יופי הבריאה והאדם הסובל

בראשית שנת תרס"ג (1903) מפרסם ר' הלל צייטלין ב"לוח אחיאסף" את "כוונות וייחודים: מעין שירים בפרוזה" – ומדובר ביצירה יוצאת דופן מבחינת הכתיבה שלו באותן שנים. "לוח אחיאסף" היה מאסף ספרותי שיצא בכל שנה בחודשי הקיץ, לקראת ראש השנה. ר' הלל כותב בסגנון שירי, ובגוף ראשון יחיד – על עצמו, על חוויותיו ותחושותיו; זאת בשונה ממאמריו הקודמים, שהיו בעיקרם סקירות פילוסופיות או פוליטיות.

יצירה זו, המתפרסמת בקובץ זה מחדש, היא אידיליה רומנטית על הטבע כמקום "טהור" ו"נקי" מכל שמץ של רוע, ומלא בנוכחות אלוהים. המונח "יופי" מופיע בה למעלה מעשרים פעם, ור' הלל קושר בין היופי ובין חוויית הטבע הבראשיתי, זה שטרם חולל בידי האדם. ה"תולדה" – הביטוי השגור ביחס לטבע – היא "יפה", "יפה לאין קץ". בשלוותה היא נראית כ"יפהפיה לבנת פנים", ובסערותיה היא כ"אשת חן אשר פניה שחרחרים, והשחרחרות תוסיף לה לוית-חן מיוחדת". בניגוד לטהרתו-תומתו של חיק-הטבע, האדם הוא המקור לכיעור, לרוע ולסבל: "בני האדם במעשיהם ובמפעליהם, במחשבותיהם וערמומיותיהם, ממלאים את חלל העולם חלאה וזוהמה". הוא מעוניין לשהות בטבע ולשכוח את עולמם של בני האדם.

ר' הלל קורא לאדם לשוב אל הטבע, ומוצא בקיום ההרמוני עם הטבע את המזור לתחלואי האנושות. לדבריו, המלחמות, העוני, הניכור – "מלחמת הקיום, הרחבת הגבולים, התפשטות הכח" – מקורם בהפניית העורף אל הטבע, אל אור השמש, האוויר הפתוח ועבודת האדמה. השימוש שנעשה כאן ביופיו של הטבע הוא קריאה מוסרית לשינוי ולהפיכה פנימית הנסמכת על שיטתו החינוכית של טולסטוי – ובאמצעות אותם המוטיבים: חיי הטבע, מאור השמש, האוויר והמים. טולסטוי רצה לפתור את בעיית המוסר באמצעות שיבה אל הטבע ואל סגנון החיים החקלאי – כמוהו גם ר' הלל ב"כוונות וייחודים". בהמשך המאמר הוא אף מתאר בפירוש כיצד טורדת את מוחו שאלה מרכזית אחת, הדוחה את כל יתר החקירות ו'השאלות הארורות', ואינה מוצאת מענה בכל השיטות הפילוסופיות – ושאלה רטורית זו היא בעצם קריאה לתשובה ולשינוי פנימי:

"מי איננו מניח לבני האדם לחיות וליהנות מזיו השמש ופני השמים? מי גוזל את רגעי אושרם? מי מקפח את חיותם ומטרידם מן העולם? מי משחית את הודם ופוגם את צלם האלהים אשר עליהם? […] מדוע אין די להם הזוך והזהר, ההוד והתפארת, העדן והנעם השפוכים על כל התולדה? השמים יפים וטהורים, האילנות מלבלבים, והנחל עמוק וזך […] ושקר בפי הבריות שאין בכל אלה כדי להשביע את הלב, לעודדו ולשמחו"

ה"יופי", אם כן, מצוי בטבע, ואילו ניגודו של ה"יופי" – "הכיעור, הרפש, הרקב" – מצוי בעולמם של בני האדם. ר' הלל מתאר את כל "הדם הנקי שנשפך מן העולם ועד העולם […] העלובים והשדודים, הנבזים והנשפלים […] המכאובים הנוראים, הצרות והמצוקות […] הקרבנות הנופלים בכל רגע ורגע", וכן הלאה. יופיו של הטבע לא רק מביא מזור לצער הקיומי, אלא מסוגל לרפא ולעורר את תחושת האחדות, האהבה וההרמוניה, שבין הברואים: "הכל מצטרף זה לזה, מתחבר זה לזה, מתאחד זה עם זה".

קירבה זו לרוחו של טולסטוי לא הייתה רק הבלחה רגעית בביוגרפיה האינטלקטואלית שלו, אלא מוטיב שליווה את משנתו באותן שנים ראשונות דרך קבע; וכתיבתו אודות הטבע שזורה ללא-התר במוטיבים מוסריים. במכתב הראשון אותו הוא שולח ל"אחד העם", בשנת תרנ"ו (1896), הוא מציין כי נמשך אחר דעות טולסטוי "לתקן עולם במלכות העבודה והשיווי המוחלט". לימים, כאשר יתאר את תקופת הומל בחייו, ואת ידידותו עם ברנר, התיאור יעמוד בסימן מובהק של טולסטואיוּת: "שאפנו בכל עוז", כותב ר' הלל, "לחדש את בניין חיינו על יסודות הטולסטואיות העקבית והמוחלטה ביותר" ("יוסף חיים ברנר: ערכים וזכרונות", עמ' 632). קדחת העיון וחיפושי הדרך שאפיינו את ישיבתם בהומל נבעו, לדבריו, מהשאיפה המוסרית "לקדש את החיים" ו"לתקן את הרע". הם תכננו לחיות "חיים יותר יפים", "למצוא איזו פינה נסתרת באמריקה, לעבוד שם בשדה, לחיות שם חיים מזוקקים". תיאור זה מובא גם על ידי בנו, שסיפר כיצד אמו, אסתר, לא רוותה נחת מחלומותיהם של ברנר ושל אביו לגדל תפוחי-אדמה על קרקע משלהם במקום נידח.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פרקי ילדות

לרגל יום הולדתו של הרב צייטלין שחל בד' סיוון, מספר פרקי ילדות הפזורים במאמריו זעיר-כאן זעיר-שם. קיימים עוד בכתובים מספר מאמרים ביידיש העוסקים בקורות משפחתו וחייו, ביניהן הסדרה "מיין לעבן" [=חיי], שהתפרסמה תוך כדי המאבק על שמו הטוב אל מול עורכי עיתון ה"היינט", שיש לתרגם. עוד חזון למועד.

 

א.

עוד החמה מטפטפת על ראשי ההרים, נגלית היא ונסתרת, נגלית ונסתרת.
קווי הפז חודרים מבעד לאילנות הגבוהים והעבותים; חודרים הם מבעד ליער סבוך – חודרים הם גם ללבי הנוגה.
חוגגת היא השמש. כולה הדר, כולה יופי, כולה קודש.
רוקדים הם קווי הפז, רוקדים וצוהלים, שמחים וחוללים.
וקווי הפז מעוררים בלבי זכרונות נשכחים, שמי ילדות, פני כרוב, גן עדן אלוהים, תפילה זכה, דבקות עצומה. ואני שוכח לרגע את כל עמלי ויגוני, מכאוביי ושברי…

שירה ותפילה, תרס"ד

 

ב.

בלילות החורף הארוכים נוהג היה אבא ללכת לבית הכנסת ללמוד תורה. פתיתי שלג היו דופקים חרישית על אדני החלונות הנמוכים של הבית הישן המט לנפול, נר קטן הבהב על גבי השולחן, צלליו ריצדו על פינותיו של החדר הארוך והנמוך והאפלה ניבטה מבינות לסדקים.

באותם לילות ארוכים, בהיותי פעוט כבן שש, הייתי נצמד אל אמי ומפציר בה שתואיל לספר לי איזו מעשיה, נהגה היא לגולל באוזניי את קורות רבינו הזקן ומעשי הניסים שאירעו עמו. הצלליות היו נעלמות לאיטן ולבי היה מתחמם ועולה על גדותיו, בפה פעור ובנשימה עצורה הייתי מקשיב לתיאורים המלבבים, 'עד כמה שמח היה פעם'…

כך, בשעות של בין הערביים, כאשר חסידים ישישים היו מתעייפים מתורתם ועבודתם, נוהגים היו לדבר חרישית על הרבי 'הזקן', על גאונותו וחכמתו, על קדושתו, על מלחמתו עם המתנגדים, ועל אהבתו ומסירות נפשו לכל יהודי באשר הוא.

אנחה רודפת אנחה הייתה נשמעת. בכל אחת מהן שרר געגוע עמוק למה שאיננו עוד; בקשה חרישית, שיחת רוחות נסתרת, בה מתעטפות ומתרפקות הנשמות בכיסופי 'אתדבקות רוחא ברוחא'.

נשמתי הצעירה ספגה לתוכה את אותה אנחה, אנחת מרירות המשברת את מידותיו של האדם ומנפצת את אשליות העולם, האדם וה'אני'. והנה אותו רגש מריר היה הופך במהרה ומתגלם בשמחה פנימית ביותר. הרגשת ה'אני' הייתה נדחקת לקרן זווית, אז הייתה נעלמת לה אותה 'קליפת עמלק', אותו 'חומר עכור' ו'מסך המבדיל'. אותה שעה הייתה הנשמה החב"דית מתעוררת ונפתחת לקראת אותו רעיון נצחי, אותה אהבה עתיקה, לקראת רגש הדבקות בבורא, עליו נאמר 'עוז וחדווה במקומו'.

דער אלטער רבי, תרע"ב

להמשיך לקרוא

להרצל ועל הרצל…

פרשת יחסו של הרב צייטלין להרצל טרם נחקרה די-צרכה. את הרצל פגש הרב צייטלין לראשונה בקונגרס הציוני החמישי. ברשימה "מן הצד" הוא מציג את דמותו של הרצל כניגוד לכל אותם צירי קונגרס מרובים, שלא היו מבחינתו רגישים דיים לסבלו של העם היהודי. בתיאור דמותו של הרצל בולטים שני מוטיבים – סבל רב ורגישות מוסרית גבוהה: הרצל הוא "איש נעלה", שנפשו מלאה יופי, אהבה ורחמים – משום שעבר משבר גדול ו"סבל קטסטרופה גדולה". תוך הקבלה ל"זרתוסטרא" של ניטשה, הוא מציין:

"ואולי איזה צרות נפשיות גדולות שינוהו בהחלט, הפכוהו מן הקצה אל הקצה, עשוהו לאדם אחר לגמרי, לאדם חדש […] רק מאלה שסבלו מהפכות גדולות בנפשותיהם, שבשכבר הימים דימו לשים קץ לחייהם, שכבר הסתכלו בעומק מהותם של החיים ויתייאשו מכל אושר פרטי, יצאו כל גואלי האנושיות האמיתיים"

הרצל הוא גם דוגמה מובהקת בעיני צייטלין לאופן שבו צריכים הדיונים בשאלת עתיד העם היהודי להתנהל – ללא "בטלנות ופלפלנות", ללא רומנטיקה של שווא, וללא זחיחות הדעת.

"זה הוא עיקר תכונתו של הד"ר הרצל שאינו שוכח לעולם את המטרה העיקרית שלו […] המטרה החיה, שנושאה הם אנשים חיים סובלים ומצטערים בכל מיני ייסורים אין קץ […] יודע הוא לא פחות מאחרים, ואולי גם יותר מאחרים, את כל מה שאנו קוראים בשם 'גלות השכינה', ואולם יודע הוא עם זה שהכל צריך להיות נוסד על מעשים מוחשים וממשיים ובשביל אנשים מוחשים וממשיים, וכי בשביל זאת עלינו לדעת תמיד את ענייניהם וצרכיהם הפשוטים והרגילים והנחוצים והמוכרחים […] הוא מבין בשם 'עם' קיבוץ של אנשים סובלים ומצטערים, נרדפים ומעונים, אשר עלינו להוציא מן המצר ויהי מה"

הרצל נפטר בשנת תרס"ד (1904) בעיצומו של הוויכוח בשאלה הטריטוריאלית. מאז, משך עשרות שנים, הקדיש לו הרב צייטלין מדי שנה רשימת זיכרון ביום פטירתו. רשימה זו – "להרצל ועד הרצל: למלאת שלושים שנה מיום פטירתו" – פורסמה בשבועון "בדרך" באמצע שנות השלושים, לאחר חליפות ותמורות רבות בחייו ובהגותו של הרב צייטלין. עדיין, הרצל בעיניו הוא "הרוח החי בכל מעשינו לטובת הלאום".

אליחן אמיתי שכתב את המאמר, והוא מתפרסם כאן באדיבותו.

 

שלשים שנה עברו מיום אשר סוגרו עיני גֵוךָ[1] – האומנם?

והלא כמו חי אתה ניצב לפניי בכל קומת המלכות שלך, בכל הדר זיווך, בכל היפעה אשר לא ראיתי כמוה בכל ימי חיי, בכל החן אשר חנן היוצר רק לגואלי הדורות –

והלא כמו חי אראה אותך קם מעל הכסא ועומד נצב כמלך הנותן צו לכל מיליוני עבדיו וכשר-צבא המפקד רבוא רבבות אנשי חילו –

והלא ראיתיך על גשר הריינוס, חולף ועובר כמו מעולם אחד למשנהו ומושך אחריו עמים ולאומים –

והלא ראיתיך יוצא מתוך אולם הקונגרס ואחריך המון מלווים אשר נדמו אז כולם לעומתך כננסים ההולכים אחר ענקים שבענקים –

והלא הבטתי פעם אחת גם אל תוך עיניך וראיתי בהם כאב האנושיות כולה ואת הכאב המיוחד אשר לעם בלי ארץ, בלא מגן ומחסה, בלי כח ואון, עם קרוע, עם נתון למשסה ולבז, להרג ולאבדן.

שלשים שנה עברו מיום מות גֵוךָ – האומנם?

והלא כל הדברים אשר הטפת בספרים ונאמת בקונגרסים על גורל ישראל בעמים, כאילו היום נאמרו – היום בימי סטאלין, מוסוליני והיטלר…

להמשיך לקרוא

שיחות קטנות על עניינים גדולים

בחודש ניסן של שנת תרס"ו (אפריל 1906) התחוללו בפולין מהומות על רקע דתי. זרם נוצרי חדש, ה"מריהוויטים" (Mariavite), ביקש לקבל הכרה מה"כס הקדוש". שנתיים ושלוש קודם לכן החלו עשרות פרחי כמורה צעירים להטיף לחיים רוחניים אינטנסיביים, הסתפקות במועט ופשטות – תוך ביקורת על הממסד הקתולי. הנחו אותם חזיונותיה של נזירה בשם פליציה קוזולובסקה, ששימשה מנהיגה רוחנית בקומונה של נשים דתיות.

ה"מריהוויטים" עסקו בפעילות תרבותית, חינוכית וחברתית מקיפה: החל מהפעלת מוסדות חינוך ומעונות יום לילדי פועלים, וכלה בבתי תמחוי ותמיכה במבקשי עבודה. עשרות אלפי מאמינים הצטרפו לשורותיהם, והם החלו להתארגן באופן עצמאי מבחינה מוסדית. ה"מריהוויטים" דגלו בחופש ביטוי ובשקיפות, ונהגו שיוויון בין נשים וגברים. בסופו של דבר, בלחץ הבישופים הפולנים, בקשתם נדחתה בידי האינקוויזיציה. הם גורשו באופן רשמי מהכנסייה, ומהומות דמים פרצו ברחבי פולין.

ממקום מושבו בווילנה עקב הרב צייטלין אחר ה"מריהוויטים" בפולין, כמו גם אחר תנועות תחייה דתיות שונות בגרמניה וברוסיה. הוא מצא בהן רוח חדשה ומרעננת, שאיפה לשחרר את הרגש הדתי ממסגר הקביעות: "הרגש הדתי כפי שהוא לעצמו חי חי הוא בלב, ועודנו מקור נובע חזיונות ודמיונות, שאיפות ומעשים". על האינטליגנציה היהודית הוא מותח ביקורת נוקבת בשנים אלו מעל דפי "הזמן", בפרט על עיסוקה המתמיד בכלכלה ובפוליטיקה, "מרקס נהיה למין תנ"ך, שהכל צריכים למצוא בו יסוד לדבריהם […] מה שפיתחו הגרמנים במדעם, בדייקנותם ובהתמדתם וקביעותם – סיימו האברכים היהודים בפלפוליהם המשונים". פלפלנות וספקנות, מטריאליזם וחשיבה כלכלית – אלו הקולות שנשמעים לדבריו באותן שנים ברחוב היהודי, בזמן שהרגש הדתי ברחבי אירופה מתנער לתחייה.

בסופו של אותו חודש הוא מקדיש את אחד מסדרת המאמרים "שיחות קטנות על עניינים גדולים" למהומות אלו, ומייחל לתנועה יהודית דומה של "בקשה וחיפוש, פליאה והשתוממות, יצירה דתית וחזון רוח דתי".

 

בשעה שאתה רואה את אלפי הקונטרסים המתפשטים עתה בהמון, בשעה שאזניך תחרשנה מן הוויכוחים והפלפולים על קוצו של יוד של איזו תכנית פוליטית או כלכלית, בשעה שאתה מתבונן בכל זה הבולמוס של הפוליטיקה שאוחז עתה כמעט בכל בני האדם, בשעה שעיניך תחזינה את כל זה השטף, את כל זה הסער, את כל זו ההתלהבות – הרי אתה עלול לחשוב שכבר פסו תמו הצרכים הרוחניים והקניינים הרוחניים מנפשות בני האדם, ובאופן היותר טוב, יצאו מתוך הספירות העולמיות והנצחיות ונצטמצמו כולם בפוליטיקה וכלכלה.

אמת שמרגיש אתה, כי מבעד לכל אלה ישנם דחפים יותר גבוהים, יותר דקים, יותר רוחניים לפי תכונתם. אמת שמרגיש אתה, כי סוף סוף – האדם אדם הוא, כי סוף סוף – אי אפשר להמית בקרב האדם את השאיפה אל מה שהוא גבוה ממנו, את געגועי הנצח ואת כליון הנשמה, את בקשת הסיבות והמטרות, את השאלות העולמיות, את החיפושים והדרישות. אמת שמרגיש אתה, כי בסתר ליבותיהם של כל אלה המאמינים בשלטונו היחיד של ה'גורם הכלכלי' וכל כי האי גוונא ישנם תפונות [=ספיקות], ספיקות, פקפוקים, תמיהות, תיוהות [=סדקים]. יודע אתה שגם בליבות אלה מתעוררת לפעמים בכל עוצמה ותוקפה, קושייה ומרירותה, אותה השאלה הישנה: מה אני? מי אני? מה הם חיי? בשביל מה אני חי? מה כל זאת? בשביל מה כל זאת? מאין ולאן?

ואולם כל זה שהומה ורוחש לפעמים במסתרים שבלב איננו בא לכלל גילוי וביטוי, ומכל שכן שאיננו בא לכלל גלוי גמור וביטוי גמור. הכל מרחף באיזו פינה נסתרת בלא ידיעה עצמית, בלי הכרה עצמית, בלי צורה ובלי תואר. הכל רק בבחינת הרהורים חולפים, בבחינת רושמי רגע, בתור דיסוננס עם כל ההנחשב והמדובר תמיד, בתור פעולה חוזרת, בתור מכשול על הדרך שצריך להסירו, בתור עיכוב שצריך לרחקו, בתור 'סבל ירושה' שצריך להשתחרר ממנו. הכל רק, כמו שהיו אומרים המקובלים, בהעלם, בבחינת מקיף, בבחינת סובב.

להמשיך לקרוא

אז והיום: מחשבות לפורים

בפורים של שנת תרס"ט (1909) פרסם הרב צייטלין ב"היינט" מאמר חג: "אמאל און היינט: פורים געדאנקען". מדובר בנוהג שאימץ לעצמו עוד מראשית כתיבתו ביידיש – לכתוב בעיתון מספר רעיונות, הערות ואנקדוטות לקראת כל חג ומועד.

מבעד לכתיבה השנונה והעוקצנית מצטיירת ורשה היהודית, על כל ריבי מפלגותיה וחיי היום יום שלה. באותה שנה מנהל הרב צייטלין לא מעט מאבקים סוערים מעל דפי העיתון – במתבוללים, שכוחם ברחוב היהודי החל לעלות; ביידישיסטים, ששנה קודם לכן כינסו את "ועידת טשרנוביץ'" ולחמו בשפה העברית; בסוציאליסטים היהודיים, שהתרחקו, לדידו, מהסולידריות ומהשותפות בגורל היהודי; בהנהגה הרבנית, שלא הייתה קשובה בעיניו להמון; בתנועה הציונית; בסופרים היהודיים; בהפקרות המשתוללת ברחוב; בניצני הפמיניזם; בתרבות הפנאי המחודשת… במה לא.

שנת תרס"ט (1909) היא גם השנה שבה נכתבות מסותיו החשובות, בעלות הגוון הסימבוליסטי – "יופי של מעלה", "שכינה", "הצימאון", ועוד. זו השנה של ה"מכתבים לנוער היהודי" ו"מכתבים למבוגרים היהודיים", ושל המסות ב"רשפים". כל אלו נכתבו לצד מאבקים פובליציסטיים מרים על כל צעד ושעל.

בסופו של דבר, במאמר זה מזהה הרב צייטלין בתוך כל האידאולוגיות, הנהנתנות והסטיות שברחוב, מפניהן הוא מתריע – את הבריחה הכואבת מהגורל היהודי, ששב ורודף את כולם בשווה.

 

א.

'והשתיה כדת' –

לעיתים עולה בי המחשבה שאנחנו חיים בתקופת אחשורוש. מעולם זה לא היה מחוור לי יותר מכפי שהיה בתקופה האחרונה: אנשים להוטים ליהנות, לבלות, להרגיש. להתחמק מכל המחוייבויות שהחיים מטילים עליהם. בעידן זה של 'הסער והפרץ' עוסקים בהכל, ורק דבר אחד נשכח – החיים. כביכול היו רוצים כעת להיפטר מהם.

אולם בכל זאת קיים הבדל גדול בין ה'שתיה' בעבר ובין ה'שתיה' כיום. בעבר הייתה זו אמנם פרימיטיביות, אך היא נשאה בחובה גם גדולה ויופי.

אחשורוש עורך נשף לאנשיו במשך מאה ושמונים יום, ולשושן הבירה – במשך שבעה ימים. שותים מכוסות של זהב, שוכבים על מיטות של זהב, פוסעים על שיש. כוסות של זהב עוברות מיד ליד, הארץ כולה רוקדת ריקוד שכורים. המלך ציווה לשמוח!

וכאשר הזהב הבריק, היהלומים נצצו, היין המלכותי העלה קצף, עמודי הכסף בהקו מבעד לצעיפים של תכלת וארגמן, הרקיע העמיק בכחול מלמעלה, העצים שוחחו בשקט בגינת המלך, הפרחים שזרו את כל היופי של פרס ומדי, המלך והעם התאחדו בשמחת החיים ובתשוקת החיים – עלה גם זכרון יופיה של המלכה.

הם מבקשים להביאה, אך היא אינה רוצה לרדת אל העם, אינה רוצה שהמלך יעשה זאת. השמחה הגדולה נעכרת, המלך נזעף, המלכה נענשת, המלך נזכר בחייה ומתגעגע…

אך כעת זה שונה מאוד. אנשים חלשים, שבורים, מלאי יאוש. אנשים שביקשו בעבר אלילים, אנשים שקברו אלילים – מבקשים כעת את החיים שלהם ואת העצמי שלהם כשהם חצי מתים. מנסים למצות את הטיפות האחרונות של החיים, מה שעוד נשאר מהם. בידיים כחושות ושדופות הם מנסים להוריד אליהם את עץ החיים. אולם העץ הוא גבוה ומופלא, שוכן הרחק בשמיים, הרחק מהישג ידיהם.

אנשים רוצים לשכוח את הצרות, למחוק את העצב החרישי, לאטום את האזניים, לגרש את חלום הבלהות. אנשים אוגרים את שאריות כוחם כדי לבזבז אותן – מי במיניות, מי בריקוד ושירה, מי בהצגה ובתחרות, מי בשכרות ובהפקרות.

בורחים מהצללים הכהים – אך אלו עדיין אופפים אותם; מנסים לשכוח את הסיוט – אך הוא עדיין מעורר מחנק; מאחורי הנשפים, החטאים והזימה ניצב הגרדום, הגרדום…

להמשיך לקרוא

הנרות הזעירים

בראשית שנת תרס"ז (1906) הוזמן הרב צייטלין לוורשה על ידי שמואל יצקן לשמש עורך לשבועון חדש. יצקן היה המוציא-לאור של עיתון יומי נפוץ בשם "אידישעס טאגעבלאט", שהחל להופיע כשנה קודם לכן, וכעת התעתד להוציא לאור את ה"אידישעס וואכענבלאט" (כעבור שנה יתאחדו השבועון עם העיתון היומי, והם יחלו להופיע תחת השם "היינט" – עיתון שיהפוך עד מהרה לאחד הפופולריים ביותר במזרח אירופה).

בגיליון השני של ה"וואכענבלאט", נר שלישי של חנוכה תרס"ז (1906), פרסם הרב צייטלין בעמוד הראשון את המאמר "די קליינע ליטעלעך". המאמר היה מעין תגובה ביקורתית לשירו היידי הנודע של מוריס רוזנפלד משנת תרנ"ז (1897), שתורגם בהמשך לעברית בשם "נרותיי הזעירים". שיריו של רוזנפלד, שהיו רוויים באווירה פסימית ובביקורת חברתית, נפוצו באירופה במספר שפות בראשית המאה העשרים. ברם שיר זה מצא את דרכו לתנועה הציונית והפך להיות לסמל של אופטימיות, חזון ותקווה (שמא יש בשיר ובמאמר גם יחד משום מחווה לסיפורו הקצר של הרצל, "המנורה").

אל כתיבתו הפובליציסטית של הרב צייטלין התלוותה עוד מראשיתה נימה קנאית תקיפה. הוא קבל בקול רם על העסקנות, הבטלנות, פלפלנות השווא, קטנות המוחין ושאר תכונות גרועות שהוא מצא בתנועה הציונית. הפעילים הפוליטיים, לדבריו, אינם רגישים דים לסבלו של העם, ו"הגוף העברי הולך וגווע". במאמר משנת תרס"ד (1904) הוא מפציר בקוראיו להתבונן במצבם של היהודים לאשורו:

"צאו והתבוננו בקבצנים הרבים שבגליציה, בפראים הרבים שברומניה […] מנוצחים תמיד במלחמת החיים האפלה, סובלים צרות ורדיפות, עוני ומחסור לבלי קץ, נרמסים ונדרכים ברגלי כל זר וכל חומס.

לאכול פעם אחת בשני ימים, ללבוש קרעים, ללון בדירה סרוחה, או גם לתעות בחוץ בלי מחסה, לבלות ימים ושנים בבתי כלאים – לזה כמו כבר הורגלו הרבה מצעירנו"

בניגוד לתיאורים אלו, הדיונים בקונגרסים היו לטעמו מופשטים וחסרי רגישות כלפי המציאות הממשית. חלק ניכר מן הצירים התהלך בזחיחות, ו"אי אפשר להרגיש כלל בפני הצירים שישנה איזו 'צרת היהודים' בעולם… ישמחו להם הנערים, מדוע לא?".

הטון של הרב צייטלין כלפי אותם חברי מפלגות ועסקנים הלך באותן שנים והחריף. "נאדות נפוחים" – הטיח בהם – "פנים מפיקים טפשות", "תגרנים של שוק". דעתו לא תנוח עד שיחבר עליהם מעין קינה נשכנית במיוחד, פרפראזה לפיוטו של רבי ישראל נג'ארה "על מי נטשת מעט הצאן": "הנטשתו על כל מיני הנבלים והחנפנים, הצבועים והנוכלים, עזי הפנים והשחצנים, פריצים והדיוטים הקופצים בראש, הפוסעים על ראשי עם קודש ועוברים על חלליהם בלא רחמים וחמלה?", ויסיים בה:

"אומללים אנו! ד' שלח בנו ערב רב של לבלרים, בטלנים, פטפטנים וצבועים ושקרנים מכל המינים, וכששלח לנו בחסדו סופרים אחדים גדולים וטובים לקה אותם במחלת האסכולסטיקה […] העיקר הוא להם הפלפול, החידוד, החידוש […] ולא העניין המעשי, התועלת המוחשת, העזרה האמיתית לעם העיוור, היתום והאומלל"

כשנה קודם עקירתו לוורשה פרש הרב צייטלין מהתנועה הציונית, בשל דחיית תכנית אוגנדה, אך המשיך להשחיז את עטו במאבק פובליציסטי מר. הוא תמך בכל כחו בפתרון טריטוריאלי – ארץ ישראל, לדבריו, לא תוכל להכיל את מליוני היהודים, להם דרוש מקלט בהול – ומשלא התאפשר הדבר במסגרת התנועה הציונית, ניסה לקדם אותו באמצעות התנועה הטריטוריאליסטית.

במאמר זה הוא מבקש את הגדולה ואת הגבורה, את החירות ואת האור, ומציג תביעות ושאיפות – לצד ביקורת פוליטית, מבט מפוכח ואמירות נשכניות.

תודה ליוסף פולק על הסיוע במלאכת התרגום.

 

א.

"נרותיי הזעירים
מה רבו הסיפורים
לי ילאט האור…"

מה מספרים לנו הנרות הזעירים?

הם מספרים לנו על חיי טבע, על ארץ, על כח, על גבורה.

אך אנו – אין לנו ארץ, אין לנו כח. הכל רק דברים מהעבר, דברים שהיו אי-פעם. ההווה הוא מחסור ובדידות, מחשכים וחולאים.

מה יהיה כעת? מה עלינו לעשות כעת? כיצד נשיג את הכח? מהיכן ניקח את הרוח?

אומרים לנו: האזינו לסיפורים, שאבו מהם גבורה, שאבו מהם רוח. האזינו, האזינו, הם יגידו לכם המון. אם יש לכם אזניים – תשמעו, אם יש לכם לב – תרגישו.

אולם זה כבר אלפי שנים שמספרים לנו את הסיפורים הללו, אלפי שנים שאנו מאזינים ומאזינים. ואף על פי כן – נותרנו בודדים ודלים כפי שהיינו, עמלים ויגעים כפי שהיינו, סחופים ודווים כפי שהיינו.

רע. לא עזרו לנו הסיפורים. הם הפכו ישנים, ישנים מאוד. היה עליהם לעורר את הרוח, אך הם לא עשו זאת.

נרות זעירים, אנו רוצים לשמוע את הסיפורים, אך אלו כבר אינם מנחמים אותנו, אינם מביאים את הרוח. הם הזדקנו, אנחנו עצמנו הזדקנו. חדשים הם רק היסורים שלנו, משנה לשנה רק הולכים ומתחדשים…

להמשיך לקרוא

מבוא לחסידות ולדרכה של חב"ד

את דבר הופעתו של הספר "מבוא לחסידות ולדרכה של חב"ד" אין צורך לציין. לרגל חגה של חסידות חב"ד השנה הרעישו על כך מארגני "יריד החסידות" את כל העולמות. כעת מספר מילות הערכה ועריכה לאחר שחזר מעט השקט.

"מבוא לחסידות ולדרכה של חב"ד". עריכה: הרב לוי יצחק הולצמן. תרגום: הרב שלום דובער טייכטל. 319 עמ'.

ובכן, הוצאה מחודשת של כתבי ר' הלל צייטלין היא תמיד מאורע משמח. מה שלא הוברר עד תומו בהקדמה לספר הוא 'מה לפנינו'. בשנת תשי"ז (1954) הוציא אהרן צייטלין את הספר "אריינפיר אין חסידות און דער וועג פון חב"ד" [=מבוא לחסידות ולדרכה של חב"ד, כשם הספר שלפנינו], וספר זה הוא מעין תרגום חלקים נבחרים ממנו בשינויים והוספות. להלן סקירה קצרה אודות שלושת חלקי הספר.

להמשיך לקרוא