הנרות הזעירים

בראשית שנת תרס"ז (1906) הוזמן הרב צייטלין לוורשה על ידי שמואל יצקן לשמש עורך לשבועון חדש. יצקן היה המוציא-לאור של עיתון יומי נפוץ בשם "אידישעס טאגעבלאט", שהחל להופיע כשנה קודם לכן, וכעת התעתד להוציא לאור את ה"אידישעס וואכענבלאט" (כעבור שנה יתאחדו השבועון עם העיתון היומי, והם יחלו להופיע תחת השם "היינט" – עיתון שיהפוך עד מהרה לאחד הפופולריים ביותר במזרח אירופה).

בגיליון השני של ה"וואכענבלאט", נר שלישי של חנוכה תרס"ז (1906), פרסם הרב צייטלין בעמוד הראשון את המאמר "די קליינע ליטעלעך". המאמר היה מעין תגובה ביקורתית לשירו היידי הנודע של מוריס רוזנפלד משנת תרנ"ז (1897), שתורגם בהמשך לעברית בשם "נרותיי הזעירים". שיריו של רוזנפלד, שהיו רוויים באווירה פסימית ובביקורת חברתית, נפוצו באירופה במספר שפות בראשית המאה העשרים. ברם שיר זה מצא את דרכו לתנועה הציונית והפך להיות לסמל של אופטימיות, חזון ותקווה (שמא יש בשיר ובמאמר גם יחד משום מחווה לסיפורו הקצר של הרצל, "המנורה").

אל כתיבתו הפובליציסטית של הרב צייטלין התלוותה עוד מראשיתה נימה קנאית תקיפה. הוא קבל בקול רם על העסקנות, הבטלנות, פלפלנות השווא, קטנות המוחין ושאר תכונות גרועות שהוא מצא בתנועה הציונית. הפעילים הפוליטיים, לדבריו, אינם רגישים דים לסבלו של העם, ו"הגוף העברי הולך וגווע". במאמר משנת תרס"ד (1904) הוא מפציר בקוראיו להתבונן במצבם של היהודים לאשורו:

"צאו והתבוננו בקבצנים הרבים שבגליציה, בפראים הרבים שברומניה […] מנוצחים תמיד במלחמת החיים האפלה, סובלים צרות ורדיפות, עוני ומחסור לבלי קץ, נרמסים ונדרכים ברגלי כל זר וכל חומס.

לאכול פעם אחת בשני ימים, ללבוש קרעים, ללון בדירה סרוחה, או גם לתעות בחוץ בלי מחסה, לבלות ימים ושנים בבתי כלאים – לזה כמו כבר הורגלו הרבה מצעירנו"

בניגוד לתיאורים אלו, הדיונים בקונגרסים היו לטעמו מופשטים וחסרי רגישות כלפי המציאות הממשית. חלק ניכר מן הצירים התהלך בזחיחות, ו"אי אפשר להרגיש כלל בפני הצירים שישנה איזו 'צרת היהודים' בעולם… ישמחו להם הנערים, מדוע לא?".

הטון של הרב צייטלין כלפי אותם חברי מפלגות ועסקנים הלך באותן שנים והחריף. "נאדות נפוחים" – הטיח בהם – "פנים מפיקים טפשות", "תגרנים של שוק". דעתו לא תנוח עד שיחבר עליהם מעין קינה נשכנית במיוחד, פרפראזה לפיוטו של רבי ישראל נג'ארה "על מי נטשת מעט הצאן": "הנטשתו על כל מיני הנבלים והחנפנים, הצבועים והנוכלים, עזי הפנים והשחצנים, פריצים והדיוטים הקופצים בראש, הפוסעים על ראשי עם קודש ועוברים על חלליהם בלא רחמים וחמלה?", ויסיים בה:

"אומללים אנו! ד' שלח בנו ערב רב של לבלרים, בטלנים, פטפטנים וצבועים ושקרנים מכל המינים, וכששלח לנו בחסדו סופרים אחדים גדולים וטובים לקה אותם במחלת האסכולסטיקה […] העיקר הוא להם הפלפול, החידוד, החידוש […] ולא העניין המעשי, התועלת המוחשת, העזרה האמיתית לעם העיוור, היתום והאומלל"

כשנה קודם עקירתו לוורשה פרש הרב צייטלין מהתנועה הציונית, בשל דחיית תכנית אוגנדה, אך המשיך להשחיז את עטו במאבק פובליציסטי מר. הוא תמך בכל כחו בפתרון טריטוריאלי – ארץ ישראל, לדבריו, לא תוכל להכיל את מליוני היהודים, להם דרוש מקלט בהול – ומשלא התאפשר הדבר במסגרת התנועה הציונית, ניסה לקדם אותו באמצעות התנועה הטריטוריאליסטית.

במאמר זה הוא מבקש את הגדולה ואת הגבורה, את החירות ואת האור, ומציג תביעות ושאיפות – לצד ביקורת פוליטית, מבט מפוכח ואמירות נשכניות.

תודה ליוסף פולק על הסיוע במלאכת התרגום.

 

א.

"נרותיי הזעירים
מה רבו הסיפורים
לי ילאט האור…"

מה מספרים לנו הנרות הזעירים?

הם מספרים לנו על חיי טבע, על ארץ, על כח, על גבורה.

אך אנו – אין לנו ארץ, אין לנו כח. הכל רק דברים מהעבר, דברים שהיו אי-פעם. ההווה הוא מחסור ובדידות, מחשכים וחולאים.

מה יהיה כעת? מה עלינו לעשות כעת? כיצד נשיג את הכח? מהיכן ניקח את הרוח?

אומרים לנו: האזינו לסיפורים, שאבו מהם גבורה, שאבו מהם רוח. האזינו, האזינו, הם יגידו לכם המון. אם יש לכם אזניים – תשמעו, אם יש לכם לב – תרגישו.

אולם זה כבר אלפי שנים שמספרים לנו את הסיפורים הללו, אלפי שנים שאנו מאזינים ומאזינים. ואף על פי כן – נותרנו בודדים ודלים כפי שהיינו, עמלים ויגעים כפי שהיינו, סחופים ודווים כפי שהיינו.

רע. לא עזרו לנו הסיפורים. הם הפכו ישנים, ישנים מאוד. היה עליהם לעורר את הרוח, אך הם לא עשו זאת.

נרות זעירים, אנו רוצים לשמוע את הסיפורים, אך אלו כבר אינם מנחמים אותנו, אינם מביאים את הרוח. הם הזדקנו, אנחנו עצמנו הזדקנו. חדשים הם רק היסורים שלנו, משנה לשנה רק הולכים ומתחדשים…

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מבוא לחסידות ולדרכה של חב"ד

את דבר הופעתו של הספר "מבוא לחסידות ולדרכה של חב"ד" אין צורך לציין. לרגל חגה של חסידות חב"ד השנה הרעישו על כך מארגני "יריד החסידות" את כל העולמות. כעת מספר מילות הערכה ועריכה לאחר שחזר מעט השקט.

"מבוא לחסידות ולדרכה של חב"ד". עריכה: הרב לוי יצחק הולצמן. תרגום: הרב שלום דובער טייכטל. 319 עמ'.

ובכן, הוצאה מחודשת של כתבי ר' הלל צייטלין היא תמיד מאורע משמח. מה שלא הוברר עד תומו בהקדמה לספר הוא 'מה לפנינו'. בשנת תשי"ז (1954) הוציא אהרן צייטלין את הספר "אריינפיר אין חסידות און דער וועג פון חב"ד" [=מבוא לחסידות ולדרכה של חב"ד, כשם הספר שלפנינו], וספר זה הוא מעין תרגום חלקים נבחרים ממנו בשינויים והוספות. להלן סקירה קצרה אודות שלושת חלקי הספר.

להמשיך לקרוא

על שום מה?

את המאמר "על שום מה? משיחותיו של ספקן" פרסם הרב צייטלין בעיתון "הזמן" הווילנאי, בערב ראש השנה שנת תרס"ו (1906). שנת תרס"ה (1905) הייתה שנה רבת מהפכות ותהפוכות – מלחמת רוסיה-יפן וניסיון ההפיכה ברוסיה, פוגרום "קישינב" השני ופרעות "המאות השחורות", הגירה מאסיבית של יהודים מ"תחום המושב" ודחיית "תכנית אוגנדה" בקונגרס הציוני השביעי, ועוד. גם בעולמו שלו הוא חווה טלטלה – באותה שנה עקר את דירתו לווילנה, שם גם התוודע לתחומים חדשים בהגות ובאמנות שלא הכיר קודם לכן.

תהפוכות וטלטלות אלו ניכרות במאמר, שהוא מעין כתב אישום מקיף (ומפתיע בעוצמתו) כנגד שיטות המחשבה המטריאליסטיות המתיימרות להעניק מענה כולל לשאלת החיים. צייטלין מגחיך את אוצר המושגים הפוזיטיביסטי ולאחר מכן את זה המרקסיסטי והפוליטי, תוך תיאור אימת המוות הישירה ממנה הם מנסים לחמוק. בשנה שלאחר מכן יחלו להופיע מסותיו החסידיות הגדולות. בנקודת זמן זו, ניכר שהוא עומד על סיפו של מפנה דתי.
 

א.

כמה מקנא אני באותם בני האדם שיש להם לכל דבר מילים מוכנות מכבר, מילים המספיקות לבאר כל דבר ולפרש כל דבר, מילים הכוללות בתוכן שיטות שלמות, מושגים מוגבלים ומסוימים, פתרונים שלמים ומוחלטים.

כמה מקנא אני בבני האדם המאושרים האלה. לבני אדם אלה כמעט שאין כל צורך במחשבה, בחקירה ודרישה, ועל אחת כמה וכמה שאין הם יודעים בצערו של המסופק תמיד, המבקש תמיד וחושד תמיד את עצמו: שמא טעיתי…

כמה מקנא אני בבני אדם אלה היודעים את הכל ומבינים את הכל. כל הדברים שבעולם מחוורים להם כשמלה ויודעים הם תשובות ברורות, קצרות ומספיקות על כל השאלות הארורות…

לפני עשרות שנים הספיקו רק המילים: אבולוציה, ריאקציה, פרוגרס, ריאליות, פוזיטיביות, שלושה פאזיסים [=חוק שלושת השלבים של אוגוסט קונט], אורגניזם סוציאלי, חופש המסחר, ההתפתחות החופשית, ההתרכבות והדיפרנציאציה, ועוד ועוד.

עתה ישנן עוד מטבעות עוברות לסוחר: פרולטריון, פרולטריוניזציה, התרכזות הקפיטליזם, הסדר הקפיטליסטי, שלילת הסדר הקפיטליסטי, המטריאליזם ההיסטורי, המטריאליזם הכלכלי, הפסיכולוגיה של הבורגנות, הפסיכולוגיה של הזעיר-בורגנות, הפסיכולוגיה של הפרולטריון וכו' וכו'.

בימים היותר אחרונים סובבות הולכות עוד מילים: אגיטציה, אורגניזציה, קונספירציה, טקטיקה מפלגתית, יחס מפלגתי וכדומה, וכדומה.

אלה יודעים רק את המילים ופירושן הקצר בלבד, ואלה יודעים את כל פרטי פרטי השיטות התלויות בהן, ואולם הצד השווה שבהם שכאלה גם אלה יודעים להשיב על הכל ויודעים ומבינים את הכל, את הכל.

להמשיך לקרוא

הושע נא!

מתוך מאמרו של הסופר אליעזר שטיינמן, "הלל צייטלין ממרחקים", שהתפרסם בעיתון "דבר" בשנת תש"ג (1943), עם היוודע דבר חיסול גטו ורשה – אך עוד בטרם נודע גורלו של הרב צייטלין.

… הוא לא כתב כלל את מאמריו, ולא בעט סופרים העלה אותם על הגיליון –
הוא היכה על המוחות ועל הלבבות כדרך שמכים על סלעים.
לא דן על שאלות דיון מיושב, עיוני – הוא לא אהב את המופשט.
אצלו לא היו שאלות על עניינים שבחיים. החיים עצמם זרמו אליו בהמון דָכים.
שאלת היהדות נתפרשה לו בפשטותה הגלמית, בשאלת היהודים החיים,
אלה היהודים בעלי הייסורים, שבבתי המדרש ושברחוב.
לנתיבותיהם של היהודים האלה שאל, את ריבם רב, ואת משפטם הגזול יצא לתבוע בשער.
ולפי שהרגיש עצמו פֶּה לאלפים ולרבבות המעונים האלה,
מילא את הפֶּה הזה צעקה אחת גדולה חוזרת ונשנית…

חורבן, חורבן, חורבן האומה, החורבן השלישי –
הרעיש עלינו צייטלין את העולם היהודי, לפני ארבעים ושלושים שנה.
רבים סלדו מקולו, ורבים ביותר נרתעו מתנועותיו והעוויותיו, ושאלו במרירות:
מדוע הוא קורא תמיד תגר על הכל? משום מה הוא צועק חמס כל היום?
ומה טעם בכלל הוא צועק ואינו מדבר, מייסר ואינו מוכיח, בא עלינו בקולות וברקים ולא בדברי נחת?…

אבל האמנם הגזים? האמנם הגזים במרי שיחו ובזעקת שברו?…

אכן, הוא עמד בתפילת הש"ץ, על עמדו עמד במשך חצי יובל –
עמד ולא זז.
צעיר בא לכאן ועד זקנה ושיבה לא נפקד מקומו. וארשה הייתה שלו והוא היה של וארשה.
גולגולת צייטלינית זו ניכר בה שהיא צפה ועלתה מתוך יישוב יהודי בן שישים רבוא…

זכרו נא כיצד היו אחרים מדברים בימים ההם על העניינים האלה.
אחרים שאלו בשקט, בנועם –
כדרך ששואלים ודורשים בעניינים העומדים ברומו של עולם ובריחוקו של עולם –
ועל כל שאלה יש תשובה, ולא רק תשובה אחת, אלא שתי תשובות לכל הפחות:
על שאלה אפשר לענות ככה ואפשר לענות ככה.

אבל צייטלין לא שאל, אלא היכה בפעמון הגדול:
הושע נא!…

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

הרהורי תשובה אחדים

בראשית שנת תרע"ה (סתיו 1914), כחודשיים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כתב ר' הלל צייטלין לאנשי עירו – ורשה – טור נרגש בשם "הרהורי תשובה אחדים" ("אייניגע תשובה געדאנקן"). ר' הלל – הוגה, סופר ופובליציסט, בשנות הארבעים לחייו, ששמו נודע ברחבי פולין; הרקע לטור – הפליטים היהודים הרבים שהחלו להציף את רחובות ורשה, כאשר החורף עומד בפתח.

את מוראותיה של תופעת הפליטים תחוש ורשה מיד עם פרוץ המלחמה. במהלך החודשים הראשונים יצטרפו ל330,000 היהודים המתגוררים בה עוד כ80,000 פליטים (עד לכיבוש הגרמני, כעבור שנה, מספרם יגיע לכ120,000) – יהודים מערי השדה, שהוגלו על ידי הצבא הרוסי הנסוג בחשד בגידה. "אלפי יהודים חסרי בית מושלכים בחוץ, בשעה שהקור הופך חזק יותר ויותר, ללא מקום בו יוכלו לחמם את עצמותיהם הקפואות", הוא יכתוב בתחילת חודש נובמבר בטורו הקבוע ב"דער מאמענט", ויחתום – "עשו כל שתוכלו". בנוסף, עקב הפסקת הסחר עם רוסיה, קריסת התעשייה ועזיבתם של רבים מעשירי העיר – יגבר מאוד שיעור המובטלים באוכלוסייה המקומית.

מצב חדש זה העסיק את ר' הלל משך כל תקופת המלחמה. ביומנו הוא תאר בהרחבה את העינויים והסבל שהיו מנת חלקם של אותם מגורשים:

"אכזריותם של הרוסים ונקמתם ביהודים גדלו אז לאין-שיעור […] גירושים כמעט מכל ערי פולין. גולים, נודדים, רעבים, קופאים בקור. המון נודד לערים הגדולות, ילדים וחלשים מתים בדרך. הבאים – לנים ברחוב. עלילות בלי מספר. יהודים נטבחים ככבשים […] פוגרום אחד גדול ונורא תוקף את כל ארץ פולין"

את המלחמה תאר ר' הלל מאז ומעולם כזוועה, אך את מלחמת העולם הוא ראה כ"גזרת כליה על האנושות". הוא לא היה שותף לתחושת הרוממות שאחזה במספר אנשי-רוח, ביניהם יהודים, שראו במלחמה זו הזדמנות לתחייתה של אירופה והאנושות כולה. ביומנו תאר את כל אותו "מחזה נורא […] המהפך את האנושות כולה לגלי-פגרים ולגלי-קברים", ואף תהה בקול רם –"האמנם יצא כל העולם מדעתו?…".

 

* * *

האוטוביוגרפיה הקצרה שכתב ר' הלל בערוב ימיו ("קיצור תולדותיי") גרמה למספר רשמים מוטעים. בין היתר, היו שהסיקו ממנה כי במהלך שנות המלחמה הראשונות הסתגר ר' הלל בד' אמותיו ועסק אך ורק בתפילה ובלימוד קבלה – בהסתמך על דבריו-שלו: "בשנות תרע"ד ותרע"ה שרוי הייתי כמעט באותו המצב של אכסטזה שנמצאתי בו בראשית הכרתי את החב"ד. הגעתי אז כמעט למדרגת 'חוזה חזיונות' […]". ברם רפרוף בעיתונות היומית בוורשה מעלה תמונה כמעט הפוכה. ר' הלל הפך פעיל בשדה החברתי, שהשתתף והביע עמדה בכל נושא שעלה על הפרק. מאמריו המשיכו להופיע בקביעות לאורך כל שנות המלחמה, ואף בקצב מוגבר – כשלוש מאות (!) טורים ומאמרי דעה בתקופה בת כארבע שנים.

כשנה לאחר פרוץ המלחמה, בקיץ של שנת תרע"ה (1915) נפלו לידי הגרמנים חלקים נרחבים של פולין, ובראשם ורשה. הכיבוש הגרמני חולל תפנית במרקם החיים של יהדות פולין, שהייתה נתונה עד אז לאבסולוטיזם הפוליטי של הצאר הרוסי. שחרורה של פולין איפשר לראשונה עריכת בחירות לוועד הקהילה, כמו גם למועצת העיר והמדינה. הוענקו גם רשיונות פעולה לארגונים חברתיים, איגודים מקצועיים ואגודות תרבות.

ר' הלל שקע ראשו ורובו בצרכי ציבור. הייתה זו מערכה רחבת-היקף על זהותה של יהדות פולין, שהתנהלה לצד המערכה על תנאי החיים הפיזיים. הוא נטל חלק בייסוד הסתדרות המורים היהודים בוורשה; בהקמת "אגודת הסופרים והעיתונאים"; בכתיבת תכניות לימוד לבתי ספר ואף בהוראה בסמינרים. הוא מצא די זמן גם לערוך את "המילון האנציקלופדי היהודי הראשון", שכרך ראשון שלו יצא לאור בוורשא בשנת תרע"ז (1917).

הרב צייטלין, שנות העשרים. "אנו מבקשים חסדים – ואיך נוכל לקבלם כאשר אנו-עצמנו נותרים כבדי-לב וקרירים נוכח אחינו הסובלים?"

מוסדות השלטון (אליהם נבחרו גם נציגים יהודיים) דנו בדבר הסדרת מוסדות החינוך היהודיים ותקצובם, והחלו צצות שאלות רבות בדבר המבנה הרצוי של המוסדות, שפת ההוראה, הפתיחות לתרבות הכללית, שאלת הלאום (גרמניזציה, פולניזציה או חיזוק התרבות היהודית) וכן הלאה. ר' הלל כתב על כך מספר סדרות מאמרים מקיפות, בזו אחר זו. רוב הילדים היהודיים בוורשה לא ביקרו בבית ספר בצורה מסודרת, ודאי לא בבית ספר תיכון. הוא קרא להקמת רשת חינוך יהודית-לאומית משותפת לכלל המפלגות, שלא תיפול לדרישות הקיצוניות של החרדים מכאן והמתבוללים מכאן. תכנית הלימודים שכתב כללה לימודים מסורתיים לצד לימודים כלליים, והקניית השפה העברית לצד שימוש ביידיש כשפת היום-יום.

גולת הכותרת בפעילות חברתית זו היא חלקו החשוב של ר' הלל בייסוד ובהובלת התנועה הפולקיסטית, ה"יידישע פאלקס-פארטיי", בשנת תרע"ו (1916). יושב ראש התנועה היה נח פרילוצקי – מייסדו של ה"מאמענט" וידידו של ר' הלל, ורוב-ככל מנהיגיה היו אינטלקטואלים יידישיסטים שדגלו באוטונימיה לאומית-תרבותית של היהודים בפולין. התנועה נאבקה בתקיפות על זכויותם הלאומיות והאזרחיות של היהודים ברחבי פולין, כאשר ה"מאמענט" משמש לה ביטאון חצי-רשמי, ואף הפכה מאוחר יותר למפלגה שיוצגה ברשויות המקומיות ובבית המחוקקים הפולני.

להמשיך לקרוא

מן המציאות ולמעלה

בשנת תש"ל (1970) זכה אהרן צייטלין, בנו של הרב צייטלין, בפרס ניומן לספרות ושירה. לרגל הזכייה, התראיין לרחל איתן עבור כתב העת "בצרון". לצד תובנות בשירה, ספרות ואף פאראפסיכולוגיה – תאר בצבעים חיים את דמותו של אביו.

אהרן הִרבה לכתוב אודות אביו. רשימות זיכרונותיו התפרסמו מעל דפי "הצופה" ובמבואות הספרים שההדיר. הוא אף הקדיש לו לא מעט שירים (בין היתר, הפואמה המפורסמת "אבי"). בשיר נוסף, מפורסם פחות, הוא קונן על "דור שוכח אבות":

בְּצֵל אָבוֹת ׀ אהרן צייטלין

אָהַבְתִּי לִשְׁמֹעַ אוֹתְךָ מְדַבֵּר עַל הָאֲבַ"ד.
בְּדוֹר מְעוּט מוֹרָשָׁה. רַב-יְתוֹם, דּוֹר שׁוֹכֵחַ-אֲבוֹת.
שִׁבְחֵי דּוֹר-תּוֹרָה תְּסַפֵּר, עוֹלָם הָלַךְ-וְלֹא-אָבַד,
קַיָּם בְּמוֹ אַהֲבָתְךָ וּבְיִרְאָתְךָ, יִרְאַת הַכָּבוֹד.

חוֹמֵד צֵל-אָבוֹת אַקְשִׁיב, נִין לָאֲרָיוֹת שֶׁל חַבָּ"ד,
לַסִּפּוּרִים שֶׁבְּפִיךְ עַל גְּדּוֹלֵי מִתְנַגְּדִים (מָה רִיבוֹת
עָבַר – וַאֲבוֹתַיי וַאֲבוֹתֶיךָ הִשְׁלִימוּ בָּעַד) וְעַל אוֹדוֹת
אָב גְּאוֹן-תּוֹרָה-וּמִדּוֹת, צַלְמוֹ מִדְּבָרְךָ לִי נִבָּט.

נָשְׁמוּ אֲוִיר מְרוֹמָם הָאָבוֹת הַשָֹּשִֹּׁים עֹל מִצְווֹת,
חִשְׁבוּ חֶשְׁבּוֹן עוֹלָמָם, שָׂמוּ נַפְשָׁם מֵרַכָּבוֹת-
אֵל-אֶל-חַי-הַכָּבוֹד וְיָכְלוּ לַשָּׂטָן הַמְּזַהֵם.

בָּרוּךְ הָאִישׁ, בְּדָמוֹ חַי עוֹד זִכְרָם וּפוֹעֵם!
אַחַת יוֹדַעַת נַפְשִׁי: סוֹף שׁוֹכְחִים לַאֲבֹד.
וְרַק זוֹכְרֵי אָב שָׁמַם יִנוֹן. הֵם יִירְשׁוּ אֶרֶץ, רַק הֵם.

אמונתו של אהרן, במידה וניתן לכנות כך את שיחו-ושיגו, עברה כמעט בבלעדיות דרך דמותו של אביו ("רק עת דמותך אזכרה אבא […] ושבה אליי האמונה"). כך גם בפרקי הראיון להלן, מהם עולה הרושם העז אותו השאיר הרב צייטלין על בנו, כמו גם מספר קווים לדמותו כאיש רוח ואיש ציבור בוורשה שלפני המלחמה.

הראיון המלא פורסם מחדש בכתב העת "דחק", כרך ו.

 

[…] מיהו לגבי אהרן צייטלין הטיפוס היהודי האמיתי? טולסטוי הוא לגביו הגוי הגדול, אביו, הלל צייטלין, הוא היהודי הגדול. ה"איבער-יודע".

– ולא משום שהיה אבי. בהיותי ילד, כשראיתי רק את קצות דרכיו, ידעתי כי היה אדם גדול. "אני ידעתי איש משורש נביא – היה זה אבי", כתבתי באחד משירי. שלום אש אמר פעם, כי אילו ביקש לכתוב רומן על מייסד כת, היה כותב על הלל צייטלין. אבי היה ההיפך הגמור ממני – איש קומה ותמיר. היה לו זקן שחום כעלי סתיו – הזקן היהודי היפה ביותר בפולין – וכשהיה הולך ברחוב ציירים ופסלים היו מעמידים אותו ומבקשים לציירו. היו לו עיניים מופלאות בעלות גוון כחול, אבל חם, עיניים שמבטן חודר ומכירך מיד, מפיקות חסד ורחמים. שניאור וברקוביץ כתבו עליו כי עיניו "מחציתן בכתה ומחציתן צחקה". כשהיה עובר ברחוב נלבקי, היה כל הרחוב משתתק. אבי היה אומר לי: "אם רצונך לאהוב בני-אדם החל ברחמים עליהם, והשאר יבוא ממילא". ועוד היה אומר: "רוב האנשים רואים את האחוריים של בני האדם, ולא את נשמתם". כאשר אמר ביאליק לדרויאנוב: "כמה הייתי רוצה לראות נביא אמיתי בעיני", ענה לו האחרון: "האם אינך מכיר את הלל צייטלין? כאשר הוא נושא נאום הינך שומע קולות וברקים של סיני".

אבי היה כותב בעיתון "מאמענט" בוורשה, אבל הכתיבה לא היתה לה חשיבות עליונה לגביו – העיתון היה בידיו כלי לעשות חסד עם הבריות – שלושה מאמרים בשבוע, לפי החוזה, כשכיר-יום. העיקר היה לגביו ההתעמקות ביהדות, בקבלה. אנשים צעירים היו באים לביתו לקנות תורה מפיו. יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, היה תלמידו של אבי. באוטוביוגרפיה שלו כתב שדה כי בהיותו ילד, לאחר פרעות קישינוב, שמע את צייטלין בוכה בלילה: "אלוקים, מה אתה רוצה ממני?" כשהיה חלוץ היה יצחק שדה שולח מכתבים לרבו. הלל צייטלין כתב לו אז: "אתה עושה שם בארץ דבר גדול ונורא, אבל הייתי רוצה שנשב ונלמד קצת גם, 'תניא' ו'מסילת-ישרים'".

על הספרות אמר לו פעם אביו: "למה לך להיות סופר? הספרות הינה דבר חיצוני. צריך שתעסוק בדבר יישובי. הספרות אינה חלק אינטגראלי מן התרבות שלנו. היהודים זקוקים לארץ, לחידוש האמונה. אבל ספרות? זוהי מתכונת זרה. אצלנו התחילה הספרות מימי מנדלסון – להיות ככל הגויים. יהודה הלוי הוא 'הכוזרי' ולא שירת האהבה שלו". ועוד אמר: "האם ישאל אותך האלוקים לאחר מאה ועשרים, אם היית משורר גדול? לא. הוא ישאל אותך שאלות אחרות לגמרי. כל החיים הארציים הינם חיי התכוננות".

להמשיך לקרוא

רבי יצחק לוריא, האר"י (ב)

חלקה השני והאחרון של סדרת המאמרים הארוכה "רבי יצחק לוריא (האר"י): למלאת ארבע מאות שנה להולדתו". חלקה הראשון כאן.

 

י. "רשימו"  ו"קו"

אף שנסתלק האור לצדדין ונשאר מקום פנוי, בכל זאת לא נראה המקום ההוא, שנפנה לעמידת העולמות, ריק לגמרי מן האור האלהי, כי אם נשארה בו הארה אלהית נגוזה וטמירה בסוד "רשימו", כי אין שכינה זזה ממקומה אלא אם כן משארת רושם.

ואולם גם בזה לא נשלמה עוד ההכנה לבריאת העולמות, כי אם נשתלשל קו אור אלהי מיוחד אל המקום הפנוי.

"ראש העליון של הקו נמשך מן האין סוף עצמו ונוגע בו, אמנם סיום הקו הזה למטה בסופו אינו נוגע באור אין סוף, דרך הקו הזה נמשך ונתפשט אור אין סוף למטה (ובמקום החלל ההוא האציל, ברא ויצר ועשה כל העולמות כולם), וקו זה כעין צינור דק אשר דרך בו מתפשטים ונמשכים מימי אור העליון של האין סוף אל העולמות אשר במקום האויר והחלל" (עץ חיים, היכל א"ק שער א' ענף ג')

ואולם מה היא המהות האצילית של ה"רשימו" ושל "הקו והחוט"? ולמה הוצרכו שניהם? וכי לא היו העולמות יכולים להיברא ולהתקיים ולהיראות כנפרדים – על ידי ה"רשימו" האלהי לבדו או על ידי ה"קו" לבדו? ובמה נבדלת מהותו של האור המאיר מ"רשימו" ממהותו של האור המאיר ב"קו"?

דבר זה מבואר בסגנון ציורי ע"י רבי עמנואל חי ריקי ב"יושר לבב" שלו, ובסגנון יותר פילוסופי ב"קל"ח פתחי חכמה" של לוצאטו.

דרכו של רבי עמנואל:

"על ידי הצמצום – החלל ההוא, שנשאר ריקן מעצם אורו הפשוט טרם יתפשט הקו בתוכו, היה כולו דין לגבי לגבי עצמותו המקיף שנתרוקן ממנו, ובראותו יתעלה ברצונו הקדום שהעולמות אשר יבראו בתוכו לא יכלו לעמוד, המשיך בו מעצמותו המקיף, שהוא חסד פשוט, בתוך רושם החלל ההוא, ואותו חלק רושם שהיה דין, כדאמרן, בעבור בו הקו שהוא חסד גמור נתמתק ונהפך לרחמים"

באור הדברים: אם היה הקו לבדו בתוך החלל והמקום הפנוי לא היה בעולמות כל מקום לדין (והרי כל עיקרו של הצמצום בא לגלות שורש הדין), כי הקו הנמשך מאור אין סוף, שכולו חסד מוחלט, גם הוא רק חסד הנהו. ואם היו העולמות נאצלים, נבראים, נוצרים ונעשים רק בכח ה"רשימו" שנשאר במקום הפנוי, לא היו יכולים להתקיים ע"י רבוי הדין שבהם, שהרי כל עיקרו של המקום הפנוי הוא הסתלקות החסד האין סופי ממנו, כי על כן באו גם שניהם: ה"רשימו" האלהי בתוך המקום הפנוי בשביל מחשבת מדת הדין, וה"קו" האלהי הנמשך ישר מן אור האין סוף שכולו חסד, בשביל שיתמתק הדין ע"י החסד וייהפך לרחמים.

וזהו שאמרו חכמים: "בתחלה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים".

"מדת הרחמים" היא, לפי הקבלה, לא חסד גמור, כי אם חסד שעבר דרך מדת הדין והמתיקה – "הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא הרחמים". טוב גמור בלי כל גבול ומידה, בלי כל טעם וסיבה, בלי כל חשבון ומעצור, טוב לכל בשווה, לראויים ושאינם ראויים – זהו חסד. חסד שעבר דרך מעבר של מדת הדין, חסד בגבול ובמידה ובחשבון ודווקא לראויים לו – זהו רחמים. כשעבר ה"קו", החסד האלהי, דרך מעבר החלל עם ה"רשימו" שבתוכו, באה מדת הרחמים שנתנה יכולת לעולמות להתקיים.

דרך רבי משה חיים לוצאטו:

"ברשימו נשרש כל מה שעתיד להיות, ומה שלא הושרש שם לא יכול להיות אח"כ, ואף על פי כן, כל המושרש שם לא היה יכול להמצא אלא אם כן הבלתי תכלית עצמו ינהג אותו, אלא שהבלתי תכלית אף על פי כן לא יפעל אלא מה שמושרש ברשימו, והיינו כנשמה המנהגת את הגוף רק לפי מה שהוא, וזה נקרא קו אחד מאין סוף ברוך הוא הנכנס בתוך החלל. כי זה הענין בעצמו שהוא פועל ברשימו, היינו לפי הנבראים, אך הוא בעצמו פועל אותו בשלימותו, והנה זה הענין לפי הנבראים הוא – הרשימו, אך הדרך שהאור אין סוף פועל אותו הוא הקו שהוא לפי בלתי תכליתו, שהוא בלי תכלית" (קל"ח פתחי חכמה, סימן כ"ז)

תמצית כוונתו של לוצאטו היא: ה"רשימו" הוא האור האלהי שנשאר בתוך המקום הפנוי לאחר שנסתלק ממנו האור האין סופי. האור ההוא הוא פועל לפי זה רק בגבול ובמדה, בשעור ובקצב, הכל לפי מדת הצמצום. ואם נשתמש בסגנון המדעי המקובל בימינו עתה, האמר שהאור האלהי מתוך שנשאר להיות פועל תמידי בעולמות המוגבלים, והוא מקושר ונהדק ונדבק בהם, הרי הוא מסתגל אליהם. ואם היו העולמות נאצלים, נבראים, נוצרים ונעשים ומתנהגים בכל התקופות והדורות רק לפי ה"רשימו", היו חסרים אותו השפע האלהי שהוא נעלה מכל גבול – את המרחב האין קצי ואת היכולת לעלות בעלוי אחר עלוי ולהזדכך בזכוך אחר זכוך עד כדי התכללות גמורה באור אין סוף, כקו השמש הנכלל ובטל במאור. ואם היה ה"קו" האלהי פועל בעצמו בכל העולמות מבלי ה"רשימו", לא היה כל מקום לכל זו ההשתלשלות המפליאה וההתפתחות הארוכה של העולמות, מאחר שכולם היו בטלים ומבוטלים כבר באור האין סוף. לפיכך מתקיימת כל המציאות שלפנינו ע"י התמזגות ה"רשימו" וה"קו". ה"קו" פועל בחלל הפנוי וב"רשימו" כנשמה בתוך הגוף. הנשמה היא אלהית ואין סופית לפי טבעה, ובכל זאת היא מנהגת את הגוף לפי מדת טבעיותיו וכחותיו, וככה ה"קו" כשהוא לעצמו נשאר בבלתי תכליתו, והוא מעלה לאט לאט את המציאות כולה לאותו האין תכלית, ובכל זאת הוא פועל בהדרגה לפי התכליתיות והגבוליות של העולמות.

 

להמשיך לקרוא