יופי הבריאה והאדם הסובל

בראשית שנת תרס"ג (1903) מפרסם ר' הלל צייטלין ב"לוח אחיאסף" את "כוונות וייחודים: מעין שירים בפרוזה" – ומדובר ביצירה יוצאת דופן מבחינת הכתיבה שלו באותן שנים. "לוח אחיאסף" היה מאסף ספרותי שיצא בכל שנה בחודשי הקיץ, לקראת ראש השנה. ר' הלל כותב בסגנון שירי, ובגוף ראשון יחיד – על עצמו, על חוויותיו ותחושותיו; זאת בשונה ממאמריו הקודמים, שהיו בעיקרם סקירות פילוסופיות או פוליטיות.

יצירה זו, המתפרסמת בקובץ זה מחדש, היא אידיליה רומנטית על הטבע כמקום "טהור" ו"נקי" מכל שמץ של רוע, ומלא בנוכחות אלוהים. המונח "יופי" מופיע בה למעלה מעשרים פעם, ור' הלל קושר בין היופי ובין חוויית הטבע הבראשיתי, זה שטרם חולל בידי האדם. ה"תולדה" – הביטוי השגור ביחס לטבע – היא "יפה", "יפה לאין קץ". בשלוותה היא נראית כ"יפהפיה לבנת פנים", ובסערותיה היא כ"אשת חן אשר פניה שחרחרים, והשחרחרות תוסיף לה לוית-חן מיוחדת". בניגוד לטהרתו-תומתו של חיק-הטבע, האדם הוא המקור לכיעור, לרוע ולסבל: "בני האדם במעשיהם ובמפעליהם, במחשבותיהם וערמומיותיהם, ממלאים את חלל העולם חלאה וזוהמה". הוא מעוניין לשהות בטבע ולשכוח את עולמם של בני האדם.

ר' הלל קורא לאדם לשוב אל הטבע, ומוצא בקיום ההרמוני עם הטבע את המזור לתחלואי האנושות. לדבריו, המלחמות, העוני, הניכור – "מלחמת הקיום, הרחבת הגבולים, התפשטות הכח" – מקורם בהפניית העורף אל הטבע, אל אור השמש, האוויר הפתוח ועבודת האדמה. השימוש שנעשה כאן ביופיו של הטבע הוא קריאה מוסרית לשינוי ולהפיכה פנימית הנסמכת על שיטתו החינוכית של טולסטוי – ובאמצעות אותם המוטיבים: חיי הטבע, מאור השמש, האוויר והמים. טולסטוי רצה לפתור את בעיית המוסר באמצעות שיבה אל הטבע ואל סגנון החיים החקלאי – כמוהו גם ר' הלל ב"כוונות וייחודים". בהמשך המאמר הוא אף מתאר בפירוש כיצד טורדת את מוחו שאלה מרכזית אחת, הדוחה את כל יתר החקירות ו'השאלות הארורות', ואינה מוצאת מענה בכל השיטות הפילוסופיות – ושאלה רטורית זו היא בעצם קריאה לתשובה ולשינוי פנימי:

"מי איננו מניח לבני האדם לחיות וליהנות מזיו השמש ופני השמים? מי גוזל את רגעי אושרם? מי מקפח את חיותם ומטרידם מן העולם? מי משחית את הודם ופוגם את צלם האלהים אשר עליהם? […] מדוע אין די להם הזוך והזהר, ההוד והתפארת, העדן והנעם השפוכים על כל התולדה? השמים יפים וטהורים, האילנות מלבלבים, והנחל עמוק וזך […] ושקר בפי הבריות שאין בכל אלה כדי להשביע את הלב, לעודדו ולשמחו"

ה"יופי", אם כן, מצוי בטבע, ואילו ניגודו של ה"יופי" – "הכיעור, הרפש, הרקב" – מצוי בעולמם של בני האדם. ר' הלל מתאר את כל "הדם הנקי שנשפך מן העולם ועד העולם […] העלובים והשדודים, הנבזים והנשפלים […] המכאובים הנוראים, הצרות והמצוקות […] הקרבנות הנופלים בכל רגע ורגע", וכן הלאה. יופיו של הטבע לא רק מביא מזור לצער הקיומי, אלא מסוגל לרפא ולעורר את תחושת האחדות, האהבה וההרמוניה, שבין הברואים: "הכל מצטרף זה לזה, מתחבר זה לזה, מתאחד זה עם זה".

קירבה זו לרוחו של טולסטוי לא הייתה רק הבלחה רגעית בביוגרפיה האינטלקטואלית שלו, אלא מוטיב שליווה את משנתו באותן שנים ראשונות דרך קבע; וכתיבתו אודות הטבע שזורה ללא-התר במוטיבים מוסריים. במכתב הראשון אותו הוא שולח ל"אחד העם", בשנת תרנ"ו (1896), הוא מציין כי נמשך אחר דעות טולסטוי "לתקן עולם במלכות העבודה והשיווי המוחלט". לימים, כאשר יתאר את תקופת הומל בחייו, ואת ידידותו עם ברנר, התיאור יעמוד בסימן מובהק של טולסטואיוּת: "שאפנו בכל עוז", כותב ר' הלל, "לחדש את בניין חיינו על יסודות הטולסטואיות העקבית והמוחלטה ביותר" ("יוסף חיים ברנר: ערכים וזכרונות", עמ' 632). קדחת העיון וחיפושי הדרך שאפיינו את ישיבתם בהומל נבעו, לדבריו, מהשאיפה המוסרית "לקדש את החיים" ו"לתקן את הרע". הם תכננו לחיות "חיים יותר יפים", "למצוא איזו פינה נסתרת באמריקה, לעבוד שם בשדה, לחיות שם חיים מזוקקים". תיאור זה מובא גם על ידי בנו, שסיפר כיצד אמו, אסתר, לא רוותה נחת מחלומותיהם של ברנר ושל אביו לגדל תפוחי-אדמה על קרקע משלהם במקום נידח.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

על שום מה?

את המאמר "על שום מה? משיחותיו של ספקן" פרסם הרב צייטלין בעיתון "הזמן" הווילנאי, בערב ראש השנה שנת תרס"ו (1906). שנת תרס"ה (1905) הייתה שנה רבת מהפכות ותהפוכות – מלחמת רוסיה-יפן וניסיון ההפיכה ברוסיה, פוגרום "קישינב" השני ופרעות "המאות השחורות", הגירה מאסיבית של יהודים מ"תחום המושב" ודחיית "תכנית אוגנדה" בקונגרס הציוני השביעי, ועוד. גם בעולמו שלו הוא חווה טלטלה – באותה שנה עקר את דירתו לווילנה, שם גם התוודע לתחומים חדשים בהגות ובאמנות שלא הכיר קודם לכן.

תהפוכות וטלטלות אלו ניכרות במאמר, שהוא מעין כתב אישום מקיף (ומפתיע בעוצמתו) כנגד שיטות המחשבה המטריאליסטיות המתיימרות להעניק מענה כולל לשאלת החיים. צייטלין מגחיך את אוצר המושגים הפוזיטיביסטי ולאחר מכן את זה המרקסיסטי והפוליטי, תוך תיאור אימת המוות הישירה ממנה הם מנסים לחמוק. בשנה שלאחר מכן יחלו להופיע מסותיו החסידיות הגדולות. בנקודת זמן זו, ניכר שהוא עומד על סיפו של מפנה דתי.
 

א.

כמה מקנא אני באותם בני האדם שיש להם לכל דבר מילים מוכנות מכבר, מילים המספיקות לבאר כל דבר ולפרש כל דבר, מילים הכוללות בתוכן שיטות שלמות, מושגים מוגבלים ומסוימים, פתרונים שלמים ומוחלטים.

כמה מקנא אני בבני האדם המאושרים האלה. לבני אדם אלה כמעט שאין כל צורך במחשבה, בחקירה ודרישה, ועל אחת כמה וכמה שאין הם יודעים בצערו של המסופק תמיד, המבקש תמיד וחושד תמיד את עצמו: שמא טעיתי…

כמה מקנא אני בבני אדם אלה היודעים את הכל ומבינים את הכל. כל הדברים שבעולם מחוורים להם כשמלה ויודעים הם תשובות ברורות, קצרות ומספיקות על כל השאלות הארורות…

לפני עשרות שנים הספיקו רק המילים: אבולוציה, ריאקציה, פרוגרס, ריאליות, פוזיטיביות, שלושה פאזיסים [=חוק שלושת השלבים של אוגוסט קונט], אורגניזם סוציאלי, חופש המסחר, ההתפתחות החופשית, ההתרכבות והדיפרנציאציה, ועוד ועוד.

עתה ישנן עוד מטבעות עוברות לסוחר: פרולטריון, פרולטריוניזציה, התרכזות הקפיטליזם, הסדר הקפיטליסטי, שלילת הסדר הקפיטליסטי, המטריאליזם ההיסטורי, המטריאליזם הכלכלי, הפסיכולוגיה של הבורגנות, הפסיכולוגיה של הזעיר-בורגנות, הפסיכולוגיה של הפרולטריון וכו' וכו'.

בימים היותר אחרונים סובבות הולכות עוד מילים: אגיטציה, אורגניזציה, קונספירציה, טקטיקה מפלגתית, יחס מפלגתי וכדומה, וכדומה.

אלה יודעים רק את המילים ופירושן הקצר בלבד, ואלה יודעים את כל פרטי פרטי השיטות התלויות בהן, ואולם הצד השווה שבהם שכאלה גם אלה יודעים להשיב על הכל ויודעים ומבינים את הכל, את הכל.

להמשיך לקרוא

שיחות פילוסופיות

בשנת תרס"ג (1903) פרסם הרב צייטלין חמישה מאמרים, בצורה פחות או יותר רציפה, בעיתון "הצֹפה" הוורשאי. (אין מדובר בעיתון "הצופה" של המזרחי, שהחל לצאת בארץ בסוף שנות השלושים). מאמרים אלו – "שירה חדשה", "שיחות פילוסופיות", "אחד הרגעים המרים", "משֹעיפי לילה" ו"בעומק וברום" – יכולים להיקרא גם כיחידה ספרותית אחת, שעניינה הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של האדם בעולם.

מאמר זה, שכותרת המשנה שלו הייתה "ערכו החינוכי של הצער", הציג בתמצית את אחד הרעיונות המרכזיים במשנתו של הרב צייטלין, לפיו הסבל הוא גורם מרכזי בכינון המוסר. הרב צייטלין תוקף במאמר את הנחת היסוד לפיה רק מכוח אמונה גדולה ואופטימית בערכו של אידאל מסוים האדם מסוגל למצוא בנפשו כוח-מניע להתנהגותו המוסרית, וקובע בנחרצות שכל עשייה למען הזולת מקורה ברגישות מסוימת, שמתפתחת בנפש רק לנוכח צער, "בהתבוננות עמוקה במהות החיים ומרירותם". המוסר תלוי בהפיכת הנפש ל"נפש אוהבת"; האהבה מגיעה רק לאחר הרחמים; ואלו תלויים בהרגשת הצער והסבל:

"עבודה כזו צריכה ויכולה לצאת רק מתוך עבודה גדולה בנפש, מתוך התעמקות גדולה מאוד בגורלם הרע של בני האדם עד כדי הימלא רחמים לאין קץ עליהם, והרחמים לא רחמים עוברים וחולפים, כי אם רחמים המתהפכים לאהבה והתקשרות חזקה מאוד מאוד […] זאת תוכל לעשות רק האהבה הגדולה וההתבוננות הגדולה במהות החיים ומרירותם"

כבר בסדרת המאמרים "הרהורים", משנת תרס"א (1901), מוצגת השאלה הנוקבת – תוך ציטוט מ"האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי – כיצד יצליח האדם להגיע לידי אהבה, ותשובתו של הרב צייטלין היא: באמצעות התבוננות ממושכת בסבל ובכאב המצויים בחיים האנושיים: "האהבה נקנית, לפי דעתי, בעבודת נפש ארוכה, והאמצעי להגיע אליה הוא – מדת הרחמים". רק זו, לדבריו, תוליך אותו בהכרח לחמלה ולחיבור בלתי-אמצעי אל הזולת:

"כשהדעת מתרבה, מתרבה הסתכלותו של האדם במהותם של החיים והוא מבין את כל הצער שבהם, ורחמנותו מתרבה על כל בני האדם, לפי שבאמת אינם אלא סובלים. וכשהרחמנות מתרבה בליבו של אדם […] הוא מאחד את חייו עם חייהם, הוא מתרגל להביט על צרכיהם הם כעל צרכיו, הוא מתחיל לאהבה את בני האדם יותר ויותר"

הרב צייטלין מסתמך שם על דבריו של פאולוס (!) כדי להתריס כנגד האידאולוגיות והאידאולוגים, גם אלו של התנועה הציונית, כי "האהבה – זהו הדבר החסר לכל העושים והמְעַשים. מעולם לא נחלו על צער בני האדם וייסורי האנושיות".

לתוך מערבולת זו של סבל ואהבה, האופיינית לספרות הרוסית (לשם הגיעה בהשאלה ובשינוי סגנון ממשנתו של שופנהאואר) מושלך גם ניטשה. בסדרת המאמרים "הטוב והרע" קובע צייטלין שניטשה, בעיני עצמו, הוא פסימיסט עמוק המבקר את יתר הפסימיסטים בשל שטחיותם. בהמשך הוא מחלק את הספרות הפסימיסטית ל"פסימיסטים קיצוניים", מיואשים, ולפסימיסטים "שאהבתם מתגברת על הכל" – וכדוגמה לאותם פסימיסטים אוהבים הוא מביא את ראשוני הנוצרים, טולסטוי וניטשה. כריכה מפתיעה (או: מאולצת) זו של ניטשה עם דמויות אלו נעשתה כפי הנראה בהשראת תנועות שונות של "מבקשי אלוהים" ברוסיה, במפנה המאות.[*]

 

א.

חכמי המוסר שבכל דור ודור דברו די על ערך הייסורים בתורת המידות.

מה שדרשו הם שונה ממה שאנחנו דורשים בעניין הזה.

הם חפצים בהכנעת האדם, שפלותו ומיעוט דמותו. כשהם אומרים: "הייסורים מזככים", כוונתם העיקרית היא: הייסורים משפילים את גאון האדם; אנחנו, להפך, חפצים בהרמת רוח האדם, גאונו והדרו. ובכל זאת הננו מודים גם אנחנו, שהייסורים מוכרחים הם במצבים ידועים, שלפעמים לא רחוקות מגיע האדם לידי מדרגה גבוהה על ידי ייסורים. אמנם יש איש שהייסורים מדכאים אותו עד דכא, מקטינים אותו, משפילים אותו, מבזים אותו; אבל יש איש שהייסורים מגביהים אותו, מרוממים אותו, מטהרים אותו, מחכימים אותו, מגלים לפניו עולמות חדשים ושמים חדשים. "כה היא גם הלמות הפטיש: משברת את הזכוכית ומחזקת את העֶשֶת"…[1]

להמשיך לקרוא

משֹעיפי לילה

בחורף של שנת תרס"ג (1903) רעשה העיתונות היהודית ברחבי העולם. במוקד הדיווחים עמדה הקהילה היהודית במרוקו והסכנה שריחפה מעל ראשה, בפרשה היסטורית שירדה משום-מה לתהום הנשייה.

בראשית אותה שנה דווח על מורד מקומי שמתסיס את שבטים שלמים, בּוּ-חְמַרה שמו, כנגד הסולטן, מולאי עבד-אל-עזיז. העילות הרשמיות היו נטיותיו המופרזות של הסולטן לאופנה ולטכנולוגיה האירופאיות, אופיו האכזרי, ואחיזתן המתרחבת של ספרד וצרפת באוצרות הטבע של המדינה תוך ניצול המקומיים. המרד נשא אופי דתי, "מלחמת קודש". הסולטן שילח כנגד בוּ-חְמַרה את צבאו, אך זה ניגף פעם אחר פעם למרות נשקו המתקדם. בּוּ-חְמַרה לא היסס להשתמש בהרג ועינויים כדי להטיל את חיתתו על ערים וכפרים בכדי שאלו יתמכו בו, ויהודים רבים נפלו קרבן להתעללויותיו.

מצבם של היהודים במרוקו גם קודם לכן לא היה מזהיר. עיתון "הצופה" הוורשאי דווח על למעלה ממאה אלף יהודים הנמצאים במרוקו במצב של רדיפה מתמדת:

"בכל שנה ושנה תבואנה אלינו שמועות מבהילות ומחרידות על אודות המצב האיום של היהודים במרוקו. ובפרט של אלה היושבים בפנים הארץ […] בערים הם כלואים, בתוך חומת הגיטו הצר; הם נושאים אותות של קלון על בגדיהם השחורים והמיוחדים; אסור להם לרכב על סוס, לשים נעלים על רגליהם מחוץ לשער הגיטו […] בתי כלא מיוחדים מוכנים להם, מיני בורות אפלים מתחת לארץ, אשר שם יֵענום בלי רחם"

אולם בשנת תרס"ג החלו להגיע ממרוקו דיווחים בלתי פוסקים על רציחות. ב"הצפירה" נכתב מאמר ארוך בו הלין הכותב על כך שבימי הביניים טרחו לפחות לרשום את שמות כל המומתים בפרעות, ואילו כעת שומעים רק מספרים – "שמונה נרצחו במרוקו", "עשרה נרצחו במרוקו", "שניים נרצחו במרוקו".

באותו חורף הגיע המרד לשיאו, ובּוּ-חְמַרה צר על העיר פֵס, שם שהה הסולטן. חיילים מספרד, צרפת ובריטניה הועמדו בכוננות בנמלי מרוקו. הקהילה בפולין חרדה לגורלם של עשרים אלף יהודי פֵס. "כל המוחות מבולבלים, כל העיניים נטויות כמעט רק למרוקו". הגיעו שמועות סותרות. היו שטענו שהעיר כבר נכבשה ו"יהודים לאלפים התחברו למורדים", בעקבות איום מיידי במוות, היו שטענו שהסולטן חשד ביהודים בשיתוף פעולה, ופנה כנגדם. ב"השקפה" דווח על אלפי יהודים שבורחים לברזיל. י"ל פרץ כתב רשימה-קינה ספרותית בשם "מי ישחוט", אליה התייחס גם הרב צייטלין:

"ישראל ואורייתא חד. לפנים היה הקב"ה מחזיר על כל אומה ולשון עם תורתו ולא קיבלוה; והיום מחזיר הקב"ה על פתחי כל האכסניות המדיניות שבעולם עם בנו יחידו, ואין דורש ואין מבקש […]
ובמרוקו מרד. והמורד ידו בעורף המושל הסולטן, ונס הסולטן לפֵס ויסגור את העיר…
ובעיר וגם בכל המדינה ישנם יהודים, יהודי מרוקו, והיהודים הללו מוטלים בספק, בספק ספקא! […]
מי יודע אם יגאלו או ישחטו?
ואם ישחטו, מי יודע על ידי מי?
על ידי הסולטן המוכה, או המורד במלכות המכה, ואולי על ידי שניהם?"

יהודי פֵס ניצלו באותה שנה (אך לא יהודי תָאזה, דֶבְּדוּ ועיירות אחרות). המרד דוכא סופית רק כעבור שש שנים, בשנת תרס"ט (1909). בּוּ-חְמַרה הושלך לאריות, לוחמיו הוצאו להורג במיתות משונות. פרשה זו הייתה אחד הזרזים הגדולים לאחיזתה של צרפת במרוקו (ואף לעלייה של מספר משפחות חשובות ממרוקו לישראל). בשנים אלו ואף לאחריהן נמשכו הרדיפות לסירוגין, עד לתְריתֵל, סדרת הפרעות שנערכה ביהודי פֵס בתחילת חודש אייר שנת תרע"ב (1912).

להמשיך לקרוא

שירה חדשה

בשנת תרס"ג (1903) פרסם הרב צייטלין חמישה מאמרים, בצורה פחות או יותר רציפה, בעיתון "הצֹפה" הוורשאי. (אין מדובר בעיתון "הצופה" של המזרחי, שהחל לצאת בארץ בסוף שנות השלושים). מאמרים אלו – "שירה חדשה", "שיחות פילוסופיות", "אחד הרגעים המרים", "משעיפי לילה" ו"בעומק וברום" – יכולים להיקרא גם כיחידה ספרותית אחת, שעניינה הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של האדם בעולם.

המאמר שלפנינו, "שירה חדשה: מעט מעולמו הפנימי של החוזה", מיוחד מצד נוסף: מדובר במאמר כמעט מקביל למאמר "העולם הפנימי", אותו יפרסם ביידיש כעבור ארבע שנים, וההבדלים בין השניים מסוגלים ללמד לא מעט אודות השינויים שחלו בהשקפת עולמו. לצד העובדה שלשון היידיש של הרב צייטלין עממית יותר, מסעו רב הייסורים של ה"חוזה" או ה"חולם" מסתיים בצורה שונה מאוד בשני המאמרים: בזה שלפנינו חוצב החוזה מרוחו-שלו "לוחות חדשים", בסגנון ניטשיאני, ואילו המאמר המאוחר יסתיים בקריאה הנרגשת "אלוהיי – הוא חי!".

בכיו של החוזה, בסוף הפיסקה החמישית, מופיע בגוף ראשון במאמר נוסף שיכתוב הרב צייטלין לקראת סופה של אותה שנה – "שירה ותפילה". גם שם הוא דן בסבל ובייסורים, וגם שם הוא נשבר ובוכה "כילד קטן" – אך עם תוספת משמעותית:

"אז נפתח מקור דמעותיי, אז בכיתי כילד קטן…
אז אמרתי: גדול הכאב, אבל גדול הוא אלוהים…"

ל"שירה", אם כן, מתווספת ה"תפילה". בין שני המאמרים, ראוי לציין, יפריד "פוגרום קישינב" הראשון.

מאמר זה פורסם לאחר מכן ב"כתבים נבחרים" – אסופת הכתבים שיצאה לאור בוורשה בשנת תר"ע (1910), חלק א, עמ' 99-103.

 

א.

הצער הגדול והעמוק נוגע עד הנקודה היותר פנימית שבלב…

ופלגי דמעות ירדו עיני האדם…

מרגיש הוא שמגונה ומכוער הדבר, אבל הצער מתפרץ בבכיה על-כרחו.

וקורא הוא האדם לכל ניצוצי האור שבקרבו, לכל חלקי הכח שבו, לכל העוז שבגופו ובנשמתו, לכל האמץ שברוחו, כי יעזרו לו להלחם בבכי המגונה.

ומתגבר הוא האדם על זה, אבל אובד הוא את הונו הרוחני ואת כל כחו הגשמי במלחמה הזאת.

והוא עייף ויגע, מט ושחוח, כפוף ונדכה…

וההתרגשות שבלבו כל כך גדולה, המלחמה הפנימית כל כך עצומה, התרוצצות הכוחות השונים, המחשבות השונות, התאוות השונות, החפצים השונים, המגמות והנטיות השונות – כל כך גדולה וחזקה, עד שאי אפשר לו להחזיק מעמד…

חוק וגבול לים, חוק וגבול גם להתרגשות האדם.

ותרדמה עמוקה נופלת עליו והוא רק חולם חלומות.

וחולם הוא חלומות נעימים ורואה לפניו אותם העולמות שעדיין לא נבראו, אותם החיים שעדיין לא נוצרו, אותו גן העדן שעדיין לא טייל אדם בו, אותם המלאכים שעדיין לא נגלו לאיש, אותו היופי שעדיין עין לא ראתו, אותו הגודל שעדיין לא עלה במחשבה.

ואמנם יש אשר גם חלומות רעים יבעתוהו, שעירים ירקדו לפניו, שדי שחת וקטב מרירי עולים לפניו.

ואם כח חזק בלבו, אז יחליף כח, יקיץ מתרדמתו, יתעורר משנתו, ישכח עמל וצער, יחיש יתעורר, יתעורר ויתאמץ, ישחק לכל מכשול ופגע, ימיש הרים וגבעות, ישמח ויגיל, ישחק וירנן.

ושירה חדשה תישמע מפיו, שירת החיים והעוז, הכוח והאון, הגבורה והאומץ, היכולת וההתעלות, ההתפרצות וההתקוממות.

להמשיך לקרוא

מכתב ראשון לאחד העם

בארכיון אחד העם שבספריה הלאומית שמורים כמה עשרות מכתבים וגלויות ששלח הרב צייטלין לאחד העם (אשר צבי גינצברג) בשנות היצירה הראשונות שלו. מכתב זה שלפנינו, שנשלח בה' באלול תרנ"ו (14/8/1896), הוא הראשון בסדרה, וככל הנראה הוא גם התעודה המוקדמת ביותר של הרב צייטלין שהגיעה לידינו. הלל צייטלין, רווק כבן 25 שמתגורר אצל אמו הענייה בקורמה ומסייע בפרנסת הבית, מציג את עצמו ואת ההשכלה שרכש בפני אחד העם (הצגה דומה מאוד לאוטוביוגרפיה שיכתוב כשלושים שנה לאחר מכן). את המכתב לא שלח מביתו. הוא טרח עד לוורשה – מסע שעלה לו בסכום נכבד – בכדי למסור את כתב היד הראשון שלו ישירות לאחד העם. ברם כפי העולה מהמשך ההתכתבות תוחלתו נכזבה, משום שאחד העם לא שהה באותה עת בוורשה (באותם ימים נערכו ההכנות האחרונות להופעת כתב העת החדש, "השלח"). את "תורת האדם" הותיר במערכת "אחיאסף", וצרף לה את המכתב.

ממכתב זה ומהבאים אחריו עולה כי לרב צייטלין היו לא מעט ניסיונות כתיבה ורעיונות לכתיבה בטרם פרסם את "הטוב והרע" ב"השלח"; ניסיונות ורעיונות שנדחו מסיבות שונות. כך גם מתחוור שכעבור חודשים אחדים, בראשית שנת תרנ"ז (1897), נישא הרב צייטלין לאסתר קונין, וקבע את מגוריו בסמוך לבית הורי אשתו באוברוביץ'. בסופה של אותה שנה יעבור הזוג להומל, שם יחבור הרב צייטלין ליוסף חיים ברנר ולשלום סנדר באום, ושם גם יתוודע לניטשה (במכתב זה, כשנה ומחצה קודם לכן, שמו של ניטשה אינו מופיע). מצבו הכלכלי יוסיף להיות בכי רע, והוא יפנה מספר פעמים לאחד העם ויבקש תמיכה כלכלית וכן משלוח של ספרים שונים (בעיקר בגרמנית) שאינם ברשותו.

שורת התאריך שבראש המסמך והכתובת שבסופו תורגמו מרוסית. מילים שנכתבו בצורתן היידית תועתקו לעברית, לצורך נוחות הקריאה.

 

ורשה, 14 באוגוסט

אדוני אחד העם!

בן עיר קטנה אנכי ובתוך עיר קטנה אנכי יושב. הנני אחד מאותם הנקראים בשם אידאליסטים, או כפי שיקראם עמנו בשם: "לא יצלחו לכל מלאכה". מיום עמדי על דעתי קראתי בעיון רב כל ספרי ספרותנו העתיקה והחדשה, דרשתי, חקרתי, התבוננתי בכל מאמרי הסופרים למיניהם, לא הנחתי דבר קטן ודבר גדול בספרותנו שלא חרצתי עליו משפטי ושלא בקרתי בבקורת חופשית, נשאתי ונתתי בענין הלאומיות, ישוב א"י, תחית השפה, חקר ספרות ישראל, וגם מספרות הכללית לא הנחתי ידי: קראתי בעיון רב כל ספרי המופת למיניהם, ספרי המבקרים: בלינסקי, דוברליובוב, פיסארב, מכאילובסקי וכדומה, כל ספרי: ספנסר, בוקל,[1] דארווין, מיל, דרפר,[2] אועוועל [=הְיוּאֶל],[3] ספרי קורות הפילוסופיה רבים ושונים כמו: [מילה חתוכה], קונו פישר, וובר[4] וכדומה, ספרי פילוסופיה רבים במקוריהם הראשונים כמו: ספרי שפינוזה, קאנט וכדומה. נתתי אל לבי לפתור גם את כל "השאלות הנצחיות", לתקן עולם במלכות העבודה והשווי המוחלט, נמשכתי אחרי דעות טולסטוי וכדומה.

אך ראיתי ונוכחתי כי כל זה לא לעזר ולא להועיל, כי קריאתי המפוזרת, פיזור כוחותי וכשרונותי, חפצי ומגמתי להועיל לכל המין האנושי – לא יעשה פרי ישווה לו, ראיתי ונוכחתי כי סוף סוף כחות כל איש פרטי מעטים ודלים מאוד וברצותו לתפוס הרבה לא יתפוס גם המעט, אז נתתי אל לבי לצמצם את חוג פעולתי רק בתוך בני עמנו ולעשות כל אשר יש בכחי לעשות. אך באשר רעיון הלאומיות במושגו הזה זר ומוזר לי, ובשבתי בתוך עמי (כי בתוך עיר קטנה המלאה יהודים מדור הישן אני יושב) וכל מעלותיו ומגרעותיו גלוים וידועים לי, רב יותר מלסופרים רבים אשר כבר התרחקו מאופן חיי בני עמנו וכבר היו ל"בני אירופה" בתהלוכותיהם ואופן חייהם – גמרתי בלבי לפעול פעולתי בתוך עמי מנקודת ההשקפה האנושית הכללית כפי שנגלתה על ידי היהדות, ועל כן הייתה ראשית פעולתי ללקוט מאמרים ופתגמים רבים ושונים מספרי חכמי ישראל וחכמי האומות ולסדרם בסדר ישר ונכון, באופן אשר יתנו לפני הקורא השקפה שלמה (כפי האפשר) על החיים בכלל ועל המוסר והמידות בפרט, מנקודת ההשקפה האנושית הכללית ועם כל זה מתאימה לרוח היהדות בחלקה האנושי הכללי, וד"ל. ובכן יצא הספר הזה אשר לפניכם היום, אשר בשם "תורת האדם" כניתיו.

להמשיך לקרוא

האורחים

את הרשימה "האורחים: שיחה פילוסופית פיוטית" פרסם הרב צייטלין בשלהי שנת תרס"ה (1905) בעיתון "הזמן". בתחילת המאמר טענה מעניינת: "טעות גדולה ונוראה ביד כל אלה, החושבים שההשתקעות בעולמות אחרים מפריעה בעד ההסתכלות הישירה במציאות הנגלית". לאישוש הטענה הוא נעזר בכל אותם 'זקנים', 'חוזים', 'רואים', 'קדושים' וכו' שביצירותיהם הגדולות של הומירוס, סופוקלס, אייסכילוס, שייקספיר, דוסטוייבסקי, פושקין, איבסן ועוד. אנשים אלו, טוען הרב צייטלין, דווקא משום שהם שקועים בעולמות אחרים – הצליחו לחדור בעד המעטה החיצוני של המציאות, ולבארה לעומקה כפי שהיא. הם ניחנו בחוש ראות מיוחד, שהוביל אותם למידת רחמים גדולה ומיוחדת.

כדוגמה הוא מביא שתי דמויות מכתביהם של דוסטוייבסקי וגורקי:

"ראו והתבוננו באלו הזקנים הנזירים (זוסימה על פי דרכו ולוּקה על פי דרכו), התבוננו בחייהם, בדבריהם ובהנהגתם. עד כמה הם מבינים את החיים ואת המציאות המרה, עד כמה הם בעצמם קרובים אל החיים ומשתתפים בחיים, עד כמה הם יודעים את עוניו של כל חי, עד כמה הם עמלים להמעיט את מידת הצער. עד כמה הם נתונים לענינים היותר קטנים של אחיהם האומללים. ועוד גם זאת: עד כמה חיים הם בעתות ידועות בעולמות אחרים וחוזים חזיונות אחרים, והם מביטים על החיים המציאותיים  כעל מעבר, כעל אורח: הם נודדי נצח, באים מאיזה עולם ושבים לאיזה עולם"

להמשיך לקרוא