מן המציאות ולמעלה

בשנת תש"ל (1970) זכה אהרן צייטלין, בנו של הרב צייטלין, בפרס ניומן לספרות ושירה. לרגל הזכייה, התראיין לרחל איתן עבור כתב העת "בצרון". לצד תובנות בשירה, ספרות ואף פאראפסיכולוגיה – תאר בצבעים חיים את דמותו של אביו.

אהרן הִרבה לכתוב אודות אביו. רשימות זיכרונותיו התפרסמו מעל דפי "הצופה" ובמבואות הספרים שההדיר. הוא אף הקדיש לו לא מעט שירים (בין היתר, הפואמה המפורסמת "אבי"). בשיר נוסף, מפורסם פחות, הוא קונן על "דור שוכח אבות":

בְּצֵל אָבוֹת ׀ אהרן צייטלין

אָהַבְתִּי לִשְׁמֹעַ אוֹתְךָ מְדַבֵּר עַל הָאֲבַ"ד.
בְּדוֹר מְעוּט מוֹרָשָׁה. רַב-יְתוֹם, דּוֹר שׁוֹכֵחַ-אֲבוֹת.
שִׁבְחֵי דּוֹר-תּוֹרָה תְּסַפֵּר, עוֹלָם הָלַךְ-וְלֹא-אָבַד,
קַיָּם בְּמוֹ אַהֲבָתְךָ וּבְיִרְאָתְךָ, יִרְאַת הַכָּבוֹד.

חוֹמֵד צֵל-אָבוֹת אַקְשִׁיב, נִין לָאֲרָיוֹת שֶׁל חַבָּ"ד,
לַסִּפּוּרִים שֶׁבְּפִיךְ עַל גְּדּוֹלֵי מִתְנַגְּדִים (מָה רִיבוֹת
עָבַר – וַאֲבוֹתַיי וַאֲבוֹתֶיךָ הִשְׁלִימוּ בָּעַד) וְעַל אוֹדוֹת
אָב גְּאוֹן-תּוֹרָה-וּמִדּוֹת, צַלְמוֹ מִדְּבָרְךָ לִי נִבָּט.

נָשְׁמוּ אֲוִיר מְרוֹמָם הָאָבוֹת הַשָֹּשִֹּׁים עֹל מִצְווֹת,
חִשְׁבוּ חֶשְׁבּוֹן עוֹלָמָם, שָׂמוּ נַפְשָׁם מֵרַכָּבוֹת-
אֵל-אֶל-חַי-הַכָּבוֹד וְיָכְלוּ לַשָּׂטָן הַמְּזַהֵם.

בָּרוּךְ הָאִישׁ, בְּדָמוֹ חַי עוֹד זִכְרָם וּפוֹעֵם!
אַחַת יוֹדַעַת נַפְשִׁי: סוֹף שׁוֹכְחִים לַאֲבֹד.
וְרַק זוֹכְרֵי אָב שָׁמַם יִנוֹן. הֵם יִירְשׁוּ אֶרֶץ, רַק הֵם.

אמונתו של אהרן, במידה וניתן לכנות כך את שיחו-ושיגו, עברה כמעט בבלעדיות דרך דמותו של אביו ("רק עת דמותך אזכרה אבא […] ושבה אליי האמונה"). כך גם בפרקי הראיון להלן, מהם עולה הרושם העז אותו השאיר הרב צייטלין על בנו, כמו גם מספר קווים לדמותו כאיש רוח ואיש ציבור בוורשה שלפני המלחמה.

הראיון המלא פורסם מחדש בכתב העת "דחק", כרך ו.

 

[…] מיהו לגבי אהרן צייטלין הטיפוס היהודי האמיתי? טולסטוי הוא לגביו הגוי הגדול, אביו, הלל צייטלין, הוא היהודי הגדול. ה"איבער-יודע".

– ולא משום שהיה אבי. בהיותי ילד, כשראיתי רק את קצות דרכיו, ידעתי כי היה אדם גדול. "אני ידעתי איש משורש נביא – היה זה אבי", כתבתי באחד משירי. שלום אש אמר פעם, כי אילו ביקש לכתוב רומן על מייסד כת, היה כותב על הלל צייטלין. אבי היה ההיפך הגמור ממני – איש קומה ותמיר. היה לו זקן שחום כעלי סתיו – הזקן היהודי היפה ביותר בפולין – וכשהיה הולך ברחוב ציירים ופסלים היו מעמידים אותו ומבקשים לציירו. היו לו עיניים מופלאות בעלות גוון כחול, אבל חם, עיניים שמבטן חודר ומכירך מיד, מפיקות חסד ורחמים. שניאור וברקוביץ כתבו עליו כי עיניו "מחציתן בכתה ומחציתן צחקה". כשהיה עובר ברחוב נלבקי, היה כל הרחוב משתתק. אבי היה אומר לי: "אם רצונך לאהוב בני-אדם החל ברחמים עליהם, והשאר יבוא ממילא". ועוד היה אומר: "רוב האנשים רואים את האחוריים של בני האדם, ולא את נשמתם". כאשר אמר ביאליק לדרויאנוב: "כמה הייתי רוצה לראות נביא אמיתי בעיני", ענה לו האחרון: "האם אינך מכיר את הלל צייטלין? כאשר הוא נושא נאום הינך שומע קולות וברקים של סיני".

אבי היה כותב בעיתון "מאמענט" בוורשה, אבל הכתיבה לא היתה לה חשיבות עליונה לגביו – העיתון היה בידיו כלי לעשות חסד עם הבריות – שלושה מאמרים בשבוע, לפי החוזה, כשכיר-יום. העיקר היה לגביו ההתעמקות ביהדות, בקבלה. אנשים צעירים היו באים לביתו לקנות תורה מפיו. יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, היה תלמידו של אבי. באוטוביוגרפיה שלו כתב שדה כי בהיותו ילד, לאחר פרעות קישינוב, שמע את צייטלין בוכה בלילה: "אלוקים, מה אתה רוצה ממני?" כשהיה חלוץ היה יצחק שדה שולח מכתבים לרבו. הלל צייטלין כתב לו אז: "אתה עושה שם בארץ דבר גדול ונורא, אבל הייתי רוצה שנשב ונלמד קצת גם, 'תניא' ו'מסילת-ישרים'".

על הספרות אמר לו פעם אביו: "למה לך להיות סופר? הספרות הינה דבר חיצוני. צריך שתעסוק בדבר יישובי. הספרות אינה חלק אינטגראלי מן התרבות שלנו. היהודים זקוקים לארץ, לחידוש האמונה. אבל ספרות? זוהי מתכונת זרה. אצלנו התחילה הספרות מימי מנדלסון – להיות ככל הגויים. יהודה הלוי הוא 'הכוזרי' ולא שירת האהבה שלו". ועוד אמר: "האם ישאל אותך האלוקים לאחר מאה ועשרים, אם היית משורר גדול? לא. הוא ישאל אותך שאלות אחרות לגמרי. כל החיים הארציים הינם חיי התכוננות".

 

בעולמות של חב"ד וקבלה

– אבי היה חב"די בן-בנם של חב"דים. סב-סבו היה מראשוני לוחמי חב"ד ברוסיה הלבנה. הוא היה רבי יוסף החזן הזקן, שהיה גם מקובל וגם למדן, ככל אנשי חב"ד, והיה מתפלל בכל יום שלוש שעות לפחות, מכוון כוונות ומחבר יום-יום מוסיקה חדשה לתפילותיו. אחר היה משתתק לשעות ארוכות ומייחד ייחודים. גם אבי היה נסתר ועסוק בעולמות עליונים, מתייחד באופל בחדרו או מתעמק ב"זוהר" ובשאר ספרות הקבלה. היה נותן מתן-בסתר ואמר לאשתו כי כספו נגנב ממנו בטראם [=חשמלית]. היתה פלוגתא גדולה בינו לבין אחד-העם. אבי לא אהב את המלה "לאומיות". "אחד-העם אוהב את היהדות ואילו אני אוהב את היהודים". אולי משום כך נעשה טריטוריאליסט. תחילה היה ניטשיאני – כמו השאר – והפך את הגוי הזה ליהודי, כמובן. אחר כך לא הניח קלה כחמורה. היה שוטף אצבעותיו לסירוגין בקומו בבוקר, לפי השולחן-ערוך, ולפי הקבלה, להעביר מעליו את רוח הטומאה.

הרב צייטלין, סביבות תרצ"ח

מעשה בשטרות

– בתל-אביב סיפר לי הרב שמחה בונם אורבאך, פרופסור לפילוסופיה יהודית, שכתב ספר על אבי "תולדות נשמה אחת", מעשה קטן, שהעמידני על טיבו של אבי, הלל. פרופ' אורבאך בא בתשע בערב לבית-אבי והנה אמי נבוכה מאוד, אבי קם השכם בבוקר והלך לו ועכשיו כבר ערב והוא איננו. גם במערכת לא היה. פתאום נפתחה הדלת ונכנס אבי מדוכא ורמז לו, לפרופסור, שיכנס עמו לחדרו, שבו היה נוהג להתייחד באופל. כשנכנסו פנימה, החל אבי בוכה לפניו; היתה אז תקופה קשה ליהודים – תקופת גראבסקי – מסים מחניקים ודיכוי. יהודים שנתרוששו בין-יום קפצו ונתאבדו. אבי הציע אז להקים ועד ולפתוח בתי גמילות-חסד לאביונים. יום אחד בא אל אבי יהודי שירד מנכסיו והיה זקוק לשטר, שאבי יחתום עליו בשם אנשי הועד. אותו רגע בא חונא המפורסם, שהיה אז "המשולח" של מערכת "מאמענט", לקבל את שלושת המאמרים השבועיים. לאבי לא היו שטרות בביתו ועל-כן אמר ליהודי שירד מנכסיו כי הצעתו היא שירד היהודי ויקנה שטר עד שהוא, הלל, יסיים לכתוב את שלושת המאמרים, שהיו מונחים כל שבוע כחרב על צווארו. האיש, שהיה נוהג שררה בעצמו, לא חזר, ותחת זאת שלח לאבי גלויה: "מי פילל – ר' הלל כבודי חילל". ועל הגלויה היתה כתובתו של אותו יהודי.

מיד יצא אבי לפייס את היהודי, לפי ההלכה שהכל לפי המבייש והמתבייש. אם הוא סבור שביישו – יש לפייסו. השכם בבוקר הלך לפי הכתובת ונסתבר לו כי האיש אינו שם. סבור היה שהאיש טעה, אולי, באחד המספרים, עמד בשער וציפה מתשע בבוקר עד תשע בלילה שמא יבוא האיש. והאיש לא בא. זאת סיפר אבי לרב אורבאך, בכה והתחנן לפניו שיעזור לו למצוא אותו היהודי.

 

"העברה" מטרבלינקה

אשתו הראשונה של אהרן צייטלין, שהיתה, לדבריו, יפה לאין שיעור, הקשתה בלידתה, חלתה מאוד וישבה בפנסיון, וכל ערב נסע אליה בעלה מוורשה לראות בשלומה ולעודדה ובדרך היה נכנס אל אביו ואל אמו.

– ערב אחד יצא אבי מחדר-הרזים שלו ואמר לי: "אל תדאג, יהיה בן והילד יהיה יפה". לא עבר זמן וכך היה. שאלתי את אבי: מהיכן ידעת? וענה לי: "אה, כלום, לפני שבאת נכנס אלי לחדר זקן אחד ואמר לי". אשה זו והבן שנולד ניספו בשואה יחד עם שאר בני המשפחה.

אהרן צייטלין כתב בפולין כמה מחזות ומוריס שווארץ, השחקן היהודי המפורסם, נטלו עמו לאמריקה, ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. צייטלין ביקש לחזור לאירופה והדרך נחסמה בפניו. כל משפחתו נותרה שם. זו היתה התקופה הנוראה ביותר בחייו.

– התהלכתי כצל. הייתי בטרבלינקה. באותה תקופה היתה לי חוויה פאראפסיכית איומה: קיבלתי "העברה" מגיטו ורשה. יצחק בשביס -זינגר היה האדם שעודדו באותו זמן והוא שהאיץ בו לקבל את כתיבת הטור היומי ב"דער טאג" שהוצעה לו אז. "זה יאסור אותך לחיים".

– ספרו לי – אמר המשורר – כשבאו הגרמנים יצא אבי בטלית ובספר הזוהר תחת זרועו ופניו לשמים. כשהגיעו לתחנת האיסוף, לקרונות, עמד אבי ופנה אל שאר היהודים: "בני, אני עצמי חיכיתי לרגע זה של קידוש השם, אבל אתם, שאמונתכם אינה גדולה כשלי, אסור לכם ללכת כצאן לטבח!" הגרמנים חקרו מהו שאמר, וכשמצאו – ירו בו מיד. אבל אני יודע כי אבי לא מת. החיים נמשכים – אין כליה ואין אפיסה. אפשר לרצוח אנשים, אך לא להמיתם. כשאגיע לשמים – ואני מחכה לרגע זה – דבר ראשון שאשאל שם יהיה: היכן הם ששת המיליונים?"

 

מודעות פרסומת

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s