להרצל ועל הרצל…

פרשת יחסו של הרב צייטלין להרצל טרם נחקרה די-צרכה. את הרצל פגש הרב צייטלין לראשונה בקונגרס הציוני החמישי. ברשימה "מן הצד" הוא מציג את דמותו של הרצל כניגוד לכל אותם צירי קונגרס מרובים, שלא היו מבחינתו רגישים דיים לסבלו של העם היהודי. בתיאור דמותו של הרצל בולטים שני מוטיבים – סבל רב ורגישות מוסרית גבוהה: הרצל הוא "איש נעלה", שנפשו מלאה יופי, אהבה ורחמים – משום שעבר משבר גדול ו"סבל קטסטרופה גדולה". תוך הקבלה ל"זרתוסטרא" של ניטשה, הוא מציין:

"ואולי איזה צרות נפשיות גדולות שינוהו בהחלט, הפכוהו מן הקצה אל הקצה, עשוהו לאדם אחר לגמרי, לאדם חדש […] רק מאלה שסבלו מהפכות גדולות בנפשותיהם, שבשכבר הימים דימו לשים קץ לחייהם, שכבר הסתכלו בעומק מהותם של החיים ויתייאשו מכל אושר פרטי, יצאו כל גואלי האנושיות האמיתיים"

הרצל הוא גם דוגמה מובהקת בעיני צייטלין לאופן שבו צריכים הדיונים בשאלת עתיד העם היהודי להתנהל – ללא "בטלנות ופלפלנות", ללא רומנטיקה של שווא, וללא זחיחות הדעת.

"זה הוא עיקר תכונתו של הד"ר הרצל שאינו שוכח לעולם את המטרה העיקרית שלו […] המטרה החיה, שנושאה הם אנשים חיים סובלים ומצטערים בכל מיני ייסורים אין קץ […] יודע הוא לא פחות מאחרים, ואולי גם יותר מאחרים, את כל מה שאנו קוראים בשם 'גלות השכינה', ואולם יודע הוא עם זה שהכל צריך להיות נוסד על מעשים מוחשים וממשיים ובשביל אנשים מוחשים וממשיים, וכי בשביל זאת עלינו לדעת תמיד את ענייניהם וצרכיהם הפשוטים והרגילים והנחוצים והמוכרחים […] הוא מבין בשם 'עם' קיבוץ של אנשים סובלים ומצטערים, נרדפים ומעונים, אשר עלינו להוציא מן המצר ויהי מה"

הרצל נפטר בשנת תרס"ד (1904) בעיצומו של הוויכוח בשאלה הטריטוריאלית. מאז, משך עשרות שנים, הקדיש לו הרב צייטלין מדי שנה רשימת זיכרון ביום פטירתו. רשימה זו – "להרצל ועד הרצל: למלאת שלושים שנה מיום פטירתו" – פורסמה בשבועון "בדרך" באמצע שנות השלושים, לאחר חליפות ותמורות רבות בחייו ובהגותו של הרב צייטלין. עדיין, הרצל בעיניו הוא "הרוח החי בכל מעשינו לטובת הלאום".

אליחן אמיתי שכתב את המאמר, והוא מתפרסם כאן באדיבותו.

 

שלשים שנה עברו מיום אשר סוגרו עיני גֵוךָ[1] – האומנם?

והלא כמו חי אתה ניצב לפניי בכל קומת המלכות שלך, בכל הדר זיווך, בכל היפעה אשר לא ראיתי כמוה בכל ימי חיי, בכל החן אשר חנן היוצר רק לגואלי הדורות –

והלא כמו חי אראה אותך קם מעל הכסא ועומד נצב כמלך הנותן צו לכל מיליוני עבדיו וכשר-צבא המפקד רבוא רבבות אנשי חילו –

והלא ראיתיך על גשר הריינוס, חולף ועובר כמו מעולם אחד למשנהו ומושך אחריו עמים ולאומים –

והלא ראיתיך יוצא מתוך אולם הקונגרס ואחריך המון מלווים אשר נדמו אז כולם לעומתך כננסים ההולכים אחר ענקים שבענקים –

והלא הבטתי פעם אחת גם אל תוך עיניך וראיתי בהם כאב האנושיות כולה ואת הכאב המיוחד אשר לעם בלי ארץ, בלא מגן ומחסה, בלי כח ואון, עם קרוע, עם נתון למשסה ולבז, להרג ולאבדן.

שלשים שנה עברו מיום מות גֵוךָ – האומנם?

והלא כל הדברים אשר הטפת בספרים ונאמת בקונגרסים על גורל ישראל בעמים, כאילו היום נאמרו – היום בימי סטאלין, מוסוליני והיטלר…

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

רבי יצחק לוריא, האר"י (ב)

חלקה השני והאחרון של סדרת המאמרים הארוכה "רבי יצחק לוריא (האר"י): למלאת ארבע מאות שנה להולדתו". חלקה הראשון כאן.

 

י. "רשימו"  ו"קו"

אף שנסתלק האור לצדדין ונשאר מקום פנוי, בכל זאת לא נראה המקום ההוא, שנפנה לעמידת העולמות, ריק לגמרי מן האור האלהי, כי אם נשארה בו הארה אלהית נגוזה וטמירה בסוד "רשימו", כי אין שכינה זזה ממקומה אלא אם כן משארת רושם.

ואולם גם בזה לא נשלמה עוד ההכנה לבריאת העולמות, כי אם נשתלשל קו אור אלהי מיוחד אל המקום הפנוי.

"ראש העליון של הקו נמשך מן האין סוף עצמו ונוגע בו, אמנם סיום הקו הזה למטה בסופו אינו נוגע באור אין סוף, דרך הקו הזה נמשך ונתפשט אור אין סוף למטה (ובמקום החלל ההוא האציל, ברא ויצר ועשה כל העולמות כולם), וקו זה כעין צינור דק אשר דרך בו מתפשטים ונמשכים מימי אור העליון של האין סוף אל העולמות אשר במקום האויר והחלל" (עץ חיים, היכל א"ק שער א' ענף ג')

ואולם מה היא המהות האצילית של ה"רשימו" ושל "הקו והחוט"? ולמה הוצרכו שניהם? וכי לא היו העולמות יכולים להיברא ולהתקיים ולהיראות כנפרדים – על ידי ה"רשימו" האלהי לבדו או על ידי ה"קו" לבדו? ובמה נבדלת מהותו של האור המאיר מ"רשימו" ממהותו של האור המאיר ב"קו"?

דבר זה מבואר בסגנון ציורי ע"י רבי עמנואל חי ריקי ב"יושר לבב" שלו, ובסגנון יותר פילוסופי ב"קל"ח פתחי חכמה" של לוצאטו.

דרכו של רבי עמנואל:

"על ידי הצמצום – החלל ההוא, שנשאר ריקן מעצם אורו הפשוט טרם יתפשט הקו בתוכו, היה כולו דין לגבי לגבי עצמותו המקיף שנתרוקן ממנו, ובראותו יתעלה ברצונו הקדום שהעולמות אשר יבראו בתוכו לא יכלו לעמוד, המשיך בו מעצמותו המקיף, שהוא חסד פשוט, בתוך רושם החלל ההוא, ואותו חלק רושם שהיה דין, כדאמרן, בעבור בו הקו שהוא חסד גמור נתמתק ונהפך לרחמים"

באור הדברים: אם היה הקו לבדו בתוך החלל והמקום הפנוי לא היה בעולמות כל מקום לדין (והרי כל עיקרו של הצמצום בא לגלות שורש הדין), כי הקו הנמשך מאור אין סוף, שכולו חסד מוחלט, גם הוא רק חסד הנהו. ואם היו העולמות נאצלים, נבראים, נוצרים ונעשים רק בכח ה"רשימו" שנשאר במקום הפנוי, לא היו יכולים להתקיים ע"י רבוי הדין שבהם, שהרי כל עיקרו של המקום הפנוי הוא הסתלקות החסד האין סופי ממנו, כי על כן באו גם שניהם: ה"רשימו" האלהי בתוך המקום הפנוי בשביל מחשבת מדת הדין, וה"קו" האלהי הנמשך ישר מן אור האין סוף שכולו חסד, בשביל שיתמתק הדין ע"י החסד וייהפך לרחמים.

וזהו שאמרו חכמים: "בתחלה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים".

"מדת הרחמים" היא, לפי הקבלה, לא חסד גמור, כי אם חסד שעבר דרך מדת הדין והמתיקה – "הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא הרחמים". טוב גמור בלי כל גבול ומידה, בלי כל טעם וסיבה, בלי כל חשבון ומעצור, טוב לכל בשווה, לראויים ושאינם ראויים – זהו חסד. חסד שעבר דרך מעבר של מדת הדין, חסד בגבול ובמידה ובחשבון ודווקא לראויים לו – זהו רחמים. כשעבר ה"קו", החסד האלהי, דרך מעבר החלל עם ה"רשימו" שבתוכו, באה מדת הרחמים שנתנה יכולת לעולמות להתקיים.

דרך רבי משה חיים לוצאטו:

"ברשימו נשרש כל מה שעתיד להיות, ומה שלא הושרש שם לא יכול להיות אח"כ, ואף על פי כן, כל המושרש שם לא היה יכול להמצא אלא אם כן הבלתי תכלית עצמו ינהג אותו, אלא שהבלתי תכלית אף על פי כן לא יפעל אלא מה שמושרש ברשימו, והיינו כנשמה המנהגת את הגוף רק לפי מה שהוא, וזה נקרא קו אחד מאין סוף ברוך הוא הנכנס בתוך החלל. כי זה הענין בעצמו שהוא פועל ברשימו, היינו לפי הנבראים, אך הוא בעצמו פועל אותו בשלימותו, והנה זה הענין לפי הנבראים הוא – הרשימו, אך הדרך שהאור אין סוף פועל אותו הוא הקו שהוא לפי בלתי תכליתו, שהוא בלי תכלית" (קל"ח פתחי חכמה, סימן כ"ז)

תמצית כוונתו של לוצאטו היא: ה"רשימו" הוא האור האלהי שנשאר בתוך המקום הפנוי לאחר שנסתלק ממנו האור האין סופי. האור ההוא הוא פועל לפי זה רק בגבול ובמדה, בשעור ובקצב, הכל לפי מדת הצמצום. ואם נשתמש בסגנון המדעי המקובל בימינו עתה, האמר שהאור האלהי מתוך שנשאר להיות פועל תמידי בעולמות המוגבלים, והוא מקושר ונהדק ונדבק בהם, הרי הוא מסתגל אליהם. ואם היו העולמות נאצלים, נבראים, נוצרים ונעשים ומתנהגים בכל התקופות והדורות רק לפי ה"רשימו", היו חסרים אותו השפע האלהי שהוא נעלה מכל גבול – את המרחב האין קצי ואת היכולת לעלות בעלוי אחר עלוי ולהזדכך בזכוך אחר זכוך עד כדי התכללות גמורה באור אין סוף, כקו השמש הנכלל ובטל במאור. ואם היה ה"קו" האלהי פועל בעצמו בכל העולמות מבלי ה"רשימו", לא היה כל מקום לכל זו ההשתלשלות המפליאה וההתפתחות הארוכה של העולמות, מאחר שכולם היו בטלים ומבוטלים כבר באור האין סוף. לפיכך מתקיימת כל המציאות שלפנינו ע"י התמזגות ה"רשימו" וה"קו". ה"קו" פועל בחלל הפנוי וב"רשימו" כנשמה בתוך הגוף. הנשמה היא אלהית ואין סופית לפי טבעה, ובכל זאת היא מנהגת את הגוף לפי מדת טבעיותיו וכחותיו, וככה ה"קו" כשהוא לעצמו נשאר בבלתי תכליתו, והוא מעלה לאט לאט את המציאות כולה לאותו האין תכלית, ובכל זאת הוא פועל בהדרגה לפי התכליתיות והגבוליות של העולמות.

 

להמשיך לקרוא

רבי יצחק לוריא, האר"י (א)

סדרת המאמרים הארוכה "רבי יצחק לוריא (האר"י): למלאת ארבע מאות שנה להולדתו" התפרסמה מעל דפי השבועון הציוני "בדרך", בשבט-אדר תרצ"ד (1934). מבין עשרות המאמרים שהקדיש הרב צייטלין לחסידות ולקבלה, הייתה זו הסדרה הראשונה והיחידה שהוקדשה לקבלת האר"י.

קיימת עדות לכך שהרב צייטלין תכנן כבר בשנות העשרים המוקדמות – בעת שחיבר את ה"מפתח לספר הזֹהר" ואת "קדמות המסתורין בישראל" – להוציא לאור שתי מונוגרפיות: האחת על האר"י והאחרת על הרמח"ל. אפשר שמדובר בהמשך או בעיבוד לאותו פרויקט מוקדם, שלא יצא אל הפועל.

בין כך ובין כך, מדובר בסדרת מאמרים השווה באורכה לספר קצר. חלקה הראשון של הסדרה ביוגרפי (או הגיוגרפי), ומתאר את קורות חייו של האר"י ואת האגדות שנרקמו סביבו, ואילו חלקה השני הגותי יותר, ועוסק במושגי יסוד במשנתו. בניגוד לדבריו של גרץ, והבאים אחריו, כי האר"י הרחיק את הקבלה מן הפילוסופיה (תוך עיסוק בסגפנות, בגלגולים ובקמיעות) – טוען הרב צייטלין כי אדרבה, האר"י כלל בתורתו כמה מן הבעיות היסודיות ביותר של הפילוסופיה, ובכך אף הידק את הקשר ביניהן.

למרות שהרב צייטלין תכנן לכלול את הסדרה באסופת כתביו, היא לא נכללה בכרך "בפרדס החסידות והקבלה" שהוציא בנו, אהרן. להערכת הסדרה מצטרפים דבריו של גרשם שלום, שבמכתבו אל רבקה ש"ץ-אופנהיימר בעניינו של הרב צייטלין, ציין כבדרך אגב "הצטערתי שהשורה הארוכה של מאמריו על קבלת האר"י (על פי ספר עמק המלך) שנדפסו בשנות השלושים בוורשה לא הופיעו אף פעם מלוקטים כספר". כעת היא מופיעה בשלמות.

 

א. אגדה על דבר לידת האר"י

האגדה קלעה מקלעת שושנים מסביב להולדתו של האר"י. הבה אקטוף ממנה שושנה אחת, אשר ריחה יביאנו אל היכלו הפנימי של גיבור המסתורין בשנות המאות האחרונות.

"איש היה בארץ הצבי ושמו מוהר"ר שלמה לוריא ז"ל, והיה האיש ההוא תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע. ויהי היום ויוותר רבי שלמה בבית הכנסת לבדו עומד ומעמיק בסתרי חכמה, וירא אליו אליהו הנביא ז"ל ויאמר לו: שלוח אני אליך מאת אל עולם לבשרך, שאשתך תהר ותלד לך בן, וקראת את שמו יצחק והוא יחל להושיע את ישראל מיד הקליפות, על ידו יתוקנו נפשות רבות שהן בגלגול ועל ידו יתגלו סודות התורה הסתומים והחתומים. לכן השמר והזהר, שלא תמול אותו עד שאבוא אני ואהיה סנדק לרך הנימול. ויהי ככלות אליהו לדבר – ויעלם. וישב האיש שלמה כל היום בבית הכנסת, בוכה ומתפלל כל היום, וכך היה אומר: רבונו של עולם! אנא קיים נא את הבשורה שבשרתני, ואף על פי שאיני הגון וכדאי לכך, עשה למענך ולא למעני.

בלילה הלך האיש שלמה לביתו ולא גילה אף לאשתו את סוד הבשורה, וידע את אשתו ותהר ותלד בן. ויהי בצאת הילד מרחם אמו, וימלא הבית כולו אורה, וישמח האיש ביוצא חלציו ויחכה עד היום השמיני כדת, ויוליכהו לבית הכנסת למול אותו כמנהג, ויחפש חפש מחופש בכל פנות הבית לראות הבא אליהו ז"ל – כאשר הבטיח – אם לא? וכל העם אץ באיש לאמר: גש, החזק בנך למולו, והוא השיב: עוד לא באו כל קרובי… עברה שעה אחר שעה, עברו שעות רבות, ואליהו איננו. וידבר האיש במרירות נפשו: אם לא בא אליהו – הנה עונותי הטו אלה. רק מרוב עוונותי לא נתקיימה בי הבשורה הרוממה, וימרר האיש בבכי.

ויגלה אליו אליהו ויאמר לו: מנע קולך מבכי. קרב, עבד ד', אל המזבח ועשה את עולתך, שכולה כליל לאשים, שב על כסאי ואני אמול את הילד, אחרתי עד עתה כי חפצתי לדעת השתמור מצותי אם לא. או אז לקח אליהו את הילד מיד האשה וימל אותו"[1]

אליהו היה המבשר וגם המוהל, אליהו, המורה הנעלם של האר"י, החבר והידיד אשר לא מש ממנו עד הנשימה האחרונה, אליהו המשמיע טוב, המעלה ארוכה לכל שבר, הרופא לכל נגע, המוחה דמעה ומנחם אבל, אליהו המגלה עמוקות מיני חושך ומפענח כל חתום, אליהו ההולך תמיד לפני מלך המשיח ומיישר הדרך לפניו, הוא היה גם הכהן אשר הקריב את הקרבן הגדול לה', כמיכאל השר הגדול המקריב נשמות של צדיקים על מזבח של מעלה, ככה הקריב גם אליהו את דם הילד הנימול, שעתיד היה להיות מורה דרך גאולה לעם במשך שנות מאות.

עוד טרם יולד, קרא אליהו את שמו יצחק, כי כיצחק בן אברהם היה עולה תמימה לה', כולו גבורות קדושות, כולו אש קודש, מיום רדתו משמי האצילות אל עולם השפל, עמק הבכא, עד שובו למרומי שמיו, ויעל עמו את כל הנשמות התועות והנדחות אשר הוציא ממעמקי תהום, מנבכי טומאה, מן היסודות, מן האוירים, מן הרוחות, מאש, מסערה, משטף מים, מנענועי עלים ומשיחת אילנות.

 

להמשיך לקרוא

שלושים ושלושה נרות

נביאים הרבה ידעה ירושלים; נביאי אמת ונביאי שקר. רובם שקעו בתהום הנשייה. כזהו גם סיפורו של משה גיבורי, "נביא המערות" או "שוכן מערות הסנהדרין", שתועד בהרחבה בספרו של דיוויד הורוביץ, "שלושים ושלושה נרות".

משה גיבורי (Moses Guibbory) נולד בשנת תרנ"ט (1899) באוקראינה. בגיל צעיר עזב את ביתו ונדד באירופה. את שנות מלחמת העולם הראשונה עשה בטורקיה, ולאחר מכן הגיע לארץ ישראל, והתמקם במערות הסנהדרין בירושלים. לאחר מספר שנים הכריז על עצמו כנביא וכמשיח, ולאחר שחזה נכונה רעידת אדמה קיבץ סביבו מספר מאמינים.

בשנות העשרים עלה ארצה מארצות הברית דיוויד הורוביץ, חלוץ צעיר שעסק בחקלאות, למד עברית והלך שבי אחר התנ"ך. מפגש מסתורי עם גיבורי בשנת תרפ"ז (1927) הפך אותו לאחד מחסידיו. לדבריו, גיבורי עורר עניין במספר אישים מרכזיים ביישוב דאז, ביניהם הרב קוק ויהודה לייב מאגנס, וכן במזכירו של ז'בוטינסקי, ארתור קוסטלר, שכתב אודותיו בעיתונים.

באותה שנה פגש הורוביץ את פולה, מי שלימים תהיה אשתו, שהגיעה לביקור בארץ מפולין. הם נישאו ויצאו לפולין, לא לפני שגיבורי מינה את הורוביץ לשליחו למדינה זו. תפקידו היה להזהיר את יהודי פולין מפני אסון הממשמש ובא. הורוביץ מתאר כיצד נשא בידו מנשר, חתום בידי שני הרבנים הראשיים, הרב קוק והרב מאיר, ובו אזהרות מפי משה גיבורי ומקובלים נוספים מירושלים. היה עליו אנשים להעלות לארץ ישראל "לפני שיהיה מאוחר מדי".

הספר "שלושים ושלושה נרות", הופיע בתש"ט (1949)

בשנות השלושים יצא הורוביץ לארצות הברית. אשתו ובנו נותרו בפולין – ושם נספו. גיבורי עצמו היגר לארצות הברית בראשית שנות הארבעים, הטיף לאוניברסליות תנכי"ת והנהיג כת קטנה של "בני ישראל הבריטים" (זרם דתי הגורס כי חלק מהשבטים בבריטניה הם למעשה צאצאי עשרת השבטים; יש הקושרים גם את ההמנון האנגלי הבלתי-רשמי "ירושלים" לרעיונות אלו). לכת זו הצטרף גם שדר רדיו מפורסם בשם בויקה (Boake) קרטר, שנמצא מת לאחר מכן בנסיבות מסתוריות. לשמו של גיבורי נקשרו שערוריות נוספות. הורוביץ בסופו של דבר ניתק את קשריו עם גיבורי, הפך לדיפלומט בכיר באו"ם, היה מיודד עם בכירים אמריקאים וישראלים והקים מספר אגודות יהודיות-נוצריות ספק מסיונריות.

בפרק מרתק בספר "שלושים ושלושה נרות" מתוארת הגעתו של הורוביץ לפולין בשנת תרפ"ח (1928), ופגישה עם הרב צייטלין שלא הוזכרה עד היום בספרי הביוגרפיה והמחקר. תיאורו של הורוביץ חי מאוד, ומאפשר לשוות את דמותו של הרב צייטלין באותן שנים – בפרשיה שיש בה משיחיות, קבלה ונבואה לצד דברים תמוהים וחיי יום יום שגרתיים בוורשה; כל החומרים מהם נרקמות אגדות.

אני מודה לרב שמואל אליקן על ההפניה למקור זה.

 

להמשיך לקרוא

מעלות ומורדות בתנועתנו הלאומית

מאמר זה פורסם במספר המשכים בשבועון הציוני "בדרך", בסיוון-תמוז תרצ"ה (1935), לקראת הקונגרס הציוני הי"ט. אריכות דבריו של הרב צייטלין מציגה בפני הקורא כמה מעמדותיו הפוליטיות היסודיות: משמעות היותו לאומי-בלתי-מפלגתי, אי הנכונות של חלק מהפעילים הציונים להתבונן בתנועתם נכחה, שורשיה השונים של התנועה הציונית, הציונות המשיחית (עמדתו בעניין זה מפתיעה, שכן היא כורכת את הציונות עם התקדמות התרבות הכללית, ואת מבשרי המשיחיות כגון הרב קאלישר והרב גוטמכר מגריידיץ עם א. ד. גורדון ו"אחד העם"), תביעותיו מה"מזרחי" ועוד.

לחובבי הזיקות שבין הרב צייטלין והראי"ה קוק מסתתרת כאן פנינה: דיון בשאלה עד כמה יש לייחס את הראי"ה קוק ל"מזרחי" – דיון ששב ועלה בשנים האחרונות בבמות שונות. כך הוא כותב:

"…מסופק אני מאוד אם יש להגדירו בתור "מזרחי", ואם ה"מזרחי" הולך תמיד בדרכיו. להלכה בוודאי ש"המזרחי" מתיימר בכבודו של הרב קוק וחושבו לרבו ומורו, אבל בחיי יום יום הלא יש סוף כל סוף לכל עסקן פוליטי ב"מזרחי" השפעה יותר גדולה על כל מהלך העניינים אשר ב"מזרחי" מאשר להרב קוק.

ואף גם זאת: הרב קוק הוא סוף כל סוף כלל-ישראלי והוא קרוב אל ה"אגודה", ועוד יותר אל יראים וחרדים סתם ממה שהוא קרוב ל"מזרחי". לדידי – לא הוה מומא. אדרבא, מעלה גדולה הוא. לדידי, לרב שאיננו חפץ ואינו יכול לצמצם עצמו בד' אמות של מפלגה ותהי מה שתהיה. אבל לבעלי-מפלגה – הגיון אחר לגמרי. אין להם קירוב-דעת גמור ומוחלט לאיש בלתי-מפלגתי, ולו יהיה גדול שבגדולים. אין הם מאמינים בו באמונת אומן. אין בטחונם בו חזק למדי. היום הוא נואם וכותב כפי חפצו של ה"מזרחי". אבל מי יודע מה שינאם ויכתוב מחר, כשיראה שה"מזרחי" סר לפי דעתו, באיזה עניין מדרך התורה או מן הציונות הטהורה?…"

על היווצרות הדימוי המפלגתי של הראי"ה קוק כתב חברי הרב איתם הנקין הי"ד, במאמר שהופיע לאחרונה ב"אסיף", ודבריו של הרב צייטלין עולים עם דבריו בקנה אחד.

 

א.

הירחים שלפני כל קונגרס ציוני הם כערבי ימים טובים להכנה ולחגיגה, וכערב ראש השנה וערב יום הכיפורים – לחשבון הנפש. אינני אוהב ביותר את ההשוואות בין הקודש והחול, והביטוי "נעילה", למשל, לסגירת הקונגרס איננו נעים ביותר לאוזני. אבל יש אשר השוואה כזו מבלטת ביותר מצב-נפש מיוחד, ואנו כמו מוכרחים להשתמש בה בבואנו לתת ציור נכון ושלם למצב-הנפש ההוא. כי על כן הרשיתי לעצמי את ההשוואה בין ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים ובין ערב הקונגרס, אעפ"י שה"ערבים" הראשונים קודש הם וה"ערב" האחרון חול. ואם תמצי לומר, שגם ה"ערב" האחרון קודש הוא לרואים בקונגרסים הציוניים חזון כל היקר והקדוש לעם – הנה בכל זאת יש הבדל גדול ביניהם. כי אם ערב הקונגרס בבחינת קודש לציוניים נלהבים הנה ה"ערבים" הראשונים, ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים – בבחינת קודש קודשים לכולנו.

כל ציוני וציוני מאיזו מפלגה וסיעה שתהיה מתעורר בהכרח לפני כל קונגרס ציוני לחשוב את כל הנעשה עד עתה בעולם הציוני, מה היא הישועה אשר הביאה הציונות לעם עד עתה, מה הוא המעשה הצפוי לציונים בעתיד הקרוב והרחוק, מה הוא מצב התנועה עתה: העלתה הציונות בכללה אם ירדה, ואם ירדה – מה הן הסיבות אשר גרמו לירידה זו?

רבות מחשבות בלב כל ציוני לפני כל קונגרס ציוני, ורבות מחשבות אז גם בלב כל יהודי לאומי, אף שאינו נחשב כלל על המפלגה הציונית. כל זמן שאין עוד קונגרס כלל יהודי, הנה הקונגרס הציוני משמש לחלק גדול בישראל במובנים ידועים קונגרס כללי יהודי. ולפיכך גם מי שאיננו ציוני מפלגתי, אם הוא יהודי לאומי – חושב את חשבונו של ישראל, וביחד עם זה גם את חשבון עולמו הוא לפני כל קונגרס וקונגרס.

ואם נעמיק יותר בדבר נראה, שהיהודי הלאומי הבלתי מפלגתי מרבה בחקירה ודרישה וממילא גם בחשבון הנפש לפני כל קונגרס ציוני, מן הציוני הרשמי, לפי שזה האחרון יש לו כבר מן המוכן תשובות לכל שאלה ושאלה – תשובות שלימדוהו ראשי המפלגה או הסיעה שהוא נמנה עליה. אין הוא מוכרח כל כך לחשוב מחשבות חדשות, לחטט, לנקר, לבקר, לספור ולמנות ולירא ולפחד תמיד שמא טעה, מאחר שכבר חשבו אחרים בשבילו ועליו למלא רק את אשר נגזר עליו ממרומים.

שונה ממנו היהודי הלאומי שאיננו ציוני רשמי, היהודי שעליו לבקש ולמצוא בעצמו תשובות על כל השאלות המענות אותו ואינן נותנות דומי לו. עליו להתחיל תמיד מחדש ולסלול מסילות מחדש.

%d7%92%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%94-%d7%a1%d7%91%d7%99%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%a8%d7%a1%d7%97-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%a0%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%a2%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%91%d7%9c

גלויה מעוטרת ועליה הרב צייטלין ומקצת תולדותיו (שנת הלידה שגויה), כנראה סביבות תרס"ח (1908). "מכל מה שכותב נושב רגש חם ואהבת האמת".

כותב הטורים האלה הוא יהודי לאומי שאינו נמנה על שום מפלגה וסיעה ציונית. וביחד עם זה מעסיקות אותו כל השאלות המתעוררות בכל קונגרס ציוני, והוא מוכרח בבואו לחשוב חשבון העם וחשבון נפשו הוא לפני הקונגרס הציוני הבא, לבקש ולמצוא את דרכו הוא, את פתרונו שלו המיוחד לו, ולהתוות ביחד עם זה לפני רבים הקרובים אליו ברוח את דרכי הפתרון ההוא.

ובבקשי את דרכי אני ובבואי הפעם בשורת מאמרים על רבות מן השאלות העומדות על הפרק לפני הקונגרס הציוני הבא, אני מקווה להועיל לא רק ליהודים לאומיים בלתי מפלגתיים כמוני, כי אם גם לציונים רשמיים אשר אוזנם ערה להקשיב ולשמוע גם את אשר יהגה איש שאיננו שייך למפלגתם, ומוכשרים הם, במידה מרובה או מועטה, לביקורת עצמם ולביקורת מעשי העומדים בראשם. מוציא אני מכלל זה את אלה הציונים החושבים: הכל טוב ויפה. הכל – כהוגן. הכל – פורח. עולים אנו ועולים בלי הפסק. צומחים אנו ומשגשגים. התנועה מתגברת מיום ליום. הציונות כבשה את כל הלבבות ואת כל העמדות הציבוריות בישראל. עם ישראל חי ומתקיים על ידינו אנו. אומנם יש לנו שונאים רבים, בין מבפנים, בין מבחוץ, אבל למי אין כמו אלה? בכוחנו ובעוצם ידינו נכוף את כל העם היהודי לעשות רצוננו, ומכל שכן שיכול נוכל לכל המפריעים והמבקרים והטוענים – מבפנים.

עם כל אלה "השאננים והבוטחים" אין לי שום עסק. מי שעוצם את עיניו בחוזקה לבלי לראות את המציאות כמו שהיא, מי שרואה הכל לא בעיניו הוא כי אם כפי שמצווים לו לראות, מי שאיננו מוכשר להביט אל תוכם של הדברים והוא רואה רק מספרים וכיבושים מדומים בכל אשר יפנה, ומי שהוא ביחד עם זה גם שמאלי וטוב לו ניצחון אחד של מפלגה ציונית-סוציאלית זו או אחרת מכל תחיית הלאום – איך יוכל לחדור לרוחו של איש כמוני הרואה לפניו מיליוני יהודים הולכים וכלים, הולכים ונמוגים, והיהדות כולה הולכת ומתנוונת מתוקף המגפה האנטישמית מבחוץ וההריסה שאינה פוסקת – מבפנים?

אם מראים לציוני כזה על מיליוני היהודים העומדים על פי התהום, ישיבך: מן הגלות התייאשנו זה כבר. לא לחינם הננו משוללי הגלות. ואם רע המצב מאד, ואם מצב רע זה ימשך וימשך, ואם גם ירע לנו שבעתיים – מה בכך? מה שנהרס שם, בגולה, נבנה אנחנו בארץ.

להמשיך לקרוא

"מי יראני את האורות בתוך חשכת מצרים"

פורסם ב"אסיף", ביטאון איגוד ישיבות ההסדר, כרך ד, תשע"ז

שני מאמרי זיכרון והערכה על הראי"ה קוק שכתב הרב הלל צייטלין, המצטרפים לשני מאמריו הקודמים – "בין שני הרים גדולים" ו"הקו היסודי בקבלה של הרב קוק".

 

המאמר הראשון – "מה היה הרב קוק אומר כעת" – הופיע בשנת תרצ"ז (1937), שנתיים לאחר פטירתו של הראי"ה קוק, ומכיל פולמוס ער ונוקב עם תלמידי הראי"ה קוק חברי "המזרחי" שהתנגדו לתכנית החלוקה. המאמר השני – "מספר מילים אודות ה'חסיד שבכהונה' הגדול" – הופיע בשנה שלאחר מכן, ולצד דברי השבח נועד גם לקדם את הפצת ספרי הראי"ה קוק ברחבי פולין.

על הזיקות המיוחדות שנמתחו בין הראי"ה קוק והרב צייטלין טרם נכתבה המילה האחרונה. בעצם ימי השואה, בשנת תש"ד (1944), עוד בטרם היוודע באופן סופי דבר גורלו של הרב צייטלין, פרסם הרצי"ה קוק ב"ספר צייטלין" את רשימת ההערכה "זכר למקדש הלל". פרופ' יונתן מאיר כתב לפני למעלה מעשור מחקר מקיף בנושא ב"דרך הרוח: ספר היובל לפרופ' אליעזר שביד", בשם "תשוקתן של נשמות אל השכינה". אך מספר רב של מכתבים, מאמרים ותעודות שונות עדיין ממתין לראות אור.

לאחר שפרסם הרב צייטלין את הספרון "דבר לעמים", בשנת תרפ"ח (1928), כתב לו הראי"ה:

"ידידי הסופר המרומם, טהור הרעיון עמוק הרגש וגדול הדעה, מוה"ר הלל צייטלין שליט"א, שלום רב,

רב מכדי שיוכל מכתבי הקצר שיש בכחי לכתוב כעת הוא רגש התודה שהנני חש בלבבי לכבודו על הענג אשר השביעני בספרו המצוין 'דבר לעמים' בכללותו ובפרטיו. אמת הדבר שלא נכרתה עדיין האוזן אשר לעמים עד לכדי שמיעה של תוכחת חיים. אבל אין האמת מפסידה את זכותה גם אם מעטים הם מקבליה.

תחזקנה מחשבותינו הטהורות, תשלחנה פארותיהן לברכה לישראל ולעמים. בציפיה שאור ישראל מהרה יאיר את כל המאפלים, ובישעו ניוושע בקרוב, הנני חותם את ברכתי הנאמנה לכבודו וליצירותיו הטהורות, מהר הקודש מירושלים"

במכתביו מאותן שנים, מתייחס הרב צייטלין כמה וכמה פעמים אל "החבורה הקדושה" הנרקמת סביב הראי"ה קוק בארץ ישראל, ומפציר בהם לשלוח אליו מפרי עטם. "אבקש מכולם, מכולם, שישלחו דברים בעד המאסף האמור למעלה […] והמובחר – מהני מילי מעליותא, מילין דטמירין, שהנשמה בעקבתא דמשיחא צמאה להם כל כך […] ולכל לראש – מאת הארי שבחבורה אדמו"ר רא"י קוק הי"ו".

במכתב אחר לראי"ה, משנת תרפ"ז, הוא חותם – "הנני משתחווה מרחוק ודורש שלומו ושלום תורתו", ובמילים הבאות הוא פותח את אחד המאמרים המתורגמים כאן לראשונה:

"יש אצל היהודים רבנים גאונים; יש אצל היהודים משוררים גדולים, כמו גם פילוסופים גדולים; וכן דרך-קבע מקובלים גדולים, צדיקים וחסידים. ועדיין, עומדים אנו נפעמים נוכח דמותו הרוחנית של אותו יהודי שחי בדורנו אנו, שהיה גם גאון עצום בנגלה, גם מקובל גדול, גם חסיד גדול, ובו בזמן גם פילוסוף גדול ומשורר גדול.

רבי אברהם יצחק הכהן זצ"ל קוק היה אותו יהודי פלאי, בהיותו "שלמותא דכולא", "כרכא דכולא ביה", "איש אשכולות", שליהודים לא היה כמותו מאז המהר"ל מפראג"

 

מרטין בובר

המאמר "מרטין בובר: לרגל בואו למדינת פולין" פורסם ב"דער מאמענט" בשנת תרצ"ט (1939), חודשים מועטים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בובר, שהיה אז חבר סגל באוניברסיטה העברית, נשלח מטעמה לסדרת הרצאות ברחבי פולין.

הזיקות בין שני אישים אלו הן רבות ומרתקות. הרב צייטלין התוודע לבובר כארבעים שנה קודם לכן. בקונגרס הציוני החמישי בתרס"א (1901), לקראת סיומו של הקונגרס, נשא בובר נאום בדבר הצורך החיוני בהתחדשות יהודית-תרבותית לצורך מפעל התחיה הלאומי. בובר היה פעיל מרכזי ב"פרקציה הדמוקרטית", שפעלה מכוחו ובהשראתו של אחד העם, ובינה ובין הציונות המדינית מבית מדרשו של הרצל שרר מתח מתמיד. בנאומו, תבע את תמיכתה של ההסתדרות הציונית בהתחדשות התרבותית, והתעמת על כך ישירות עם הרצל. בעקבות נאום זה, והניסיון לבלום אותו, יצאו מהאולם במחאה בובר וחבריו, ועמם נציגים נוספים שרצו להביע תמיכה – בכללם הרב צייטלין.

ברשימה "מן הצד" אודות הקונגרס הציוני החמישי, הרב צייטלין אינו מציין פרט כלשהו מנאומו של בובר, אולם הוא קובע שמבחינתו "הרגע היפה ביותר" בקונגרס היה אותה סערה אודות התרבות היהודית. הוא עצמו לא נמנה, לדבריו, על חסידי ההתחדשות התרבותית מבית מדרשו של "אחד העם", אך היה סבור שהרצל צריך להקדיש תשומת לב רבה יותר למרטין בובר ולנושאים שהוא וחבריו מעלים לסדר היום.

פעילותו הציונית של הרב צייטלין הייתה תמיד ריאליסטית, ועסקה בסבלו הממשי של העם ובצורך הדחוף לחלץ את העם מן הסבל. בובר, לעומתו, מתח ביקורת חריפה על הרצל ועל תפיסתו את הציונות – בפרט בכל הנוגע למניעים הכרוכים בסבל ובאנטישמיות. הבדל זה בין הרב צייטלין ובין בובר משתקף גם בפרישה שלהם מהתנועה הציונית: בעוד בובר סיים את פעילותו הציונית בשנת תרס"ד (1904), בין היתר כדי שיוכל להתמסר לפעילות התחייה התרבותית והרוחנית, הרב צייטלין פרש מהתנועה הציונית כשנה לאחר מכן בעקבות דחייתה את תכנית אוגנדה.

זיקות אלו, על הדומה והשונה ביניהן, ממשיכות גם לאחר מכן. הרב צייטלין ובובר מתחילים לכתוב אודות החסידות באופן שיטתי באותן שנים – סביבות תרס"ה-תרס"ו (1905-1906). בהמשך הם אף עומדים בקשר ישיר, והרב צייטלין מפרסם מאמר בביטאון היהודי-גרמני שבעריכת בובר – "דר יודה". המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה, גם מחוללת בשניהם תפנית ו"הפיכת לב": הרב צייטלין ישוב אל המיסטיות העמוקה של שנות נעוריו, ואילו אצל בובר יופיעו ניצני הגותו הדיאלוגית.

במאמר זה, שהוא גם אחד ממאמריו האחרונים של הרב צייטלין, מתוארים אישיותו ופועלו של בובר מתוך הערכה רבה – זאת, על אף שבאותן שנים הפער הדתי, הפוליטי וההגותי ביניהם מצוי כבר בשיאו. כשנתיים קודם לכן, בשנת תרצ"ז (1937) כותב לו הרב צייטלין במכתב אישי: "בנידון זה הנני חושב את כבודו לאח ברוח (אף על פי שהשקפתי על ה"התגלות" בדת היא יותר אורטודוסקית וגם הנני קרוב יותר מכבודו אל העממיות הישראלית)". המילים "אח ברוח" מודגשות במקור בקו.

 

אם בשורת הגאולה של תיאודור הרצל עדיין נתונה לוויכוח – וזאת מבלי להבחין בכך שכבר לפני שני עשורים הוענקה לנו הצהרת בלפור, ועמים וארצות הכירו בזכותנו לבית לאומי בארץ ישראל – דווקא רעיונו האידיאליסטי של אחד העם, קרי: הקמת מרכז רוחני בארץ ישראל, קורם עור וגידים, דם ובשר. דווקא המופשט, הערטילאי, הרוחני, זה שהיה נראה לנו פעם כה רחוק ותלוש מהחיים הריאליים – עתה היה כמעט לחלק מהוויית חיי היום-יום שלנו.

בדרכה של בשורת הגאולה של הרצל, ניצבים כיום מרד אנרכיסטי של ערביי ארץ-ישראל, מרד מאורגן של מדינות ערב סביב, הסתה פרועה מצד שונאיה המרובים של המדינה הצעירה, התלבטות תמידית מצד אנגליה עצמה, קרע פנים-יהודי עמוק – ניצני חורבן עוד טרם הוקם הבית הלאומי.

לעומתם, הדרך אל ה'אחד העמיזם' סלולה ופנויה. מעט החיים העבריים המתנהלים כיום הם סוג של קונצנזוס כללי בקרב כלל התושבים בארץ; המרכז ללימודי עברית – גם שם; עיתונים בעברית, ז'ורנאלים בעברית, ספרים בעברית בכל תחומי הספרות והמדע – גם שם; ועל כולם – האוניברסיטה העברית שהופכת באמת להיות המרכז לחכמת ישראל, מרכז של פילוסופיה ושל פילולוגיה, של תורת העמים והמדינות, של מדע הטבע ושל מחקר הטבע, ולאחרונה גם מרכז לפניות פרקטיות של החוקרים, ברפואה וכדומה.

%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%95-%d7%a0%d7%a7%d7%99-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8

תמונתו המפורסמת של הרב צייטלין, שנות השלושים המאוחרות

ספק אם היה אחד העם בעצמו מכיר במרכז הרוחני הנוכחי הקיים בארץ ישראל. יתכן מאד שהיה רווה ממנו מעט מאד נחת, כשם שרווה אך מעט נחת מבית הספר הוותיק ביפו. שכן אחד העם אהב רק את עמקות המחשבה, ולא את מה שמתפזר לאורך ורוחב. אך לעין המתבונן הממוצע נגלה עולם רבגוני בכל גווני הרוח בארץ ישראל, הנדמה כהמשך ישיר ותואם לתפיסתו הציונית של אחד העם, המשך שלדידו של לילינבלום ושאר חובבי ציון, ופשיטא שלדידם של הציונים המדיניים – נראה כמעט כמו בטלנות גרידא. אך ציונות זו הוכיחה את עצמה ככזו המסוגלת להתגשם ולהפוך לריאלית אף יותר מאשר 'חיבת ציון' ה'פרקטית', ומכל שכן שהיא קרובה להתגשם מהציונות המדינית של תיאודור הרצל.

להמשיך לקרוא