למרחק…

מאמר קצר זה התפרסם בחוברת השנייה של המאסף הספרותי "שאר ישוב", שהוציא לאור חיים יצחק בונין בשנת תרפ"א (1921). בונין, שחלק עם הרב צייטלין מספר תחנות משותפות ביצירתו ובחייו (ואף במותו: הוא נרצח בגטו וורשא) – פרסם בגיליון אחר של "שאר ישוב" מאמר לרגל יום הולדתו החמישים של הרב צייטלין בשם "הלל צייטלין: לידיד ברוח, ליובלו הספרותי". במאמר זה הוא אף מפציר בו, לאחר שהוא משבח את יצירתו ופועלו, לשוות לכתיבתו אופי שיטתי ואחדותי יותר.

"למרחק…" שב והופיע לאחר מכן כפרק בחוברת "ספרן של יחידים" שיצא לאור בתרפ"ח (1928), תחת השם "לך לך".

 

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ג)

 

קול ה' קורא אל כל אדם בכל מקום ובכל זמן: עזב-נא, בן אדם, עזב-נא, עזב נא את תאוות הבשר שבהן אתה קשור אל החומר, עזב נא את כל ההרגלים שבהם אתה קשור אל העולם המוגבל בחושים, עזב נא את גאוות לבבך, עזב את יחס משפחתך, עזב את דעותיך הקדומות ואת אמונות השוא אשר לך. לך ובקש לך ארץ רחוקה, ארץ עליונה, ארץ של שמים. איפה תבקשנה? איפה תמצאנה? לך ובקש!…

אין האלהים אומר לאדם: שם ושם היא הארץ הדרושה לך, כי אם כה דבר האלהים לאדם: ארצך – בתכלת אין סוף, במרחב אין קץ, בהוד התעלומה, בסתר האור, בחביון הרז…

"לך לך מארצך וממולדתך ובית אביך". מקרא זה מפוצץ כפטיש לא רק כל שרירות לב וכל תאוות לב, כי אם כל האמונות והדעות שבהן חיים רוב בני האדם.

כי מה הן אמונותיהם ודעותיהם של רוב בני האדם? מאמינים הם, ראשית כל, ביופי המיוחד של הארץ שבה נולדו. כאדני השדה קשורים הם בטבורם אל הארץ-המולדת שלהם. קוראים הם לזה – פטריוטיזם. מאמינים הם, שארצם היא ארץ מיוחדת שבארצות ושצריך להפקיר הכל בשביל קיומה והצלחתה, הפרחתה ושגשוגה. מאמינים הם, שלגבי "ארץ המולדת" הכל שרוי ומותר, שופכים הם דמי אחיהם בשביל הטובה המדומה של הפטריוטיזם שלהם. ובת קול מפוצצת על ראשי ההרים: "לך לך מארצך". אמת, שחן מקום על יושביו, אמת שחביבה עליך הארץ אשר כלכלה וגדלה אותך והיניקה אותך מלשדה וחביבים השמים הפרושים על ראשך, אמת שצריך אתה לעבוד ולעמול בשביל ארץ מולדת זו, אבל יש דבר רם מאהבה זו כרום שמים מעל הארץ, והוא – הארץ הבלתי נראית לעיני בשר, כי אם האלוהים מראה אותה לקרוביו, מראה ומסתיר, מבריק ברק ומעלימו.

%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%93%d7%9e%d7%aa-2

הרב צייטלין, תרס"ו (1906) (?)

להמשיך לקרוא

בפתחנו את ספר התנ"ך

בשנת תרפ"ג (1923) שימש הרב צייטלין למשך תקופה קצרה עורך ביטאון "המזרחי" שיצא לאור בוורשא. לצד עבודת העריכה, פרסם בו הרב צייטלין מספר רשימות קצרות. כאשר החל בעבודה זו, פורסם בעמוד הראשון של הביטאון גילוי דעת אופייני:

"עבודתי ב'המזרחי' היא ספרותית ורק ספרותית. לא נכנסתי בברית ההסתדרות של 'מזרחי' ונשארתי בלתי מפלגתי כבראשונה. אם אביע בשבועון מעת לעת מחשבות ודעות ברוח ה'מזרחי', הרי זה רק משום שהשקפותיי הפרטיות (כגון: ההשקפה על לאומיות ישראל, שאי אפשר לה בלי דת, ועל ארץ ישראל, שהיא לא רק ארץ אבות סתם, אלא גם ארץ קדושה, וכדומה), הן קרובות בבחינה ידועה אל ה'מזרחי', ועד כמה שהן קרובות אביען ב'המזרחי'. הרי זה רק קרוב בדעות, אבל לא התאחדות והתכללות…

ביחוד אני נשאר בלתי-מפלגתי ובלתי תלוי ב'מזרחי' בכל הנוגע לפוליטיקה בגלות ולציונות מדינית. אחריותם של כל הדברים אשר יודפסו בעניינים אלו בשבועון היא על ההסתדרות ולא עלי, העורך הספרותי"

הרשימה "בפתחנו את ספר התנ"ך: שורות אחדות לשבת נחמו" התפרסמה בי"ג באב תרפ"ג (1923), והרב צייטלין הביע בה את יחסו המורכב אל התנועה הציונית, שידע עם השנים מעלות ומורדות. הרב צייטלין לא חדל לכתוב אמנם על הסבל ועל הצורך בהטבת מצבם החומרי והכלכלי של יהודי מזרח אירופה, אך לא פחות מכך ראה את פתרון המצב ככרוך בתחייה רוחנית עמוקה של העם. כשנה לאחר מכן הוא יכתוב לתלמידו משכבר הימים, יצחק שדה: "ואני כאן בתוך הגולה ואתה יושב בירושלים עיר הקודש וסובר כי בחציבת אבנים לבד וכדומה עושים כל מה שצריך לעשות עתה. חציבת אבנים ובנין בתים בארץ ישראל דבר נורא ונפלא הוא, אבל צריך להסיע אבנים גם לבנין אחר לגמרי, לבנין מקדש של מעלה השוכן בתוך הנשמות שצריך לעדן אותו ולטפחו".

בשנת תרצ"ו (1936) יפרסם הרב צייטלין את החוברת "דממה וקול: הגיונות, תוכחות, גלויי-נשמה וכסופי משיח", ובה, במבט לאחור, ביקורת נוקבת על מנהיגי העם – הפוליטיקאים, הרבנים, עסקני המפלגות, הפובליציסטים – שהיו עסוקים במאבקי-כח והבטחות שווא, ולא הצליחו להיטיב במאומה את מצבם של היהודים:

"העמים המנצחים השיבו לעמי את שכרו. נתנו לו פיסת נייר כתוב ביד אחד הדיפלומטים האנגלים, הבטחה לייסוד 'בית לאומי לעם ישראל' […] הציונים צלצלו בכל הפעמונים שבעולם לפרסם את השטר ההוא, שרו שירי תהילה רבים לממשלה הבריטית […] ה'הצהרה' – כפי שקוראים לשטר עם השובר גם יחד – לא הכניסה שמחה בלבי, כי לא זו היא הגאולה אשר אליה אני מתפלל ולה אני מצפה, ואף גם זכר לגאולה ההיא אין בה, כל עוד שתהיה רק הבטחה דיפלומטית תלויה באוויר.

ואולם אחר אשר נגמרה מלחמת העולם, בהיווסד חבר הלאומים אשר אישר וקיים את ההצהרה בסאן-רמו, גבר בי החפץ על ראוּת הבינה הביקורתית, וכאשר קראו אז את ההלל בהרבה בתי כנסיות ובתי מדרשות, שרתי גם אני את שירת 'אתא בוקר' [=הגיע הבוקר, הגאולה] וגם נאמתי נאומים על 'אתחלתא דגאולה'.

אבל לא ארכו ימי שמחתי אלה, כי במהרה ראיתי את טעותי. באו ימי הפרעות הראשונים בארץ ישראל וה'פירוש' הידוע של ה'ספר הלבן'. נראה בעליל התרמית הגדולה של הדיפלומטיה"

הפרעות בארץ ישראל – בהם נהרג בשנת תרפ"א (1921) ידידו יוסף חיים ברנר – התחדשו בשנת תרצ"ו (1936) עם פרוץ "המרד הערבי הגדול". את אזלת היד תלה הרב צייטלין במטריאליזם המודרני שפשה בעם, שהוביל לניוון הרוח. באותה שנה הוא יכתוב באופן אישי וחריף אף יותר אל יעקב יוסף הוז, שישב בארץ ישראל, בנוגע ל"גאולה" ולאופייה:

"הולכים ונעשים דברים נוראים בעולם כולו ובארץ ישראל, ואנחנו, בני ישראל, איננו מוכנים כלל וכלל לזה. כי מורינו המודרניים הורונו תמיד: לך אסוף, לך קבוץ, לך כבוש, ולא שמו לב אף לרגע לכתוב: "אם ה' לא יבנה בית' וגו', ולכתוב הנורא 'המה יבנו ואני' וכו'. כי למה נשלה את עצמנו? כל השירות והזמירות ששרו ל'גאולה' ול'תחיה' בארץ ישראל כל משוררנו החילוניים, ואף גם הגאון והמקובל הרב קוק זצ"ל שר שירה זו ולימד תמיד שזו זו היא הגאולה, וכל הנמצאים בין הבונים בארץ ישראל כולם קדושים וכו' וכו' – הייתה האמת האובייקטיבית אחרת לגמרי […]

ואקצר ואומר: גם אלה גם אלה שגו. היה הייתה פקידה גדולה, ואם היו באים לארץ אלה שצריכים היו לבוא, בוודאי שלא היו נעשים כל אלה המעשים האיומים, שנעשו בשנת תרפ"א ותרפ"ט ועתה בשנת צרו"ת"

ברם ברשימה זו צייטלין אינו מחפש אשמים אלא להתמודד עם הייאוש – באמצעות נבואות הנחמה שבתנ"ך.

 

חטאנו בכפליים, ולקינו בכפליים, והנחמה? גם הנחמה באה בכפליים, אבל איֶהָ?

היה היו לנו נחמות גדולות בשנים האחרונות, אף כי הבהלות והייסורים גדלו ורבו עליהן, על הנחמות ההן, אלפי פעמים. יצאה בת קול של הממשלות התקיפות ואמרה: שובו בני ישראל לארצכם!

יצאה בת קול זו ועדיין אנו רחוקים מארצנו ואין אנו יכולים לא "לראות ולהשתחוות" ולא לעשות, לעבוד ולפעול בארצנו כחפצנו.

באשמת מי נעשה הדבר הזה? רבים הם האשמים. רבים לאין קץ הם הסנבלטים של עתה. אשמות הן גם הממשלות התקיפות עצמן, אשר מצד אחד אמרו לנו "שובו לגבולכם", ומהצד השני לא נתנו לנו את הכח ואת היכולת לשוב. אשמים הם שכנינו בארץ ישראל ועוד יותר אשמים הם אותם המגרים אותם בנו ומשסים בנו את האלמנטים היותר רעים שבהם. אשמים גם אנחנו, אשר לא נענינו לקול הקריאה הגדולה הזאת בכל אותה הקדושה ובכל אותו התוקף הדרושים. לא עשינו מה שעשו "שבי הגולה" בימי עזרא ונחמיה. אשמים הם גם העומדים בראשי התנועה, כי היו לישראל רק לפוליטיקאים ולא לעזרא ונחמיה, אף ששמם הם מזכירים תמיד…

אבל לא לבקש אשמות יצאנו הפעם, אף לא לבקש את האשמים, כי אם להגיד את אשר ידוע לכולנו: יאוש נורא מתגנב עתה אל לב רבים אשר רק הצהרתו של בלפור, ובכלל ההצלחות הדיפלומטיות הביאו אותם או השיבו אותם לציון. אנו, אשר תקוותנו קשורה באלפי שנות ההיסטוריה שלנו; אנו הבאים בכח היעודים הקדושים של נביאנו; אנו הבאים בתוקף הבטחתה של התורה "ושב ה' את שבותך" וגו'; אנו היודעים, כי סוף סוף תשובה השכינה ועַמה עִמה לציון – אנו רק מצטערים שעבודתנו בארץ ישראל אינה מתקדמת באותה המידה שצריכה הייתה להתקדם, אבל ליאוש אין כל מקום בלבנו. אם לא חדלנו להאמין ולקוות בעת שישבו בארץ ישראל רק מתי מספר של זקנים ומקבלי חלוקה, על אחת כמה וכמה שלא נחדל מהאמין ולקוות עתה, בהיות לנו בארץ ישראל גם קולוניות [=מושבות] פוריות, גם חלוצים אמיצי כח, גם תעשיה יהודית, גם מסחר יהודי, גם עיריות כ"תל אביב", גם צלה של איזו אוטונומיה יהודית, אף כי מכל אלה עוד רב הדרך אל "הבית הלאומי" המובטח לנו מאת תקיפי עלמא הדין…

להמשיך לקרוא

כיצד מחפשים היום את האור הפנימי?

המאמר "וויאזוי מען זוכט היינט דאס אינערלעכע ליכט", שפורסם בספר "חסידות" של הרב צייטלין בשנת תרפ"ב (1922) ומתורגם כעת לראשונה לעברית, הוא מעין הקדמה לספר שהתפרסם כשנה קודם לכן בפולין – "תנאי הנפש להשגת החסידות", מאת הרב מנחם אקשטיין. בספר זה, שעסק בין היתר בפיתוח רגשי ובדמיון מודרך כהמשך לשיטת החסידות (ובדומה לשיטתו הרוחנית של האדמו"ר מפיאסצ'נה), ניכרות גם עקבות ההשפעה של הרב צייטלין עצמו.

מאמר זה נושא גם אופי ייחודי על רקע כתיבתו הכללית בנושא החסידות. עולה ממנו נימה חינוכית חריפה. הרב צייטלין, שלרוב עסק בעצמו בתהייה ובבקשת אלוהים בנתיבים מנתיבים שונים, תובע כאן את עלבונן של הוודאות, ההגעה וההתמקמות, וקורא לכל אותם ה"מבקשים" וה"עורגים" שלא להסס, ולמצוא את מבוקשם באמונת אבותם. הוא גם מבקר באופן מרומז את תחיית הכתיבה החסידית בת דורו. כל זאת – מכותב מאמרי החיפוש הגדולים – "הצימאון", "מתהומות הספק והיאוש", "העולם הפנימי", ועוד.

ברם לצד הנימה החינוכית ניתן למצוא במאמר זה יותר משמץ של קרבה לתהליכים תרבותיים המתרחשים בחברה היהודית גם כיום, וללבטים ולאתגרים המלווים אותם.

 

בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה' וְלֹא יִמְצָאוּ חָלַץ מֵהֶם (הושע ה)

בזמן שבו ההמון הרב מן העבר האחד ואנשי המדע הרשמי מן העבר השני שקועים במירוץ המהיר אחר הקצף של החיים, הולך וגדל בשנים האחרונות יותר ויותר מספרם של היחידים, המנסים, כל אחד בדרכו הוא, לנסות ולצלול לעומקם של החיים. לא ניתן לומר בוודאות שנסיונות אלו יצלחו; לא כולם יכולים לצלול למים עמוקים ולצאת מכך בשלום. רובם ישקעו בתהום. אך זה לא ירתיע את הנותרים, בעלי השאיפות החזקות, האמיתיות והפנימיות, שאינן מאפשרות להם להישאר על מתכונתם הרדודה של החיים.

יחידים כאלה קיימים כיום בכל פלח של האוכלוסיה, ובכל עם. אחדים מהם רוצים להגיע ל"עצם" ול"תוך" של החיים באמצעות יצירת אמנויות חדשות שעדיין לא נולדו, אחרים באמצעות מיסטיקה מופשטת. יש כאלו המנסים באמצעות ערכים מוסריים, והיתר באמצעות אמונה פשוטה.

גם אצל היהודים יש כיום כאלו יחידים, כאלו מבקשים, נפשות עורגות. אנשים שסובלים בשקט ונפשם כלה בשקט, מבלי יכולת להגיע אל מקור האור. אך באותו זמן שבו אחדים מהם מפלסים ומגששים את דרכם ומתחילים להאמין, בשאיפה חזקה לשוב בלבב שלם לאמונת אבותם, נשארים רבים אחרים מאותם מחפשי האמת תלויים בין שמים וארץ… באותו הזמן שמכל אותם מבקשי האמת, הכי קרובים ליעד הם אותם השבים בשלמות לאמונה הפשוטה – מצויים באוכלוסייה גם כאלו, כביכול מבקשי אמת, שאל אמונתם הפשוטה והתמימה של הוריהם אינם מוכנים לשוב. זו הצרה, שהיהודי האינטליגנטי העכשווי יכול לשחרר את עצמו מכל דבר בעולם, אך לא מהשאיפה להיות מודרני ועדכני. הוא אוהב את האמת ותר אחריה, אך אינו מסוגל לשאת את העובדה שהוא, האדם ה'חופשי' וה'נאור', יחל פתאום להאמין בכל, כאבות אבותיו.

להמשיך לקרוא

מפתח לספר ה'זהר'

את ה"מפתח לספר ה'זהר'" פרסם הרב צייטלין בשלושה חלקים במאסף "התקופה" בשנים תר"פ-תרפ"א (1920-1921), בספרים השישי, השביעי והתשיעי.

חציו הראשון של המאמר מוקדש לשאלת מחברו של ספר הזהר, והרב צייטלין מתעמת עם שיטות המבקרים השונות תוך הצגת תזה משלו. בשנת תרצ"ג (1933) הוא יטען, במכתב לסופר צבי זבולון ויינברג, כי גרשם שלום נטל מלא חפניו ממאמר זה ללא ציון המקור. חציו השני של המאמר הוא דיון בהשקפת עולמו של הזהר, הנערך סביב ביאור המאמר "פתח אליהו".

כשנה לאחר מכן החל הרב צייטלין את מפעלו הגדול לתרגום וביאור הזהר, מתוכו הגיעה לידינו רק ההקדמה. על מפעל זה הרחיב פרופ' יונתן מאיר במאמרו: "התהוותו וגלגוליו של מפעל תרגום וביאור ספר הזהר להלל צייטלין", בתוך: קבלה: כתב עת לחקר כתבי המיסטיקה היהודית, כרך י (תשס"ד), עמ' 119-157.

ה"מפתח לספר ה'זהר'" נדפס שנית בספר "בפרדס החסידות והקבלה", שיצא לאור בהוצאת "יבנה", עמ' 105-225. הסריקה להלן לקוחה מתוך הפרסום המקורי ב"התקופה".

לקריאה ולהורדה של הקובץ [חלק א] [חלק ב] [חלק ג]

ה'אפיקורסות' שלי

המאמר "מיין 'אפיקורסות'", שפורסם בשנת תרפ"ד (1924) ומתורגם כאן לראשונה, היה רק חוליה אחת בפרשיה שלא נחקרה די צרכה עד היום. בשנה זו סבל הרב צייטלין מהתנכלויות מצד "אגודת ישראל" בוורשה, שהגיעו בסופו של דבר גם למעשי אלימות. כפי שעולה מן המאמר, הרב צייטלין הואשם ב"אפיקורסות", תוך ציטוט חלקי משפטים מיצירותיו הקודמות.

בחלקו הראשון של המאמר שב הרב צייטלין לעסוק באופן הגותי במושג "הצימאון" ואף במאמרו החשוב שנשא שם זה כשש-עשרה שנה קודם לכן. זוהי תעודה מרתקת, שכן בתקופה זו הרב צייטלין עוסק במפורש – וכפי שעולה מן המאמר – באמונה באלוהים, ב"תורה" וב"מצוות".

בראשית שנת תרפ"ה (1924) הוא יכתוב לבנו של הראי"ה קוק, הרב צבי יהודה, אודות התנכלויות אלו:

"פה אני מוקף בשונאים רבים מצד קנאי ה'אגודה' הידועה, וד' אמת יודע את האמת, כי בכל מה שאני כותב לפעמים איזה דברים נגד מעשיהם של ראשי ה'אגודה' אינני מתכוון לקנטר את מי שהוא ואינני נסחף כלל בזרם של פולמוס, ומכל שכן שאין לי שום ריב מפלגתי עם ראשי ה'אגודה', שהרי הנני באמת רחוק מכל מפלגה, תהי מה שתהי, כי אם את אשר מרגיש אנכי , שחובתי היא לכתוב אני כותב, כי למה ניתן לי עט זה שבידי אם לא להריע על כל שקר ולהלל לשבח ולפאר כל דבר אמת?

ובמסתרים תבכה נפשי על הסתלקות רוח הקודש מכל אלה שהם עתה בבחינת ראשי ישראל […] עד שאין יודעים כלל להבחין בין אוהב לאויב, ואינם יודעים ומרגישים כלל את זאת המלחמה הגדולה שאני נלחם בעד כל הקדוש והיקר לישראל"

 

מהי אמונה?

האם דוממת היא האמונה כאבן, ניצבת קשוחה וקפואה – או שמא חיה היא, פורחת, מלבלבת?

האם נוגעת היא האמונה רק לתקופה רחוקה שלפני אלפי שנים, האם נקבעה היא אז לכל הדורות הבאים, כאשר להם עצמם נותר רק לדון בה – או שמא היא התגלות אלוהית בכל עת ובכל זמן, בכל דור ולכל בן אנוש בפני עצמו?

האם באה היא האמונה מבחוץ, ורק דורשת מן האדם ידיעה והיאחזות בה, תשומת לב והכרה בה – או שמא היא דבר-מה הנובע היישר ממקור החיים, האינסוף ברוך-הוא, וניתנת לנשמות חיות, נשמות אלוהיות, הזקוקות להתחדש באור חדש תמידי, באש אינסוף תמידית?

האם היא, האמונה, התרחשות קבועה, עובדה מוגמרת, עתיקה, ממצא ישן – או שמא חייבת היא להיות מונחלת על ידי חיפושים קדחתניים ותמידיים אחריה, ומתוך יסורים?

ואם האמונה היא רק דבר-מה שאין לו חלק ונחלה עם אלו הדורשים את האור, משוועים ומתגעגעים אחר האמת ורק האמת, מתענים תחת ספיקותיה וכואבים את אי-הבהירות ואת התעייה בדרכי החיים, מתאמצים ומנסים לפתור אותה עד ששומעים בתוך נשמתם את הקריאה: "זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תַשמאִילו" (ישעיהו ל, כא) –

ואם האמונה אינה יותר מתיאוריה חיצונית והכנעת הלב מבפנים, מעשים מכאניים ללא טעם, ללא כוונה, ללא פשר וללא תכלית, ללא אהבה, ללא שמחה –

אם האמונה היא רק זו ולא מעבר לכך – כפי שמתארים אותה מנפצי הזגוגיות, מיידי האבנים ושורפי הספרים מה"אגודה" – כי אז העניין שלי הוא רק ב"הצימאון", זה שנכתב על ידִי לפני שש-עשרה שנה (וראה אור לראשונה במאסף "ספרות"), שמהותו: שחרור. או כפי שה"אגודה" מכנה אותו: "אפיקורסות".

אך אם האמונה היא משהו נעלה יותר – חיים אלוהיים, פנימיות שבפנימיות, קודש קדשים בתוך הנשמה, רתיכא דמלכא קדישא [=מרכבה למלך הקדוש], צימאון אלוהי, כיסופין דקדושה, בעֵרה תמידית שאינה שוקטת, חיפוש נצחי, תביעה נצחית לעלות מעלה מעלה אל השלמות – כי אז "הצימאון" שלי, למרות שהוא אינו יצירה דתית ישירה ("הצימאון" הוא בכלל יצירת דוקטרינה פילוסופית, ואין לו שיג-ושיח עם אמונות תיאולוגיות), הרי שהיא צעד בדרך אל האמונה הצחה והעמוקה.

"הצימאון" מתאר את חיי האדם המחפש את קונו בכל השיטות האפשריות הקיימות, בכל הדעות שקיימות עלי אדמות, ולא מוצא מנוח באף אחד מהם – עד ששומע את קול האלוהים הבוקע מתוך נשמתו האלוהית שבתוך-תוכו, וכך זועק אותו קול אלמותי:

"חפשני"!

כן, זוהי הדרך. ורק דרך זו מובילה לאמת – לא זיוף ולא חיקוי זול. הלא כך מפורש בתורתנו הקדושה: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ד, כט).

פשוט מאד. אם תחפש – תמצא. אם לא תחפש, ותרצה לסמוך רק על כך שאחרים חיפשו לפני אלפי שנים – לא תמצא.

להמשיך לקרוא

שני מכתבים לברנר

מכתבים אלו לקוחים מארכיונו של ברנר ב"גנזים". הראשון נכתב סביבות שנת תרס"ז (1907). הרב צייטלין מפציר בברנר לפרסם מחדש את שירו הנוקב של דוד פרישמן "לא אלך עמם", שפורסם בעיתון "המגיד" כעשר שנים קודם לכן. התלהבותו של הרב צייטלין מהשיר, והשורות האחרונות של המכתב בהן הוא עושה בו שימוש חופשי, מסוגלת להעיד על הלך רוחו – המרדני והרליגיוזי כאחד – באותן השנים.

השני נכתב בשנת תר"פ (1920), ובו מעיד הרב צייטלין על עצמו שדעותיו כבר "רחוקות מן הקצה אל הקצה" מאלו של ברנר, ומביע את רצונו לשוחח על מפנה זה שאירע בו. ברם כחצי שנה לאחר מכן יירצח ברנר ביפו, והם לא ישובו להיפגש. לאחר הרצח יכתוב הרב צייטלין את התפילה "צרתי לפניך אגיד" בקובץ התפילות שלו, ויקונן מרה על ברנר:

"אבי, אבי!

רע לי מאוד. צר לי מאוד, כבר מאוד משא יגוני. לא אוכל שאתו. אין לי אל מי לפנות. אין עוזר, איך תומך. אתה מחשה. אתה עוזר לשונאינו. אתה מכלה את בניך. עד אנה? עד מתי?

רצים אנו אל ביתנו. רצים אנחנו אל אימנו. רצים אנחנו אל ארץ קדשנו.

אמרנו: אמנו תנחמנו. אמרנו: היא תמחה דמעה מעל פנינו.

באנו אל ביתנו, באנו אל אמנו, וגם שם מצאונו אויבנו. הולכים אנחנו משחיטה לשחיטה – ואיפה הצלתנו? ואיפה ישועתנו?

מארץ השחיטה, מאוקראינה, רצו בנינו אליך […]

למה אתה מניח למאות אלפי בניך לנפול תחת סכיני בני לגיונות בגלות, ולאלה הנסים אליך – לנפול גם הם תחת סכיני ערבים בארץ קדשך?

וגם הוא? הוא שביקש אותך בייסורים נוראים כל כך ולא יכול להגיע עדיך – יען כי רק את עינויי אחיו ראה ואת חסדך לא ראה – הוא שהתהלך באמת כל כך גדולה לפניך, אף כי מעצמת יאושו ומכאובו יש אשר לא זכר את שמך […] הוא שמעולם לא שמח ליבו, בהיותו מלא תוגתם צרתם של בניך, האיש יוסף חיים, שכל כך הרבה לאהוב, וכל כך הרבה בפועל האהבה – מדוע הפקרת את חייו? מדוע הפקרת את דמו? […]

למה נופצה הגולגולת ההיא, שהייתה כל כך מלאה אורה?"

תפילה זו, לא פחות ממה שמעידה היא על ברנר, מעידה היא על יוצרה ונושאה, הרב צייטלין. כמוה גם המכתבים הבאים.

להמשיך לקרוא

על עומקי ההוויה

מאמר זה פורסם בגיליון הראשון של הירחון "קולות" בשנת תרפ"ג (1923). "קולות" נוסד על הסופר אליעזר שטיינמן בווארשה, במטרה לתת ביטוי לקולות ייחודיים בספרות העברית, אך לא החזיק מעמד זמן רב ונסגר כעבור שנתיים.

המאמר עוסק באפשרותו של האדם המודרני להגיע לאמונה, ובהתאם למשנתו של הרב צייטלין – באפשרות ההתגלות. בסופו של המאמר נדפס: "יתר הפרקים יבוא בחוברות הבאות", אך ההמשך לא הודפס.

א.

ביני לבין עצמי

 

– מה הוא המעשה אשר עליך לעשות בעולמך?

– עלי לעשות את שליחותי. עלי למלאות דבר מי, ששלחני לעולם.

– ולמה שלחך?

– לעשות את הטוב.

– ומה הוא הטוב?

– טוב הוא: מה שנותן לחיים ולעולם ערך ושמחה – קדושה וטהרה, אהבה וצדק.

– ומאין לך, כי זה ששלחך לעולם אוהב דווקא את הטוב?

– יודע אני שזה ששלחני לעולם אוהב את הטוב על ידי מה שהוא נותן את החיים ומשפיע חיים; על ידי מה שהוא בורא בכל רגע את העולמות כולם מן האין המוחלט; על ידי מה שהוא מקיים את העולמות; על ידי מה שהעולמות נולדים, צומחים, גדלים, נובלים וקמים לתחיה; בונה עולמות, מחריבם ויוצר עולמות אחרים טובים, יפים ושלמים הם בכל רחבי הנצח…

– וכיצד אתה רואה בזה את חפץ הטוב של האלוהים?

– על ידי מה שהוא נותן תמיד את החיים הוא מגלה לנו שהוא אוהב את החסד; על ידי מה שהוא יוצר תמיד הוא מגלה לנו שאוהב הוא את השמחה; על ידי מה שהוא מרומם ומנשא את החיים ואת העולמות מצורה לצורה, מדמות לדמות, מנמוך לגבוה, מגבוה – לגבוה ממנו, משכללם, משפרם – ומיפם, מצרפם ומטרהם, ומעלם עד הנקודה היותר מזוקקה שהנבראים יכולים להגיע אליה, הוא מגלה לנו שאוהב הוא את התפארת; על ידי מה שהוא מזכך את בני האדם על ידי יסורים, שובר את עצמיותם הבהמית ומילד בתוכם על ידי היסורים עצמיות רוחנית עליונה, מלמדם, מוכיחם, מיסרם, מרחיקם לאט לאט מנטיותיהם החושיות והארציות ונוטע בתוכם את השאיפה לאמת היותר טהורה – הוא מגלה לנו, שאוהב הוא את הקדושה ואת הטהרה ואת הצדק ושחותמו – אמת.

להמשיך לקרוא