בעל התשובה הגדול מרוסיה

את סדרת המאמרים "בעל התשובה הגדול מרוסיה: כיצד אני רואה את חייו ומותו של טולסטוי" פרסם הרב צייטלין בשנת תרע"א (1910), ימים ספורים לאחר היוודע דבר מותו של לב ניקולייביץ' טולסטוי – סופר והוגה שהיה אחד ממקורות ההשראה הגדולים שלו.

במאמר "יוסף חיים ברנר: ערכים וזכרונות", שיופיע במאסף "התקופה" בשנת תרפ"ב (1922), בפרק שכותרתו "הטולסטואי – אברמזון" (כשם גיבורו הראשי של ברנר ב"מסביב לנקודה") יספר צייטלין כיצד הגו ברנר והוא, בשנות העשרים לחייהם, במשנתו של ניטשה מתוך זיקה ליצירתו של טולסטוי ולחידושיו במישור האתי. "שאפנו בכל עוז", הוא יכתוב, "לחדש את בניין חיינו על יסודות הטולסטויות העקבית והמוחלטה ביותר". שאיפתם הייתה לרכוש חלקת אדמה, ולחיות עליה חיי מופת, "חיים יותר יפים […] צריך למצוא איזו פינה נסתרת באמריקה, לעבוד שם בשדה, לחיות שם חיים מזוקקים". בנו אהרן, בזיכרונותיו, הוסיף גם כיצד אמו, אסתר, הייתה מודאגת מחלומותיו הרומנטיים של ברנר (ושל בעלה) "לגדל בולבוסים דקים" על אדמה משלהם במקום נידח.

שנתיים קודם לכן,בשנת תרס"ח (1908), פרסם הרב צייטלין סקירה על פועלו של טולסטוי לרגל יובל השמונים שלו, סקירה הכוללת את השלבים השונים בחייו וביצירתו. לדבריו, טולסטוי החל את דרכו בחיפושים אחר ההיגיון שבחיים האנושיים, בנהייה אחר האסתטיקה והאומנות, ולבסוף – לאחר משבר נפשי גדול, ייאוש וספקות – מצא את דרכו אל האדיקות הדתית והאהבה לכל בני האדם; תיאורים שאינם רחוקים מהאוטוביוגרפיה שלו-עצמו.

"בחיפושי דרכי אל האידיאל היהודי", יכתוב הרב צייטלין באותה שנה בסדרת ה"אגרות אל הנוער היהודי", "בשווקים וברחובות, בדרכים ובמשעולים של עולם הרוח הגדול, אני נתקל תמיד באידיאלים של ל. טולסטוי".

במאמר זה שלפנינו (אחד מתוך הסדרה), שנכתב כשנתיים לאחר מכן, מציג הרב צייטלין את טולסטוי כסופר הגדול ביותר של מאות השנים האחרונות (!) – דמות צופה ביקורתי השוכן מעל ומעבר לאנושות, ובו בזמן מכיר את בני האדם ואת הטרגדיה האנושית לפניי-ולפנים.

לעובדות אלו הנוגעות למרכזיות דמותו ומשנתו של טולסטוי בעיני הרב צייטלין ניתן לצרף שתי אנקדוטות מעניינות:

הראשונה נוגעת לחלום חוזר ונשנה, המובא במאמרו "עוד הרהורים", בו עולה לפניו "זכרון איש שיבה אחד, ומראהו כמראה איש האלוהים. פניו כפני ל. טולסטוי, ומתוכם נשקפת התוגה היהודית, הגדולה והעמוקה והאמיתית והנשגבה".

השנייה כרוכה עם שמו של ביאליק, שבמהלך הרצאה על הספרות העברית הזכיר את שמו של הרב צייטלין, וציין – "הוא הטולסטוי היהודי" (אהרן צייטלין, "בין סופר לחברו", בתוך: הצופה, 6/3/1953).

%d7%98%d7%95%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%99-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%aa

לב טולסטוי, ראשית המאה העשרים

המאמר עצמו נכתב ביידיש, ושולבו בו לא מעט ביטויים ברוסית. אלו סומנו ב-*. זו גם הזדמנות להודות ליוסף פולק על הסיוע הקבוע בתרגום מיידיש ולפיטר ברנשטיין על הסיוע הקבוע בתרגום מרוסית.

 

על טולסטוי נאמרו כבר כל כך הרבה שבחים, עד שאין כל טעם להוסיף עליהם. הבה לא נרבה בשבחים מעל הקבר הטרי, ונאמר רק את האמת הצרופה. די קרוב לאמת הצרופה – לדעתי האישית – כבר התבטא מיכאילובסקי, בכַנוֹתוֹ את טולסטוי ברוסית: "אציל בעל תשובה".* מעבר לאמנות הגדולה, הפילוסופיה והמוסר של טולסטוי, חיפש ומצא מיכאילובסקי את המהות שלו: אציל בעל תשובה!

לדעת מיכאילובסקי, בתודעתו של טולסטוי חי תמיד אותו החטא הנורא בו חוטאים העשירים והשליטים הקלאסיים כלפי העניים ובעלי המעמד הנמוך. בהיותו בעצמו בעל אחוזה גדולה, שניהל את חיי משפחתו באופן עשיר של חיי אצילים, נשא תמיד עמו את התודעה של חטאיו – וחטאי אבותיו ואבות אבותיו – כנגד העניים והאיכרים המרים וקשי היום. אבותיו חטאו, והוא בתודעתו נאלץ לסבול את כל אותן עברות.

באותה העת, כאשר הוא התפרנס עדיין מהצמיתות הפיאודלית,* היו נקיפות מצפונו מתעוררות בזעקות אימה לנוכח כל אותן נשמות-תחתית אומללות, אותן שאין להן יום ולילה, איכרים עמלי-פרך, נבערים מוכים וסומים, שאת דמם ובריאותם הקיזו למען פריצים מדושני עונג ולמען חיי הלוקסוס שלהם – כדי שאותם פריצים יוכלו להמשיך ולצבור הון על ימין ועל שמאל, למלא את סאת תאוותיהם הנמוכות והמסואבות, וכדי שיוכלו להמשיך ולחיות חיי הוללות והפקר ולשעוט בעקבות גחמותיהם המשונות.

הוא, טולסטוי, הרגיש, שבדומה לכל אבותיו ואבות אבותיו, ולכל שועי הארץ – גם הוא אשם, ועל כולם להכיר בחטאם ולשוב בתשובה עליו. בעקבות כך הם יהיו חייבים לשנות את חייהם כליל, להשיב את מה שחמסו מאחרים, ולחדור עד המקום העמוק ביותר בחייהם, בו הם שהו עד כה בשוויון נפש ובאדישות מוחלטת.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ימות המשיח

המאמר "ימות המשיח" פורסם בשני חלקים בעיתון "הזמן" בשנת תרס"ו (1906). מדובר בביקורת על דרמה הנושאת את אותו השם, מאת שלום אש, שהתפרסמה באותה שנה ביידיש, רוסית ופולנית, ואף עלתה על במת התיאטרון.

הדרמה "ימות המשיח" מגוללת את קורותיה של משפחה יהודית בת הזמן: הסב ואשתו, יהודים אדוקים, מעוניינים לעלות לארץ ישראל כדי להיקבר בה. הם מכנסים סביבם את משפחתם, בנים ונכדים, לפרידה, ושם קיימים כבר טיפוסים שונים ורחוקים מאוד אלו מאלו: חרדי, ציוני וסוציאליסט, לצד בורגני, פולנית-לאומית וסטודנט אובד דרך. כאשר הם יוצאים לדרך כדי ללוות את הקשישים, נשמע לפתע קול השופר המבשר על בוא המשיח. הסב והסבתא הולכים אחריו, ואחריהם גם הבן והנכדים בעלי האידאלים הברורים: החרדי, הציוני והסוציאליסט. הבורגני נותר מאחור, וכמוהו גם יוסטינה, הפולנית-לאומית, שאינה מסוגלת להיפרד מאדמת פולין, וכן אנדרז'יי, הסטודנט התלוש, שנותר עומד על פרשת דרכים וממלמל: "איני יודע לאן אני הולך, אבי ואמי לא נתנו לי דבר…".

הרב צייטלין, סביבות תרס"ה-תרס"ו (1905-1906)

הרב צייטלין מנתח את הדרמה כסוג של פארודיה טראגית על אידאולוגיה ומשיחיות. הוא מתמקד בשתי הדמויות האחרונות, שבעיניו הן מרתקות ועמוקות – דמותה של יוסטינה, המתבוללת-לכאורה (דמות המסוגלת ללמד גם כיום דבר או שניים על יהדות התפוצות), ודמותו של אנדרז'יי. הערותיו הן בבחינת מועט המחזיק את המרובה ממשנתו ודמותו הרוחנית באותן שנים: בעלי האידאולוגיות הברורות הם שטחיים, ומציגים את עצמם באמצעות סיסמאות חלולות שנגזרו מהעיתונות ומכתבי התעמולה של המפלגות. לעומתם, הדמויות העמוקות מלאות בכאב, בגעגועים, במבוכה ובסבל.

באותה שנה יפרסם הרב צייטלין ביקורת אוהדת על יצירתה נוספת של שלום אש, "העיירה". כעבור שנתיים, בשנת תרס"ח (1908) יעמוד שלום אש במוקד "שערוריית המילה" בוורשא (בנו הקטן של יהודי מתבולל נפטר, וה"חברא קדישא" סירבו לקבור אותו עד שיעבור ברית מילה – מה שעורר את זעמם של מספר סופרים, ביניהם שלום אש, שתבעו לבטל את "המנהג הברברי"). הרב צייטלין יכתוב על שערורייה זו בהמשכים מעל דפי ה"היינט" את ה"מכתבים לנוער היהודי" (שתורגמו לספרו "א-ב של יהדות"), אך עם זאת יוסיף להתייחס אל שלום אש בכבוד. בנו של הרב צייטלין, אהרן, יהיה ממתרגמי יצירתו של שלום אש לעברית.

ד"ר עשהאל אבלמן מצא במאמר זה של הרב צייטלין את ניצניה של התקופה הדתית-משיחית בחייו וביצירתו. מאידך יש לזכור כי מדובר במוטיבים שכיחים ביצירתו המוקדמת: הרב צייטלין מעוניין לברוא "אדם חדש", עמוק יותר, מתוך הסבל, צער-העולם והגעגועים. אדם זה לא יצמח מהטיפוסים הרגילים, האוחזים באידאולוגיות הברורות – חרדים, ציונים או סוציאליסטים – אלא מאנשים שהם "אחרים מתחילת ברייתם", טיפוסים עמוקים שיש לברוא כמעט "יש מאין". לדבריו, שלום אש החמיץ את ההזדמנות לברוא את אותם טיפוסים, ועשה זאת משום שהם לא היו מקנים לו את תהילת הציבור.

 

א.

אחד מגיבורי הדרמה החדשה של שלום אש אומר: "לכל דור ישנו משיח משלו".

שלום אש שקיבל יניקה מן החסידות ועומד תחת השפעתה, אם בדעת ואם שלא בדעת, שם בפי גיבורו אותו הרעיון החסידותי של הצדיק החוזה: "בכל דור ודור ישנו צדיק שהוא בבחינת משה-משיח". "משה-משיח", הגואל הראשון והגואל האחרון גם יחד.

הזמנים משתנים: לפנים היה ה"צדיק" הנושא היחידי של הרעיון המשיחי, עתה חפצים גם ה"לוחמים" השונים להיות נושאי הרעיון ההוא. יותר נכון: הם אינם חפצים, ואולם צריכים הם להיות כאלה. אם לא יעלו ה"לוחמים" השונים למדרגת יוצרים וחוזים הרי יהיו רק "קרבנות", רק בשר לכלי תותח…

ותוקע הוא שופרו של משיח וקורא הוא את כל מי שלו אזניים לשמוע, קורא הוא את כל מי שלב לו. קורא הוא לטהרה, לשלמות, לחופש פנימי, ליצירה פנימית, לעוז-רוח אמיתי, להתעלות והתרוממות. ושומעים הם את קול הנצח ההוא גם הצדיק גם הציוני גם הסוציאליסט, שומעים והולכים אחריו, שומעים ורצים אחריו.

כך הוא בדרמה.

ובחיים: גם הצדיק למינהו גם הציוני למינהו גם הסוציאליסט למינהו כולם על עמדם יעמודו. את קול החרפות שלהם הם חושבים לקול שופר, את הסערה בצלוחית של מים לסערת עולם, את ההמצאות הקטנוניות שלהם ליצירת-נצח, את הביצה שלהם – לים הגדול.

להמשיך לקרוא

שני מכתבים לברנר

מכתבים אלו לקוחים מארכיונו של ברנר ב"גנזים". הראשון נכתב סביבות שנת תרס"ז (1907). הרב צייטלין מפציר בברנר לפרסם מחדש את שירו הנוקב של דוד פרישמן "לא אלך עמם", שפורסם בעיתון "המגיד" כעשר שנים קודם לכן. התלהבותו של הרב צייטלין מהשיר, והשורות האחרונות של המכתב בהן הוא עושה בו שימוש חופשי, מסוגלת להעיד על הלך רוחו – המרדני והרליגיוזי כאחד – באותן השנים.

השני נכתב בשנת תר"פ (1920), ובו מעיד הרב צייטלין על עצמו שדעותיו כבר "רחוקות מן הקצה אל הקצה" מאלו של ברנר, ומביע את רצונו לשוחח על מפנה זה שאירע בו. ברם כחצי שנה לאחר מכן יירצח ברנר ביפו, והם לא ישובו להיפגש. לאחר הרצח יכתוב הרב צייטלין את התפילה "צרתי לפניך אגיד" בקובץ התפילות שלו, ויקונן מרה על ברנר:

"אבי, אבי!

רע לי מאוד. צר לי מאוד, כבר מאוד משא יגוני. לא אוכל שאתו. אין לי אל מי לפנות. אין עוזר, איך תומך. אתה מחשה. אתה עוזר לשונאינו. אתה מכלה את בניך. עד אנה? עד מתי?

רצים אנו אל ביתנו. רצים אנחנו אל אימנו. רצים אנחנו אל ארץ קדשנו.

אמרנו: אמנו תנחמנו. אמרנו: היא תמחה דמעה מעל פנינו.

באנו אל ביתנו, באנו אל אמנו, וגם שם מצאונו אויבנו. הולכים אנחנו משחיטה לשחיטה – ואיפה הצלתנו? ואיפה ישועתנו?

מארץ השחיטה, מאוקראינה, רצו בנינו אליך […]

למה אתה מניח למאות אלפי בניך לנפול תחת סכיני בני לגיונות בגלות, ולאלה הנסים אליך – לנפול גם הם תחת סכיני ערבים בארץ קדשך?

וגם הוא? הוא שביקש אותך בייסורים נוראים כל כך ולא יכול להגיע עדיך – יען כי רק את עינויי אחיו ראה ואת חסדך לא ראה – הוא שהתהלך באמת כל כך גדולה לפניך, אף כי מעצמת יאושו ומכאובו יש אשר לא זכר את שמך […] הוא שמעולם לא שמח ליבו, בהיותו מלא תוגתם צרתם של בניך, האיש יוסף חיים, שכל כך הרבה לאהוב, וכל כך הרבה בפועל האהבה – מדוע הפקרת את חייו? מדוע הפקרת את דמו? […]

למה נופצה הגולגולת ההיא, שהייתה כל כך מלאה אורה?"

תפילה זו, לא פחות ממה שמעידה היא על ברנר, מעידה היא על יוצרה ונושאה, הרב צייטלין. כמוה גם המכתבים הבאים.

להמשיך לקרוא

תורה וסחורה

המאמר "תורה וסחורה" פורסם בעיתון היומי "הבוקר" שיצא לאור בוורשא בשנת תרס"ט (1909). במאמר מצטט הרב צייטלין את "אחד העם", ברם עיקר טענתו מופנית כלפי מה שנראה לו הבעיה העיקרית של החברה היהודית: שלטון המסחר והחומרנות. ביקורתו של הרב צייטלין על המסחר לא הייתה נקודתית, והיא ליוותה את כתיבתו מראשיתה. במאמרו החשוב "געגועים ליופי", משנת תרס"ו (1906), הוא כותב:

"ראה! העיר תיפול. כל דבר שקרי, מלוכלך ולא טהור ייעלם. לקטנוניוּת, לצרוּת ולטומאה לא יהיה מקום. הכל יהיה חופשי ומואר […] בעתיד הרחוק יתבטלו לא רק כל המלחמות, מעשי כוחניות וקרבות, אלא גם הכסף, המסחר והרכוש הפרטי"

ניכרות בתפיסה זו טביעת אצבעותיה של ההגות הטולסטויאנית, עליה כתב הרב צייטלין בהרחבה במספר מקומות. באופן דומה, כאשר הוא יכתוב לימים את החוברת "התיבה" עבור החוג "הדתי-אתי" יבנה (תרפ"ד; 1924), הוא ימנה ארבע עשרה "אזהרות" לבני החוג, ושלוש הראשונות יהיו: "חיה רק על עמל כפיך"; "התרחק ממותרות"; "אל תנצל אף אחד". הוראה אחרונה זו היא, לדבריו, "ההוראה הגדולה של כל אתיקה והלכה". וכך הוא מפרט:

"התאמץ בכל כוחותיך לחיות על עבודה גופנית פשוטה ולא על המסחר. המסחר מיוסד בעיקר על הונאה, והונאה היא שקר […] אם אינך עדיין פועל – השתדל להיות לפועל […] אם הינך זקן מידי מדי או חלש להיות לפועל, השתדל לפחות לבחור לך פרנסה כזו, שבה יש ככל האפשר פחות מסחר […]

לכשתחיה רק על עמל כפיך ועם זאת תחיה בשקט, בצניעות, בהתאפקות, בהתרחקות מתענוגות ומותרות, יקל עליך למלא אחר ההוראה הגדולה של כל אתיקה והלכה: אל תנצל איש! […] התעשיין או האומן, המנצל את פועליו, מבלי לשלם להם לא רק את המחיר המינימלי המקובל בשוק, אלא את האמיתי השלם והמלא תמורת עבודתו נקרא מנצל. כל סוחר המונה את זולתו בין בקניה בין במכירה, נקרא מנצל.

מנצלים כיום גם המדינאים, העיתונאים, הרופאים וכל האחרים העסוקים ב'מקצועות חופשיים'"

אנקדוטה מעניינת בהקשר זה תאר יצחק שדה בזכרונותיו. כאשר היה הרב צייטלין מורהו הפרטי ברוסלאבל, התקיימה אסיפה שנתית של הסוחרים בצל הפוגרום בקישינב, והרב צייטלין התבקש לנהל אותה. עשירי העיר, מספר שדה, לא חיבבו את מורו. באותה אסיפה החל אחד מהם לנאום ולשיר "שיר הלל לממון": "רכוש הוא רכוש, כסף הוא כסף, שלי הוא שלי", וכל ניסיון לחלוקה סוציאליסטית של הממון היא גזל. שדה ממשיך:

"הנאום נמשך לא פחות מחצי שעה. התבוננתי במורי וראיתי שפניו, החיוורות גם בלעדי זאת, מלבינות שבעתיים, וכאילו אין בהן דם בכלל. הוא נשך שפתיו, ידיו הצנומות רעדו, וכולו נתכווץ כאילו היכוהו, וכל פסוק שיצא מפיו של הלה הוא לו כצליפת השוט […]

פתאום קם צייטלין בקפיצה. רגע נעצר תחתיו, כמהסס. מה יעשה עכשיו? היכה באגרוף על ראש הבור הלז? הוא עלה במרוצה על הדוכן. באולם נשתררה דומיה. רגע קט שתק גם הוא, אחר כך פרצה צעקה מפיו:

– בראשית ברא אלוהים! אלוהים ברא את השמים ואת הארץ, ולא הכסף! מנוולים! את האלוהים החלפתם בממון!

ובריצה ירד, בלי להביט ימינה ושמאלה, ושם פניו אל הדלת"

שדה מתאר את המהומה שהתרחשה לאחר מכן, וכיצד אמר מאן דהוא: "הוא דיבר כאחד הנביאים".

מאמרים נוספים בנושא הרכוש הפרטי והמסחר פרסם הרב צייטלין גם בשנות העשרים והשלושים, בין היתר גם ביחס למדינה היהודית שבדרך. מהם תורגמו: "מושג הרכוש והקניין בכתבי הקודש", "קדושת הקניין בממלכה תורתית" ו"על זיווג סוציאליזם ביהדות" – כולם ב"ספרן של יחידים" (מוסד הרב קוק; תשל"ט).

הדג חי במים, ישראל – בתורה. כיוון שפרש אדם מישראל מן התורה, מיד הוא מת, כך סיפרו לנו רבותינו. באו האחרונים וקראו לתורה – רוח. עם ישראל הוא עם הרוח, כל זמן שרוח העם משתמר – העם בתקפו. פג הרוח – אין לרגל עמידה. בא אחד העם ולמד להכניס את הרוח במעשים. כל המעשה אשר ייעשה בחיינו הלאומיים, ברוח ייעשה ולשם הרוח…

חלקו עליו חבריו: אם אין קמח – אין תורה. דרך ארץ קדמה לתורה. אין חיים לאומיים רוחניים בלי תנאים גשמיים טובים. חלה הגוף, נפל למשכב, פסו כוחותיו – פרחה הנשמה… יש נשמה ואדם אין… אמרו עוד: גם אנו מודים, שעם ישראל הוא עם הרוח, ושחי הוא – ברוח. ואולם צריכים אנו לבנות בראשונה משכן לרוח…

ובקצף גדול נלחם אחד העם במתנגדיו אלה, אבל ידוע ידע גם לחון אותם ולדבר על לבם . קורא הוא להם: אחיי, חבריי…

ואולם מתנגדים אחרים יש לאחד העם ואותם לא יחון. מלחמת עולם לו עמהם. שונאיו בנפש הם. הלא הם: בעלי המטריאליסמוס ההיסטורי. אלה אומרים: הכוחות הראשיים, היסודיים, הפועלים בהיסטוריה הישראלית כמו בהיסטוריה של כל עם ועם הם כוחות אקונומיים… ואני עבדכם לא להכריע באתי ולא לברר, אלא להביע ספק אחד קטן. נכשל אני במחשבה זרה אחת שרוצה אני להשיחנה לאחרים.

להמשיך לקרוא

גדולי המחשבה בישראל: רמב"ם

מאמר זה על הרמב"ם פורסם בשלושה המשכים במאסף "רשפים" של פרישמן בשנת תרס"ט (1909), ככל הנראה כחלק מרצון לכתוב סדרת מונוגרפיות על הוגים יהודיים (שלא יצא אל הפועל).

הבחירה של הרב צייטלין דווקא ברמב"ם, על רקע כתיבתו החסידית באותן שנים, אינה צפויה או מובנת מאליה. מאמר זה גם מגיב, בין היתר, למאמרו של אחד העם (שהתפרסם ב"שִלֹח" בשנת תרס"ה) "שלטון השכל", שהופיע לרגל ציון 700 שנה לפטירת הרמב"ם. אולם אין בכך כדי הסבר. מערכת הקשרים, האישיים והרעיוניים, בין הרב צייטלין לאחד העם, התקיימה עוד מראשית כניסתו של הרב צייטלין לעולם הכתיבה; ובשלב זה של חייו ויצירתו, הוא כבר אינו נמצא תחת השפעת הרציונליזם.

איור של הרב צייטלין בגליון לציון עשור למאמענט

איור של הרב צייטלין בגליון לציון עשור למאמענט

מכל מקום, לגופו של עניין, הרב צייטלין סוקר את משנת הרמב"ם על פי דרכו-שלו, ומתוך כך יוצר חלוקה ברורה בין הרמב"ם האדם ובין הרמב"ם ההוגה. בעוד זה האחרון הוא קנאי ובז ל"המון", הרי הראשון מלא אהבת-אדם, רוך ונדיבות – אפילו לאויביו ושונאיו:

"הרמב"ם, כשהוא לעצמו, לפי עצם טבעו, ההפך מכל זה. בשעה שהוא מדבר כאשר עם לבו, הרי נפשו פתוחה לכל עם ועם ולכל איש ואיש. ואולם בשעה שהוא נעשה לפילוסוף ומחוקק, בשעה שהוא אומר לנפשו: יקוב הדין את ההר – הרי הוא בהכרח לקנאי שבקנאים […]

לא היהודי שברמב"ם הביאהו לידי גאון-אצילים שכזה, כי אם הפילוסופיה שלו […]

ואולם תורה זו היא בעיקרה נגד תורת ישראל, לפי שתורת ישראל מעמדת את הכל לא על המחקר והעיון והדבקות השכלית, כי אם על המעשה הטוב. הגדול אצלנו, היהודים, הוא לא מי שגדול במדע, כי אם מי שגדול במעשים טובים. והמעשה הטוב הוא אצלנו לא אמצעי כי אם התכלית האחרונה. הדבקות באלוהים אינה אלא ההליכה בדרכי ה'"

דרך זו, של שקילת ערכו של אדם בהתאם לטיבה וליופיה של נפשו, מופיעה בכתביו של הרב צייטלין פעמים רבות. "העיקר הוא לא הדעות והמעשים", כך הוא כותב בשנת תרס"ו (1906), "אלא נושאם. העיקר הוא לא האידאות וההפשטות, אלא האדם בעל האידאות וההפשטות ההן. העיקר הוא צערו של האדם והשאיפה לחירות שלו […] העיקר הוא האורגניזציה העדינה, התכונה הדקה, האצילות והנדיבות".

לקריאה ולהורדה של הקובץ

בחודש ניסן של שנת תרצ"ה (1935) הרב צייטלין עוד ישוב ויכתוב סדרת מאמרים ארוכה על הרמב"ם, וכן מספר סקירות קצרות (בעיתונים "דער מאמענט" ו"בדרך"), לרגל חגיגות שמונה מאות שנה להולדת הרמב"ם.

העולם הפנימי

בשנת תרס"ז (1907) מפרסם הרב צייטלין את המאמר "די אינערליכע וועלט"  בביטאון "גאלדענע פונקען" של נח פרילוצקי, שעסק בענייני ספרות וביקורת (בדומה לרבים נוספים, גם ביטאון זה לא האריך ימים מעבר לקובץ הראשון). מאמר זה מטרים במידה מרובה את המאמר "הצימאון", ומתאר את שרשרת התהליכים הנפשיים העוברת על האדם המחפש והנאבק, אלא שכאן מתאר הרב צייטלין את מערכות היחסים בין אותו אדם ובין החברה סביבו. יש בכך יותר מהד לתחושות הפנימיות שלו באותן שנים.

המאמר פורסם בשנית בתוך קובץ כתביו של הרב צייטלין ביידיש בשם "שריפטען", שיצא לאור בוורשא בשנת תר"ע (1910). להלן תרגום חופשי וראשוני של המאמר, בעזרתו האדיבה של מר יוסף פולק.

1. החלום

בראשית היה הסבל.

וכשהסבל חודר עד לנקודה העמוקה ביותר בלב, נוצרות הדמעות.

וכשהדמעות גורמות לאדם חולשה ורפיסות, מתחיל המאבק נגד הדמעות.

אך מעיין הדמעות הינו העמוק ביצירות-תבל, בנשמת העולם, והאדם אינו יכול לגבור עליו. ואז סוחט האדם מעצמו את כל תמצית לשד כוחו, את כל רוחו, את כל חיוניותו, שכן הוא חייב לנצח את הדמעות.

חזק הוא האדם, ואמנם מנצח הוא את הדמעות. אך המאבק עולה לו ביוקר, ביוקר רב מדי… הוא מנצל את כל גבורתו האישית, את כל עושר-רוחו, הוא מאמץ את כל כוחותיו הפיזיים והמוסריים.

מהמאבק הבלתי נגמר, מהמאמץ הכביר, הינו מתעייף, הינו נחלש, נכפף, חצי-שבור.

ואז, מגיע השלב השלישי, הכופה על האדם את הרוגע, את השינה. ואז נרדם האדם, אך בשנתו הינו חולם…

כל מה שחווה בחייו, כל מה שסבל בחייו, כל שבכה, שקיווה, ששאף, שהתגעגע, שזכר, שחיפש, שלחם – הכל מתמזג להרמוניה אחת, בליל אחד של קולות שמימיים וצבעי עולם, הכל בחלום אחד יפה.

ואז חולם האדם, ורואה לנגד עיניו את העולמות ההם, העולמות שעוד לא נבראו, גן העדן שלא דרכה שם רגל אדם מעולם, מלאכים שלא התוודעו לאיש, כל אותו יופי מפעים שלא שזפתו עין מעולם, אותו גודל עצום שרוח-האדם עוד לא הצליחה להשיג.

אך לא ארוכה היא שנת האדם.

האדם מתעורר, דשן ורענן, מוכן לקרב, מוכן להתעלות מעלה מעלה. השינה הפכה אותו לחזק יותר, גיבור יותר ועשיר יותר.

הוא התעשר בכך שראה חלום יפה, שפגש את החזון והאידאל העצמי שלו.

בהתעוררו, כל מה שראה באותו חלום לובש צורות מעשיות, מקווים נפרדים ושונים נוצרת תמונה אחת מפעימה, נקודה אחת של אור.

וזו התמונה החדשה שנבראה, נקודת האור החדשה שנמצאה זה עתה, מתמזגת עם הכל, עם כל מה שהיה בעיניו יפה מאז, כל מה שנעלה, קדוש, נקי, עוצמתי וגדול. החזון, האידאל, קורם עור וגידים, הופך להיות דם ובשר, הוא והאידאל שלו הופכים להיות אחד.

הוא כבר אינו מביט על האידאל שלו כמשהו ערטילאי ורחוק, משהו שמימי, ככוכבים בלתי מושגים, גבוהים, גבוהים. לא. הוא כבר נושא אותו בתוכו, הוא כבר חי בו, הוא כבר כלל אותו בחייו הארציים, בעיסוקיו היום-יומיים, הוא כבר אור עיניו, הוא כבר אויר נשימתו.

ולאן שהחולם יילך, יצעד חלומו עמו.

הולך בין אנשים, מדבר עמם, מתעסק עמהם, דן עמהם, לומד מהם, מלמד אותם – חלומו תמיד צמוד אליו.

והוא רואה הכל, כל מה שאנשים עושים. הוא שופט אותם, הם כן מוצאים חן בעיניו, לא מוצאים חן בעיניו – את הכל מגלה לו חלומו.

הוא עושה מעשים רבים, הוא צועד בדרכים שונות, הוא פונה לכיוונים שונים – כל צעד ושעל נבחן מול שאיפתו וחלומו.

בשמי האֵל, בכל כוכב, בכל פרח, בכל חיות, בכל הרגשה, בכל הגה, בכל המולה, בכל דממה, בכל חיוך, בכל אהבה, בכל רחמנות, בכל בכי, בכל געגוע ובכל שירה – בהכל חפץ הוא לראות אך דבר אחד – את חלומו שלו.

בכל מעשי העולם, בכל מלחמות העולם, בכל רעיונות העולמות, בכל השאיפות והתקוות, בכל זכרונות העבר, בכל מושגיו ורצונותיו, בכל מקום שאיפתו אחת – לראות את חלומו שלו.

עולמו של הבורא הוא בעיניו מעשה אמן, שבו הוא רואה את יפעתה של נשמתו שלו, את קדושת לבבו פנימה, את גדולתו של רצונו העצמי.

 

להמשיך לקרוא

ממעמקים: טענות ומענות

את המאמר "ממעמקים: טענות ומענות", פרסם הרב צייטלין בחוברת הראשונה של המאסף הספרותי "רשפים" שערך דוד פרישמן, שיצא לאור בוורשא בשנת תרס"ט (1909). "רשפים" נערך במתכונת של חוברות שבועיות, וכתבו בו בין היתר ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין, שניאור, ברש, בר טוביה ועוד. מדי שבוע אף הופיע בו פרק מתוך ספרו של ניטשה "כה אמר זרתוסטרה", בתרגום לעברית.

שער זרתוסטרא

שער תרגומו של פרישמן, בחוברת "רשפים" הראשונה

במאמר זה יוצא הרב צייטלין להגנתו-שלו, לנוכח טענות שונות שעלו כנגדו בעיתונות. מבין השורות ניתן לקרוא כיצד הוא הואשם שוב ושוב בכתיבה פובליציסטית קנטרנית, מתלהמת, ריקה מתוכן ובוכה-לשווא. הרב צייטלין, שאמנם כתב מאות מאמרים פובליציסטיים שעסקו בענייני השעה, שב וטוען שאוזניהם של המכפישים אותו – ואף לבם – אטומים, ומשום כך אינם קולטים את הסבל שהוא מנת חלקה של כל הפזורה היהודית. בהמשך קובל הרב צייטלין גם על הפעילות הפוליטית של עסקני הציבור, ומציין שמדובר בהפשטות ובדיבורים גבוהים, כאשר בפועל הסבל היהודי רק גדל:

"ואולם העם אייהו? איפה הוא העם הקם לתחייה? הראיתם תנועת עם? הראיתם שאיפת עם וחזון עם? קבוצה קטנה של אינטיליגנטים ושל חולמים ושל הולכי בטל אינם – עם. העם אינו הולך לרשת את ארץ אבותיו ולא לבנות ארץ חדשה. העם איננו הולך כלל. בשעה שמכים אותו הוא מתכווץ, בין מכה למכה הוא עוסק בסחורה. העם לא קם לתחייה, העם לא ניעור…

וגדולה מזו אני רואה: העם לא נולד עדיין. ישנם יהודים, ואולם אין עם. ישנם שטיבלעך שטיבלעך בפולין, ישנן ישיבות ישיבות בליטא, ישנם מאות מניינים של יהודים, מפלגות מפלגות, כתות, כתות, לאלפים, יהודים המדברים בכל השפות שבעולם […] ואולם עוד טרם ייעשה הנס של יחזקאל, עוד לא קרב עצם אל עצמו, עוד לא קרם עור, עוד לא בא הרוח…"

והוא מסיים את המאמר:

"והנה אתם באים בפלפולים, בפסקווילכם וברפשכם, ואנחנו באים באמת שלנו, בלבנו הקרוע, באהבתנו ובצערנו. אחינו ילכו אחרינו!"

בחוברות "רשפים" פרסם הרב צייטלין גם את המאמרים "שאלות" (ג,ה), "טיולים" (יט-כ), וכן פרק בסדרה "גדולי המחשבה בישראל" על הרמב"ם (ט-יב). ידידו, פישל לחובר, פרסם מסה אודות הרב צייטלין באחת החוברות, ובה הוא מתאר בפירוט רב את ייחודה של יצירתו. בשנת תשי"א (1951) התפרסם בעיתון "דבר" חלקה השני של מסה זו, שנמצא בעזבונו של לחובר.

בנוגע לפעילותו הציבורית של הרב צייטלין, שהייתה רווייה פולמוסים ודברים חריפים, פרסם כעבור שנים בנו, אהרן צייטלין, בית בשיר שהוקדש כולו לדמותו של אביו:

"אני ידעתי איש משרש נביא: היה זה אבי
ראוהו בני דורו בשווקים.
אמרו: אין זאת, כי שחקיו לא שחקים.
לא ידעו: זה דרך החזון
לכרך ביחד
השוק עם השחק
ולאחד
חקל תפוחין קדישין עם תפוחים קפואים בחורף,
סחר יהודיה עניה,
אשר נהמת נפשה ההרוסה
כמוה כבכי
שכינתא בגלותא"

לקריאה ולהורדה של הקובץ