שירה חדשה

בשנת תרס"ג (1903) פרסם הרב צייטלין חמישה מאמרים, בצורה פחות או יותר רציפה, בעיתון "הצֹפה" הוורשאי. (אין מדובר בעיתון "הצופה" של המזרחי, שהחל לצאת בארץ בסוף שנות השלושים). מאמרים אלו – "שירה חדשה", "שיחות פילוסופיות", "אחד הרגעים המרים", "משעיפי לילה" ו"בעומק וברום" – יכולים להיקרא גם כיחידה ספרותית אחת, שעניינה הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של האדם בעולם.

המאמר שלפנינו, "שירה חדשה: מעט מעולמו הפנימי של החוזה", מיוחד מצד נוסף: מדובר במאמר כמעט מקביל למאמר "העולם הפנימי", אותו יפרסם ביידיש כעבור ארבע שנים, וההבדלים בין השניים מסוגלים ללמד לא מעט אודות השינויים שחלו בהשקפת עולמו. לצד העובדה שלשון היידיש של הרב צייטלין עממית יותר, מסעו רב הייסורים של ה"חוזה" או ה"חולם" מסתיים בצורה שונה מאוד בשני המאמרים: בזה שלפנינו חוצב החוזה מרוחו-שלו "לוחות חדשים", בסגנון ניטשיאני, ואילו המאמר המאוחר יסתיים בקריאה הנרגשת "אלוהיי – הוא חי!".

בכיו של החוזה, בסוף הפיסקה החמישית, מופיע בגוף ראשון במאמר נוסף שיכתוב הרב צייטלין לקראת סופה של אותה שנה – "שירה ותפילה". גם שם הוא דן בסבל ובייסורים, וגם שם הוא נשבר ובוכה "כילד קטן" – אך עם תוספת משמעותית:

"אז נפתח מקור דמעותיי, אז בכיתי כילד קטן…
אז אמרתי: גדול הכאב, אבל גדול הוא אלוהים…"

ל"שירה", אם כן, מתווספת ה"תפילה". בין שני המאמרים, ראוי לציין, יפריד "פוגרום קישינב" הראשון.

מאמר זה פורסם לאחר מכן ב"כתבים נבחרים" – אסופת הכתבים שיצאה לאור בוורשה בשנת תר"ע (1910), חלק א, עמ' 99-103.

 

א.

הצער הגדול והעמוק נוגע עד הנקודה היותר פנימית שבלב…

ופלגי דמעות ירדו עיני האדם…

מרגיש הוא שמגונה ומכוער הדבר, אבל הצער מתפרץ בבכיה על-כרחו.

וקורא הוא האדם לכל ניצוצי האור שבקרבו, לכל חלקי הכח שבו, לכל העוז שבגופו ובנשמתו, לכל האמץ שברוחו, כי יעזרו לו להלחם בבכי המגונה.

ומתגבר הוא האדם על זה, אבל אובד הוא את הונו הרוחני ואת כל כחו הגשמי במלחמה הזאת.

והוא עייף ויגע, מט ושחוח, כפוף ונדכה…

וההתרגשות שבלבו כל כך גדולה, המלחמה הפנימית כל כך עצומה, התרוצצות הכוחות השונים, המחשבות השונות, התאוות השונות, החפצים השונים, המגמות והנטיות השונות – כל כך גדולה וחזקה, עד שאי אפשר לו להחזיק מעמד…

חוק וגבול לים, חוק וגבול גם להתרגשות האדם.

ותרדמה עמוקה נופלת עליו והוא רק חולם חלומות.

וחולם הוא חלומות נעימים ורואה לפניו אותם העולמות שעדיין לא נבראו, אותם החיים שעדיין לא נוצרו, אותו גן העדן שעדיין לא טייל אדם בו, אותם המלאכים שעדיין לא נגלו לאיש, אותו היופי שעדיין עין לא ראתו, אותו הגודל שעדיין לא עלה במחשבה.

ואמנם יש אשר גם חלומות רעים יבעתוהו, שעירים ירקדו לפניו, שדי שחת וקטב מרירי עולים לפניו.

ואם כח חזק בלבו, אז יחליף כח, יקיץ מתרדמתו, יתעורר משנתו, ישכח עמל וצער, יחיש יתעורר, יתעורר ויתאמץ, ישחק לכל מכשול ופגע, ימיש הרים וגבעות, ישמח ויגיל, ישחק וירנן.

ושירה חדשה תישמע מפיו, שירת החיים והעוז, הכוח והאון, הגבורה והאומץ, היכולת וההתעלות, ההתפרצות וההתקוממות.

להמשיך לקרוא

מכתב ראשון לאחד העם

בארכיון אחד העם שבספריה הלאומית שמורים כמה עשרות מכתבים וגלויות ששלח הרב צייטלין לאחד העם (אשר צבי גינצברג) בשנות היצירה הראשונות שלו. מכתב זה שלפנינו, שנשלח בה' באלול תרנ"ו (14/8/1896), הוא הראשון בסדרה, וככל הנראה הוא גם התעודה המוקדמת ביותר של הרב צייטלין שהגיעה לידינו. הלל צייטלין, רווק כבן 25 שמתגורר אצל אמו הענייה בקורמה ומסייע בפרנסת הבית, מציג את עצמו ואת ההשכלה שרכש בפני אחד העם (הצגה דומה מאוד לאוטוביוגרפיה שיכתוב כשלושים שנה לאחר מכן). את המכתב לא שלח מביתו. הוא טרח עד לוורשה – מסע שעלה לו בסכום נכבד – בכדי למסור את כתב היד הראשון שלו ישירות לאחד העם. ברם כפי העולה מהמשך ההתכתבות תוחלתו נכזבה, משום שאחד העם לא שהה באותה עת בוורשה (באותם ימים נערכו ההכנות האחרונות להופעת כתב העת החדש, "השלח"). את "תורת האדם" הותיר במערכת "אחיאסף", וצרף לה את המכתב.

ממכתב זה ומהבאים אחריו עולה כי לרב צייטלין היו לא מעט ניסיונות כתיבה ורעיונות לכתיבה בטרם פרסם את "הטוב והרע" ב"השלח"; ניסיונות ורעיונות שנדחו מסיבות שונות. כך גם מתחוור שכעבור חודשים אחדים, בראשית שנת תרנ"ז (1897), נישא הרב צייטלין לאסתר קונין, וקבע את מגוריו בסמוך לבית הורי אשתו באוברוביץ'. בסופה של אותה שנה יעבור הזוג להומל, שם יחבור הרב צייטלין ליוסף חיים ברנר ולשלום סנדר באום, ושם גם יתוודע לניטשה (במכתב זה, כשנה ומחצה קודם לכן, שמו של ניטשה אינו מופיע). מצבו הכלכלי יוסיף להיות בכי רע, והוא יפנה מספר פעמים לאחד העם ויבקש תמיכה כלכלית וכן משלוח של ספרים שונים (בעיקר בגרמנית) שאינם ברשותו.

שורת התאריך שבראש המסמך והכתובת שבסופו תורגמו מרוסית. מילים שנכתבו בצורתן היידית תועתקו לעברית, לצורך נוחות הקריאה.

 

ורשה, 14 באוגוסט

אדוני אחד העם!

בן עיר קטנה אנכי ובתוך עיר קטנה אנכי יושב. הנני אחד מאותם הנקראים בשם אידאליסטים, או כפי שיקראם עמנו בשם: "לא יצלחו לכל מלאכה". מיום עמדי על דעתי קראתי בעיון רב כל ספרי ספרותנו העתיקה והחדשה, דרשתי, חקרתי, התבוננתי בכל מאמרי הסופרים למיניהם, לא הנחתי דבר קטן ודבר גדול בספרותנו שלא חרצתי עליו משפטי ושלא בקרתי בבקורת חופשית, נשאתי ונתתי בענין הלאומיות, ישוב א"י, תחית השפה, חקר ספרות ישראל, וגם מספרות הכללית לא הנחתי ידי: קראתי בעיון רב כל ספרי המופת למיניהם, ספרי המבקרים: בלינסקי, דוברליובוב, פיסארב, מכאילובסקי וכדומה, כל ספרי: ספנסר, בוקל,[1] דארווין, מיל, דרפר,[2] אועוועל [=הְיוּאֶל],[3] ספרי קורות הפילוסופיה רבים ושונים כמו: [מילה חתוכה], קונו פישר, וובר[4] וכדומה, ספרי פילוסופיה רבים במקוריהם הראשונים כמו: ספרי שפינוזה, קאנט וכדומה. נתתי אל לבי לפתור גם את כל "השאלות הנצחיות", לתקן עולם במלכות העבודה והשווי המוחלט, נמשכתי אחרי דעות טולסטוי וכדומה.

אך ראיתי ונוכחתי כי כל זה לא לעזר ולא להועיל, כי קריאתי המפוזרת, פיזור כוחותי וכשרונותי, חפצי ומגמתי להועיל לכל המין האנושי – לא יעשה פרי ישווה לו, ראיתי ונוכחתי כי סוף סוף כחות כל איש פרטי מעטים ודלים מאוד וברצותו לתפוס הרבה לא יתפוס גם המעט, אז נתתי אל לבי לצמצם את חוג פעולתי רק בתוך בני עמנו ולעשות כל אשר יש בכחי לעשות. אך באשר רעיון הלאומיות במושגו הזה זר ומוזר לי, ובשבתי בתוך עמי (כי בתוך עיר קטנה המלאה יהודים מדור הישן אני יושב) וכל מעלותיו ומגרעותיו גלוים וידועים לי, רב יותר מלסופרים רבים אשר כבר התרחקו מאופן חיי בני עמנו וכבר היו ל"בני אירופה" בתהלוכותיהם ואופן חייהם – גמרתי בלבי לפעול פעולתי בתוך עמי מנקודת ההשקפה האנושית הכללית כפי שנגלתה על ידי היהדות, ועל כן הייתה ראשית פעולתי ללקוט מאמרים ופתגמים רבים ושונים מספרי חכמי ישראל וחכמי האומות ולסדרם בסדר ישר ונכון, באופן אשר יתנו לפני הקורא השקפה שלמה (כפי האפשר) על החיים בכלל ועל המוסר והמידות בפרט, מנקודת ההשקפה האנושית הכללית ועם כל זה מתאימה לרוח היהדות בחלקה האנושי הכללי, וד"ל. ובכן יצא הספר הזה אשר לפניכם היום, אשר בשם "תורת האדם" כניתיו.

להמשיך לקרוא

האורחים

את הרשימה "האורחים: שיחה פילוסופית פיוטית" פרסם הרב צייטלין בשלהי שנת תרס"ה (1905) בעיתון "הזמן". בתחילת המאמר טענה מעניינת: "טעות גדולה ונוראה ביד כל אלה, החושבים שההשתקעות בעולמות אחרים מפריעה בעד ההסתכלות הישירה במציאות הנגלית". לאישוש הטענה הוא נעזר בכל אותם 'זקנים', 'חוזים', 'רואים', 'קדושים' וכו' שביצירותיהם הגדולות של הומירוס, סופוקלס, אייסכילוס, שייקספיר, דוסטוייבסקי, פושקין, איבסן ועוד. אנשים אלו, טוען הרב צייטלין, דווקא משום שהם שקועים בעולמות אחרים – הצליחו לחדור בעד המעטה החיצוני של המציאות, ולבארה לעומקה כפי שהיא. הם ניחנו בחוש ראות מיוחד, שהוביל אותם למידת רחמים גדולה ומיוחדת.

כדוגמה הוא מביא שתי דמויות מכתביהם של דוסטוייבסקי וגורקי:

"ראו והתבוננו באלו הזקנים הנזירים (זוסימה על פי דרכו ולוּקה על פי דרכו), התבוננו בחייהם, בדבריהם ובהנהגתם. עד כמה הם מבינים את החיים ואת המציאות המרה, עד כמה הם בעצמם קרובים אל החיים ומשתתפים בחיים, עד כמה הם יודעים את עוניו של כל חי, עד כמה הם עמלים להמעיט את מידת הצער. עד כמה הם נתונים לענינים היותר קטנים של אחיהם האומללים. ועוד גם זאת: עד כמה חיים הם בעתות ידועות בעולמות אחרים וחוזים חזיונות אחרים, והם מביטים על החיים המציאותיים  כעל מעבר, כעל אורח: הם נודדי נצח, באים מאיזה עולם ושבים לאיזה עולם"

להמשיך לקרוא

שירה ותפילה

את המאמר "שירה ותפילה" פרסם הרב צייטלין ב"לוח אחיאסף" לשנת תרס"ד (1904), ובדומה ל"כוונות וייחודים" שהופיע שנה קודם לכן, הוא רווי בתפילות, בגעגועים ובאופן כללי באווירה חסידית וברומנטיקה ביחס לטבע. אולם הוא ספוג גם בצער, שכן הוא נכתב מספר חודשים בלבד לאחר פרעות קישינב (הפוגרום הראשון), שגרמו לזעזוע עמוק בכל רחבי העולם היהודי.

יצחק שדה, שהיה תלמידו של הרב צייטלין ברוסלאבל, תיאר את תגובתו לפוגרום ביומנו "הפנקס פתוח" (עמ' 154):

"ושמור בזכרוני ליל קיץ אחד: סערה נתחוללה בחוץ וגשם עז היכה בחמת קצף על הגג ועל החלונות, וברקים הבריקו, ורעמים רעמו, נתעוררתי מנהמת הסערה ולאחר הברק ראיתי תמונה שלא אשכחנה: הלל צייטלין עומד באמצע החדר, בכותנת לילה לבנה, פניו חיוורות מאוד, עיניו בוערות והוא תולש את שערות ראשו וקורא בקול חנוק: ריבונו של עולם, ריבונו של עולם ראה מה עוללת? משהרגיש שהתעוררתי ניגש וישב על ידי, החליק שעה ארוכה את שערות ראשי-ושתק. רעדתי מרוב התרגשות, הבינותי שצער גדול מעיק על לבו. ואחרי שתיקה שארכה מאוד התחיל לספר לי, בקול עמום על חרפת האסון, הוא דיבר בקול נמוך מאוד ועיניו זלגו דמעות"

להמשיך לקרוא

בעומק וברום

המאמר "בעומק וברום: מוקדש לי"ל פרץ", התפרסם בשנת תרס"ג בעיתון "הצופה" , שהיה עיתון יומי שיצא לאור בוורשא בין השנים תרס"ג-תרס"ה (1902-1905). (אין מדובר בעיתון "הצופה" של המזרחי, שהחל לצאת בישראל בשנות השלושים).

המאמר התפרסם על רקע פולמוס בין טשרניחובסקי ובין י"ל פרץ, גם הוא מעל דפי עיתון "הצופה" הוורשאי, שנגע בשאלת היחס בין יופי ואומנות ובין הסבל האנושי. טשרניחובסקי דן בצייר יהודי שמסתגר בעולמו, ופרץ משיב לו – במאמר שכותרתו "מכתב אל בעל השושנים מאת בעל החוחים" –

"ורַד היום, וצללים ריקים ועיפים מתנודדים בחוצות… ובני-עוני חצים ערומים פושטים יד לאגורה ללינת-לילה… ובנות-עוני מדליקות בחשכה את עיניהן הכלות בשארית נשמתן – – וריח הרקבון, המעורב בטיט חוצות, עולה השמימה – ובמוחך מתנועעים צללי צאלים, ובלבך המית מעין גנים, ובנשמתך שושנים אך שושנים…"

דבריו של הרב צייטלין הנם הד לדבריו של פרץ, ואף הוא דן בסבל ובשאלות קיומיות, תוך זלזול-מה ב"ציירים", שמנסים לתת לנשמה תבנית וגוף – שכן הם אינם עונים על השאלה הדוקרת למה ירדה הנשמה לגוף?

"כבר ענו אלפי אנשים על קושית 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו', ועדיין הקושיה הזו נשאלת וחוזרת ונשאלת, מתגלגלת בגלגולים שונים […] ואם היו כל בני האדם שואלים את השאלה הזו באמת, כי אז הייתה השאלה הזאת עצמה תשובה שלמה"

הסריקה להלן מתוך "כתבים נבחרים" – אסופת הכתבים שיצאה לאור בוורשא בשנת תר"ע, חלק א, עמ' 109-111.

לקריאה ולהורדה של הקובץ

מן הצד

הרשומה "מן הצד: זכרונות ורשמים" התפרסמה בשבועון "הדור" בשנת תרס"ד (1904), לאחר שובו של הרב צייטלין מן הקונגרס הציוני השישי שהתקיים בצילן של "פרעות קישינב". הוא מתנה את צערו הנורא על כך שפעילי ועסקני התנועה הציונית אינם רגישים דיים לסבלו של העם. כולם – זולת בנימין זאב הרצל, שהרב צייטלין מתפעם ממנו ברשומה זו.

לקריאה ולהורדה של הקובץ

לחשבונו של עולם

את סדרת המאמרים "לחשבונו של עולם" פרסם הרב צייטלין בין השנים תרס"ג-תרס"ד (1903-1904), בכתב-העת "השִלֹחַ" של אחד העם. מדובר באחת הפסגות של יצירתו באותן שנים. מעבר לעובדה שהוא שב להשתמש בהרחבה ב"מילים הישנות" – במקורות היהדות, הוא גם מעביר תחת שבט ביקורתו את ההגות הפילוסופית והפוליטית בת התקופה.

32א

אחד ממכתביו של הרב צייטלין לאחד העם, בראשית הקשר ביניהם. הוא מעוניין לכתוב ספר על הרלב"ג, שכן "בין חוקרי ישראל בימי הביניים [הוא] הראוי להיקרא בשם פילוסוף במלוא מובן המילה"

להמשיך לקרוא