הרהורי תשובה אחדים

בראשית שנת תרע"ה (סתיו 1914), כחודשיים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כתב ר' הלל צייטלין לאנשי עירו – ורשה – טור נרגש בשם "הרהורי תשובה אחדים" ("אייניגע תשובה געדאנקן"). ר' הלל – הוגה, סופר ופובליציסט, בשנות הארבעים לחייו, ששמו נודע ברחבי פולין; הרקע לטור – הפליטים היהודים הרבים שהחלו להציף את רחובות ורשה, כאשר החורף עומד בפתח.

את מוראותיה של תופעת הפליטים תחוש ורשה מיד עם פרוץ המלחמה. במהלך החודשים הראשונים יצטרפו ל330,000 היהודים המתגוררים בה עוד כ80,000 פליטים (עד לכיבוש הגרמני, כעבור שנה, מספרם יגיע לכ120,000) – יהודים מערי השדה, שהוגלו על ידי הצבא הרוסי הנסוג בחשד בגידה. "אלפי יהודים חסרי בית מושלכים בחוץ, בשעה שהקור הופך חזק יותר ויותר, ללא מקום בו יוכלו לחמם את עצמותיהם הקפואות", הוא יכתוב בתחילת חודש נובמבר בטורו הקבוע ב"דער מאמענט", ויחתום – "עשו כל שתוכלו". בנוסף, עקב הפסקת הסחר עם רוסיה, קריסת התעשייה ועזיבתם של רבים מעשירי העיר – יגבר מאוד שיעור המובטלים באוכלוסייה המקומית.

מצב חדש זה העסיק את ר' הלל משך כל תקופת המלחמה. ביומנו הוא תאר בהרחבה את העינויים והסבל שהיו מנת חלקם של אותם מגורשים:

"אכזריותם של הרוסים ונקמתם ביהודים גדלו אז לאין-שיעור […] גירושים כמעט מכל ערי פולין. גולים, נודדים, רעבים, קופאים בקור. המון נודד לערים הגדולות, ילדים וחלשים מתים בדרך. הבאים – לנים ברחוב. עלילות בלי מספר. יהודים נטבחים ככבשים […] פוגרום אחד גדול ונורא תוקף את כל ארץ פולין"

את המלחמה תאר ר' הלל מאז ומעולם כזוועה, אך את מלחמת העולם הוא ראה כ"גזרת כליה על האנושות". הוא לא היה שותף לתחושת הרוממות שאחזה במספר אנשי-רוח, ביניהם יהודים, שראו במלחמה זו הזדמנות לתחייתה של אירופה והאנושות כולה. ביומנו תאר את כל אותו "מחזה נורא […] המהפך את האנושות כולה לגלי-פגרים ולגלי-קברים", ואף תהה בקול רם –"האמנם יצא כל העולם מדעתו?…".

 

* * *

האוטוביוגרפיה הקצרה שכתב ר' הלל בערוב ימיו ("קיצור תולדותיי") גרמה למספר רשמים מוטעים. בין היתר, היו שהסיקו ממנה כי במהלך שנות המלחמה הראשונות הסתגר ר' הלל בד' אמותיו ועסק אך ורק בתפילה ובלימוד קבלה – בהסתמך על דבריו-שלו: "בשנות תרע"ד ותרע"ה שרוי הייתי כמעט באותו המצב של אכסטזה שנמצאתי בו בראשית הכרתי את החב"ד. הגעתי אז כמעט למדרגת 'חוזה חזיונות' […]". ברם רפרוף בעיתונות היומית בוורשה מעלה תמונה כמעט הפוכה. ר' הלל הפך פעיל בשדה החברתי, שהשתתף והביע עמדה בכל נושא שעלה על הפרק. מאמריו המשיכו להופיע בקביעות לאורך כל שנות המלחמה, ואף בקצב מוגבר – כשלוש מאות (!) טורים ומאמרי דעה בתקופה בת כארבע שנים.

כשנה לאחר פרוץ המלחמה, בקיץ של שנת תרע"ה (1915) נפלו לידי הגרמנים חלקים נרחבים של פולין, ובראשם ורשה. הכיבוש הגרמני חולל תפנית במרקם החיים של יהדות פולין, שהייתה נתונה עד אז לאבסולוטיזם הפוליטי של הצאר הרוסי. שחרורה של פולין איפשר לראשונה עריכת בחירות לוועד הקהילה, כמו גם למועצת העיר והמדינה. הוענקו גם רשיונות פעולה לארגונים חברתיים, איגודים מקצועיים ואגודות תרבות.

ר' הלל שקע ראשו ורובו בצרכי ציבור. הייתה זו מערכה רחבת-היקף על זהותה של יהדות פולין, שהתנהלה לצד המערכה על תנאי החיים הפיזיים. הוא נטל חלק בייסוד הסתדרות המורים היהודים בוורשה; בהקמת "אגודת הסופרים והעיתונאים"; בכתיבת תכניות לימוד לבתי ספר ואף בהוראה בסמינרים. הוא מצא די זמן גם לערוך את "המילון האנציקלופדי היהודי הראשון", שכרך ראשון שלו יצא לאור בוורשא בשנת תרע"ז (1917).

הרב צייטלין, שנות העשרים. "אנו מבקשים חסדים – ואיך נוכל לקבלם כאשר אנו-עצמנו נותרים כבדי-לב וקרירים נוכח אחינו הסובלים?"

מוסדות השלטון (אליהם נבחרו גם נציגים יהודיים) דנו בדבר הסדרת מוסדות החינוך היהודיים ותקצובם, והחלו צצות שאלות רבות בדבר המבנה הרצוי של המוסדות, שפת ההוראה, הפתיחות לתרבות הכללית, שאלת הלאום (גרמניזציה, פולניזציה או חיזוק התרבות היהודית) וכן הלאה. ר' הלל כתב על כך מספר סדרות מאמרים מקיפות, בזו אחר זו. רוב הילדים היהודיים בוורשה לא ביקרו בבית ספר בצורה מסודרת, ודאי לא בבית ספר תיכון. הוא קרא להקמת רשת חינוך יהודית-לאומית משותפת לכלל המפלגות, שלא תיפול לדרישות הקיצוניות של החרדים מכאן והמתבוללים מכאן. תכנית הלימודים שכתב כללה לימודים מסורתיים לצד לימודים כלליים, והקניית השפה העברית לצד שימוש ביידיש כשפת היום-יום.

גולת הכותרת בפעילות חברתית זו היא חלקו החשוב של ר' הלל בייסוד ובהובלת התנועה הפולקיסטית, ה"יידישע פאלקס-פארטיי", בשנת תרע"ו (1916). יושב ראש התנועה היה נח פרילוצקי – מייסדו של ה"מאמענט" וידידו של ר' הלל, ורוב-ככל מנהיגיה היו אינטלקטואלים יידישיסטים שדגלו באוטונימיה לאומית-תרבותית של היהודים בפולין. התנועה נאבקה בתקיפות על זכויותם הלאומיות והאזרחיות של היהודים ברחבי פולין, כאשר ה"מאמענט" משמש לה ביטאון חצי-רשמי, ואף הפכה מאוחר יותר למפלגה שיוצגה ברשויות המקומיות ובבית המחוקקים הפולני.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מן המציאות ולמעלה

בשנת תש"ל (1970) זכה אהרן צייטלין, בנו של הרב צייטלין, בפרס ניומן לספרות ושירה. לרגל הזכייה, התראיין לרחל איתן עבור כתב העת "בצרון". לצד תובנות בשירה, ספרות ואף פאראפסיכולוגיה – תאר בצבעים חיים את דמותו של אביו.

אהרן הִרבה לכתוב אודות אביו. רשימות זיכרונותיו התפרסמו מעל דפי "הצופה" ובמבואות הספרים שההדיר. הוא אף הקדיש לו לא מעט שירים (בין היתר, הפואמה המפורסמת "אבי"). בשיר נוסף, מפורסם פחות, הוא קונן על "דור שוכח אבות":

בְּצֵל אָבוֹת ׀ אהרן צייטלין

אָהַבְתִּי לִשְׁמֹעַ אוֹתְךָ מְדַבֵּר עַל הָאֲבַ"ד.
בְּדוֹר מְעוּט מוֹרָשָׁה. רַב-יְתוֹם, דּוֹר שׁוֹכֵחַ-אֲבוֹת.
שִׁבְחֵי דּוֹר-תּוֹרָה תְּסַפֵּר, עוֹלָם הָלַךְ-וְלֹא-אָבַד,
קַיָּם בְּמוֹ אַהֲבָתְךָ וּבְיִרְאָתְךָ, יִרְאַת הַכָּבוֹד.

חוֹמֵד צֵל-אָבוֹת אַקְשִׁיב, נִין לָאֲרָיוֹת שֶׁל חַבָּ"ד,
לַסִּפּוּרִים שֶׁבְּפִיךְ עַל גְּדּוֹלֵי מִתְנַגְּדִים (מָה רִיבוֹת
עָבַר – וַאֲבוֹתַיי וַאֲבוֹתֶיךָ הִשְׁלִימוּ בָּעַד) וְעַל אוֹדוֹת
אָב גְּאוֹן-תּוֹרָה-וּמִדּוֹת, צַלְמוֹ מִדְּבָרְךָ לִי נִבָּט.

נָשְׁמוּ אֲוִיר מְרוֹמָם הָאָבוֹת הַשָֹּשִֹּׁים עֹל מִצְווֹת,
חִשְׁבוּ חֶשְׁבּוֹן עוֹלָמָם, שָׂמוּ נַפְשָׁם מֵרַכָּבוֹת-
אֵל-אֶל-חַי-הַכָּבוֹד וְיָכְלוּ לַשָּׂטָן הַמְּזַהֵם.

בָּרוּךְ הָאִישׁ, בְּדָמוֹ חַי עוֹד זִכְרָם וּפוֹעֵם!
אַחַת יוֹדַעַת נַפְשִׁי: סוֹף שׁוֹכְחִים לַאֲבֹד.
וְרַק זוֹכְרֵי אָב שָׁמַם יִנוֹן. הֵם יִירְשׁוּ אֶרֶץ, רַק הֵם.

אמונתו של אהרן, במידה וניתן לכנות כך את שיחו-ושיגו, עברה כמעט בבלעדיות דרך דמותו של אביו ("רק עת דמותך אזכרה אבא […] ושבה אליי האמונה"). כך גם בפרקי הראיון להלן, מהם עולה הרושם העז אותו השאיר הרב צייטלין על בנו, כמו גם מספר קווים לדמותו כאיש רוח ואיש ציבור בוורשה שלפני המלחמה.

הראיון המלא פורסם מחדש בכתב העת "דחק", כרך ו.

 

[…] מיהו לגבי אהרן צייטלין הטיפוס היהודי האמיתי? טולסטוי הוא לגביו הגוי הגדול, אביו, הלל צייטלין, הוא היהודי הגדול. ה"איבער-יודע".

– ולא משום שהיה אבי. בהיותי ילד, כשראיתי רק את קצות דרכיו, ידעתי כי היה אדם גדול. "אני ידעתי איש משורש נביא – היה זה אבי", כתבתי באחד משירי. שלום אש אמר פעם, כי אילו ביקש לכתוב רומן על מייסד כת, היה כותב על הלל צייטלין. אבי היה ההיפך הגמור ממני – איש קומה ותמיר. היה לו זקן שחום כעלי סתיו – הזקן היהודי היפה ביותר בפולין – וכשהיה הולך ברחוב ציירים ופסלים היו מעמידים אותו ומבקשים לציירו. היו לו עיניים מופלאות בעלות גוון כחול, אבל חם, עיניים שמבטן חודר ומכירך מיד, מפיקות חסד ורחמים. שניאור וברקוביץ כתבו עליו כי עיניו "מחציתן בכתה ומחציתן צחקה". כשהיה עובר ברחוב נלבקי, היה כל הרחוב משתתק. אבי היה אומר לי: "אם רצונך לאהוב בני-אדם החל ברחמים עליהם, והשאר יבוא ממילא". ועוד היה אומר: "רוב האנשים רואים את האחוריים של בני האדם, ולא את נשמתם". כאשר אמר ביאליק לדרויאנוב: "כמה הייתי רוצה לראות נביא אמיתי בעיני", ענה לו האחרון: "האם אינך מכיר את הלל צייטלין? כאשר הוא נושא נאום הינך שומע קולות וברקים של סיני".

אבי היה כותב בעיתון "מאמענט" בוורשה, אבל הכתיבה לא היתה לה חשיבות עליונה לגביו – העיתון היה בידיו כלי לעשות חסד עם הבריות – שלושה מאמרים בשבוע, לפי החוזה, כשכיר-יום. העיקר היה לגביו ההתעמקות ביהדות, בקבלה. אנשים צעירים היו באים לביתו לקנות תורה מפיו. יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, היה תלמידו של אבי. באוטוביוגרפיה שלו כתב שדה כי בהיותו ילד, לאחר פרעות קישינוב, שמע את צייטלין בוכה בלילה: "אלוקים, מה אתה רוצה ממני?" כשהיה חלוץ היה יצחק שדה שולח מכתבים לרבו. הלל צייטלין כתב לו אז: "אתה עושה שם בארץ דבר גדול ונורא, אבל הייתי רוצה שנשב ונלמד קצת גם, 'תניא' ו'מסילת-ישרים'".

על הספרות אמר לו פעם אביו: "למה לך להיות סופר? הספרות הינה דבר חיצוני. צריך שתעסוק בדבר יישובי. הספרות אינה חלק אינטגראלי מן התרבות שלנו. היהודים זקוקים לארץ, לחידוש האמונה. אבל ספרות? זוהי מתכונת זרה. אצלנו התחילה הספרות מימי מנדלסון – להיות ככל הגויים. יהודה הלוי הוא 'הכוזרי' ולא שירת האהבה שלו". ועוד אמר: "האם ישאל אותך האלוקים לאחר מאה ועשרים, אם היית משורר גדול? לא. הוא ישאל אותך שאלות אחרות לגמרי. כל החיים הארציים הינם חיי התכוננות".

להמשיך לקרוא

רבי יצחק לוריא, האר"י (ב)

חלקה השני והאחרון של סדרת המאמרים הארוכה "רבי יצחק לוריא (האר"י): למלאת ארבע מאות שנה להולדתו". חלקה הראשון כאן.

 

י. "רשימו"  ו"קו"

אף שנסתלק האור לצדדין ונשאר מקום פנוי, בכל זאת לא נראה המקום ההוא, שנפנה לעמידת העולמות, ריק לגמרי מן האור האלהי, כי אם נשארה בו הארה אלהית נגוזה וטמירה בסוד "רשימו", כי אין שכינה זזה ממקומה אלא אם כן משארת רושם.

ואולם גם בזה לא נשלמה עוד ההכנה לבריאת העולמות, כי אם נשתלשל קו אור אלהי מיוחד אל המקום הפנוי.

"ראש העליון של הקו נמשך מן האין סוף עצמו ונוגע בו, אמנם סיום הקו הזה למטה בסופו אינו נוגע באור אין סוף, דרך הקו הזה נמשך ונתפשט אור אין סוף למטה (ובמקום החלל ההוא האציל, ברא ויצר ועשה כל העולמות כולם), וקו זה כעין צינור דק אשר דרך בו מתפשטים ונמשכים מימי אור העליון של האין סוף אל העולמות אשר במקום האויר והחלל" (עץ חיים, היכל א"ק שער א' ענף ג')

ואולם מה היא המהות האצילית של ה"רשימו" ושל "הקו והחוט"? ולמה הוצרכו שניהם? וכי לא היו העולמות יכולים להיברא ולהתקיים ולהיראות כנפרדים – על ידי ה"רשימו" האלהי לבדו או על ידי ה"קו" לבדו? ובמה נבדלת מהותו של האור המאיר מ"רשימו" ממהותו של האור המאיר ב"קו"?

דבר זה מבואר בסגנון ציורי ע"י רבי עמנואל חי ריקי ב"יושר לבב" שלו, ובסגנון יותר פילוסופי ב"קל"ח פתחי חכמה" של לוצאטו.

דרכו של רבי עמנואל:

"על ידי הצמצום – החלל ההוא, שנשאר ריקן מעצם אורו הפשוט טרם יתפשט הקו בתוכו, היה כולו דין לגבי לגבי עצמותו המקיף שנתרוקן ממנו, ובראותו יתעלה ברצונו הקדום שהעולמות אשר יבראו בתוכו לא יכלו לעמוד, המשיך בו מעצמותו המקיף, שהוא חסד פשוט, בתוך רושם החלל ההוא, ואותו חלק רושם שהיה דין, כדאמרן, בעבור בו הקו שהוא חסד גמור נתמתק ונהפך לרחמים"

באור הדברים: אם היה הקו לבדו בתוך החלל והמקום הפנוי לא היה בעולמות כל מקום לדין (והרי כל עיקרו של הצמצום בא לגלות שורש הדין), כי הקו הנמשך מאור אין סוף, שכולו חסד מוחלט, גם הוא רק חסד הנהו. ואם היו העולמות נאצלים, נבראים, נוצרים ונעשים רק בכח ה"רשימו" שנשאר במקום הפנוי, לא היו יכולים להתקיים ע"י רבוי הדין שבהם, שהרי כל עיקרו של המקום הפנוי הוא הסתלקות החסד האין סופי ממנו, כי על כן באו גם שניהם: ה"רשימו" האלהי בתוך המקום הפנוי בשביל מחשבת מדת הדין, וה"קו" האלהי הנמשך ישר מן אור האין סוף שכולו חסד, בשביל שיתמתק הדין ע"י החסד וייהפך לרחמים.

וזהו שאמרו חכמים: "בתחלה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים".

"מדת הרחמים" היא, לפי הקבלה, לא חסד גמור, כי אם חסד שעבר דרך מדת הדין והמתיקה – "הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא הרחמים". טוב גמור בלי כל גבול ומידה, בלי כל טעם וסיבה, בלי כל חשבון ומעצור, טוב לכל בשווה, לראויים ושאינם ראויים – זהו חסד. חסד שעבר דרך מעבר של מדת הדין, חסד בגבול ובמידה ובחשבון ודווקא לראויים לו – זהו רחמים. כשעבר ה"קו", החסד האלהי, דרך מעבר החלל עם ה"רשימו" שבתוכו, באה מדת הרחמים שנתנה יכולת לעולמות להתקיים.

דרך רבי משה חיים לוצאטו:

"ברשימו נשרש כל מה שעתיד להיות, ומה שלא הושרש שם לא יכול להיות אח"כ, ואף על פי כן, כל המושרש שם לא היה יכול להמצא אלא אם כן הבלתי תכלית עצמו ינהג אותו, אלא שהבלתי תכלית אף על פי כן לא יפעל אלא מה שמושרש ברשימו, והיינו כנשמה המנהגת את הגוף רק לפי מה שהוא, וזה נקרא קו אחד מאין סוף ברוך הוא הנכנס בתוך החלל. כי זה הענין בעצמו שהוא פועל ברשימו, היינו לפי הנבראים, אך הוא בעצמו פועל אותו בשלימותו, והנה זה הענין לפי הנבראים הוא – הרשימו, אך הדרך שהאור אין סוף פועל אותו הוא הקו שהוא לפי בלתי תכליתו, שהוא בלי תכלית" (קל"ח פתחי חכמה, סימן כ"ז)

תמצית כוונתו של לוצאטו היא: ה"רשימו" הוא האור האלהי שנשאר בתוך המקום הפנוי לאחר שנסתלק ממנו האור האין סופי. האור ההוא הוא פועל לפי זה רק בגבול ובמדה, בשעור ובקצב, הכל לפי מדת הצמצום. ואם נשתמש בסגנון המדעי המקובל בימינו עתה, האמר שהאור האלהי מתוך שנשאר להיות פועל תמידי בעולמות המוגבלים, והוא מקושר ונהדק ונדבק בהם, הרי הוא מסתגל אליהם. ואם היו העולמות נאצלים, נבראים, נוצרים ונעשים ומתנהגים בכל התקופות והדורות רק לפי ה"רשימו", היו חסרים אותו השפע האלהי שהוא נעלה מכל גבול – את המרחב האין קצי ואת היכולת לעלות בעלוי אחר עלוי ולהזדכך בזכוך אחר זכוך עד כדי התכללות גמורה באור אין סוף, כקו השמש הנכלל ובטל במאור. ואם היה ה"קו" האלהי פועל בעצמו בכל העולמות מבלי ה"רשימו", לא היה כל מקום לכל זו ההשתלשלות המפליאה וההתפתחות הארוכה של העולמות, מאחר שכולם היו בטלים ומבוטלים כבר באור האין סוף. לפיכך מתקיימת כל המציאות שלפנינו ע"י התמזגות ה"רשימו" וה"קו". ה"קו" פועל בחלל הפנוי וב"רשימו" כנשמה בתוך הגוף. הנשמה היא אלהית ואין סופית לפי טבעה, ובכל זאת היא מנהגת את הגוף לפי מדת טבעיותיו וכחותיו, וככה ה"קו" כשהוא לעצמו נשאר בבלתי תכליתו, והוא מעלה לאט לאט את המציאות כולה לאותו האין תכלית, ובכל זאת הוא פועל בהדרגה לפי התכליתיות והגבוליות של העולמות.

 

להמשיך לקרוא

רבי יצחק לוריא, האר"י (א)

סדרת המאמרים הארוכה "רבי יצחק לוריא (האר"י): למלאת ארבע מאות שנה להולדתו" התפרסמה מעל דפי השבועון הציוני "בדרך", בשבט-אדר תרצ"ד (1934). מבין עשרות המאמרים שהקדיש הרב צייטלין לחסידות ולקבלה, הייתה זו הסדרה הראשונה והיחידה שהוקדשה לקבלת האר"י.

קיימת עדות לכך שהרב צייטלין תכנן כבר בשנות העשרים המוקדמות – בעת שחיבר את ה"מפתח לספר הזֹהר" ואת "קדמות המסתורין בישראל" – להוציא לאור שתי מונוגרפיות: האחת על האר"י והאחרת על הרמח"ל. אפשר שמדובר בהמשך או בעיבוד לאותו פרויקט מוקדם, שלא יצא אל הפועל.

בין כך ובין כך, מדובר בסדרת מאמרים השווה באורכה לספר קצר. חלקה הראשון של הסדרה ביוגרפי (או הגיוגרפי), ומתאר את קורות חייו של האר"י ואת האגדות שנרקמו סביבו, ואילו חלקה השני הגותי יותר, ועוסק במושגי יסוד במשנתו. בניגוד לדבריו של גרץ, והבאים אחריו, כי האר"י הרחיק את הקבלה מן הפילוסופיה (תוך עיסוק בסגפנות, בגלגולים ובקמיעות) – טוען הרב צייטלין כי אדרבה, האר"י כלל בתורתו כמה מן הבעיות היסודיות ביותר של הפילוסופיה, ובכך אף הידק את הקשר ביניהן.

למרות שהרב צייטלין תכנן לכלול את הסדרה באסופת כתביו, היא לא נכללה בכרך "בפרדס החסידות והקבלה" שהוציא בנו, אהרן. להערכת הסדרה מצטרפים דבריו של גרשם שלום, שבמכתבו אל רבקה ש"ץ-אופנהיימר בעניינו של הרב צייטלין, ציין כבדרך אגב "הצטערתי שהשורה הארוכה של מאמריו על קבלת האר"י (על פי ספר עמק המלך) שנדפסו בשנות השלושים בוורשה לא הופיעו אף פעם מלוקטים כספר". כעת היא מופיעה בשלמות.

 

א. אגדה על דבר לידת האר"י

האגדה קלעה מקלעת שושנים מסביב להולדתו של האר"י. הבה אקטוף ממנה שושנה אחת, אשר ריחה יביאנו אל היכלו הפנימי של גיבור המסתורין בשנות המאות האחרונות.

"איש היה בארץ הצבי ושמו מוהר"ר שלמה לוריא ז"ל, והיה האיש ההוא תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע. ויהי היום ויוותר רבי שלמה בבית הכנסת לבדו עומד ומעמיק בסתרי חכמה, וירא אליו אליהו הנביא ז"ל ויאמר לו: שלוח אני אליך מאת אל עולם לבשרך, שאשתך תהר ותלד לך בן, וקראת את שמו יצחק והוא יחל להושיע את ישראל מיד הקליפות, על ידו יתוקנו נפשות רבות שהן בגלגול ועל ידו יתגלו סודות התורה הסתומים והחתומים. לכן השמר והזהר, שלא תמול אותו עד שאבוא אני ואהיה סנדק לרך הנימול. ויהי ככלות אליהו לדבר – ויעלם. וישב האיש שלמה כל היום בבית הכנסת, בוכה ומתפלל כל היום, וכך היה אומר: רבונו של עולם! אנא קיים נא את הבשורה שבשרתני, ואף על פי שאיני הגון וכדאי לכך, עשה למענך ולא למעני.

בלילה הלך האיש שלמה לביתו ולא גילה אף לאשתו את סוד הבשורה, וידע את אשתו ותהר ותלד בן. ויהי בצאת הילד מרחם אמו, וימלא הבית כולו אורה, וישמח האיש ביוצא חלציו ויחכה עד היום השמיני כדת, ויוליכהו לבית הכנסת למול אותו כמנהג, ויחפש חפש מחופש בכל פנות הבית לראות הבא אליהו ז"ל – כאשר הבטיח – אם לא? וכל העם אץ באיש לאמר: גש, החזק בנך למולו, והוא השיב: עוד לא באו כל קרובי… עברה שעה אחר שעה, עברו שעות רבות, ואליהו איננו. וידבר האיש במרירות נפשו: אם לא בא אליהו – הנה עונותי הטו אלה. רק מרוב עוונותי לא נתקיימה בי הבשורה הרוממה, וימרר האיש בבכי.

ויגלה אליו אליהו ויאמר לו: מנע קולך מבכי. קרב, עבד ד', אל המזבח ועשה את עולתך, שכולה כליל לאשים, שב על כסאי ואני אמול את הילד, אחרתי עד עתה כי חפצתי לדעת השתמור מצותי אם לא. או אז לקח אליהו את הילד מיד האשה וימל אותו"[1]

אליהו היה המבשר וגם המוהל, אליהו, המורה הנעלם של האר"י, החבר והידיד אשר לא מש ממנו עד הנשימה האחרונה, אליהו המשמיע טוב, המעלה ארוכה לכל שבר, הרופא לכל נגע, המוחה דמעה ומנחם אבל, אליהו המגלה עמוקות מיני חושך ומפענח כל חתום, אליהו ההולך תמיד לפני מלך המשיח ומיישר הדרך לפניו, הוא היה גם הכהן אשר הקריב את הקרבן הגדול לה', כמיכאל השר הגדול המקריב נשמות של צדיקים על מזבח של מעלה, ככה הקריב גם אליהו את דם הילד הנימול, שעתיד היה להיות מורה דרך גאולה לעם במשך שנות מאות.

עוד טרם יולד, קרא אליהו את שמו יצחק, כי כיצחק בן אברהם היה עולה תמימה לה', כולו גבורות קדושות, כולו אש קודש, מיום רדתו משמי האצילות אל עולם השפל, עמק הבכא, עד שובו למרומי שמיו, ויעל עמו את כל הנשמות התועות והנדחות אשר הוציא ממעמקי תהום, מנבכי טומאה, מן היסודות, מן האוירים, מן הרוחות, מאש, מסערה, משטף מים, מנענועי עלים ומשיחת אילנות.

 

להמשיך לקרוא

שיחות פילוסופיות

בשנת תרס"ג (1903) פרסם הרב צייטלין חמישה מאמרים, בצורה פחות או יותר רציפה, בעיתון "הצֹפה" הוורשאי. (אין מדובר בעיתון "הצופה" של המזרחי, שהחל לצאת בארץ בסוף שנות השלושים). מאמרים אלו – "שירה חדשה", "שיחות פילוסופיות", "אחד הרגעים המרים", "משֹעיפי לילה" ו"בעומק וברום" – יכולים להיקרא גם כיחידה ספרותית אחת, שעניינה הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של האדם בעולם.

מאמר זה, שכותרת המשנה שלו הייתה "ערכו החינוכי של הצער", הציג בתמצית את אחד הרעיונות המרכזיים במשנתו של הרב צייטלין, לפיו הסבל הוא גורם מרכזי בכינון המוסר. הרב צייטלין תוקף במאמר את הנחת היסוד לפיה רק מכוח אמונה גדולה ואופטימית בערכו של אידאל מסוים האדם מסוגל למצוא בנפשו כוח-מניע להתנהגותו המוסרית, וקובע בנחרצות שכל עשייה למען הזולת מקורה ברגישות מסוימת, שמתפתחת בנפש רק לנוכח צער, "בהתבוננות עמוקה במהות החיים ומרירותם". המוסר תלוי בהפיכת הנפש ל"נפש אוהבת"; האהבה מגיעה רק לאחר הרחמים; ואלו תלויים בהרגשת הצער והסבל:

"עבודה כזו צריכה ויכולה לצאת רק מתוך עבודה גדולה בנפש, מתוך התעמקות גדולה מאוד בגורלם הרע של בני האדם עד כדי הימלא רחמים לאין קץ עליהם, והרחמים לא רחמים עוברים וחולפים, כי אם רחמים המתהפכים לאהבה והתקשרות חזקה מאוד מאוד […] זאת תוכל לעשות רק האהבה הגדולה וההתבוננות הגדולה במהות החיים ומרירותם"

כבר בסדרת המאמרים "הרהורים", משנת תרס"א (1901), מוצגת השאלה הנוקבת – תוך ציטוט מ"האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי – כיצד יצליח האדם להגיע לידי אהבה, ותשובתו של הרב צייטלין היא: באמצעות התבוננות ממושכת בסבל ובכאב המצויים בחיים האנושיים: "האהבה נקנית, לפי דעתי, בעבודת נפש ארוכה, והאמצעי להגיע אליה הוא – מדת הרחמים". רק זו, לדבריו, תוליך אותו בהכרח לחמלה ולחיבור בלתי-אמצעי אל הזולת:

"כשהדעת מתרבה, מתרבה הסתכלותו של האדם במהותם של החיים והוא מבין את כל הצער שבהם, ורחמנותו מתרבה על כל בני האדם, לפי שבאמת אינם אלא סובלים. וכשהרחמנות מתרבה בליבו של אדם […] הוא מאחד את חייו עם חייהם, הוא מתרגל להביט על צרכיהם הם כעל צרכיו, הוא מתחיל לאהבה את בני האדם יותר ויותר"

הרב צייטלין מסתמך שם על דבריו של פאולוס (!) כדי להתריס כנגד האידאולוגיות והאידאולוגים, גם אלו של התנועה הציונית, כי "האהבה – זהו הדבר החסר לכל העושים והמְעַשים. מעולם לא נחלו על צער בני האדם וייסורי האנושיות".

לתוך מערבולת זו של סבל ואהבה, האופיינית לספרות הרוסית (לשם הגיעה בהשאלה ובשינוי סגנון ממשנתו של שופנהאואר) מושלך גם ניטשה. בסדרת המאמרים "הטוב והרע" קובע צייטלין שניטשה, בעיני עצמו, הוא פסימיסט עמוק המבקר את יתר הפסימיסטים בשל שטחיותם. בהמשך הוא מחלק את הספרות הפסימיסטית ל"פסימיסטים קיצוניים", מיואשים, ולפסימיסטים "שאהבתם מתגברת על הכל" – וכדוגמה לאותם פסימיסטים אוהבים הוא מביא את ראשוני הנוצרים, טולסטוי וניטשה. כריכה מפתיעה (או: מאולצת) זו של ניטשה עם דמויות אלו נעשתה כפי הנראה בהשראת תנועות שונות של "מבקשי אלוהים" ברוסיה, במפנה המאות.[*]

 

א.

חכמי המוסר שבכל דור ודור דברו די על ערך הייסורים בתורת המידות.

מה שדרשו הם שונה ממה שאנחנו דורשים בעניין הזה.

הם חפצים בהכנעת האדם, שפלותו ומיעוט דמותו. כשהם אומרים: "הייסורים מזככים", כוונתם העיקרית היא: הייסורים משפילים את גאון האדם; אנחנו, להפך, חפצים בהרמת רוח האדם, גאונו והדרו. ובכל זאת הננו מודים גם אנחנו, שהייסורים מוכרחים הם במצבים ידועים, שלפעמים לא רחוקות מגיע האדם לידי מדרגה גבוהה על ידי ייסורים. אמנם יש איש שהייסורים מדכאים אותו עד דכא, מקטינים אותו, משפילים אותו, מבזים אותו; אבל יש איש שהייסורים מגביהים אותו, מרוממים אותו, מטהרים אותו, מחכימים אותו, מגלים לפניו עולמות חדשים ושמים חדשים. "כה היא גם הלמות הפטיש: משברת את הזכוכית ומחזקת את העֶשֶת"…[1]

להמשיך לקרוא

שלושים ושלושה נרות

נביאים הרבה ידעה ירושלים; נביאי אמת ונביאי שקר. רובם שקעו בתהום הנשייה. כזהו גם סיפורו של משה גיבורי, "נביא המערות" או "שוכן מערות הסנהדרין", שתועד בהרחבה בספרו של דיוויד הורוביץ, "שלושים ושלושה נרות".

משה גיבורי (Moses Guibbory) נולד בשנת תרנ"ט (1899) באוקראינה. בגיל צעיר עזב את ביתו ונדד באירופה. את שנות מלחמת העולם הראשונה עשה בטורקיה, ולאחר מכן הגיע לארץ ישראל, והתמקם במערות הסנהדרין בירושלים. לאחר מספר שנים הכריז על עצמו כנביא וכמשיח, ולאחר שחזה נכונה רעידת אדמה קיבץ סביבו מספר מאמינים.

בשנות העשרים עלה ארצה מארצות הברית דיוויד הורוביץ, חלוץ צעיר שעסק בחקלאות, למד עברית והלך שבי אחר התנ"ך. מפגש מסתורי עם גיבורי בשנת תרפ"ז (1927) הפך אותו לאחד מחסידיו. לדבריו, גיבורי עורר עניין במספר אישים מרכזיים ביישוב דאז, ביניהם הרב קוק ויהודה לייב מאגנס, וכן במזכירו של ז'בוטינסקי, ארתור קוסטלר, שכתב אודותיו בעיתונים.

באותה שנה פגש הורוביץ את פולה, מי שלימים תהיה אשתו, שהגיעה לביקור בארץ מפולין. הם נישאו ויצאו לפולין, לא לפני שגיבורי מינה את הורוביץ לשליחו למדינה זו. תפקידו היה להזהיר את יהודי פולין מפני אסון הממשמש ובא. הורוביץ מתאר כיצד נשא בידו מנשר, חתום בידי שני הרבנים הראשיים, הרב קוק והרב מאיר, ובו אזהרות מפי משה גיבורי ומקובלים נוספים מירושלים. היה עליו אנשים להעלות לארץ ישראל "לפני שיהיה מאוחר מדי".

הספר "שלושים ושלושה נרות", הופיע בתש"ט (1949)

בשנות השלושים יצא הורוביץ לארצות הברית. אשתו ובנו נותרו בפולין – ושם נספו. גיבורי עצמו היגר לארצות הברית בראשית שנות הארבעים, הטיף לאוניברסליות תנכי"ת והנהיג כת קטנה של "בני ישראל הבריטים" (זרם דתי הגורס כי חלק מהשבטים בבריטניה הם למעשה צאצאי עשרת השבטים; יש הקושרים גם את ההמנון האנגלי הבלתי-רשמי "ירושלים" לרעיונות אלו). לכת זו הצטרף גם שדר רדיו מפורסם בשם בויקה (Boake) קרטר, שנמצא מת לאחר מכן בנסיבות מסתוריות. לשמו של גיבורי נקשרו שערוריות נוספות. הורוביץ בסופו של דבר ניתק את קשריו עם גיבורי, הפך לדיפלומט בכיר באו"ם, היה מיודד עם בכירים אמריקאים וישראלים והקים מספר אגודות יהודיות-נוצריות ספק מסיונריות.

בפרק מרתק בספר "שלושים ושלושה נרות" מתוארת הגעתו של הורוביץ לפולין בשנת תרפ"ח (1928), ופגישה עם הרב צייטלין שלא הוזכרה עד היום בספרי הביוגרפיה והמחקר. תיאורו של הורוביץ חי מאוד, ומאפשר לשוות את דמותו של הרב צייטלין באותן שנים – בפרשיה שיש בה משיחיות, קבלה ונבואה לצד דברים תמוהים וחיי יום יום שגרתיים בוורשה; כל החומרים מהם נרקמות אגדות.

אני מודה לרב שמואל אליקן על ההפניה למקור זה.

 

להמשיך לקרוא

משֹעיפי לילה

בחורף של שנת תרס"ג (1903) רעשה העיתונות היהודית ברחבי העולם. במוקד הדיווחים עמדה הקהילה היהודית במרוקו והסכנה שריחפה מעל ראשה, בפרשה היסטורית שירדה משום-מה לתהום הנשייה.

בראשית אותה שנה דווח על מורד מקומי שמתסיס את שבטים שלמים, בּוּ-חְמַרה שמו, כנגד הסולטן, מולאי עבד-אל-עזיז. העילות הרשמיות היו נטיותיו המופרזות של הסולטן לאופנה ולטכנולוגיה האירופאיות, אופיו האכזרי, ואחיזתן המתרחבת של ספרד וצרפת באוצרות הטבע של המדינה תוך ניצול המקומיים. המרד נשא אופי דתי, "מלחמת קודש". הסולטן שילח כנגד בוּ-חְמַרה את צבאו, אך זה ניגף פעם אחר פעם למרות נשקו המתקדם. בּוּ-חְמַרה לא היסס להשתמש בהרג ועינויים כדי להטיל את חיתתו על ערים וכפרים בכדי שאלו יתמכו בו, ויהודים רבים נפלו קרבן להתעללויותיו.

מצבם של היהודים במרוקו גם קודם לכן לא היה מזהיר. עיתון "הצופה" הוורשאי דווח על למעלה ממאה אלף יהודים הנמצאים במרוקו במצב של רדיפה מתמדת:

"בכל שנה ושנה תבואנה אלינו שמועות מבהילות ומחרידות על אודות המצב האיום של היהודים במרוקו. ובפרט של אלה היושבים בפנים הארץ […] בערים הם כלואים, בתוך חומת הגיטו הצר; הם נושאים אותות של קלון על בגדיהם השחורים והמיוחדים; אסור להם לרכב על סוס, לשים נעלים על רגליהם מחוץ לשער הגיטו […] בתי כלא מיוחדים מוכנים להם, מיני בורות אפלים מתחת לארץ, אשר שם יֵענום בלי רחם"

אולם בשנת תרס"ג החלו להגיע ממרוקו דיווחים בלתי פוסקים על רציחות. ב"הצפירה" נכתב מאמר ארוך בו הלין הכותב על כך שבימי הביניים טרחו לפחות לרשום את שמות כל המומתים בפרעות, ואילו כעת שומעים רק מספרים – "שמונה נרצחו במרוקו", "עשרה נרצחו במרוקו", "שניים נרצחו במרוקו".

באותו חורף הגיע המרד לשיאו, ובּוּ-חְמַרה צר על העיר פֵס, שם שהה הסולטן. חיילים מספרד, צרפת ובריטניה הועמדו בכוננות בנמלי מרוקו. הקהילה בפולין חרדה לגורלם של עשרים אלף יהודי פֵס. "כל המוחות מבולבלים, כל העיניים נטויות כמעט רק למרוקו". הגיעו שמועות סותרות. היו שטענו שהעיר כבר נכבשה ו"יהודים לאלפים התחברו למורדים", בעקבות איום מיידי במוות, היו שטענו שהסולטן חשד ביהודים בשיתוף פעולה, ופנה כנגדם. ב"השקפה" דווח על אלפי יהודים שבורחים לברזיל. י"ל פרץ כתב רשימה-קינה ספרותית בשם "מי ישחוט", אליה התייחס גם הרב צייטלין:

"ישראל ואורייתא חד. לפנים היה הקב"ה מחזיר על כל אומה ולשון עם תורתו ולא קיבלוה; והיום מחזיר הקב"ה על פתחי כל האכסניות המדיניות שבעולם עם בנו יחידו, ואין דורש ואין מבקש […]
ובמרוקו מרד. והמורד ידו בעורף המושל הסולטן, ונס הסולטן לפֵס ויסגור את העיר…
ובעיר וגם בכל המדינה ישנם יהודים, יהודי מרוקו, והיהודים הללו מוטלים בספק, בספק ספקא! […]
מי יודע אם יגאלו או ישחטו?
ואם ישחטו, מי יודע על ידי מי?
על ידי הסולטן המוכה, או המורד במלכות המכה, ואולי על ידי שניהם?"

יהודי פֵס ניצלו באותה שנה (אך לא יהודי תָאזה, דֶבְּדוּ ועיירות אחרות). המרד דוכא סופית רק כעבור שש שנים, בשנת תרס"ט (1909). בּוּ-חְמַרה הושלך לאריות, לוחמיו הוצאו להורג במיתות משונות. פרשה זו הייתה אחד הזרזים הגדולים לאחיזתה של צרפת במרוקו (ואף לעלייה של מספר משפחות חשובות ממרוקו לישראל). בשנים אלו ואף לאחריהן נמשכו הרדיפות לסירוגין, עד לתְריתֵל, סדרת הפרעות שנערכה ביהודי פֵס בתחילת חודש אייר שנת תרע"ב (1912).

להמשיך לקרוא