונים קודש הם וה"ערב" האחרון חול. ואם תמצי לומר, שגם ה"ערב" האחרון קודש הוא לרואים בקונגרסים הציוניים חזון כל היקר והקדוש לעם – הנה בכל זאת יש הבדל גדול ביניהם. כי אם ערב הקונגרס בבחינת קודש לציוניים נלהבים הנה ה"ערבים" הראשונים, ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים – בבחינת קודש קודשים לכולנו.

כל ציוני וציוני מאיזו מפלגה וסיעה שתהיה מתעורר בהכרח לפני כל קונגרס ציוני לחשוב את כל הנעשה עד עתה בעולם הציוני, מה היא הישועה אשר הביאה הציונות לעם עד עתה, מה הוא המעשה הצפוי לציונים בעתיד הקרוב והרחוק, מה הוא מצב התנועה עתה: העלתה הציונות בכללה אם ירדה, ואם ירדה – מה הן הסיבות אשר גרמו לירידה זו?

רבות מחשבות בלב כל ציוני לפני כל קונגרס ציוני, ורבות מחשבות אז גם בלב כל יהודי לאומי, אף שאינו נחשב כלל על המפלגה הציונית. כל זמן שאין עוד קונגרס כלל יהודי, הנה הקונגרס הציוני משמש לחלק גדול בישראל במובנים ידועים קונגרס כללי יהודי. ולפיכך גם מי שאיננו ציוני מפלגתי, אם הוא יהודי לאומי – חושב את חשבונו של ישראל, וביחד עם זה גם את חשבון עולמו הוא לפני כל קונגרס וקונגרס.

ואם נעמיק יותר בדבר נראה, שהיהודי הלאומי הבלתי מפלגתי מרבה בחקירה ודרישה וממילא גם בחשבון הנפש לפני כל קונגרס ציוני, מן הציוני הרשמי, לפי שזה האחרון יש לו כבר מן המוכן תשובות לכל שאלה ושאלה – תשובות שלימדוהו ראשי המפלגה או הסיעה שהוא נמנה עליה. אין הוא מוכרח כל כך לחשוב מחשבות חדשות, לחטט, לנקר, לבקר, לספור ולמנות ולירא ולפחד תמיד שמא טעה, מאחר שכבר חשבו אחרים בשבילו ועליו למלא רק את אשר נגזר עליו ממרומים.

שונה ממנו היהודי הלאומי שאיננו ציוני רשמי, היהודי שעליו לבקש ולמצוא בעצמו תשובות על כל השאלות המענות אותו ואינן נותנות דומי לו. עליו להתחיל תמיד מחדש ולסלול מסילות מחדש.

%d7%92%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%94-%d7%a1%d7%91%d7%99%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%a8%d7%a1%d7%97-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%a0%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%a2%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%91%d7%9c

גלויה מעוטרת ועליה הרב צייטלין ומקצת תולדותיו (שנת הלידה שגויה), כנראה סביבות תרס"ח (1908). "מכל מה שכותב נושב רגש חם ואהבת האמת".

כותב הטורים האלה הוא יהודי לאומי שאינו נמנה על שום מפלגה וסיעה ציונית. וביחד עם זה מעסיקות אותו כל השאלות המתעוררות בכל קונגרס ציוני, והוא מוכרח בבואו לחשוב חשבון העם וחשבון נפשו הוא לפני הקונגרס הציוני הבא, לבקש ולמצוא את דרכו הוא, את פתרונו שלו המיוחד לו, ולהתוות ביחד עם זה לפני רבים הקרובים אליו ברוח את דרכי הפתרון ההוא.

ובבקשי את דרכי אני ובבואי הפעם בשורת מאמרים על רבות מן השאלות העומדות על הפרק לפני הקונגרס הציוני הבא, אני מקווה להועיל לא רק ליהודים לאומיים בלתי מפלגתיים כמוני, כי אם גם לציונים רשמיים אשר אוזנם ערה להקשיב ולשמוע גם את אשר יהגה איש שאיננו שייך למפלגתם, ומוכשרים הם, במידה מרובה או מועטה, לביקורת עצמם ולביקורת מעשי העומדים בראשם. מוציא אני מכלל זה את אלה הציונים החושבים: הכל טוב ויפה. הכל – כהוגן. הכל – פורח. עולים אנו ועולים בלי הפסק. צומחים אנו ומשגשגים. התנועה מתגברת מיום ליום. הציונות כבשה את כל הלבבות ואת כל העמדות הציבוריות בישראל. עם ישראל חי ומתקיים על ידינו אנו. אומנם יש לנו שונאים רבים, בין מבפנים, בין מבחוץ, אבל למי אין כמו אלה? בכוחנו ובעוצם ידינו נכוף את כל העם היהודי לעשות רצוננו, ומכל שכן שיכול נוכל לכל המפריעים והמבקרים והטוענים – מבפנים.

עם כל אלה "השאננים והבוטחים" אין לי שום עסק. מי שעוצם את עיניו בחוזקה לבלי לראות את המציאות כמו שהיא, מי שרואה הכל לא בעיניו הוא כי אם כפי שמצווים לו לראות, מי שאיננו מוכשר להביט אל תוכם של הדברים והוא רואה רק מספרים וכיבושים מדומים בכל אשר יפנה, ומי שהוא ביחד עם זה גם שמאלי וטוב לו ניצחון אחד של מפלגה ציונית-סוציאלית זו או אחרת מכל תחיית הלאום – איך יוכל לחדור לרוחו של איש כמוני הרואה לפניו מיליוני יהודים הולכים וכלים, הולכים ונמוגים, והיהדות כולה הולכת ומתנוונת מתוקף המגפה האנטישמית מבחוץ וההריסה שאינה פוסקת – מבפנים?

אם מראים לציוני כזה על מיליוני היהודים העומדים על פי התהום, ישיבך: מן הגלות התייאשנו זה כבר. לא לחינם הננו משוללי הגלות. ואם רע המצב מאד, ואם מצב רע זה ימשך וימשך, ואם גם ירע לנו שבעתיים – מה בכך? מה שנהרס שם, בגולה, נבנה אנחנו בארץ.

להמשיך לקרוא

"מי יראני את האורות בתוך חשכת מצרים"

פורסם ב"אסיף", ביטאון איגוד ישיבות ההסדר, כרך ד, תשע"ז

שני מאמרי זיכרון והערכה על הראי"ה קוק שכתב הרב הלל צייטלין, המצטרפים לשני מאמריו הקודמים – "בין שני הרים גדולים" ו"הקו היסודי בקבלה של הרב קוק".

 

המאמר הראשון – "מה היה הרב קוק אומר כעת" – הופיע בשנת תרצ"ז (1937), שנתיים לאחר פטירתו של הראי"ה קוק, ומכיל פולמוס ער ונוקב עם תלמידי הראי"ה קוק חברי "המזרחי" שהתנגדו לתכנית החלוקה. המאמר השני – "מספר מילים אודות ה'חסיד שבכהונה' הגדול" – הופיע בשנה שלאחר מכן, ולצד דברי השבח נועד גם לקדם את הפצת ספרי הראי"ה קוק ברחבי פולין.

על הזיקות המיוחדות שנמתחו בין הראי"ה קוק והרב צייטלין טרם נכתבה המילה האחרונה. בעצם ימי השואה, בשנת תש"ד (1944), עוד בטרם היוודע באופן סופי דבר גורלו של הרב צייטלין, פרסם הרצי"ה קוק ב"ספר צייטלין" את רשימת ההערכה "זכר למקדש הלל". פרופ' יונתן מאיר כתב לפני למעלה מעשור מחקר מקיף בנושא ב"דרך הרוח: ספר היובל לפרופ' אליעזר שביד", בשם "תשוקתן של נשמות אל השכינה". אך מספר רב של מכתבים, מאמרים ותעודות שונות עדיין ממתין לראות אור.

לאחר שפרסם הרב צייטלין את הספרון "דבר לעמים", בשנת תרפ"ח (1928), כתב לו הראי"ה:

"ידידי הסופר המרומם, טהור הרעיון עמוק הרגש וגדול הדעה, מוה"ר הלל צייטלין שליט"א, שלום רב,

רב מכדי שיוכל מכתבי הקצר שיש בכחי לכתוב כעת הוא רגש התודה שהנני חש בלבבי לכבודו על הענג אשר השביעני בספרו המצוין 'דבר לעמים' בכללותו ובפרטיו. אמת הדבר שלא נכרתה עדיין האוזן אשר לעמים עד לכדי שמיעה של תוכחת חיים. אבל אין האמת מפסידה את זכותה גם אם מעטים הם מקבליה.

תחזקנה מחשבותינו הטהורות, תשלחנה פארותיהן לברכה לישראל ולעמים. בציפיה שאור ישראל מהרה יאיר את כל המאפלים, ובישעו ניוושע בקרוב, הנני חותם את ברכתי הנאמנה לכבודו וליצירותיו הטהורות, מהר הקודש מירושלים"

במכתביו מאותן שנים, מתייחס הרב צייטלין כמה וכמה פעמים אל "החבורה הקדושה" הנרקמת סביב הראי"ה קוק בארץ ישראל, ומפציר בהם לשלוח אליו מפרי עטם. "אבקש מכולם, מכולם, שישלחו דברים בעד המאסף האמור למעלה […] והמובחר – מהני מילי מעליותא, מילין דטמירין, שהנשמה בעקבתא דמשיחא צמאה להם כל כך […] ולכל לראש – מאת הארי שבחבורה אדמו"ר רא"י קוק הי"ו".

במכתב אחר לראי"ה, משנת תרפ"ז, הוא חותם – "הנני משתחווה מרחוק ודורש שלומו ושלום תורתו", ובמילים הבאות הוא פותח את אחד המאמרים המתורגמים כאן לראשונה:

"יש אצל היהודים רבנים גאונים; יש אצל היהודים משוררים גדולים, כמו גם פילוסופים גדולים; וכן דרך-קבע מקובלים גדולים, צדיקים וחסידים. ועדיין, עומדים אנו נפעמים נוכח דמותו הרוחנית של אותו יהודי שחי בדורנו אנו, שהיה גם גאון עצום בנגלה, גם מקובל גדול, גם חסיד גדול, ובו בזמן גם פילוסוף גדול ומשורר גדול.

רבי אברהם יצחק הכהן זצ"ל קוק היה אותו יהודי פלאי, בהיותו "שלמותא דכולא", "כרכא דכולא ביה", "איש אשכולות", שליהודים לא היה כמותו מאז המהר"ל מפראג"

 

מרטין בובר

המאמר "מרטין בובר: לרגל בואו למדינת פולין" פורסם ב"דער מאמענט" בשנת תרצ"ט (1939), חודשים מועטים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בובר, שהיה אז חבר סגל באוניברסיטה העברית, נשלח מטעמה לסדרת הרצאות ברחבי פולין.

הזיקות בין שני אישים אלו הן רבות ומרתקות. הרב צייטלין התוודע לבובר כארבעים שנה קודם לכן. בקונגרס הציוני החמישי בתרס"א (1901), לקראת סיומו של הקונגרס, נשא בובר נאום בדבר הצורך החיוני בהתחדשות יהודית-תרבותית לצורך מפעל התחיה הלאומי. בובר היה פעיל מרכזי ב"פרקציה הדמוקרטית", שפעלה מכוחו ובהשראתו של אחד העם, ובינה ובין הציונות המדינית מבית מדרשו של הרצל שרר מתח מתמיד. בנאומו, תבע את תמיכתה של ההסתדרות הציונית בהתחדשות התרבותית, והתעמת על כך ישירות עם הרצל. בעקבות נאום זה, והניסיון לבלום אותו, יצאו מהאולם במחאה בובר וחבריו, ועמם נציגים נוספים שרצו להביע תמיכה – בכללם הרב צייטלין.

ברשימה "מן הצד" אודות הקונגרס הציוני החמישי, הרב צייטלין אינו מציין פרט כלשהו מנאומו של בובר, אולם הוא קובע שמבחינתו "הרגע היפה ביותר" בקונגרס היה אותה סערה אודות התרבות היהודית. הוא עצמו לא נמנה, לדבריו, על חסידי ההתחדשות התרבותית מבית מדרשו של "אחד העם", אך היה סבור שהרצל צריך להקדיש תשומת לב רבה יותר למרטין בובר ולנושאים שהוא וחבריו מעלים לסדר היום.

פעילותו הציונית של הרב צייטלין הייתה תמיד ריאליסטית, ועסקה בסבלו הממשי של העם ובצורך הדחוף לחלץ את העם מן הסבל. בובר, לעומתו, מתח ביקורת חריפה על הרצל ועל תפיסתו את הציונות – בפרט בכל הנוגע למניעים הכרוכים בסבל ובאנטישמיות. הבדל זה בין הרב צייטלין ובין בובר משתקף גם בפרישה שלהם מהתנועה הציונית: בעוד בובר סיים את פעילותו הציונית בשנת תרס"ד (1904), בין היתר כדי שיוכל להתמסר לפעילות התחייה התרבותית והרוחנית, הרב צייטלין פרש מהתנועה הציונית כשנה לאחר מכן בעקבות דחייתה את תכנית אוגנדה.

זיקות אלו, על הדומה והשונה ביניהן, ממשיכות גם לאחר מכן. הרב צייטלין ובובר מתחילים לכתוב אודות החסידות באופן שיטתי באותן שנים – סביבות תרס"ה-תרס"ו (1905-1906). בהמשך הם אף עומדים בקשר ישיר, והרב צייטלין מפרסם מאמר בביטאון היהודי-גרמני שבעריכת בובר – "דר יודה". המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה, גם מחוללת בשניהם תפנית ו"הפיכת לב": הרב צייטלין ישוב אל המיסטיות העמוקה של שנות נעוריו, ואילו אצל בובר יופיעו ניצני הגותו הדיאלוגית.

במאמר זה, שהוא גם אחד ממאמריו האחרונים של הרב צייטלין, מתוארים אישיותו ופועלו של בובר מתוך הערכה רבה – זאת, על אף שבאותן שנים הפער הדתי, הפוליטי וההגותי ביניהם מצוי כבר בשיאו. כשנתיים קודם לכן, בשנת תרצ"ז (1937) כותב לו הרב צייטלין במכתב אישי: "בנידון זה הנני חושב את כבודו לאח ברוח (אף על פי שהשקפתי על ה"התגלות" בדת היא יותר אורטודוסקית וגם הנני קרוב יותר מכבודו אל העממיות הישראלית)". המילים "אח ברוח" מודגשות במקור בקו.

 

אם בשורת הגאולה של תיאודור הרצל עדיין נתונה לוויכוח – וזאת מבלי להבחין בכך שכבר לפני שני עשורים הוענקה לנו הצהרת בלפור, ועמים וארצות הכירו בזכותנו לבית לאומי בארץ ישראל – דווקא רעיונו האידיאליסטי של אחד העם, קרי: הקמת מרכז רוחני בארץ ישראל, קורם עור וגידים, דם ובשר. דווקא המופשט, הערטילאי, הרוחני, זה שהיה נראה לנו פעם כה רחוק ותלוש מהחיים הריאליים – עתה היה כמעט לחלק מהוויית חיי היום-יום שלנו.

בדרכה של בשורת הגאולה של הרצל, ניצבים כיום מרד אנרכיסטי של ערביי ארץ-ישראל, מרד מאורגן של מדינות ערב סביב, הסתה פרועה מצד שונאיה המרובים של המדינה הצעירה, התלבטות תמידית מצד אנגליה עצמה, קרע פנים-יהודי עמוק – ניצני חורבן עוד טרם הוקם הבית הלאומי.

לעומתם, הדרך אל ה'אחד העמיזם' סלולה ופנויה. מעט החיים העבריים המתנהלים כיום הם סוג של קונצנזוס כללי בקרב כלל התושבים בארץ; המרכז ללימודי עברית – גם שם; עיתונים בעברית, ז'ורנאלים בעברית, ספרים בעברית בכל תחומי הספרות והמדע – גם שם; ועל כולם – האוניברסיטה העברית שהופכת באמת להיות המרכז לחכמת ישראל, מרכז של פילוסופיה ושל פילולוגיה, של תורת העמים והמדינות, של מדע הטבע ושל מחקר הטבע, ולאחרונה גם מרכז לפניות פרקטיות של החוקרים, ברפואה וכדומה.

%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%95-%d7%a0%d7%a7%d7%99-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8

תמונתו המפורסמת של הרב צייטלין, שנות השלושים המאוחרות

ספק אם היה אחד העם בעצמו מכיר במרכז הרוחני הנוכחי הקיים בארץ ישראל. יתכן מאד שהיה רווה ממנו מעט מאד נחת, כשם שרווה אך מעט נחת מבית הספר הוותיק ביפו. שכן אחד העם אהב רק את עמקות המחשבה, ולא את מה שמתפזר לאורך ורוחב. אך לעין המתבונן הממוצע נגלה עולם רבגוני בכל גווני הרוח בארץ ישראל, הנדמה כהמשך ישיר ותואם לתפיסתו הציונית של אחד העם, המשך שלדידו של לילינבלום ושאר חובבי ציון, ופשיטא שלדידם של הציונים המדיניים – נראה כמעט כמו בטלנות גרידא. אך ציונות זו הוכיחה את עצמה ככזו המסוגלת להתגשם ולהפוך לריאלית אף יותר מאשר 'חיבת ציון' ה'פרקטית', ומכל שכן שהיא קרובה להתגשם מהציונות המדינית של תיאודור הרצל.

להמשיך לקרוא

אם אשכחך ירושלים…

את המאמר "אם אשכחך ירושלים… (אגרת מהגולה)" פרסם הרב צייטלין בכתב העת התל-אביבי "כתובים" בשנת תרפ"ט (1929), לאחר היוודע באירופה דבר המאורעות. הרב צייטלין אינו מבקש את האשמים רק בקרב הפורעים, אלא גם ובעיקר ב"דיפלומטיה הבריטית" שבגדה בהבטחותיה הידידותיות לעם היהודי. מסקנותיו במאמר זה הן ייחודיות ביחס למשנתו המוקדמת: "זעם כבוש" ו"צבירת מרץ לימים טובים מאלה". בנימה זו גם כתב על האנגלים כשנה קודם לכן, ב"דבר לעמים" שלו:

"בתנועת שווא אחת אשר תנוע ידכם, בהטותכם את אניית ישראל מן הדרך, אמור יאמר רב החובל הנעלם: שפטים נכונו למלחים מתעים, מעוותי דרכים!

כאשר נשתה גבורת שמשון בהטותו אזן קשבת לדלילה, כאשר הועם זיו חכמתו של שלמה בהטות נשים נכריות את לבבו, כן תהי גבורתכם מאפע [=שקר] וחכמתכם הבל וריק בהטותכם אזן ליועצי שווא האומרים לכם להונות את בני ישראל בהבטחות שווא ובמעשי קסם! […]

כי גדול יהיה אז עוונכם מעוון כל העמים אשר על פני האדמה, אף מעוון אלה העמים אשר רחצו את רגליהם בדם ישראל –

כי העמים ההם טרפו את הגוויות, ואתם שחוק עשיתם לכם בנשמת ישראל […]

השחוק תעשו בנשמת עם ולא יחבל לכם? ובנשמת מי אתם אומרים לעשות שחוק, בנשמת עם אשר נתן לכם את ספר הספרים? האמור תאמרו לעשות מקנה וקניין בהבטחה אשר ניתנה לישראל מאת צור העולמים?

דעו לכם, בני אנגליה, אותה ההבטחה אשר ניתנה לישראל היא גם אור וגם אש, גם כרוב וגם עקרב, גם יונה הומיה וגם לביאה טורפת…"

 

אי מילים, אשר עוז להן לבטא-כמו את עצמת המכאוב לשמע השואה אשר באה על ארץ ישראל? המרה והעזה בקינות הלא אך דלה היא מהביע… הלא אף שירי ציון אשר ליהודה הלוי דלו מאד… על כך שך שפתך עד דם – ודום! כי מה תאמר ומה תגיד, אח, בימים אלה?

דום ושא עמוק בלבך את המכאוב הגדול. אך לא רק את המכאוב, כי אם גם את הזעם.

זעם… לא רק על אלה אשר השחיזו סכין לשחוט את הטובים והנאמנים בבנינו אשר בארץ ישראל, אלא גם על אלה אשר בחלקת לשונם החרוצה, במתק ניביהם הדיפלומטיים, בחיבתם-כביכול ל"עם התנ"ך", בהתיימרם קבל עמים ומדינות להיות יוצרי "הבית הלאומי" ליהודים בארץ ישראל ובהפריעם למעשה את פריחתו וגידולו האמיתי של הישוב היהודי שם – הביאו לידי כך, שדם יהודים נשפך כמים בארץ ישראל.

"והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה" –

ואם רחוקים אנו ממקום הפורענויות, ואם ימים מפרידים בינינו ואין אנו יכולים לעוף לשם על כנפי נשרים כדי להצילכם, היקרים והנאמנים – וכי אין אנו רואים את כל זה? וכי אין אנו במערב וליבנו במזרח עמכם, הנצורים בירושלים, אחינו המשיבים מלחמת מגן בכל שערי עיר, מושבה וקבוצה?

אשר לא אירע בארץ ישראל מימי החורבן, אפילו במלכות רומי הרוצחת – אירע עכשיו; אשר לא עוללו לנו נוסעי הצלב עוללה גם עוללה עכשיו הדיפלומטיה האנגלית המלוטשת, בפסחה כלפי חוץ בין היהודים והערבים ובחרחרה בעצם בלי הרף, בגלוי או בסתר, ריב בין אלה לאלה.

אמנם, היו ימים וליהודי לא ניתנה דריסת רגל על אדמת ירושלים. וכי יש רע מזה? ואולם המעשה אשר נעשה בימינו בירושלים ובשאר המקומות בארץ ישראל, רע שבעתיים מכל גירוש – משום מה? משום שגירוש מירושלים לא יאריך ימים, כשם שלא האריכה ימים גזירת רומא לאסור על היהודי לבוא בשערי ירושלים; ואולם המעשה אשר נעשה בארץ ישראל עכשיו עלול להיות בכיה לדורות, אם מצפונו של העולם כולו לא יזדעזע למעשי הרצח בירושלים, ולא יאמר לרוצחי אסיה ולמשסיהם האירופיים:

– די!

ואולם היכן הוא, היכן הוא בעצם מצפונו של העולם? דורי דורות בקשנוהו ולא מצאנוהו. בקשנוהו בימי הפרעות הממושכים בעת המלחמה העולמית – ולא מצאנוהו; בקשנוהו בשעה שפטליורה ודניקין שחטו אלפי יהודים באוקראינה – ולא מצאנוהו; וגם אחר כך, בשעת הרציחות העולמיות, אשר השקר המודרני צמצמו וטשטשו, בתתו לו שם "אכסצסים" [=תקריות], בקשנוהו – ולא מצאנוהו.

האמנם נמצאנו עכשיו?

על כן, דום, אחי! ואולם אל תהיה דומיתך הכנעה לרשעים ולרוצחים – אלא זעם כבוש וצבירת מרץ לימים טובים מאלה!

אל נא נפרוט את מכאובינו וזעמנו לפרוטות! אל נא נוסיף לנשק את המקל החובל בנו בארץ ישראל! אל נא נסתפק, כאשר הסתפקו רבים וכן שונים ממנו, במחאות פושרין ודיפלומטיה גבוהה –

אלא תתעורר נא אף תתאמץ ותתעמק השבועה הישנה-עתיקה:

– אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

מכתב לצבי זבולון ויינברג

את המכתב שלפנינו כתב הרב צייטלין לסופר, העיתונאי והמחנך צבי זבולון ויינברג, בשנת תרצ"ג (1933). ויינברג היה מקורב לרב צייטלין ומבאי ביתו, כפי שהוא עצמו מתאר בזיכרונותיו (המומלצים מאוד: חלק א, חלק ב), ורשימותיו הופיעו לצד אלו של הרב צייטלין באותן במות – "הזמן", "המעורר", "ספרות", "רשפים", "התקופה", ועוד.

%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%95%d7%91%d7%a0%d7%95-%d7%90%d7%94%d7%a8%d7%9f

ויינברג (במרכז) נפרד מצייטלין לפני עלייתו ארצה בשנת תרצ"ד (1934). מימין אהרן צייטלין, שהיה חולה באותו זמן. את התמונה צילם חתנו של צייטלין, נחום הוכרמן, כפי שמתואר בזיכרונותיו של ויינברג.

הרב צייטלין קובל על היחס לו הוא זוכה מצד סופרים ועיתונאים, גוער בעיסוקיה הקטנים של אגודת העיתונאים בתקופה הרת-גורל זו, אך מה שחמור מכך הוא האישום שהוא מפנה כלפי גרשם שלום, שלדבריו, במחקרו על ספר הזהר נטל את עיקרי הדברים ממאמרו של הרב צייטלין מבלי להזכיר זאת (הכוונה ככל הנראה להרצאה שנשא שלום בחשוון תרפ"ו בכנס הפתיחה של "המכון למדעי היהדות בירושלים", שכותרתה הייתה "האם חיבר ר' משה די ליאון את ספר הזהר". הרצאה זו נדפסה באותה שנה בכרך הראשון של כתב העת "מדעי היהדות". מאוחר יותר, שלום חזר בו ממסקנותיה)

במענה למכתב כתב ויינברג כי דבריו של הרב צייטלין הם "כנים ונכוחים, ואין אף הגזמה כלשהי בהם", אך גם השיב ב"האשמות" משלו:

"אתה… אתה האיש, שצריך היה לעמוד בראש החבורה הדלה והמדולדלה, שנר אלוהים עוד לא דעך בקרבם, אתה שצריך היית לשמש עמוד האש לשארית הפליטה, לתלפיות שכולם פונים אליך – הנה נהפכת לבודד ולנזיר ולמתרחק מן החברים ועוזב אותם לנפשם במצולת האדישות והקהות ויחס הזלזול מכל צד […] הלא גם אתה בעצמך לא הערכת את עצמך כראוי ולא השתמשת בכוחך הגדול ללבות את הניצוצות הבודדים ברחבי המדינה לשלהבת אחת יוקדת, לתנועה אחת נאדרה, שתכבוש את לבבות צעירי הדור, שילכו בדרכיך וישמעו לתורתך ויחרדו לקראת פעמי רגליך.

כי היש לנו איש גדול ממך בתפוצות פולין? ואתה פרטת את כוחך העצום לפרוטות, ומחבריך לרוח בדלתָ, ובמקום להורותם ולנחותם בדרך ולרחם עליהם ולהשפיע עליהם ולהכות בלבבם הלוך והכות – נואשת מהם ונערת חצנך ופרשת לקרן זווית ועוד ומתפלל יחידי ונלחם יחידי ומתלבט יחידי – ועוזב את המחנה לאנחות"

את התכתובת במלואה אפשר לקרוא כאן.

זהירות, מריר.

 

ב' דחוהמ"פ תרצ"ג

אל כבוד ידידי מר צ. ז. וינברג!

קראתי את ה"מוסר" שלך על דבר מה שאינני משלם את החוב שלי ל"אגודת הסופרים העברים" שיסדת. אמנם אשם אנכי. אבל אשמה בזה גם פרנסתי שנתדלדלה מאד מאד בשנים האחרונות וההוצאות הרבות שהשתרגו על צווארי דווקא בשנים האחרונות והטרדות הרבות המעיקות עלי מכל צד ועבר עד שאינני יכול להיות עתה דייקן בתשלום חובות כמו שהייתי תמיד. בוודאי אשלם את כל המגיע ל"אגודת הסופרים העברים" אם בבת-אחת או קמעא קמעא.

ואולם למה אכחד ממך? כל ה"התאגדות" שיסדת איננה מעוררת בקרבי אותו הרטט הנפשי שהיו מעוררים בי לפנים מוסדות רוחניים. עתה – הכל נתגשם. עתה – הכל מתפרט לפרוטות. וגם "התאגדות הסופרים העברים" מעשיה וגם שאיפותיה פעוטות. עולמות חרבים עתה ועולמות נבנים ואתם אין לכם הכל המעוף לעמוד בראש המבקשים ישע לעם באמת בעת הזאת. עוד הפעם איזו קריאה בפני חברים אחדים על דבר איזה ספר או איזה סופר ועוד הפעם. ועל הכל – אותה השיחה הבלתי טבעית כלל וכלל, השיחה בהברה הספרדית, שגם אתם, המדברים בעצמם, אינם נזקקים לה כלל וכלל, וביחד עם אותה האי-טבעיות, ממילא גם שיבושים רבים בשפה ובשמוש השפה. ואני מיום עמדי על דעתי (זהו כל האסון שלי וזוהי גם תהילתי), שלא אוכל נשוא כל מלאכותיות ואי-טבעיות – ולמה אכחד עוד? יש בלבי גם טינה בלבד ולא עליכם בלבד, כי אם גם על רבים מן הסופרים העברים, פשוט טינה פרטית. לא יפה הדבר? – הרבה יותר יפה לדבר את האמת הלא יפה, מאשר לחנקה בלב ולדבר שקר וחונף.

להמשיך לקרוא

לשאלת הרבנות בישראל

מאמר זה התפרסם בשבועון הציוני "בדרך", בתאריך ח טבת תרצ"ה (14/12/1934), כאשר ברקע מספר מערכות בחירות לרבנות ערים שהתרחשו באותה שנה בפולין. בוורשה ניסתה "אגודת ישראל" למנות לתפקיד את הרב יצחק מאיר לוין, ממנהיגיה הבולטים, אך המינוי נבלם כתוצאה מהנגדות נחרצת של "המזרחי" וקשריה של חצר בעלז עם השלטונות הפולניים (ראה עוד: אסף קניאל, "יומרה ומעש: המזרחי בפולין בין שתי מלחמות עולם", בר אילן, תשע"א).

יחסו של הרב צייטלין למפלגות היהודיות בפולין בכלל, ול"אגודת ישראל" בפרט, בשנות העשרים והשלושים – לא נחקר עדיין (וראה, למשל, כאן).

 

דור דור ודורשיו; דור דור ודרישותיו. כל דור חדש יש לו צרכים חדשים ותביעות חדשות. התורה איננה יכולה להסתגל אל כל מיני התביעות והדרישות של העת. כי עומדת היא, לפי עיקר פנימיותה, למעלה מן הזמנים המתחלפים. אבל נושאי דגל התורה צריכים לדעת את כל דרישות העת ותביעותיה ולהתאים את פעולותיה עמה עד כמה שאפשר.

יתבוננו הקוראים במילים האחדות אשר הדגשתי. לא אמרתי שצריכים הם נושאי דגל התורה להתאים את פעולותיהם עם כל דרישות הזמן. בדרך זו לא אלך, יען כי דרך זו מובילנו, אם באורח ישר אם בעקומים, ל"תיקונים בדת", ואנכי הנני אחד מן המתנגדים היותר עזים לכל מיני "תיקונים" אלה, שסוף סוף אינם אלא קלקולי הדת והלאום גם יחד.

דרך זו של התאמה לכל דרישות הזמן מובילה סוף סוף ל"תיקונים בדת" ברוחם של יל"ג, ליליענבלום וברודס לפנים, ולא רק ל"תיקונים"-קלקולים אלה, כי אם גם לריפורמות ברוחם של גייגר, הולדהיים והבאים אחריהם, לרבות גם הריפורמות הידועות של עמי הארץ ומתבוללים גם יחד שבאמריקה. כי על כן הדגשתי את המילים "עד כמה שאפשר" בכדי להראות, שעל רב בישראל להתאים את פעולותיו עם דרישות הזמן רק במידה שאלה האחרונות אינן סותרות את הדרישות המוחלטות של הדת.

התאמה כזו, כלומר: התאמה לאלה הדרישות שאינן סותרות במאומה את הקיים ומקובל בדת ובאומה – לא רק שאיננה גורעת מאומה מן היהדות, כי אם מחזקת ומיסדת, מרחיבה ומעמיקה, משפרת ומגדלת את זו האחרונה.

רב שאיננו יודע כלל וכלל את דרישותיה של העת, איננו נזקק להן ואיננו מתחשב עמהן, וממילא איננו יודע להשתמש בהן לצרכי כהונתו הקדושה, רבת התפארת ורבת האחריות; רב שאיננו יודע לדבר דבר לפני צעירי העם מאשר זרים ומוזרים לו כל שאיפותיו של הנוער העברי; רב שאיננו יודע את היסורים הגדולים והנוראים שסובל עתה כל העם בכלל וכל יחיד מישראל בפרט, ואפילו אם יודע הוא אותם אין הוא יודע את מקורם ואת המעשה אשר עלינו לעשות למען הקל מעלינו עול סבלם; רב הרואה בישיבה את בה למד ובכל המושגים אשר קנה לו שם את חזות הכל ואין לפניו שום אופקים יותר רחבים; רב המתכווץ ומצטמצם רק בד' אמות של פלפול וירא לצאת אף לעת קצרה מחוץ לד' אמות אלו – רב כזה יוכל למלאות חובותיו לפני השי"ת בלבב שלם, אבל לא לפני העדה אשר עומד הוא בראשה. מה נאמר לרועה אשר חפץ הוא אמנם לעבוד את אדוניו באמונה, אבל אין בכחו לנהל את עדרו על מי מנוחות?

על ידי רבנים כאלה צועד ההמון בצעדי און מן התורה והלאה. צועד הוא וצועד עד כי מגיע הוא לגסות ולשפלות, לטומאת החיים, לפריצות ולכפירה. מחיצה של ברזל מפסקת בין רבנים כאלו ובין ההמון הישראלי. הרבנים נשארים לבדם בתורתם וצדקתם, וההמון בחשכת דלותו הרוחנית והגשמית.

להמשיך לקרוא