הרהורי תשובה אחדים

בראשית שנת תרע"ה (סתיו 1914), כחודשיים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כתב ר' הלל צייטלין לאנשי עירו – ורשה – טור נרגש בשם "הרהורי תשובה אחדים" ("אייניגע תשובה געדאנקן"). ר' הלל – הוגה, סופר ופובליציסט, בשנות הארבעים לחייו, ששמו נודע ברחבי פולין; הרקע לטור – הפליטים היהודים הרבים שהחלו להציף את רחובות ורשה, כאשר החורף עומד בפתח.

את מוראותיה של תופעת הפליטים תחוש ורשה מיד עם פרוץ המלחמה. במהלך החודשים הראשונים יצטרפו ל330,000 היהודים המתגוררים בה עוד כ80,000 פליטים (עד לכיבוש הגרמני, כעבור שנה, מספרם יגיע לכ120,000) – יהודים מערי השדה, שהוגלו על ידי הצבא הרוסי הנסוג בחשד בגידה. "אלפי יהודים חסרי בית מושלכים בחוץ, בשעה שהקור הופך חזק יותר ויותר, ללא מקום בו יוכלו לחמם את עצמותיהם הקפואות", הוא יכתוב בתחילת חודש נובמבר בטורו הקבוע ב"דער מאמענט", ויחתום – "עשו כל שתוכלו". בנוסף, עקב הפסקת הסחר עם רוסיה, קריסת התעשייה ועזיבתם של רבים מעשירי העיר – יגבר מאוד שיעור המובטלים באוכלוסייה המקומית.

מצב חדש זה העסיק את ר' הלל משך כל תקופת המלחמה. ביומנו הוא תאר בהרחבה את העינויים והסבל שהיו מנת חלקם של אותם מגורשים:

"אכזריותם של הרוסים ונקמתם ביהודים גדלו אז לאין-שיעור […] גירושים כמעט מכל ערי פולין. גולים, נודדים, רעבים, קופאים בקור. המון נודד לערים הגדולות, ילדים וחלשים מתים בדרך. הבאים – לנים ברחוב. עלילות בלי מספר. יהודים נטבחים ככבשים […] פוגרום אחד גדול ונורא תוקף את כל ארץ פולין"

את המלחמה תאר ר' הלל מאז ומעולם כזוועה, אך את מלחמת העולם הוא ראה כ"גזרת כליה על האנושות". הוא לא היה שותף לתחושת הרוממות שאחזה במספר אנשי-רוח, ביניהם יהודים, שראו במלחמה זו הזדמנות לתחייתה של אירופה והאנושות כולה. ביומנו תאר את כל אותו "מחזה נורא […] המהפך את האנושות כולה לגלי-פגרים ולגלי-קברים", ואף תהה בקול רם –"האמנם יצא כל העולם מדעתו?…".

 

* * *

האוטוביוגרפיה הקצרה שכתב ר' הלל בערוב ימיו ("קיצור תולדותיי") גרמה למספר רשמים מוטעים. בין היתר, היו שהסיקו ממנה כי במהלך שנות המלחמה הראשונות הסתגר ר' הלל בד' אמותיו ועסק אך ורק בתפילה ובלימוד קבלה – בהסתמך על דבריו-שלו: "בשנות תרע"ד ותרע"ה שרוי הייתי כמעט באותו המצב של אכסטזה שנמצאתי בו בראשית הכרתי את החב"ד. הגעתי אז כמעט למדרגת 'חוזה חזיונות' […]". ברם רפרוף בעיתונות היומית בוורשה מעלה תמונה כמעט הפוכה. ר' הלל הפך פעיל בשדה החברתי, שהשתתף והביע עמדה בכל נושא שעלה על הפרק. מאמריו המשיכו להופיע בקביעות לאורך כל שנות המלחמה, ואף בקצב מוגבר – כשלוש מאות (!) טורים ומאמרי דעה בתקופה בת כארבע שנים.

כשנה לאחר פרוץ המלחמה, בקיץ של שנת תרע"ה (1915) נפלו לידי הגרמנים חלקים נרחבים של פולין, ובראשם ורשה. הכיבוש הגרמני חולל תפנית במרקם החיים של יהדות פולין, שהייתה נתונה עד אז לאבסולוטיזם הפוליטי של הצאר הרוסי. שחרורה של פולין איפשר לראשונה עריכת בחירות לוועד הקהילה, כמו גם למועצת העיר והמדינה. הוענקו גם רשיונות פעולה לארגונים חברתיים, איגודים מקצועיים ואגודות תרבות.

ר' הלל שקע ראשו ורובו בצרכי ציבור. הייתה זו מערכה רחבת-היקף על זהותה של יהדות פולין, שהתנהלה לצד המערכה על תנאי החיים הפיזיים. הוא נטל חלק בייסוד הסתדרות המורים היהודים בוורשה; בהקמת "אגודת הסופרים והעיתונאים"; בכתיבת תכניות לימוד לבתי ספר ואף בהוראה בסמינרים. הוא מצא די זמן גם לערוך את "המילון האנציקלופדי היהודי הראשון", שכרך ראשון שלו יצא לאור בוורשא בשנת תרע"ז (1917).

הרב צייטלין, שנות העשרים. "אנו מבקשים חסדים – ואיך נוכל לקבלם כאשר אנו-עצמנו נותרים כבדי-לב וקרירים נוכח אחינו הסובלים?"

מוסדות השלטון (אליהם נבחרו גם נציגים יהודיים) דנו בדבר הסדרת מוסדות החינוך היהודיים ותקצובם, והחלו צצות שאלות רבות בדבר המבנה הרצוי של המוסדות, שפת ההוראה, הפתיחות לתרבות הכללית, שאלת הלאום (גרמניזציה, פולניזציה או חיזוק התרבות היהודית) וכן הלאה. ר' הלל כתב על כך מספר סדרות מאמרים מקיפות, בזו אחר זו. רוב הילדים היהודיים בוורשה לא ביקרו בבית ספר בצורה מסודרת, ודאי לא בבית ספר תיכון. הוא קרא להקמת רשת חינוך יהודית-לאומית משותפת לכלל המפלגות, שלא תיפול לדרישות הקיצוניות של החרדים מכאן והמתבוללים מכאן. תכנית הלימודים שכתב כללה לימודים מסורתיים לצד לימודים כלליים, והקניית השפה העברית לצד שימוש ביידיש כשפת היום-יום.

גולת הכותרת בפעילות חברתית זו היא חלקו החשוב של ר' הלל בייסוד ובהובלת התנועה הפולקיסטית, ה"יידישע פאלקס-פארטיי", בשנת תרע"ו (1916). יושב ראש התנועה היה נח פרילוצקי – מייסדו של ה"מאמענט" וידידו של ר' הלל, ורוב-ככל מנהיגיה היו אינטלקטואלים יידישיסטים שדגלו באוטונימיה לאומית-תרבותית של היהודים בפולין. התנועה נאבקה בתקיפות על זכויותם הלאומיות והאזרחיות של היהודים ברחבי פולין, כאשר ה"מאמענט" משמש לה ביטאון חצי-רשמי, ואף הפכה מאוחר יותר למפלגה שיוצגה ברשויות המקומיות ובבית המחוקקים הפולני.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ההגדה החדשה של העיתונות

לקראת פסח של שנת תרע"ד (1914) פרסם הרב צייטלין את המאמר "א נייע 'הגדה של פרעסע'" (ביידיש זהו משחק מילים עם 'הגדה של פסח'). קשה לאמוד כלפי מי או מה בדיוק כיוון הרב צייטלין את חצי ביקורתו בשנה גורלית זו, על סִפה של מלחמת העולם הראשונה; אך ניתן לשער שגם מאמר זה היה חלק ממאבק האיתנים המר שהתחולל בעיתונות היהודית הוורשאית באותן שנים ואף בשנים שלאחר מכן.

בנוגע לרב צייטלין, כך אירע הדבר. במשך שלוש שנים שימש כעורך ופובליציסט מרכזי בעיתון ה"היינט", עד שבשנת תרע"א (1911) עבר אל מערכת העיתון המתחרה, ה"מאמענט". שני אלו היו העיתונים היהודיים הגדולים בוורשה, והופצו מדי יום בעשרות אלפי עותקים. מערכת ה"היינט" לא סלחה לרב צייטלין על כך, ופתחה בסדרה של השמצות והתכתשויות פומביות שכונו לאחר מכן "מעשה צייטלין" או "סקנדל צייטלין" – השמצות שעברו אט-אט מהמדורים האחוריים של העיתון, העוסקים בחיי היהודים בוורשה, אל הכותרות הראשיות.

בחודש אלול שנת תרע"ג (1913) נכתב ב"היינט" כי על הרב צייטלין לחדול מכל "הטפות הקדושה" שלו, שכן רבים ראו אותו אוכל במזנון תחנת הרכבת במינסק צלע חזיר (!) בלחמניה. מאחורי הדברים עמד העורך, שמואל יצקן. הדברים עוררו שערורייה. תגובות חריפות ומכתבי תמיכה ברב צייטלין החלו להופיע בעיתונים. כעבור מספר ימים הוסיף העיתון וטען כי הרב צייטלין "צבוע ושקרן", וכי בקשת הקדושה שלו קרובה לפרנקיזם, שכן הוא עובר על עבירות חמורות אף יותר. לדוגמה ציין העיתון כי בעת שהיה הרב צייטלין חבר מערכת בעיתון "הזמן" בווילנה בתרס"ה (1905), כעשר שנים קודם לכן, היה כותב את מאמריו בשבת.

ה"היינט" גם כך היה ידוע כעיתון בעל אופי ירוד וסנסציוני, וזו גם אחת הסיבות לעזיבתו של הרב צייטלין את המערכת. ברם לדידנו חשובה כאן נימת התגובה של הרב צייטלין לאירועים. האשמה זו – בחילול שבת – הוציאה אותו משלוותו, והוא פנה לעורכי "הזמן" מעל דפי העיתון במילים חריפות:

"גזלנים! רוצחים! למה אתם עומדים מרחוק ועוד מסייעים לכל הני המעלילים עלילות ומהפכים את העיתונות לגל של אשפה? הגידו לי באמת ובתמים מתי ראיתוני כותב בשבת, ואתם הלא הייתם תמיד ברדקציה [=מערכת]? הנה העיד ה'היינט' בשמכם שאני כתבתי כל מאמרי בשביל 'הזמן' רק בשבת, בשעה שמעולם לא כתבתי אף מאמר אחד ב'הזמן' בשבת? ובכלל האם אפיקורס להכעיס הנני?…"

פייבל מרגולין, מבכירי הכותבים ב"הזמן" והעורך הראשי שלו בזמן הסקנדל, אכן הצטדק מעל דפי העיתון: "הריני מודיע שלא ראיתי אותך כותב בשבתות", ובהמשך מצרף לכך גם הסכמה של חבר מערכת נוסף, שעבד לצד הרב צייטלין בתקופת שהותו בווילנה.

הרב צייטלין, אם כן, לא הגיב לטענות כ"חוזר בתשובה", אלא התעקש על כך שלא חילל שבת, גם בתקופה המוקדמת שלפני ישיבתו בוורשה.

בזיכרונותיו של הסופר צבי זבולון ויינברג (שהובאו כאן), הוא התייחס לאותם ימים של השמצות והתכתשויות:

"זה היה האיש צייטלין – החסיד הצדיק והסופר הנעלה, ומשום זה שנאו אותו המנהיגים ומשרתיהם ולא יכלו שאת אמרותיו ותוכחותיו, כי לא נשא פנים לאיש, ובדו עליו עלילות והשמיצו אותו בכל פה. העורך של עיתון אידי נפוץ בווארשה שמר לו עברה על שעזב את עיתונו ועבר לעיתון "מאמענט". הוא הרבה להג וכסל והוציא על צייטלין כל מיני דיבות ועלילות משונות. והסתמך כביכול על "עדים נאמנים" ששמע מפיהם ונכונים הם לבוא ולהעיד בעצמם.

קראתי דברים אלה ונזדעזעתי. הם עשו ממש חידודין בבשרי, ומרוב התמרמרותי באתי אל חברי אהרן לנגזם, המו"ל של "ספרות" ו"רשפים" – שבביתו, ברחוב שליסקה 60, גרו פישל לחובר והלל צייטלין. שפכתי לפניו את מרי שיחי והתרגזותי וגודל תמהוני על משמיצים אלה, שמצח נחושה להם ואין יראת אלוהים בלבם, והוספתי: 'ואנשי הרחוב הלא מאמינים לדיבות אלה… עולם גולם מאמין לכל דבר'…

ידידי זה שמעני עד הסוף, ולא הפריעני. כשהפסקתי, פנה אליי בארשת פנים רצינית, ואמר:

'ואתה אינך מאמין בזה? בא, ואראך עין בעין כי אמנם נכון הדבר'…

הוא אחז בידי, הוציאני אל חדר שימוש שבאותו הבית והעלני על כסא, להציץ משם דרך אשנב קטן, שהיה פתוח מול חדרו הגדול של צייטלין, והוסיף ואמר:

'עלה על הכיסא והצץ משם ותראה מה צייטלין עושה כשאין רואים אותו – והאמן תאמין גם אתה'

עליתי והצצתי. ראיתי את צייטלין עטוף בטלית ותפילין, כפוף ושחוח, עומד דבוק אל הקיר, מתפלל באימה וביראה ומתחטא לפני קונו. נדהמתי ולבי נשבר בקרבי. גלשתי ממש ברתת ובבושת פנים מעל הכיסא. ידידי ראה את מבוכתי. חיוך מר השתפך על פניי והוא נזף בי חמורות:

'הנה אתה רואה – אמר – מיהו צייטלין. עין בעין ראית מיהו… ועל צדיק שכמותו מעלילים ושופכים עליו בוז ונאצה! ואתה הלא יודע טוב כמוני, מיהו רבי הלל צייטלין, ובכל זאת היססת בשמעך את הדיבה ונטית להאמין לדברי נבלה… אתה! אתה! ולמה תתפלא, אפוא, על אנשים שבשוק, המאמינים לדברי בלע?…'

יצאתי מביתו של לנגזם נכלם ומדוכדך. לא יכולתי להביט ישר בפניו. ימים רבים לא יכולתי לסלוח לעצמי על קלות דעתי…"

בין אם כוונו הדברים לפולמוס זה ובין אם לאחר, לא פג טעמם ביחס לעיתונות, למצבו של העם, ולהגדה של פסח.

 

"כל דכפין" – כמדומה שזהו הביטוי המודרני ביותר שקיים. וכי מי איננו רעב כיום? אלו שאשתקד לא רעבו – רעבים כיום. החרם עושה את שלו, הגזירות עושות את שלהן, הפחד והבהלה התמידיים עושים את שלהם…

"כל דכפין" – וכי מי איננו רעב גם רוחנית? ה'אידיאלים' לאורם חיה בשנים האחרונות ה'אינטיליגנציה' התרופפו, התחללו. אחדים מהם מרגישים, לכל הפחות, את רעבונם; האחרים, גם את זה אינם מרגישים. הם מלעיטים עצמם בשמאטעס [=גרוטאות] אותם הם מכנים 'ספרות', ושבעים בהם…

"כל דכפין" – מי שהוא רעֵב בעצמו, לא יוכל להעניק למשנהו. עניי הרוח שאינם יודעים כלל מרעבונם שלהם, מהחלל הריקני בנשמה, הללו ממשיכים וכותבים 'טורים' ו'בלדות', 'סיפורים', 'רומנים' ו'ביקורת', ומנסים להחכים את האנשים בעיתונות היומית…

"עני ורש – ובעל צדקה". עניי הרוח נעשים במקום אחר בעלי צדקה מיוחדים. בתוככי מוחו אין ולו רעיון אחד, תמונה אחת, ציור אחד, נבכי לבבו חסרים כל רגש, והוא מתיימר 'להעניק' מיני 'דברים', ואין זה משנה אם לשרהל'ה או לרחל'ה או ל'חתן-היובל' הנוכחי…[1]

"כל דכפין" – מוציא לאור כיום 'עיתונות שבועית' וסתם גליונות ודפים. כותבים ומדפיסים עיתונים ללא מינימום של תוכן ושל מדע, ללא שמץ של ידיעה על הטוב, ללא שמץ דעה מה ראוי להיקרא טוב, ופשיטא שאין בהם אף לא ניצוץ אחד של אלוהים.

ואולם אלו, דווקא אלו הכלים הריקנים מצטלצלים כל-כך, ודווקא הם נהיו אצלנו 'בעלי הדעה' היחידים, 'מובילי הדעה', ה'אמנים', ה'משוררים', ה'מבקרים' – כותבי הטורים הקלילים וה'פיליטוניסיטים', דווקא הם נהיו אצלנו שופטי היחיד, ה'מבינים'.

דווקא הם, חסרי הכישרון, גסי הרוח באמת, עמי הארץ בחסד עליון, בעלי הלשון המלהגים והמכזבים, אלו שרק יודעים לקחת יצירות משל אחרים ולמוסרם כעבודה שלהם, אלו המלעיטים את ההמון היהודי בבילבולים פרי מוחם מדי יום ביומו – הם אלו שיש להם 'חזקה על ה'אמנות', על רדיקליזם ודמוקרטיזם, על השכלה ועל יראת שמים, על עולם של ספרות ועל כל מה שתרצו בעולם…

להמשיך לקרוא

למרחק…

מאמר קצר זה התפרסם בחוברת השנייה של המאסף הספרותי "שאר ישוב", שהוציא לאור חיים יצחק בונין בשנת תרפ"א (1921). בונין, שחלק עם הרב צייטלין מספר תחנות משותפות ביצירתו ובחייו (ואף במותו: הוא נרצח בגטו וורשא) – פרסם בגיליון אחר של "שאר ישוב" מאמר לרגל יום הולדתו החמישים של הרב צייטלין בשם "הלל צייטלין: לידיד ברוח, ליובלו הספרותי". במאמר זה הוא אף מפציר בו, לאחר שהוא משבח את יצירתו ופועלו, לשוות לכתיבתו אופי שיטתי ואחדותי יותר.

"למרחק…" שב והופיע לאחר מכן כפרק בחוברת "ספרן של יחידים" שיצא לאור בתרפ"ח (1928), תחת השם "לך לך".

 

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ג)

 

קול ה' קורא אל כל אדם בכל מקום ובכל זמן: עזב-נא, בן אדם, עזב-נא, עזב נא את תאוות הבשר שבהן אתה קשור אל החומר, עזב נא את כל ההרגלים שבהם אתה קשור אל העולם המוגבל בחושים, עזב נא את גאוות לבבך, עזב את יחס משפחתך, עזב את דעותיך הקדומות ואת אמונות השוא אשר לך. לך ובקש לך ארץ רחוקה, ארץ עליונה, ארץ של שמים. איפה תבקשנה? איפה תמצאנה? לך ובקש!…

אין האלהים אומר לאדם: שם ושם היא הארץ הדרושה לך, כי אם כה דבר האלהים לאדם: ארצך – בתכלת אין סוף, במרחב אין קץ, בהוד התעלומה, בסתר האור, בחביון הרז…

"לך לך מארצך וממולדתך ובית אביך". מקרא זה מפוצץ כפטיש לא רק כל שרירות לב וכל תאוות לב, כי אם כל האמונות והדעות שבהן חיים רוב בני האדם.

כי מה הן אמונותיהם ודעותיהם של רוב בני האדם? מאמינים הם, ראשית כל, ביופי המיוחד של הארץ שבה נולדו. כאדני השדה קשורים הם בטבורם אל הארץ-המולדת שלהם. קוראים הם לזה – פטריוטיזם. מאמינים הם, שארצם היא ארץ מיוחדת שבארצות ושצריך להפקיר הכל בשביל קיומה והצלחתה, הפרחתה ושגשוגה. מאמינים הם, שלגבי "ארץ המולדת" הכל שרוי ומותר, שופכים הם דמי אחיהם בשביל הטובה המדומה של הפטריוטיזם שלהם. ובת קול מפוצצת על ראשי ההרים: "לך לך מארצך". אמת, שחן מקום על יושביו, אמת שחביבה עליך הארץ אשר כלכלה וגדלה אותך והיניקה אותך מלשדה וחביבים השמים הפרושים על ראשך, אמת שצריך אתה לעבוד ולעמול בשביל ארץ מולדת זו, אבל יש דבר רם מאהבה זו כרום שמים מעל הארץ, והוא – הארץ הבלתי נראית לעיני בשר, כי אם האלוהים מראה אותה לקרוביו, מראה ומסתיר, מבריק ברק ומעלימו.

%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%93%d7%9e%d7%aa-2

הרב צייטלין, תרס"ו (1906) (?)

להמשיך לקרוא

בפתחנו את ספר התנ"ך

בשנת תרפ"ג (1923) שימש הרב צייטלין למשך תקופה קצרה עורך ביטאון "המזרחי" שיצא לאור בוורשא. לצד עבודת העריכה, פרסם בו הרב צייטלין מספר רשימות קצרות. כאשר החל בעבודה זו, פורסם בעמוד הראשון של הביטאון גילוי דעת אופייני:

"עבודתי ב'המזרחי' היא ספרותית ורק ספרותית. לא נכנסתי בברית ההסתדרות של 'מזרחי' ונשארתי בלתי מפלגתי כבראשונה. אם אביע בשבועון מעת לעת מחשבות ודעות ברוח ה'מזרחי', הרי זה רק משום שהשקפותיי הפרטיות (כגון: ההשקפה על לאומיות ישראל, שאי אפשר לה בלי דת, ועל ארץ ישראל, שהיא לא רק ארץ אבות סתם, אלא גם ארץ קדושה, וכדומה), הן קרובות בבחינה ידועה אל ה'מזרחי', ועד כמה שהן קרובות אביען ב'המזרחי'. הרי זה רק קרוב בדעות, אבל לא התאחדות והתכללות…

ביחוד אני נשאר בלתי-מפלגתי ובלתי תלוי ב'מזרחי' בכל הנוגע לפוליטיקה בגלות ולציונות מדינית. אחריותם של כל הדברים אשר יודפסו בעניינים אלו בשבועון היא על ההסתדרות ולא עלי, העורך הספרותי"

הרשימה "בפתחנו את ספר התנ"ך: שורות אחדות לשבת נחמו" התפרסמה בי"ג באב תרפ"ג (1923), והרב צייטלין הביע בה את יחסו המורכב אל התנועה הציונית, שידע עם השנים מעלות ומורדות. הרב צייטלין לא חדל לכתוב אמנם על הסבל ועל הצורך בהטבת מצבם החומרי והכלכלי של יהודי מזרח אירופה, אך לא פחות מכך ראה את פתרון המצב ככרוך בתחייה רוחנית עמוקה של העם. כשנה לאחר מכן הוא יכתוב לתלמידו משכבר הימים, יצחק שדה: "ואני כאן בתוך הגולה ואתה יושב בירושלים עיר הקודש וסובר כי בחציבת אבנים לבד וכדומה עושים כל מה שצריך לעשות עתה. חציבת אבנים ובנין בתים בארץ ישראל דבר נורא ונפלא הוא, אבל צריך להסיע אבנים גם לבנין אחר לגמרי, לבנין מקדש של מעלה השוכן בתוך הנשמות שצריך לעדן אותו ולטפחו".

בשנת תרצ"ו (1936) יפרסם הרב צייטלין את החוברת "דממה וקול: הגיונות, תוכחות, גלויי-נשמה וכסופי משיח", ובה, במבט לאחור, ביקורת נוקבת על מנהיגי העם – הפוליטיקאים, הרבנים, עסקני המפלגות, הפובליציסטים – שהיו עסוקים במאבקי-כח והבטחות שווא, ולא הצליחו להיטיב במאומה את מצבם של היהודים:

"העמים המנצחים השיבו לעמי את שכרו. נתנו לו פיסת נייר כתוב ביד אחד הדיפלומטים האנגלים, הבטחה לייסוד 'בית לאומי לעם ישראל' […] הציונים צלצלו בכל הפעמונים שבעולם לפרסם את השטר ההוא, שרו שירי תהילה רבים לממשלה הבריטית […] ה'הצהרה' – כפי שקוראים לשטר עם השובר גם יחד – לא הכניסה שמחה בלבי, כי לא זו היא הגאולה אשר אליה אני מתפלל ולה אני מצפה, ואף גם זכר לגאולה ההיא אין בה, כל עוד שתהיה רק הבטחה דיפלומטית תלויה באוויר.

ואולם אחר אשר נגמרה מלחמת העולם, בהיווסד חבר הלאומים אשר אישר וקיים את ההצהרה בסאן-רמו, גבר בי החפץ על ראוּת הבינה הביקורתית, וכאשר קראו אז את ההלל בהרבה בתי כנסיות ובתי מדרשות, שרתי גם אני את שירת 'אתא בוקר' [=הגיע הבוקר, הגאולה] וגם נאמתי נאומים על 'אתחלתא דגאולה'.

אבל לא ארכו ימי שמחתי אלה, כי במהרה ראיתי את טעותי. באו ימי הפרעות הראשונים בארץ ישראל וה'פירוש' הידוע של ה'ספר הלבן'. נראה בעליל התרמית הגדולה של הדיפלומטיה"

הפרעות בארץ ישראל – בהם נהרג בשנת תרפ"א (1921) ידידו יוסף חיים ברנר – התחדשו בשנת תרצ"ו (1936) עם פרוץ "המרד הערבי הגדול". את אזלת היד תלה הרב צייטלין במטריאליזם המודרני שפשה בעם, שהוביל לניוון הרוח. באותה שנה הוא יכתוב באופן אישי וחריף אף יותר אל יעקב יוסף הוז, שישב בארץ ישראל, בנוגע ל"גאולה" ולאופייה:

"הולכים ונעשים דברים נוראים בעולם כולו ובארץ ישראל, ואנחנו, בני ישראל, איננו מוכנים כלל וכלל לזה. כי מורינו המודרניים הורונו תמיד: לך אסוף, לך קבוץ, לך כבוש, ולא שמו לב אף לרגע לכתוב: "אם ה' לא יבנה בית' וגו', ולכתוב הנורא 'המה יבנו ואני' וכו'. כי למה נשלה את עצמנו? כל השירות והזמירות ששרו ל'גאולה' ול'תחיה' בארץ ישראל כל משוררנו החילוניים, ואף גם הגאון והמקובל הרב קוק זצ"ל שר שירה זו ולימד תמיד שזו זו היא הגאולה, וכל הנמצאים בין הבונים בארץ ישראל כולם קדושים וכו' וכו' – הייתה האמת האובייקטיבית אחרת לגמרי […]

ואקצר ואומר: גם אלה גם אלה שגו. היה הייתה פקידה גדולה, ואם היו באים לארץ אלה שצריכים היו לבוא, בוודאי שלא היו נעשים כל אלה המעשים האיומים, שנעשו בשנת תרפ"א ותרפ"ט ועתה בשנת צרו"ת"

ברם ברשימה זו צייטלין אינו מחפש אשמים אלא להתמודד עם הייאוש – באמצעות נבואות הנחמה שבתנ"ך.

 

חטאנו בכפליים, ולקינו בכפליים, והנחמה? גם הנחמה באה בכפליים, אבל איֶהָ?

היה היו לנו נחמות גדולות בשנים האחרונות, אף כי הבהלות והייסורים גדלו ורבו עליהן, על הנחמות ההן, אלפי פעמים. יצאה בת קול של הממשלות התקיפות ואמרה: שובו בני ישראל לארצכם!

יצאה בת קול זו ועדיין אנו רחוקים מארצנו ואין אנו יכולים לא "לראות ולהשתחוות" ולא לעשות, לעבוד ולפעול בארצנו כחפצנו.

באשמת מי נעשה הדבר הזה? רבים הם האשמים. רבים לאין קץ הם הסנבלטים של עתה. אשמות הן גם הממשלות התקיפות עצמן, אשר מצד אחד אמרו לנו "שובו לגבולכם", ומהצד השני לא נתנו לנו את הכח ואת היכולת לשוב. אשמים הם שכנינו בארץ ישראל ועוד יותר אשמים הם אותם המגרים אותם בנו ומשסים בנו את האלמנטים היותר רעים שבהם. אשמים גם אנחנו, אשר לא נענינו לקול הקריאה הגדולה הזאת בכל אותה הקדושה ובכל אותו התוקף הדרושים. לא עשינו מה שעשו "שבי הגולה" בימי עזרא ונחמיה. אשמים הם גם העומדים בראשי התנועה, כי היו לישראל רק לפוליטיקאים ולא לעזרא ונחמיה, אף ששמם הם מזכירים תמיד…

אבל לא לבקש אשמות יצאנו הפעם, אף לא לבקש את האשמים, כי אם להגיד את אשר ידוע לכולנו: יאוש נורא מתגנב עתה אל לב רבים אשר רק הצהרתו של בלפור, ובכלל ההצלחות הדיפלומטיות הביאו אותם או השיבו אותם לציון. אנו, אשר תקוותנו קשורה באלפי שנות ההיסטוריה שלנו; אנו הבאים בכח היעודים הקדושים של נביאנו; אנו הבאים בתוקף הבטחתה של התורה "ושב ה' את שבותך" וגו'; אנו היודעים, כי סוף סוף תשובה השכינה ועַמה עִמה לציון – אנו רק מצטערים שעבודתנו בארץ ישראל אינה מתקדמת באותה המידה שצריכה הייתה להתקדם, אבל ליאוש אין כל מקום בלבנו. אם לא חדלנו להאמין ולקוות בעת שישבו בארץ ישראל רק מתי מספר של זקנים ומקבלי חלוקה, על אחת כמה וכמה שלא נחדל מהאמין ולקוות עתה, בהיות לנו בארץ ישראל גם קולוניות [=מושבות] פוריות, גם חלוצים אמיצי כח, גם תעשיה יהודית, גם מסחר יהודי, גם עיריות כ"תל אביב", גם צלה של איזו אוטונומיה יהודית, אף כי מכל אלה עוד רב הדרך אל "הבית הלאומי" המובטח לנו מאת תקיפי עלמא הדין…

להמשיך לקרוא

כיצד מחפשים היום את האור הפנימי?

המאמר "וויאזוי מען זוכט היינט דאס אינערלעכע ליכט", שפורסם בספר "חסידות" של הרב צייטלין בשנת תרפ"ב (1922) ומתורגם כעת לראשונה לעברית, הוא מעין הקדמה לספר שהתפרסם כשנה קודם לכן בפולין – "תנאי הנפש להשגת החסידות", מאת הרב מנחם אקשטיין. בספר זה, שעסק בין היתר בפיתוח רגשי ובדמיון מודרך כהמשך לשיטת החסידות (ובדומה לשיטתו הרוחנית של האדמו"ר מפיאסצ'נה), ניכרות גם עקבות ההשפעה של הרב צייטלין עצמו.

מאמר זה נושא גם אופי ייחודי על רקע כתיבתו הכללית בנושא החסידות. עולה ממנו נימה חינוכית חריפה. הרב צייטלין, שלרוב עסק בעצמו בתהייה ובבקשת אלוהים בנתיבים מנתיבים שונים, תובע כאן את עלבונן של הוודאות, ההגעה וההתמקמות, וקורא לכל אותם ה"מבקשים" וה"עורגים" שלא להסס, ולמצוא את מבוקשם באמונת אבותם. הוא גם מבקר באופן מרומז את תחיית הכתיבה החסידית בת דורו. כל זאת – מכותב מאמרי החיפוש הגדולים – "הצימאון", "מתהומות הספק והיאוש", "העולם הפנימי", ועוד.

ברם לצד הנימה החינוכית ניתן למצוא במאמר זה יותר משמץ של קרבה לתהליכים תרבותיים המתרחשים בחברה היהודית גם כיום, וללבטים ולאתגרים המלווים אותם.

 

בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה' וְלֹא יִמְצָאוּ חָלַץ מֵהֶם (הושע ה)

בזמן שבו ההמון הרב מן העבר האחד ואנשי המדע הרשמי מן העבר השני שקועים במירוץ המהיר אחר הקצף של החיים, הולך וגדל בשנים האחרונות יותר ויותר מספרם של היחידים, המנסים, כל אחד בדרכו הוא, לנסות ולצלול לעומקם של החיים. לא ניתן לומר בוודאות שנסיונות אלו יצלחו; לא כולם יכולים לצלול למים עמוקים ולצאת מכך בשלום. רובם ישקעו בתהום. אך זה לא ירתיע את הנותרים, בעלי השאיפות החזקות, האמיתיות והפנימיות, שאינן מאפשרות להם להישאר על מתכונתם הרדודה של החיים.

יחידים כאלה קיימים כיום בכל פלח של האוכלוסיה, ובכל עם. אחדים מהם רוצים להגיע ל"עצם" ול"תוך" של החיים באמצעות יצירת אמנויות חדשות שעדיין לא נולדו, אחרים באמצעות מיסטיקה מופשטת. יש כאלו המנסים באמצעות ערכים מוסריים, והיתר באמצעות אמונה פשוטה.

גם אצל היהודים יש כיום כאלו יחידים, כאלו מבקשים, נפשות עורגות. אנשים שסובלים בשקט ונפשם כלה בשקט, מבלי יכולת להגיע אל מקור האור. אך באותו זמן שבו אחדים מהם מפלסים ומגששים את דרכם ומתחילים להאמין, בשאיפה חזקה לשוב בלבב שלם לאמונת אבותם, נשארים רבים אחרים מאותם מחפשי האמת תלויים בין שמים וארץ… באותו הזמן שמכל אותם מבקשי האמת, הכי קרובים ליעד הם אותם השבים בשלמות לאמונה הפשוטה – מצויים באוכלוסייה גם כאלו, כביכול מבקשי אמת, שאל אמונתם הפשוטה והתמימה של הוריהם אינם מוכנים לשוב. זו הצרה, שהיהודי האינטליגנטי העכשווי יכול לשחרר את עצמו מכל דבר בעולם, אך לא מהשאיפה להיות מודרני ועדכני. הוא אוהב את האמת ותר אחריה, אך אינו מסוגל לשאת את העובדה שהוא, האדם ה'חופשי' וה'נאור', יחל פתאום להאמין בכל, כאבות אבותיו.

להמשיך לקרוא

מפתח לספר ה'זהר'

את ה"מפתח לספר ה'זהר'" פרסם הרב צייטלין בשלושה חלקים במאסף "התקופה" בשנים תר"פ-תרפ"א (1920-1921), בספרים השישי, השביעי והתשיעי.

חציו הראשון של המאמר מוקדש לשאלת מחברו של ספר הזהר, והרב צייטלין מתעמת עם שיטות המבקרים השונות תוך הצגת תזה משלו. בשנת תרצ"ג (1933) הוא יטען, במכתב לסופר צבי זבולון ויינברג, כי גרשם שלום נטל מלא חפניו ממאמר זה ללא ציון המקור. חציו השני של המאמר הוא דיון בהשקפת עולמו של הזהר, הנערך סביב ביאור המאמר "פתח אליהו".

כשנה לאחר מכן החל הרב צייטלין את מפעלו הגדול לתרגום וביאור הזהר, מתוכו הגיעה לידינו רק ההקדמה. על מפעל זה הרחיב פרופ' יונתן מאיר במאמרו: "התהוותו וגלגוליו של מפעל תרגום וביאור ספר הזהר להלל צייטלין", בתוך: קבלה: כתב עת לחקר כתבי המיסטיקה היהודית, כרך י (תשס"ד), עמ' 119-157.

ה"מפתח לספר ה'זהר'" נדפס שנית בספר "בפרדס החסידות והקבלה", שיצא לאור בהוצאת "יבנה", עמ' 105-225. הסריקה להלן לקוחה מתוך הפרסום המקורי ב"התקופה".

לקריאה ולהורדה של הקובץ [חלק א] [חלק ב] [חלק ג]

ה'אפיקורסות' שלי

המאמר "מיין 'אפיקורסות'", שפורסם בשנת תרפ"ד (1924) ומתורגם כאן לראשונה, היה רק חוליה אחת בפרשיה שלא נחקרה די צרכה עד היום. בשנה זו סבל הרב צייטלין מהתנכלויות מצד "אגודת ישראל" בוורשה, שהגיעו בסופו של דבר גם למעשי אלימות. כפי שעולה מן המאמר, הרב צייטלין הואשם ב"אפיקורסות", תוך ציטוט חלקי משפטים מיצירותיו הקודמות.

בחלקו הראשון של המאמר שב הרב צייטלין לעסוק באופן הגותי במושג "הצימאון" ואף במאמרו החשוב שנשא שם זה כשש-עשרה שנה קודם לכן. זוהי תעודה מרתקת, שכן בתקופה זו הרב צייטלין עוסק במפורש – וכפי שעולה מן המאמר – באמונה באלוהים, ב"תורה" וב"מצוות".

בראשית שנת תרפ"ה (1924) הוא יכתוב לבנו של הראי"ה קוק, הרב צבי יהודה, אודות התנכלויות אלו:

"פה אני מוקף בשונאים רבים מצד קנאי ה'אגודה' הידועה, וד' אמת יודע את האמת, כי בכל מה שאני כותב לפעמים איזה דברים נגד מעשיהם של ראשי ה'אגודה' אינני מתכוון לקנטר את מי שהוא ואינני נסחף כלל בזרם של פולמוס, ומכל שכן שאין לי שום ריב מפלגתי עם ראשי ה'אגודה', שהרי הנני באמת רחוק מכל מפלגה, תהי מה שתהי, כי אם את אשר מרגיש אנכי , שחובתי היא לכתוב אני כותב, כי למה ניתן לי עט זה שבידי אם לא להריע על כל שקר ולהלל לשבח ולפאר כל דבר אמת?

ובמסתרים תבכה נפשי על הסתלקות רוח הקודש מכל אלה שהם עתה בבחינת ראשי ישראל […] עד שאין יודעים כלל להבחין בין אוהב לאויב, ואינם יודעים ומרגישים כלל את זאת המלחמה הגדולה שאני נלחם בעד כל הקדוש והיקר לישראל"

 

מהי אמונה?

האם דוממת היא האמונה כאבן, ניצבת קשוחה וקפואה – או שמא חיה היא, פורחת, מלבלבת?

האם נוגעת היא האמונה רק לתקופה רחוקה שלפני אלפי שנים, האם נקבעה היא אז לכל הדורות הבאים, כאשר להם עצמם נותר רק לדון בה – או שמא היא התגלות אלוהית בכל עת ובכל זמן, בכל דור ולכל בן אנוש בפני עצמו?

האם באה היא האמונה מבחוץ, ורק דורשת מן האדם ידיעה והיאחזות בה, תשומת לב והכרה בה – או שמא היא דבר-מה הנובע היישר ממקור החיים, האינסוף ברוך-הוא, וניתנת לנשמות חיות, נשמות אלוהיות, הזקוקות להתחדש באור חדש תמידי, באש אינסוף תמידית?

האם היא, האמונה, התרחשות קבועה, עובדה מוגמרת, עתיקה, ממצא ישן – או שמא חייבת היא להיות מונחלת על ידי חיפושים קדחתניים ותמידיים אחריה, ומתוך יסורים?

ואם האמונה היא רק דבר-מה שאין לו חלק ונחלה עם אלו הדורשים את האור, משוועים ומתגעגעים אחר האמת ורק האמת, מתענים תחת ספיקותיה וכואבים את אי-הבהירות ואת התעייה בדרכי החיים, מתאמצים ומנסים לפתור אותה עד ששומעים בתוך נשמתם את הקריאה: "זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תַשמאִילו" (ישעיהו ל, כא) –

ואם האמונה אינה יותר מתיאוריה חיצונית והכנעת הלב מבפנים, מעשים מכאניים ללא טעם, ללא כוונה, ללא פשר וללא תכלית, ללא אהבה, ללא שמחה –

אם האמונה היא רק זו ולא מעבר לכך – כפי שמתארים אותה מנפצי הזגוגיות, מיידי האבנים ושורפי הספרים מה"אגודה" – כי אז העניין שלי הוא רק ב"הצימאון", זה שנכתב על ידִי לפני שש-עשרה שנה (וראה אור לראשונה במאסף "ספרות"), שמהותו: שחרור. או כפי שה"אגודה" מכנה אותו: "אפיקורסות".

אך אם האמונה היא משהו נעלה יותר – חיים אלוהיים, פנימיות שבפנימיות, קודש קדשים בתוך הנשמה, רתיכא דמלכא קדישא [=מרכבה למלך הקדוש], צימאון אלוהי, כיסופין דקדושה, בעֵרה תמידית שאינה שוקטת, חיפוש נצחי, תביעה נצחית לעלות מעלה מעלה אל השלמות – כי אז "הצימאון" שלי, למרות שהוא אינו יצירה דתית ישירה ("הצימאון" הוא בכלל יצירת דוקטרינה פילוסופית, ואין לו שיג-ושיח עם אמונות תיאולוגיות), הרי שהיא צעד בדרך אל האמונה הצחה והעמוקה.

"הצימאון" מתאר את חיי האדם המחפש את קונו בכל השיטות האפשריות הקיימות, בכל הדעות שקיימות עלי אדמות, ולא מוצא מנוח באף אחד מהם – עד ששומע את קול האלוהים הבוקע מתוך נשמתו האלוהית שבתוך-תוכו, וכך זועק אותו קול אלמותי:

"חפשני"!

כן, זוהי הדרך. ורק דרך זו מובילה לאמת – לא זיוף ולא חיקוי זול. הלא כך מפורש בתורתנו הקדושה: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ד, כט).

פשוט מאד. אם תחפש – תמצא. אם לא תחפש, ותרצה לסמוך רק על כך שאחרים חיפשו לפני אלפי שנים – לא תמצא.

להמשיך לקרוא