שיחות קטנות על עניינים גדולים

בחודש ניסן של שנת תרס"ו (אפריל 1906) התחוללו בפולין מהומות על רקע דתי. זרם נוצרי חדש, ה"מריהוויטים" (Mariavite), ביקש לקבל הכרה מה"כס הקדוש". שנתיים ושלוש קודם לכן החלו עשרות פרחי כמורה צעירים להטיף לחיים רוחניים אינטנסיביים, הסתפקות במועט ופשטות – תוך ביקורת על הממסד הקתולי. הנחו אותם חזיונותיה של נזירה בשם פליציה קוזולובסקה, ששימשה מנהיגה רוחנית בקומונה של נשים דתיות.

ה"מריהוויטים" עסקו בפעילות תרבותית, חינוכית וחברתית מקיפה: החל מהפעלת מוסדות חינוך ומעונות יום לילדי פועלים, וכלה בבתי תמחוי ותמיכה במבקשי עבודה. עשרות אלפי מאמינים הצטרפו לשורותיהם, והם החלו להתארגן באופן עצמאי מבחינה מוסדית. ה"מריהוויטים" דגלו בחופש ביטוי ובשקיפות, ונהגו שיוויון בין נשים וגברים. בסופו של דבר, בלחץ הבישופים הפולנים, בקשתם נדחתה בידי האינקוויזיציה. הם גורשו באופן רשמי מהכנסייה, ומהומות דמים פרצו ברחבי פולין.

ממקום מושבו בווילנה עקב הרב צייטלין אחר ה"מריהוויטים" בפולין, כמו גם אחר תנועות תחייה דתיות שונות בגרמניה וברוסיה. הוא מצא בהן רוח חדשה ומרעננת, שאיפה לשחרר את הרגש הדתי ממסגר הקביעות: "הרגש הדתי כפי שהוא לעצמו חי חי הוא בלב, ועודנו מקור נובע חזיונות ודמיונות, שאיפות ומעשים". על האינטליגנציה היהודית הוא מותח ביקורת נוקבת בשנים אלו מעל דפי "הזמן", בפרט על עיסוקה המתמיד בכלכלה ובפוליטיקה, "מרקס נהיה למין תנ"ך, שהכל צריכים למצוא בו יסוד לדבריהם […] מה שפיתחו הגרמנים במדעם, בדייקנותם ובהתמדתם וקביעותם – סיימו האברכים היהודים בפלפוליהם המשונים". פלפלנות וספקנות, מטריאליזם וחשיבה כלכלית – אלו הקולות שנשמעים לדבריו באותן שנים ברחוב היהודי, בזמן שהרגש הדתי ברחבי אירופה מתנער לתחייה.

בסופו של אותו חודש הוא מקדיש את אחד מסדרת המאמרים "שיחות קטנות על עניינים גדולים" למהומות אלו, ומייחל לתנועה יהודית דומה של "בקשה וחיפוש, פליאה והשתוממות, יצירה דתית וחזון רוח דתי".

 

בשעה שאתה רואה את אלפי הקונטרסים המתפשטים עתה בהמון, בשעה שאזניך תחרשנה מן הוויכוחים והפלפולים על קוצו של יוד של איזו תכנית פוליטית או כלכלית, בשעה שאתה מתבונן בכל זה הבולמוס של הפוליטיקה שאוחז עתה כמעט בכל בני האדם, בשעה שעיניך תחזינה את כל זה השטף, את כל זה הסער, את כל זו ההתלהבות – הרי אתה עלול לחשוב שכבר פסו תמו הצרכים הרוחניים והקניינים הרוחניים מנפשות בני האדם, ובאופן היותר טוב, יצאו מתוך הספירות העולמיות והנצחיות ונצטמצמו כולם בפוליטיקה וכלכלה.

אמת שמרגיש אתה, כי מבעד לכל אלה ישנם דחפים יותר גבוהים, יותר דקים, יותר רוחניים לפי תכונתם. אמת שמרגיש אתה, כי סוף סוף – האדם אדם הוא, כי סוף סוף – אי אפשר להמית בקרב האדם את השאיפה אל מה שהוא גבוה ממנו, את געגועי הנצח ואת כליון הנשמה, את בקשת הסיבות והמטרות, את השאלות העולמיות, את החיפושים והדרישות. אמת שמרגיש אתה, כי בסתר ליבותיהם של כל אלה המאמינים בשלטונו היחיד של ה'גורם הכלכלי' וכל כי האי גוונא ישנם תפונות [=ספיקות], ספיקות, פקפוקים, תמיהות, תיוהות [=סדקים]. יודע אתה שגם בליבות אלה מתעוררת לפעמים בכל עוצמה ותוקפה, קושייה ומרירותה, אותה השאלה הישנה: מה אני? מי אני? מה הם חיי? בשביל מה אני חי? מה כל זאת? בשביל מה כל זאת? מאין ולאן?

ואולם כל זה שהומה ורוחש לפעמים במסתרים שבלב איננו בא לכלל גילוי וביטוי, ומכל שכן שאיננו בא לכלל גלוי גמור וביטוי גמור. הכל מרחף באיזו פינה נסתרת בלא ידיעה עצמית, בלי הכרה עצמית, בלי צורה ובלי תואר. הכל רק בבחינת הרהורים חולפים, בבחינת רושמי רגע, בתור דיסוננס עם כל ההנחשב והמדובר תמיד, בתור פעולה חוזרת, בתור מכשול על הדרך שצריך להסירו, בתור עיכוב שצריך לרחקו, בתור 'סבל ירושה' שצריך להשתחרר ממנו. הכל רק, כמו שהיו אומרים המקובלים, בהעלם, בבחינת מקיף, בבחינת סובב.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אז והיום: מחשבות לפורים

בפורים של שנת תרס"ט (1909) פרסם הרב צייטלין ב"היינט" מאמר חג: "אמאל און היינט: פורים געדאנקען". מדובר בנוהג שאימץ לעצמו עוד מראשית כתיבתו ביידיש – לכתוב בעיתון מספר רעיונות, הערות ואנקדוטות לקראת כל חג ומועד.

מבעד לכתיבה השנונה והעוקצנית מצטיירת ורשה היהודית, על כל ריבי מפלגותיה וחיי היום יום שלה. באותה שנה מנהל הרב צייטלין לא מעט מאבקים סוערים מעל דפי העיתון – במתבוללים, שכוחם ברחוב היהודי החל לעלות; ביידישיסטים, ששנה קודם לכן כינסו את "ועידת טשרנוביץ'" ולחמו בשפה העברית; בסוציאליסטים היהודיים, שהתרחקו, לדידו, מהסולידריות ומהשותפות בגורל היהודי; בהנהגה הרבנית, שלא הייתה קשובה בעיניו להמון; בתנועה הציונית; בסופרים היהודיים; בהפקרות המשתוללת ברחוב; בניצני הפמיניזם; בתרבות הפנאי המחודשת… במה לא.

שנת תרס"ט (1909) היא גם השנה שבה נכתבות מסותיו החשובות, בעלות הגוון הסימבוליסטי – "יופי של מעלה", "שכינה", "הצימאון", ועוד. זו השנה של ה"מכתבים לנוער היהודי" ו"מכתבים למבוגרים היהודיים", ושל המסות ב"רשפים". כל אלו נכתבו לצד מאבקים פובליציסטיים מרים על כל צעד ושעל.

בסופו של דבר, במאמר זה מזהה הרב צייטלין בתוך כל האידאולוגיות, הנהנתנות והסטיות שברחוב, מפניהן הוא מתריע – את הבריחה הכואבת מהגורל היהודי, ששב ורודף את כולם בשווה.

 

א.

'והשתיה כדת' –

לעיתים עולה בי המחשבה שאנחנו חיים בתקופת אחשורוש. מעולם זה לא היה מחוור לי יותר מכפי שהיה בתקופה האחרונה: אנשים להוטים ליהנות, לבלות, להרגיש. להתחמק מכל המחוייבויות שהחיים מטילים עליהם. בעידן זה של 'הסער והפרץ' עוסקים בהכל, ורק דבר אחד נשכח – החיים. כביכול היו רוצים כעת להיפטר מהם.

אולם בכל זאת קיים הבדל גדול בין ה'שתיה' בעבר ובין ה'שתיה' כיום. בעבר הייתה זו אמנם פרימיטיביות, אך היא נשאה בחובה גם גדולה ויופי.

אחשורוש עורך נשף לאנשיו במשך מאה ושמונים יום, ולשושן הבירה – במשך שבעה ימים. שותים מכוסות של זהב, שוכבים על מיטות של זהב, פוסעים על שיש. כוסות של זהב עוברות מיד ליד, הארץ כולה רוקדת ריקוד שכורים. המלך ציווה לשמוח!

וכאשר הזהב הבריק, היהלומים נצצו, היין המלכותי העלה קצף, עמודי הכסף בהקו מבעד לצעיפים של תכלת וארגמן, הרקיע העמיק בכחול מלמעלה, העצים שוחחו בשקט בגינת המלך, הפרחים שזרו את כל היופי של פרס ומדי, המלך והעם התאחדו בשמחת החיים ובתשוקת החיים – עלה גם זכרון יופיה של המלכה.

הם מבקשים להביאה, אך היא אינה רוצה לרדת אל העם, אינה רוצה שהמלך יעשה זאת. השמחה הגדולה נעכרת, המלך נזעף, המלכה נענשת, המלך נזכר בחייה ומתגעגע…

אך כעת זה שונה מאוד. אנשים חלשים, שבורים, מלאי יאוש. אנשים שביקשו בעבר אלילים, אנשים שקברו אלילים – מבקשים כעת את החיים שלהם ואת העצמי שלהם כשהם חצי מתים. מנסים למצות את הטיפות האחרונות של החיים, מה שעוד נשאר מהם. בידיים כחושות ושדופות הם מנסים להוריד אליהם את עץ החיים. אולם העץ הוא גבוה ומופלא, שוכן הרחק בשמיים, הרחק מהישג ידיהם.

אנשים רוצים לשכוח את הצרות, למחוק את העצב החרישי, לאטום את האזניים, לגרש את חלום הבלהות. אנשים אוגרים את שאריות כוחם כדי לבזבז אותן – מי במיניות, מי בריקוד ושירה, מי בהצגה ובתחרות, מי בשכרות ובהפקרות.

בורחים מהצללים הכהים – אך אלו עדיין אופפים אותם; מנסים לשכוח את הסיוט – אך הוא עדיין מעורר מחנק; מאחורי הנשפים, החטאים והזימה ניצב הגרדום, הגרדום…

להמשיך לקרוא

הנרות הזעירים

בראשית שנת תרס"ז (1906) הוזמן הרב צייטלין לוורשה על ידי שמואל יצקן לשמש עורך לשבועון חדש. יצקן היה המוציא-לאור של עיתון יומי נפוץ בשם "אידישעס טאגעבלאט", שהחל להופיע כשנה קודם לכן, וכעת התעתד להוציא לאור את ה"אידישעס וואכענבלאט" (כעבור שנה יתאחדו השבועון עם העיתון היומי, והם יחלו להופיע תחת השם "היינט" – עיתון שיהפוך עד מהרה לאחד הפופולריים ביותר במזרח אירופה).

בגיליון השני של ה"וואכענבלאט", נר שלישי של חנוכה תרס"ז (1906), פרסם הרב צייטלין בעמוד הראשון את המאמר "די קליינע ליטעלעך". המאמר היה מעין תגובה ביקורתית לשירו היידי הנודע של מוריס רוזנפלד משנת תרנ"ז (1897), שתורגם בהמשך לעברית בשם "נרותיי הזעירים". שיריו של רוזנפלד, שהיו רוויים באווירה פסימית ובביקורת חברתית, נפוצו באירופה במספר שפות בראשית המאה העשרים. ברם שיר זה מצא את דרכו לתנועה הציונית והפך להיות לסמל של אופטימיות, חזון ותקווה (שמא יש בשיר ובמאמר גם יחד משום מחווה לסיפורו הקצר של הרצל, "המנורה").

אל כתיבתו הפובליציסטית של הרב צייטלין התלוותה עוד מראשיתה נימה קנאית תקיפה. הוא קבל בקול רם על העסקנות, הבטלנות, פלפלנות השווא, קטנות המוחין ושאר תכונות גרועות שהוא מצא בתנועה הציונית. הפעילים הפוליטיים, לדבריו, אינם רגישים דים לסבלו של העם, ו"הגוף העברי הולך וגווע". במאמר משנת תרס"ד (1904) הוא מפציר בקוראיו להתבונן במצבם של היהודים לאשורו:

"צאו והתבוננו בקבצנים הרבים שבגליציה, בפראים הרבים שברומניה […] מנוצחים תמיד במלחמת החיים האפלה, סובלים צרות ורדיפות, עוני ומחסור לבלי קץ, נרמסים ונדרכים ברגלי כל זר וכל חומס.

לאכול פעם אחת בשני ימים, ללבוש קרעים, ללון בדירה סרוחה, או גם לתעות בחוץ בלי מחסה, לבלות ימים ושנים בבתי כלאים – לזה כמו כבר הורגלו הרבה מצעירנו"

בניגוד לתיאורים אלו, הדיונים בקונגרסים היו לטעמו מופשטים וחסרי רגישות כלפי המציאות הממשית. חלק ניכר מן הצירים התהלך בזחיחות, ו"אי אפשר להרגיש כלל בפני הצירים שישנה איזו 'צרת היהודים' בעולם… ישמחו להם הנערים, מדוע לא?".

הטון של הרב צייטלין כלפי אותם חברי מפלגות ועסקנים הלך באותן שנים והחריף. "נאדות נפוחים" – הטיח בהם – "פנים מפיקים טפשות", "תגרנים של שוק". דעתו לא תנוח עד שיחבר עליהם מעין קינה נשכנית במיוחד, פרפראזה לפיוטו של רבי ישראל נג'ארה "על מי נטשת מעט הצאן": "הנטשתו על כל מיני הנבלים והחנפנים, הצבועים והנוכלים, עזי הפנים והשחצנים, פריצים והדיוטים הקופצים בראש, הפוסעים על ראשי עם קודש ועוברים על חלליהם בלא רחמים וחמלה?", ויסיים בה:

"אומללים אנו! ד' שלח בנו ערב רב של לבלרים, בטלנים, פטפטנים וצבועים ושקרנים מכל המינים, וכששלח לנו בחסדו סופרים אחדים גדולים וטובים לקה אותם במחלת האסכולסטיקה […] העיקר הוא להם הפלפול, החידוד, החידוש […] ולא העניין המעשי, התועלת המוחשת, העזרה האמיתית לעם העיוור, היתום והאומלל"

כשנה קודם עקירתו לוורשה פרש הרב צייטלין מהתנועה הציונית, בשל דחיית תכנית אוגנדה, אך המשיך להשחיז את עטו במאבק פובליציסטי מר. הוא תמך בכל כחו בפתרון טריטוריאלי – ארץ ישראל, לדבריו, לא תוכל להכיל את מליוני היהודים, להם דרוש מקלט בהול – ומשלא התאפשר הדבר במסגרת התנועה הציונית, ניסה לקדם אותו באמצעות התנועה הטריטוריאליסטית.

במאמר זה הוא מבקש את הגדולה ואת הגבורה, את החירות ואת האור, ומציג תביעות ושאיפות – לצד ביקורת פוליטית, מבט מפוכח ואמירות נשכניות.

תודה ליוסף פולק על הסיוע במלאכת התרגום.

 

א.

"נרותיי הזעירים
מה רבו הסיפורים
לי ילאט האור…"

מה מספרים לנו הנרות הזעירים?

הם מספרים לנו על חיי טבע, על ארץ, על כח, על גבורה.

אך אנו – אין לנו ארץ, אין לנו כח. הכל רק דברים מהעבר, דברים שהיו אי-פעם. ההווה הוא מחסור ובדידות, מחשכים וחולאים.

מה יהיה כעת? מה עלינו לעשות כעת? כיצד נשיג את הכח? מהיכן ניקח את הרוח?

אומרים לנו: האזינו לסיפורים, שאבו מהם גבורה, שאבו מהם רוח. האזינו, האזינו, הם יגידו לכם המון. אם יש לכם אזניים – תשמעו, אם יש לכם לב – תרגישו.

אולם זה כבר אלפי שנים שמספרים לנו את הסיפורים הללו, אלפי שנים שאנו מאזינים ומאזינים. ואף על פי כן – נותרנו בודדים ודלים כפי שהיינו, עמלים ויגעים כפי שהיינו, סחופים ודווים כפי שהיינו.

רע. לא עזרו לנו הסיפורים. הם הפכו ישנים, ישנים מאוד. היה עליהם לעורר את הרוח, אך הם לא עשו זאת.

נרות זעירים, אנו רוצים לשמוע את הסיפורים, אך אלו כבר אינם מנחמים אותנו, אינם מביאים את הרוח. הם הזדקנו, אנחנו עצמנו הזדקנו. חדשים הם רק היסורים שלנו, משנה לשנה רק הולכים ומתחדשים…

להמשיך לקרוא

בעל התשובה הגדול מרוסיה

את סדרת המאמרים "בעל התשובה הגדול מרוסיה: כיצד אני רואה את חייו ומותו של טולסטוי" פרסם הרב צייטלין בשנת תרע"א (1910), ימים ספורים לאחר היוודע דבר מותו של לב ניקולייביץ' טולסטוי – סופר והוגה שהיה אחד ממקורות ההשראה הגדולים שלו.

במאמר "יוסף חיים ברנר: ערכים וזכרונות", שיופיע במאסף "התקופה" בשנת תרפ"ב (1922), בפרק שכותרתו "הטולסטואי – אברמזון" (כשם גיבורו הראשי של ברנר ב"מסביב לנקודה") יספר צייטלין כיצד הגו ברנר והוא, בשנות העשרים לחייהם, במשנתו של ניטשה מתוך זיקה ליצירתו של טולסטוי ולחידושיו במישור האתי. "שאפנו בכל עוז", הוא יכתוב, "לחדש את בניין חיינו על יסודות הטולסטויות העקבית והמוחלטה ביותר". שאיפתם הייתה לרכוש חלקת אדמה, ולחיות עליה חיי מופת, "חיים יותר יפים […] צריך למצוא איזו פינה נסתרת באמריקה, לעבוד שם בשדה, לחיות שם חיים מזוקקים". בנו אהרן, בזיכרונותיו, הוסיף גם כיצד אמו, אסתר, הייתה מודאגת מחלומותיו הרומנטיים של ברנר (ושל בעלה) "לגדל בולבוסים דקים" על אדמה משלהם במקום נידח.

שנתיים קודם לכן,בשנת תרס"ח (1908), פרסם הרב צייטלין סקירה על פועלו של טולסטוי לרגל יובל השמונים שלו, סקירה הכוללת את השלבים השונים בחייו וביצירתו. לדבריו, טולסטוי החל את דרכו בחיפושים אחר ההיגיון שבחיים האנושיים, בנהייה אחר האסתטיקה והאומנות, ולבסוף – לאחר משבר נפשי גדול, ייאוש וספקות – מצא את דרכו אל האדיקות הדתית והאהבה לכל בני האדם; תיאורים שאינם רחוקים מהאוטוביוגרפיה שלו-עצמו.

"בחיפושי דרכי אל האידיאל היהודי", יכתוב הרב צייטלין באותה שנה בסדרת ה"אגרות אל הנוער היהודי", "בשווקים וברחובות, בדרכים ובמשעולים של עולם הרוח הגדול, אני נתקל תמיד באידיאלים של ל. טולסטוי".

במאמר זה שלפנינו (אחד מתוך הסדרה), שנכתב כשנתיים לאחר מכן, מציג הרב צייטלין את טולסטוי כסופר הגדול ביותר של מאות השנים האחרונות (!) – דמות צופה ביקורתי השוכן מעל ומעבר לאנושות, ובו בזמן מכיר את בני האדם ואת הטרגדיה האנושית לפניי-ולפנים.

לעובדות אלו הנוגעות למרכזיות דמותו ומשנתו של טולסטוי בעיני הרב צייטלין ניתן לצרף שתי אנקדוטות מעניינות:

הראשונה נוגעת לחלום חוזר ונשנה, המובא במאמרו "עוד הרהורים", בו עולה לפניו "זכרון איש שיבה אחד, ומראהו כמראה איש האלוהים. פניו כפני ל. טולסטוי, ומתוכם נשקפת התוגה היהודית, הגדולה והעמוקה והאמיתית והנשגבה".

השנייה כרוכה עם שמו של ביאליק, שבמהלך הרצאה על הספרות העברית הזכיר את שמו של הרב צייטלין, וציין – "הוא הטולסטוי היהודי" (אהרן צייטלין, "בין סופר לחברו", בתוך: הצופה, 6/3/1953).

%d7%98%d7%95%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%99-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%aa

לב טולסטוי, ראשית המאה העשרים

המאמר עצמו נכתב ביידיש, ושולבו בו לא מעט ביטויים ברוסית. אלו סומנו ב-*. זו גם הזדמנות להודות ליוסף פולק על הסיוע הקבוע בתרגום מיידיש ולפיטר ברנשטיין על הסיוע הקבוע בתרגום מרוסית.

 

על טולסטוי נאמרו כבר כל כך הרבה שבחים, עד שאין כל טעם להוסיף עליהם. הבה לא נרבה בשבחים מעל הקבר הטרי, ונאמר רק את האמת הצרופה. די קרוב לאמת הצרופה – לדעתי האישית – כבר התבטא מיכאילובסקי, בכַנוֹתוֹ את טולסטוי ברוסית: "אציל בעל תשובה".* מעבר לאמנות הגדולה, הפילוסופיה והמוסר של טולסטוי, חיפש ומצא מיכאילובסקי את המהות שלו: אציל בעל תשובה!

לדעת מיכאילובסקי, בתודעתו של טולסטוי חי תמיד אותו החטא הנורא בו חוטאים העשירים והשליטים הקלאסיים כלפי העניים ובעלי המעמד הנמוך. בהיותו בעצמו בעל אחוזה גדולה, שניהל את חיי משפחתו באופן עשיר של חיי אצילים, נשא תמיד עמו את התודעה של חטאיו – וחטאי אבותיו ואבות אבותיו – כנגד העניים והאיכרים המרים וקשי היום. אבותיו חטאו, והוא בתודעתו נאלץ לסבול את כל אותן עברות.

באותה העת, כאשר הוא התפרנס עדיין מהצמיתות הפיאודלית,* היו נקיפות מצפונו מתעוררות בזעקות אימה לנוכח כל אותן נשמות-תחתית אומללות, אותן שאין להן יום ולילה, איכרים עמלי-פרך, נבערים מוכים וסומים, שאת דמם ובריאותם הקיזו למען פריצים מדושני עונג ולמען חיי הלוקסוס שלהם – כדי שאותם פריצים יוכלו להמשיך ולצבור הון על ימין ועל שמאל, למלא את סאת תאוותיהם הנמוכות והמסואבות, וכדי שיוכלו להמשיך ולחיות חיי הוללות והפקר ולשעוט בעקבות גחמותיהם המשונות.

הוא, טולסטוי, הרגיש, שבדומה לכל אבותיו ואבות אבותיו, ולכל שועי הארץ – גם הוא אשם, ועל כולם להכיר בחטאם ולשוב בתשובה עליו. בעקבות כך הם יהיו חייבים לשנות את חייהם כליל, להשיב את מה שחמסו מאחרים, ולחדור עד המקום העמוק ביותר בחייהם, בו הם שהו עד כה בשוויון נפש ובאדישות מוחלטת.

להמשיך לקרוא

ימות המשיח

המאמר "ימות המשיח" פורסם בשני חלקים בעיתון "הזמן" בשנת תרס"ו (1906). מדובר בביקורת על דרמה הנושאת את אותו השם, מאת שלום אש, שהתפרסמה באותה שנה ביידיש, רוסית ופולנית, ואף עלתה על במת התיאטרון.

הדרמה "ימות המשיח" מגוללת את קורותיה של משפחה יהודית בת הזמן: הסב ואשתו, יהודים אדוקים, מעוניינים לעלות לארץ ישראל כדי להיקבר בה. הם מכנסים סביבם את משפחתם, בנים ונכדים, לפרידה, ושם קיימים כבר טיפוסים שונים ורחוקים מאוד אלו מאלו: חרדי, ציוני וסוציאליסט, לצד בורגני, פולנית-לאומית וסטודנט אובד דרך. כאשר הם יוצאים לדרך כדי ללוות את הקשישים, נשמע לפתע קול השופר המבשר על בוא המשיח. הסב והסבתא הולכים אחריו, ואחריהם גם הבן והנכדים בעלי האידאלים הברורים: החרדי, הציוני והסוציאליסט. הבורגני נותר מאחור, וכמוהו גם יוסטינה, הפולנית-לאומית, שאינה מסוגלת להיפרד מאדמת פולין, וכן אנדרז'יי, הסטודנט התלוש, שנותר עומד על פרשת דרכים וממלמל: "איני יודע לאן אני הולך, אבי ואמי לא נתנו לי דבר…".

הרב צייטלין, סביבות תרס"ה-תרס"ו (1905-1906)

הרב צייטלין מנתח את הדרמה כסוג של פארודיה טראגית על אידאולוגיה ומשיחיות. הוא מתמקד בשתי הדמויות האחרונות, שבעיניו הן מרתקות ועמוקות – דמותה של יוסטינה, המתבוללת-לכאורה (דמות המסוגלת ללמד גם כיום דבר או שניים על יהדות התפוצות), ודמותו של אנדרז'יי. הערותיו הן בבחינת מועט המחזיק את המרובה ממשנתו ודמותו הרוחנית באותן שנים: בעלי האידאולוגיות הברורות הם שטחיים, ומציגים את עצמם באמצעות סיסמאות חלולות שנגזרו מהעיתונות ומכתבי התעמולה של המפלגות. לעומתם, הדמויות העמוקות מלאות בכאב, בגעגועים, במבוכה ובסבל.

באותה שנה יפרסם הרב צייטלין ביקורת אוהדת על יצירתה נוספת של שלום אש, "העיירה". כעבור שנתיים, בשנת תרס"ח (1908) יעמוד שלום אש במוקד "שערוריית המילה" בוורשא (בנו הקטן של יהודי מתבולל נפטר, וה"חברא קדישא" סירבו לקבור אותו עד שיעבור ברית מילה – מה שעורר את זעמם של מספר סופרים, ביניהם שלום אש, שתבעו לבטל את "המנהג הברברי"). הרב צייטלין יכתוב על שערורייה זו בהמשכים מעל דפי ה"היינט" את ה"מכתבים לנוער היהודי" (שתורגמו לספרו "א-ב של יהדות"), אך עם זאת יוסיף להתייחס אל שלום אש בכבוד. בנו של הרב צייטלין, אהרן, יהיה ממתרגמי יצירתו של שלום אש לעברית.

ד"ר עשהאל אבלמן מצא במאמר זה של הרב צייטלין את ניצניה של התקופה הדתית-משיחית בחייו וביצירתו. מאידך יש לזכור כי מדובר במוטיבים שכיחים ביצירתו המוקדמת: הרב צייטלין מעוניין לברוא "אדם חדש", עמוק יותר, מתוך הסבל, צער-העולם והגעגועים. אדם זה לא יצמח מהטיפוסים הרגילים, האוחזים באידאולוגיות הברורות – חרדים, ציונים או סוציאליסטים – אלא מאנשים שהם "אחרים מתחילת ברייתם", טיפוסים עמוקים שיש לברוא כמעט "יש מאין". לדבריו, שלום אש החמיץ את ההזדמנות לברוא את אותם טיפוסים, ועשה זאת משום שהם לא היו מקנים לו את תהילת הציבור.

 

א.

אחד מגיבורי הדרמה החדשה של שלום אש אומר: "לכל דור ישנו משיח משלו".

שלום אש שקיבל יניקה מן החסידות ועומד תחת השפעתה, אם בדעת ואם שלא בדעת, שם בפי גיבורו אותו הרעיון החסידותי של הצדיק החוזה: "בכל דור ודור ישנו צדיק שהוא בבחינת משה-משיח". "משה-משיח", הגואל הראשון והגואל האחרון גם יחד.

הזמנים משתנים: לפנים היה ה"צדיק" הנושא היחידי של הרעיון המשיחי, עתה חפצים גם ה"לוחמים" השונים להיות נושאי הרעיון ההוא. יותר נכון: הם אינם חפצים, ואולם צריכים הם להיות כאלה. אם לא יעלו ה"לוחמים" השונים למדרגת יוצרים וחוזים הרי יהיו רק "קרבנות", רק בשר לכלי תותח…

ותוקע הוא שופרו של משיח וקורא הוא את כל מי שלו אזניים לשמוע, קורא הוא את כל מי שלב לו. קורא הוא לטהרה, לשלמות, לחופש פנימי, ליצירה פנימית, לעוז-רוח אמיתי, להתעלות והתרוממות. ושומעים הם את קול הנצח ההוא גם הצדיק גם הציוני גם הסוציאליסט, שומעים והולכים אחריו, שומעים ורצים אחריו.

כך הוא בדרמה.

ובחיים: גם הצדיק למינהו גם הציוני למינהו גם הסוציאליסט למינהו כולם על עמדם יעמודו. את קול החרפות שלהם הם חושבים לקול שופר, את הסערה בצלוחית של מים לסערת עולם, את ההמצאות הקטנוניות שלהם ליצירת-נצח, את הביצה שלהם – לים הגדול.

להמשיך לקרוא

שני מכתבים לברנר

מכתבים אלו לקוחים מארכיונו של ברנר ב"גנזים". הראשון נכתב סביבות שנת תרס"ז (1907). הרב צייטלין מפציר בברנר לפרסם מחדש את שירו הנוקב של דוד פרישמן "לא אלך עמם", שפורסם בעיתון "המגיד" כעשר שנים קודם לכן. התלהבותו של הרב צייטלין מהשיר, והשורות האחרונות של המכתב בהן הוא עושה בו שימוש חופשי, מסוגלת להעיד על הלך רוחו – המרדני והרליגיוזי כאחד – באותן השנים.

השני נכתב בשנת תר"פ (1920), ובו מעיד הרב צייטלין על עצמו שדעותיו כבר "רחוקות מן הקצה אל הקצה" מאלו של ברנר, ומביע את רצונו לשוחח על מפנה זה שאירע בו. ברם כחצי שנה לאחר מכן יירצח ברנר ביפו, והם לא ישובו להיפגש. לאחר הרצח יכתוב הרב צייטלין את התפילה "צרתי לפניך אגיד" בקובץ התפילות שלו, ויקונן מרה על ברנר:

"אבי, אבי!

רע לי מאוד. צר לי מאוד, כבר מאוד משא יגוני. לא אוכל שאתו. אין לי אל מי לפנות. אין עוזר, איך תומך. אתה מחשה. אתה עוזר לשונאינו. אתה מכלה את בניך. עד אנה? עד מתי?

רצים אנו אל ביתנו. רצים אנחנו אל אימנו. רצים אנחנו אל ארץ קדשנו.

אמרנו: אמנו תנחמנו. אמרנו: היא תמחה דמעה מעל פנינו.

באנו אל ביתנו, באנו אל אמנו, וגם שם מצאונו אויבנו. הולכים אנחנו משחיטה לשחיטה – ואיפה הצלתנו? ואיפה ישועתנו?

מארץ השחיטה, מאוקראינה, רצו בנינו אליך […]

למה אתה מניח למאות אלפי בניך לנפול תחת סכיני בני לגיונות בגלות, ולאלה הנסים אליך – לנפול גם הם תחת סכיני ערבים בארץ קדשך?

וגם הוא? הוא שביקש אותך בייסורים נוראים כל כך ולא יכול להגיע עדיך – יען כי רק את עינויי אחיו ראה ואת חסדך לא ראה – הוא שהתהלך באמת כל כך גדולה לפניך, אף כי מעצמת יאושו ומכאובו יש אשר לא זכר את שמך […] הוא שמעולם לא שמח ליבו, בהיותו מלא תוגתם צרתם של בניך, האיש יוסף חיים, שכל כך הרבה לאהוב, וכל כך הרבה בפועל האהבה – מדוע הפקרת את חייו? מדוע הפקרת את דמו? […]

למה נופצה הגולגולת ההיא, שהייתה כל כך מלאה אורה?"

תפילה זו, לא פחות ממה שמעידה היא על ברנר, מעידה היא על יוצרה ונושאה, הרב צייטלין. כמוה גם המכתבים הבאים.

להמשיך לקרוא

תורה וסחורה

המאמר "תורה וסחורה" פורסם בעיתון היומי "הבוקר" שיצא לאור בוורשא בשנת תרס"ט (1909). במאמר מצטט הרב צייטלין את "אחד העם", ברם עיקר טענתו מופנית כלפי מה שנראה לו הבעיה העיקרית של החברה היהודית: שלטון המסחר והחומרנות. ביקורתו של הרב צייטלין על המסחר לא הייתה נקודתית, והיא ליוותה את כתיבתו מראשיתה. במאמרו החשוב "געגועים ליופי", משנת תרס"ו (1906), הוא כותב:

"ראה! העיר תיפול. כל דבר שקרי, מלוכלך ולא טהור ייעלם. לקטנוניוּת, לצרוּת ולטומאה לא יהיה מקום. הכל יהיה חופשי ומואר […] בעתיד הרחוק יתבטלו לא רק כל המלחמות, מעשי כוחניות וקרבות, אלא גם הכסף, המסחר והרכוש הפרטי"

ניכרות בתפיסה זו טביעת אצבעותיה של ההגות הטולסטויאנית, עליה כתב הרב צייטלין בהרחבה במספר מקומות. באופן דומה, כאשר הוא יכתוב לימים את החוברת "התיבה" עבור החוג "הדתי-אתי" יבנה (תרפ"ד; 1924), הוא ימנה ארבע עשרה "אזהרות" לבני החוג, ושלוש הראשונות יהיו: "חיה רק על עמל כפיך"; "התרחק ממותרות"; "אל תנצל אף אחד". הוראה אחרונה זו היא, לדבריו, "ההוראה הגדולה של כל אתיקה והלכה". וכך הוא מפרט:

"התאמץ בכל כוחותיך לחיות על עבודה גופנית פשוטה ולא על המסחר. המסחר מיוסד בעיקר על הונאה, והונאה היא שקר […] אם אינך עדיין פועל – השתדל להיות לפועל […] אם הינך זקן מידי מדי או חלש להיות לפועל, השתדל לפחות לבחור לך פרנסה כזו, שבה יש ככל האפשר פחות מסחר […]

לכשתחיה רק על עמל כפיך ועם זאת תחיה בשקט, בצניעות, בהתאפקות, בהתרחקות מתענוגות ומותרות, יקל עליך למלא אחר ההוראה הגדולה של כל אתיקה והלכה: אל תנצל איש! […] התעשיין או האומן, המנצל את פועליו, מבלי לשלם להם לא רק את המחיר המינימלי המקובל בשוק, אלא את האמיתי השלם והמלא תמורת עבודתו נקרא מנצל. כל סוחר המונה את זולתו בין בקניה בין במכירה, נקרא מנצל.

מנצלים כיום גם המדינאים, העיתונאים, הרופאים וכל האחרים העסוקים ב'מקצועות חופשיים'"

אנקדוטה מעניינת בהקשר זה תאר יצחק שדה בזכרונותיו. כאשר היה הרב צייטלין מורהו הפרטי ברוסלאבל, התקיימה אסיפה שנתית של הסוחרים בצל הפוגרום בקישינב, והרב צייטלין התבקש לנהל אותה. עשירי העיר, מספר שדה, לא חיבבו את מורו. באותה אסיפה החל אחד מהם לנאום ולשיר "שיר הלל לממון": "רכוש הוא רכוש, כסף הוא כסף, שלי הוא שלי", וכל ניסיון לחלוקה סוציאליסטית של הממון היא גזל. שדה ממשיך:

"הנאום נמשך לא פחות מחצי שעה. התבוננתי במורי וראיתי שפניו, החיוורות גם בלעדי זאת, מלבינות שבעתיים, וכאילו אין בהן דם בכלל. הוא נשך שפתיו, ידיו הצנומות רעדו, וכולו נתכווץ כאילו היכוהו, וכל פסוק שיצא מפיו של הלה הוא לו כצליפת השוט […]

פתאום קם צייטלין בקפיצה. רגע נעצר תחתיו, כמהסס. מה יעשה עכשיו? היכה באגרוף על ראש הבור הלז? הוא עלה במרוצה על הדוכן. באולם נשתררה דומיה. רגע קט שתק גם הוא, אחר כך פרצה צעקה מפיו:

– בראשית ברא אלוהים! אלוהים ברא את השמים ואת הארץ, ולא הכסף! מנוולים! את האלוהים החלפתם בממון!

ובריצה ירד, בלי להביט ימינה ושמאלה, ושם פניו אל הדלת"

שדה מתאר את המהומה שהתרחשה לאחר מכן, וכיצד אמר מאן דהוא: "הוא דיבר כאחד הנביאים".

מאמרים נוספים בנושא הרכוש הפרטי והמסחר פרסם הרב צייטלין גם בשנות העשרים והשלושים, בין היתר גם ביחס למדינה היהודית שבדרך. מהם תורגמו: "מושג הרכוש והקניין בכתבי הקודש", "קדושת הקניין בממלכה תורתית" ו"על זיווג סוציאליזם ביהדות" – כולם ב"ספרן של יחידים" (מוסד הרב קוק; תשל"ט).

הדג חי במים, ישראל – בתורה. כיוון שפרש אדם מישראל מן התורה, מיד הוא מת, כך סיפרו לנו רבותינו. באו האחרונים וקראו לתורה – רוח. עם ישראל הוא עם הרוח, כל זמן שרוח העם משתמר – העם בתקפו. פג הרוח – אין לרגל עמידה. בא אחד העם ולמד להכניס את הרוח במעשים. כל המעשה אשר ייעשה בחיינו הלאומיים, ברוח ייעשה ולשם הרוח…

חלקו עליו חבריו: אם אין קמח – אין תורה. דרך ארץ קדמה לתורה. אין חיים לאומיים רוחניים בלי תנאים גשמיים טובים. חלה הגוף, נפל למשכב, פסו כוחותיו – פרחה הנשמה… יש נשמה ואדם אין… אמרו עוד: גם אנו מודים, שעם ישראל הוא עם הרוח, ושחי הוא – ברוח. ואולם צריכים אנו לבנות בראשונה משכן לרוח…

ובקצף גדול נלחם אחד העם במתנגדיו אלה, אבל ידוע ידע גם לחון אותם ולדבר על לבם . קורא הוא להם: אחיי, חבריי…

ואולם מתנגדים אחרים יש לאחד העם ואותם לא יחון. מלחמת עולם לו עמהם. שונאיו בנפש הם. הלא הם: בעלי המטריאליסמוס ההיסטורי. אלה אומרים: הכוחות הראשיים, היסודיים, הפועלים בהיסטוריה הישראלית כמו בהיסטוריה של כל עם ועם הם כוחות אקונומיים… ואני עבדכם לא להכריע באתי ולא לברר, אלא להביע ספק אחד קטן. נכשל אני במחשבה זרה אחת שרוצה אני להשיחנה לאחרים.

להמשיך לקרוא