רבי יצחק לוריא, האר"י (ב)

חלקה השני והאחרון של סדרת המאמרים הארוכה "רבי יצחק לוריא (האר"י): למלאת ארבע מאות שנה להולדתו". חלקה הראשון כאן.

 

י. "רשימו"  ו"קו"

אף שנסתלק האור לצדדין ונשאר מקום פנוי, בכל זאת לא נראה המקום ההוא, שנפנה לעמידת העולמות, ריק לגמרי מן האור האלהי, כי אם נשארה בו הארה אלהית נגוזה וטמירה בסוד "רשימו", כי אין שכינה זזה ממקומה אלא אם כן משארת רושם.

ואולם גם בזה לא נשלמה עוד ההכנה לבריאת העולמות, כי אם נשתלשל קו אור אלהי מיוחד אל המקום הפנוי.

"ראש העליון של הקו נמשך מן האין סוף עצמו ונוגע בו, אמנם סיום הקו הזה למטה בסופו אינו נוגע באור אין סוף, דרך הקו הזה נמשך ונתפשט אור אין סוף למטה (ובמקום החלל ההוא האציל, ברא ויצר ועשה כל העולמות כולם), וקו זה כעין צינור דק אשר דרך בו מתפשטים ונמשכים מימי אור העליון של האין סוף אל העולמות אשר במקום האויר והחלל" (עץ חיים, היכל א"ק שער א' ענף ג')

ואולם מה היא המהות האצילית של ה"רשימו" ושל "הקו והחוט"? ולמה הוצרכו שניהם? וכי לא היו העולמות יכולים להיברא ולהתקיים ולהיראות כנפרדים – על ידי ה"רשימו" האלהי לבדו או על ידי ה"קו" לבדו? ובמה נבדלת מהותו של האור המאיר מ"רשימו" ממהותו של האור המאיר ב"קו"?

דבר זה מבואר בסגנון ציורי ע"י רבי עמנואל חי ריקי ב"יושר לבב" שלו, ובסגנון יותר פילוסופי ב"קל"ח פתחי חכמה" של לוצאטו.

דרכו של רבי עמנואל:

"על ידי הצמצום – החלל ההוא, שנשאר ריקן מעצם אורו הפשוט טרם יתפשט הקו בתוכו, היה כולו דין לגבי לגבי עצמותו המקיף שנתרוקן ממנו, ובראותו יתעלה ברצונו הקדום שהעולמות אשר יבראו בתוכו לא יכלו לעמוד, המשיך בו מעצמותו המקיף, שהוא חסד פשוט, בתוך רושם החלל ההוא, ואותו חלק רושם שהיה דין, כדאמרן, בעבור בו הקו שהוא חסד גמור נתמתק ונהפך לרחמים"

באור הדברים: אם היה הקו לבדו בתוך החלל והמקום הפנוי לא היה בעולמות כל מקום לדין (והרי כל עיקרו של הצמצום בא לגלות שורש הדין), כי הקו הנמשך מאור אין סוף, שכולו חסד מוחלט, גם הוא רק חסד הנהו. ואם היו העולמות נאצלים, נבראים, נוצרים ונעשים רק בכח ה"רשימו" שנשאר במקום הפנוי, לא היו יכולים להתקיים ע"י רבוי הדין שבהם, שהרי כל עיקרו של המקום הפנוי הוא הסתלקות החסד האין סופי ממנו, כי על כן באו גם שניהם: ה"רשימו" האלהי בתוך המקום הפנוי בשביל מחשבת מדת הדין, וה"קו" האלהי הנמשך ישר מן אור האין סוף שכולו חסד, בשביל שיתמתק הדין ע"י החסד וייהפך לרחמים.

וזהו שאמרו חכמים: "בתחלה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים".

"מדת הרחמים" היא, לפי הקבלה, לא חסד גמור, כי אם חסד שעבר דרך מדת הדין והמתיקה – "הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא הרחמים". טוב גמור בלי כל גבול ומידה, בלי כל טעם וסיבה, בלי כל חשבון ומעצור, טוב לכל בשווה, לראויים ושאינם ראויים – זהו חסד. חסד שעבר דרך מעבר של מדת הדין, חסד בגבול ובמידה ובחשבון ודווקא לראויים לו – זהו רחמים. כשעבר ה"קו", החסד האלהי, דרך מעבר החלל עם ה"רשימו" שבתוכו, באה מדת הרחמים שנתנה יכולת לעולמות להתקיים.

דרך רבי משה חיים לוצאטו:

"ברשימו נשרש כל מה שעתיד להיות, ומה שלא הושרש שם לא יכול להיות אח"כ, ואף על פי כן, כל המושרש שם לא היה יכול להמצא אלא אם כן הבלתי תכלית עצמו ינהג אותו, אלא שהבלתי תכלית אף על פי כן לא יפעל אלא מה שמושרש ברשימו, והיינו כנשמה המנהגת את הגוף רק לפי מה שהוא, וזה נקרא קו אחד מאין סוף ברוך הוא הנכנס בתוך החלל. כי זה הענין בעצמו שהוא פועל ברשימו, היינו לפי הנבראים, אך הוא בעצמו פועל אותו בשלימותו, והנה זה הענין לפי הנבראים הוא – הרשימו, אך הדרך שהאור אין סוף פועל אותו הוא הקו שהוא לפי בלתי תכליתו, שהוא בלי תכלית" (קל"ח פתחי חכמה, סימן כ"ז)

תמצית כוונתו של לוצאטו היא: ה"רשימו" הוא האור האלהי שנשאר בתוך המקום הפנוי לאחר שנסתלק ממנו האור האין סופי. האור ההוא הוא פועל לפי זה רק בגבול ובמדה, בשעור ובקצב, הכל לפי מדת הצמצום. ואם נשתמש בסגנון המדעי המקובל בימינו עתה, האמר שהאור האלהי מתוך שנשאר להיות פועל תמידי בעולמות המוגבלים, והוא מקושר ונהדק ונדבק בהם, הרי הוא מסתגל אליהם. ואם היו העולמות נאצלים, נבראים, נוצרים ונעשים ומתנהגים בכל התקופות והדורות רק לפי ה"רשימו", היו חסרים אותו השפע האלהי שהוא נעלה מכל גבול – את המרחב האין קצי ואת היכולת לעלות בעלוי אחר עלוי ולהזדכך בזכוך אחר זכוך עד כדי התכללות גמורה באור אין סוף, כקו השמש הנכלל ובטל במאור. ואם היה ה"קו" האלהי פועל בעצמו בכל העולמות מבלי ה"רשימו", לא היה כל מקום לכל זו ההשתלשלות המפליאה וההתפתחות הארוכה של העולמות, מאחר שכולם היו בטלים ומבוטלים כבר באור האין סוף. לפיכך מתקיימת כל המציאות שלפנינו ע"י התמזגות ה"רשימו" וה"קו". ה"קו" פועל בחלל הפנוי וב"רשימו" כנשמה בתוך הגוף. הנשמה היא אלהית ואין סופית לפי טבעה, ובכל זאת היא מנהגת את הגוף לפי מדת טבעיותיו וכחותיו, וככה ה"קו" כשהוא לעצמו נשאר בבלתי תכליתו, והוא מעלה לאט לאט את המציאות כולה לאותו האין תכלית, ובכל זאת הוא פועל בהדרגה לפי התכליתיות והגבוליות של העולמות.

 

יא. אדם קדמון ועולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה)

יש מן ההולכים בעקבות האר"י המקדימים עולם אחר ל"אדם קדמון", והוא – עולם המלבוש, עולם של ארג-האותיות, שקדם לכל מחשבה קדומה שבקדומה, ועוד עולמות אחרים נשגבים. מתוך שהמקור היותר נאמן לקבלת האר"י – ה"עץ חיים" – מתחיל מן ה"אדם הקדמון", נלכה גם אנחנו באורחותיו.

נתחיל בזה מן הלימוד הציורי שב"עץ החיים":

"בהיות אור האין סוף נמשך בקו ישר תוך החלל, לא נמשך ונתפשט תיכף עד למטה, אמנם היה מתפשט לאט לאט, ר"ל כי בתחילה התחיל קו אור ההוא התפשט שם, ותיכף בתחילת התפשטותו בסוד קו נתפשט ונמשך כעין גלגל אחד עגול מסביב, והעגול הזה היה בלתי דבוק עם האור אין סוף הסובב עליו מכל צדדיו, שאם יתדבק יחזור הדבר לכמות שהיה ולא יתראה כחו כלל ויהיה הכל אור אין סוף לבד כבראשונה, לכן העגול הזה סמוך אל עגול האין סוף ובלתי מתדבק בו"

"והנה העגול הראשון היותר דבוק עם האין סוף הוא הנקרא 'כתר דאדם קדמון', ואח"כ נתפשט עוד הקו הזה ונמשך מעט וחזר להתעגל ונעשה עגול ב' תוך העגול הא', וזה נקרא עגול החכמה דאדם קדמון, עוד נתפשט יותר למטה וחזר להתעגל ונעשה עגול ג' תוך עגול הב' הזה ונקרא 'בינה דאדם קדמון', ועד"ז היה הולך ומתפשט ומתעגל עוד עגון העשירי הנקרא 'מלכות דאדם קדמון'"

דרך אצילות זו נקרא ב"עץ חיים" בשם "עשר ספירות דעיגולים". ואולם יש עוד דרך אחר באצילות הנקרא "עשר ספירות דיושר", והיא כשאנו רואים את הספירות לא כעשרה עגולים, "זה תוך זה וזה לפנים מזה כגלדי בצלים זה בתוך זה", אלא "בסוד צלם אדם ישר, בעל קומה זקופה, כלול מרמ"ח אברים, מצטיירים בציור ג' קוים – ימין שמאל ואמצע – כלול מעשר ספירות ג"כ בכללות, וכל ספירה מהן – בפרטות לעשר ספירות עד אין קץ".

אחרי ה"אדם הקדמון", שהוא הציור המופשט שבמופשטים מכל המציאות כולה, הרוחנית והגשמית גם יחד, המחשבה הקדומה שבקדומות, ועם זה גם הטמירה שבטמירות, בא "עולם האצילות" הוא הוא "עולם הספירות".

עשר הספירות – כתר, חכמה, בינה, גדולה (או: חסד), גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, שב"אדם קדמון" נעלמות וגנוזות הן במקורן האלהי, באות הן פה – בעולם האצילות – לידי גילוי, אף על פי שגם עתה קשורות ומאוחדות הן באור האין סוף כ"שלהבת בגחלת". ומתוך שהן מאוחדות וקשורות כל כך במאצילן נאמר על יחס האין סוף אל עשר הספירות שבאצילות – "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון".[1]

אחר "עולם האצילות" בא "עולם הבריאה". האורות והכלים שב"אצילות", אף על פי שקוראים להם בשם "עולם", הם בעצם בבחינת "אין אלהי", לפי שהן עדיין בבחינת "אפיסת ההשגה". אמנם אמרנו שב"עולם האצילות" באו הספירות לידי גילוי, [אך] הגילוי הוא רק לגבי מקורן, שהוא טמיר ונעלם לאין קץ עליהן, לא לגבי דידן, לגבי השגותינו אנו, אף אם נתעלה ונתרומם בהשגתנו לגבהי מרומים רוחניים.

ואולם האורות והכלים שב"עולם הבריאה" באים הם לידי גילוי, אף לפי השגותינו אנו. כמובן, אם השגותינו זכות וטהורות הן ואינן אסורות בכבלי החומר. עשר ספירות שבבריאה הן בחינת יש לגבי עולם האצילות, היציאה מן האצילות אל הבריאה היא איפוא "בריאת יש מאין", כי על כן ב"עשר ספירות דאצילות איהו והיוהי וגרמוהי חד בהון, מה דלאו הרי בעשר ספירות דבריאה – דלאו היאו חד בהון".

"עולם הבריאה" הוא, לפי הקבלה, "עולם הכסא", ועם זה גם – עולם הנשמות הגבוהות, ובהארתו של רבי חיים ויטאל ב"שער הקדושה" – "אור מחצב הנשמות הנעלה מאור מחצב המלאכים".

אחרי עולם הבריאה בא – עולם היצירה. כאן באו האורות והכלים לידי גילוי יותר מורגש, אף על פי שגם עתה רק בעולמות רוחניים גמורים אנו עומדים. "עולם היצירה" הוא, לפי הקבלה, "עולם המלאכים", ובכללותו הרי הוא – "מטטרון ששמו כשם רבו", או "מטטרון שר הפנים". הנהגת העולמות כפי שהיא נעשית שורש לעולם הגלוי לפנינו.

"עולם העשיה" – הרי הוא העולם שלפנינו. לא רק בגשמיותו הנגלית, כי אם גם בכחותיו. לפי הציור של הקדמונים: העולם שלפנינו עם הגלגלים המניעים אותו, שהמלאכים המנהיגים אותם הם בבחינת אופנים.

ולפי השגתנו עתה נאמר: כל זה שאנו קוראים קוסמוס עם כל הכחות שבו.

אם נבוא לבאר כאן את כל ענייני ארבעת העולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה – לא יספיקו לנו ספרים רבים גדולים בכמות ובאיכות. כי על כן נסתפק פה רק בהערה כללית אשר העירונו על עיקר ההבדל העצמי שבין ארבעת העולמות, בהביאנו ליתר באור גם דברים אחדים מתוך הספר "שומר אמונים" המנסה לתת לנו איזה הרגש ציורי ממהותם של ארבעת העולמות. "בספר יצירה", אומר בעל 'שומר אמונים',

"משתמש בענין אבי"ע בד' גדרים אלו: רשימה, חקיקה, חציבה, עשיה. הרשימה היא – מציאות דקה בלתי נתפסת, וכן עולם האצילות מתייחד במקורו ובלתי נפרד ממנו. החקיקה היא דבר הנתפס קצת יותר מהרושם, כי הרושם אינו נרגש, והחקיקה נרגשת כחגירת ציפורן, וכן הבריאה היא הויה נגלית יותר מהויה האצילית. חציבה – הוא גלוי הדבר יותר מהחקיקה, והוא דמיון אל היצירה שהוא הויה נגלית יותר מעולם הבריאה. ועשיה הוא עולם הרביעי שבו נגלו הדברים בעצם עד הגיעם אל הגשמיות"

 

יב. התהו והתיקון

אם היו כל הדברים הולכים ונמשכים רק בסדר האמור למעלה, היה הנמצא כולו מישור, הכל היה נעשה ונגמר ביופי היותר נערץ, במסד האלהי שאין לו גבול, השופע ושופע תמיד בלי הפסק, בטוב ובעונג, בהתאמת כל החלקים לכלליהם ובהרמוניה שמימית המושגה עתה רק למלאכי מרום. ואולם חסר היה כל הנמצא את העיקר הגדול: את החירות הנפשית, את כח הבחירה עם השכר והעונש הכרוכים עמה, ועם זה גם – "ההטבה השלימה" שעליה דברנו בפרקים הקודמים.

ואולם כבר רמזנו שם, ש"ניתן לכל[י] לעשות את שלו", וש"ניתן לרע לעשות את שלו".[2] אפשרות הרע כבר ניתן על ידי הדין. [אך] כיצד בא ההסתר עד שתהי האפשרות לרע להתגלות בפועל ולהיאחז בעולמות?

– ע"י "שבירת הכלים".

– ומהי "שבירת הכלים"?

ישנם באורים רבים מאד לעניין נערץ זה, ואולם הביאור היותר קרוב והיותר מושג לבני דורנו הוא זה של רבי יעקב קאפיל ב"שערי גן עדן" שלו:[3]

"אם תבוא איזו בשורה טובה לאדם פתאום או איזו מציאה פתאום – מתוך הרחבת הלב יקרה לו עילוף ולפעמים מיתה, לפי כח המקבל, כמו שמצינו בבני יעקב שכאשר פתחו שקיהם ומצאו צרורות כספם באמתחותיהם יצא לבם וכמעט שלא פרחה נשמתם. ובמעמד הנכבד – מתוך רוב שמחה והנאה מזיו השכינה שבא להם פתאום – פרחה נשמתם. וכן מצינו באשתו של רבי עקיבא, שכאשר ראתה את רבי עקיבא – מתוך רוב שמחה פרחה נשמתה. וכן מצאתי בספר הישר, שכאשר רצו בני יעקב להודיע ליעקב אביהם שעוד יוסף חי הוצרכו לשלוח את סרח בת אשר לסבבו בדברים, שלא יבוא לו הדבר פתאום"

ועוד:[4]

"בבוא פתאום איזו טובה לאדם אז יתרחב הלב מאד ומתוך הרחבת הלב יוצא מן הלב הרוח החיוני השוכן תוך הלב ויבא לידי מיתה, כן הדבר באורות העליונים: כשבא להם אור גדול מלמעלה, הוצרכו להרחיב כליהם ונתפרקו אבריהם"

"שלש הראשונות – כתר, חכמה, בינה – קרובות אל המאציל, כי כל ג' הוא כלבוד דמי והיה בהם שורש חזק והיה אורם רב וזך מאד, לכן היו יכולים לקבל אף החלק שאינו מגיע אליהם, אבל השבע התחתונות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות – באשר שנתרחקו יותר מג' מדרגות, שאינן כלבוד, ולא היה בהם שורש חזק והיה אורם מעט, ולכן כשירד כל האור אל ספירת הגדולה חשבה לקבלו כולו ולמלוך על שלמטה הימנה, היינו שאלו שלמטה יזונו על ידה, ולפי שעה נחשבה לה למלוכה, אך לא היתה יכולה לסובלם, ונשבר הכלי שלה, ועליה נאמר: 'וימלוך מלך באדום בלע בן בעור' ונאמר אח"כ מיד – 'וימת בלע' ונאמר 'וימלוך תחתיו יובב' וכו' והיא ספירת הגבורה שקבלה ג"כ המלכה לפי שעה ואח"כ מיד – 'וימת', וכן כולן"

על "מלכין קדמאין דמיתו" מדובר כבר בזוהר וביתר ספרי הקבלה, אבל בא הדבר רק בדרך כלל, ש"אלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך בישראל", הם רמז ל"מלכין קדמאין – הפרצופים הראשונים – דמיתו". אבל קבלת האר"י בנתה היכלי הוד על הדברים הקצרים שב"ספרא דצניעותא" וביתר ספרי הזוהר והראתה על כל הירידות והעליות שבכלל הספירות השונות (קבלת האר"י מבדלת תמיד בין "אורות" ובין "כלי האורות". השבירה לא היתה באורות, כי אם באחורי האורות או בכלים שלהם והאורות נסתלקו למעלה), ועל האורות העליונים שבעליונים שבאו לתקן את הכלים השבורים ואת  ניצוצי הקדושה שנפלו לתוכם, לבררם, לצרפם ולהעלותם.

אין ביכולתי להראות ולגלות פה היכלי הוד אלו, מתוך שצריך הייתי לפי זה להעתיק כמעט שליש מספר "עץ החיים" ולכתוב עליו פירוש של מאות גיליונות. אין ביכולתי להראות פה אף את המבואות להיכלות אלה, לפי שגם מבואות אלה חדרים רבים ואכסדראות רבים להם, שצריך להתעכב בראייתם ובביקורם זמן רב, להתפשט בכל הזמן ההוא "מחיי דהאי עלמא", ולהשתקע בהשגות רמות דקות מן הדקות ולהזדיין עם זה בסבלנות עצומה שאין הקורא המודרני מסוגל לזה כלל וכלל. אפס כי אראה בזה על שער המבואות ההם ועל הנקודה המרכזית שבכל הבניינים הנאדרים שהקימה קבלת האר"י.

השער שבכל המבואות ההם הוא עניין הדין שנתגלה על ידי הצמצום, ועניין הרע שנתגלה ע"י "שבירת הכלים" והתרחקותם מאור פני אלהים חיים, ועומק הרע שנתגלה ע"י מה שבשבירת הכלים ניתן מקום ל"סטרא אחרא" ל"קליפות" ול"היכלות הקליפות".

הנקודה המרכזית היא: ה"ירידה לצורך עליה", הנפילה למען הצרוף והזיכוך, פזור ניצוצות הקדושה לתוך הקליפות הדקות הקליפות הרעות והטמאות לגמרי, והצלת הניצוצות ההם וישועתם על ידי המעשים הטובים של בני האדם מתקופה לתקופה ומדור לדור ועל ידי מושיעים מיוחדים ששולח האלהים בחסדו בעתות מעבר ומשבר שונים, וגמר כל הבירורים והצרופים ההם על ידי שני המושיעים האחרונים אשר יגלו וראו בקץ הימין – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

סדר התהו והתיקון כיצד?

"יצאו עשרה כלים בראשונה, ואורותיהם אחרי כן. ירדו האורות לכתר לחכמה ולבינה, וקבלום; לשבע התחתונות – ולא קבלום. וירדו כליהם למטה ואורותיהם עלו למקומם, ועליהם הוא אומר: 'ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפי מלך מלך בישראל'"

"בתחילה היו כל החלקים בשווה. באו האורות ולא קבלום, ונשברו ונפלו. נגנז האור שנברא ביום א' וירד הטוב שבו לבריאה, ושל אחריו – ליצירה, ושל אחריו – לעשיה. ומסופה הרע יוצא. הוא שהנביא אומר: 'קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד'"

"מי הם היורדים – שבעה תחתונות ואחוריהן של חכמה ובינה, אלא ששבעת התחתונות ירדו לבריאה ואחוריהם של חכמה ובינה למקום ז"א (זעיר אנפין) ונוקביה שבאצילות: אחורי החכמה – מלפניהם, ואחורי הבינה – מאחריהם. שבעה תחתונות – נשברו, ואחורי החכמה והבינה לא נשברו אלא שירדו, ואחורי נה"י (נצח הוד יסוד) של כתר נפגמו עמהם, נמצא שז"ת (ז' תחתונות) שבכל פרצוף – שבורות, ואחורי חכמה ובינה – נפולות, ונה"י של כתר פגומות"

"ורפ"ח ניצוצין של אורות מארבעה ע"ב – דע"ב ס"ג, מ"ה, ב"ן – ירדו עם הנשברים לקיום. כל היורד – מירידתם של מלכים הוא יורד. וכל החוזר ועולה – מחזירתם הוא חוזר. ובסופם של דברים מה הוא אומר? – 'והיה אור הלבנה כאור החמה', ואומר: 'ביום חבש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא', רפואה שאין אחריה מכה, ואומר: 'ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד', ואומר: 'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'" (עפ"י רמ"ח לוצאטו ב"כללות האילן" שלו, פ"ב)

ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן – הם מלואי שם בן ארבע אותיות ביחד עם ארבע אותיות ההן. ע"ב – השם במלואי יו"דין; ס"ג – השם במלואי יו"דין, אלא שה"ואו" בא כאן באלף; מ"ה – השם במלואי אל"פין; ב"ן – השם במלואי ה"הין (כלומר: הה). ע"ב – שורש החסד, ס"ג – שורש הגבורה, מ"ה – שורש התפארת או שורש ששת הקצוות (כלומר: ששת המידות כולן – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד), ב"ן – שורש המלכות. ובעולמות: ע"ב – באצילות, ס"ג – בבריאה, מ"ה – ביצירה, ב"ן – בעשיה. ובד' אותיות השם עצמם הם מרומזים, ע"ב – ביו"ד, ס"ג – בה"א, מ"ה – בוא"ו, ב"ן – בה"א אחרונה. "אדם קדמון" נרמז בקוצו של יוד, ובספירות – כתר עליון נרמז בקוצו של יוד.

וכל שם ושם כלול הוא גם ביתר השמות, על דרך משל: ע"ב שבע"ב, ס"ג שבע"ב וכו' וכו'. רפ"ח ניצוצות הם לפי זה השם ע"ב שבכל ארבעת הצרופים ומלואים: ע"ב שבע"ב, ע"ב שבס"ג, ע"ב שבמ"ה, ע"ב שבב"ן. ע"ב הוא – חסד. ארבע פעמים ע"ב או ארבע פעמים "חסד" נגד החסד שבכל ארבעת העולמות אבי"ע – עולה רפ"ח.

ולכל השמות הספירות והעולמות ניתן בקבלת האר"י ביטוי של פרצופים: ספירת החכמה – פרצוף אבא, ספירת הבינה – פרצוף אמא, ספירת התפארת או כללות ששת המדות – זעיר אנפין, ספירת המלכות – נוקביה דזעיר, ספירת הכתר – פרצוף עליון על כולם – ארוך אנפין, ובפנימיותו הטמירה שבטמירות – עתיק.

וכיצד היה התיקון בראשית בריאת העולמות?

"כמו שזורעין הגרעין בארץ – כל זמן היות הגרעין קיים ושלם לא יעשה שורש וענף ופרי. ואחר שיתבקע הגרעין אז מיד יוציא שורש ויוציא ענף ויעשה פרי. כן הוא דוגמתו למעלה ברום גבוהים: אחר שנשברו הכלים מיד הם מוכנים להוציא פעולתם מכח אל הפועל, כי כל זמן שלא יפשוט החומר צורתו לא ילבש צורה אחרת המכוונת אליה"

"ולכן רמז בעל הרצון לספירת הכתר – שבו לא נעשה שום פגם, ושם עלו האורות המבוררים משבעים אורות דס"ג ואלו האורות נעשו דוגמת מ"ן (מיין נוקבין – התעוררות מלמטה) אל הכתר ונעשה כמו כדור ארוך ונתעלה למעלה, דהיינו כח"ב (כתר, חכמה, בינה) שלו עלו למעלה [בתוך כדור הטהירו], וחג"ת (חסד, גבורה, תפארת) שלו עלו במקום שהיו בתחלה כח"ב שלו, ונהי"מ (נצח, הוד, יסוד, מלכות) שלו עלו במקום חג"ת, ומקום נהי"ם שלו נשאר פנוי, רק שנשאר שם רשימו דנהי"ם שלו במקומם, ואחר שנעשה זה הכתר כעמוד חלול שלח המאציל לאור חדש משם מ"ה ונתפשט כמו חוט ונכנס כמו חוט תוך העמוד החלול ומזה האור קנה הכתר עצם החיים האמתיים והכח להאיר בכל ולתקן הכל" (עפ"י "שערי גן עדן" [כה, ב] בקצור דברים והעתקתם מ"עולם המלבוש" – לפי שיטתו של המחבר ומקובלים אחרים – אל עולם ה"אדם קדמון", לפי פשטות הדברים ב"עץ החיים")

 

יג. האר"י בתור זך הראות

מופתים רבים מאד יסופרו על האר"י מאת תלמידיו ותלמידי תלמידיו ומעריציו הרבים בדורות שונים, ומכולם אביא בזה רק אחדים מאלה הסיפורים אשר יש להם ערך שירי או ערך תכונתי, כלומר: רק את הסיפורים היותר טיפוסיים שבין הסיפורים אשר יופי להם, אומץ ושאיפה ורום משא לב – בין של זה שעליו הדברים מסופרים ובין של המספרים עצמם – ושבין הסיפורים המתארים את תכונתו של האר"י ועלית נשמתו.

אתאמץ לשנן פה את הסיפורים ההם באותו הסגנון התמימותי שבו נאמרו, בתקני את גמגומי הלשון שבהם, בהוסיפי עליהם קוים נאמנים אחדים ובהחסירי מהם, עד כמה שאפשר, אותם הביטויים שאוזן בני דורנו נכווית מהם.[5]

"ביום אחד" – יסופר –

"ישב האר"י ולימד את תלמידיו, העיף הרב את עינו מן הספר וראה לפניו שני עורבים, שהנוצות שלהם נמרטו, אמר להם הרב: רשעים! בחייכם חפצתם לעקור אומה שלמה, ועתה בצר לכם אתם באים אלי? לכו לדרככם… פרחו העורבים והלכו להם. שאלו התלמידים: מה פירושם של דברים אלו? השיב להם האר"י: דעו, שאלו העורבים הם בלק ובלעם, שהוציאו אותם מגיהנם אחד להכניסם בגיהנם קשה ממנו, ובאו אלי שאמחול להם חטאתם ואתפלל בעדם להצילם מן הגיהנם הקשה ההוא שאליו הם נדחפים, והשבתי להם מה שהשבתי"

ויסופר עוד:

"פעם אחת ישב האר"י ולמד את תלמידיו, פתאום אמר הרב: שתוקו! אח"כ אמר: ברוך דיין האמת! שאלו אותו: למה אמרת כן? והשיב: שמעתי כרוז, שמכריזין ברקיע, כי יבוא ארבה בכל גבול צפת ויאכל את כל עשב הארץ ולא ישאיר כל מחיה, וכל זה בשביל עני אחד ר"י אלטאראז שמו, שמתרעם על הקב"ה ובוכה במרירות נפשו, וה' לא יאבה סלוח לשכניו הרעים, שיודעים בצערו ואין מרחמים עליו. לכן, למען השם, גבו ביניכם מעות והוליכו אותן לעני הלז, אולי יתעשת אלהים לנו ולא נאבד. התלמידים עשו כדבריו, גבו ביניהם כחמשה זהובים ושלחום ע"י מן החברים, בא החבר ההוא לר"י אלטאראז ומצאהו מושכב ארצה, צועק ובוכה, אמר לו החבר: מה לך כי תזעק? השיב לו אלטאראז: ולא אבכה? הבט וראה רוע מזלי, ממלא הייתי יום יום חבית מים, מערה מים מן החבית לתוך קנקנים ומוכר את המים שבקנקנים לבני העיר, ומהפרוטות הדלות ההן באה פרנסתי ופרנסת אנשי ביתי, היום נפלו קורות ביתי ונשברו החבית והקנקנים, ואין לי במה לקנות אחרים תחתיהם, ולזה אני בוכה לפני ה' לאמר: כלום אני רשע יותר מכל בני העולם? ראה החבר, שצדקו דברי הרב, מסר לו את המעות ואמר לו: בשבילך נגזירה גזירה עלינו, לכן מחל לנו והתפלל לה' שיבטל את הגזירה. העני עשה כדבר החבר, הפיל עצמו לארץ ובכה לה' שיבטל את הגזירה. החבר חזר אח"כ למקומו וספר את הדברים למורו ולחבריו, כשחזרו אל הלמוד חשכה פתאם הארץ נשאו עיניהם ויראו והנה חיל כבד של ארבה לפניהם, אימה גדולה נפלה על התלמידים, והרב אמר להם: אל תיראו, שכבר מחל העני על עלבונו והגיזרה נתבטלה. נשאו התלמידים את עיניהם וראו כי הפך ה' רוח חזק אשר נשא את הארבה ולא נשאר ארבה אחד בכל גבול צפת"

ומעשה אחר דומה לו:

"פעם אחת אמר הרב לאחד מן התלמידים: צא החוצה, כי מובדל אתה. הלך התלמיד ונהג נזיפה בעצמו, בכה והתפלל לה' שלא ידחהו הרב. בבוקר בא אל הרב ואמר לו: מה פשעי ומה חטאתי? הודיעני את החטא אשר חטאתי ואתקנהו. אינני רואה בך כל חטא, ענהו הרב, כי אם מה שסומך אתה על אשתך, שהיא תאכיל ותשקה את התרנגולים שלך, והנה הם עתה רעבים וצמאים, כי אשתך לא נתנה להם אוכל ומשקה זה שלשה ימים וקול ענות צפצופם עולה השמימה, ואם תקבל על עצמך שלא תסמוך עוד על אשתך ותאכיל ותשקה בעצמך את העופות בכל בוקר ובוקר בטרם תלך להתפלל, אז אתיר לך נדרך. קבל עליו התלמיד הנהגה זו, והרב התיר את נדרו"

ושוב מעשה בצדקה וחסד:

"פעם אחת נכנס רבי שמואל אוזידה (בעל "מדרש שמואל" על פרקי אבות) אל הרב, קם הרב לפניו והושיבו על יד ימינו והרבה לשוחח עמו. תמהו התלמידים כולם על הכבוד הגדול שעשה הרב לרבי שמואל והוא, רבי שמואל, עודנו בחור. כישצא רבי שמואל את פני האר"י שאל רבי חיים ויטאל את רבו: מה היום מיומים, שעשית לו כבוד גדול מה שלא עשית לו מעולם, בהיותו נכנס ויוצא תמיד לפניך? אמר לו האר"י: לא מפניו קמתי, כי אם מפני ר' פנחס בן יאיר, שנכנס עמו, בשביל מצוה גדולה שעשה היום. כשמוע הרח"ו את הדברים האלה קם וירץ לקראת רבי שמואל וישביעהו: בחיי אדוננו (האר"י) הגד לי מה היא המצוה המיוחדת שעשית היום? אמר לו רבי שמואל: קמתי היום בבוקר ללכת לבית הכנסת, כמנהגי להיות מעשרה ראשונים בביהכ"נ, והנה שמעתי קול בכיה גדולה. באתי את המקום שממנו הגיע קול הבכיה אלי, ואראה והנה לפני אנשים ערומים בוכים ומייללים על כי אין להם במה לכסות מערומיהם, כי באו להם גנבים הלילה ולקחו כל אשר להם. נכמרו רחמי עליהם ופשטתי כל בגדי ונתתים להם. הלא רואה אתה, כי לבוש אני עתה בגדי שבת, כי את בגדי החול אשר היו לי מסרתי לערומים ההם.

כששמע רבי חיים ויטאל את הדברים נשק לרבי שמואל על ראשו וברכו"

 

יד. על מעייני החכמה שנפקחו להאר"י בארץ ישראל

בפרקים הראשונים הרבינו לדבר על מעיני החכמה שנגלו להאר"י במצרים ודברנו מעט גם על התנוצצות האורות החדשים שנגלו להאר"י בארץ הקדושה. עתה – לפני חתימת דברינו – נוסיף עוד דברים אחדים על המעיינות ההם:

"מוהר"ר אברהם הלוי ע"ה מצאו להאר"י שהיה מרחש בשפתיו בתוך השינה, והלך רבי אברהם והטה את אזנו על פי האר"י לשמוע מה שהוא מדבר. ובתוך כך ניעור הרב משנתו וראה את רבי אברהם עומד על גבו, אמר לו הרב: מה אתה רוצה בכאן? אמר לו: ימחול לי האדון שראיתי למעלת כבוד תורתו מרחש בשפתיו והיטתי את אזני כדי להקשיב מה שדבר. א"ל האר"י: תמיד כשאני ישן נשמתי עולה למעלה דרך שבילין ונתיבות הידועים לי ומלאכי השרת באים ומקבלים נשמתי ומביאין אותה לפני מטטרון השר הגדול והוא שואל אותי לאיזו ישיבה אני רוצה לילך, ובאותן הישיבות מוסרים לי רזי התורה וגנזיה אשר לא נשמעו ולא נודעו אף בזמן התנאים ע"ה. אמר רבי אברהם: ולא יגלה לי הרב מה שלמדוהו עתה בזאת הפעם? התחיל הרב לשחוק, פתח ואמר: מעיד אני עלי שמים וארץ, אלו הייתי דורש שמונים שנה רצופות לא יכולתי לסיים מה שלמדתי בפעם זו בפרשת בלעם ואתונו"

"ופעם אחת אמרו לו חכמי ספרד: רבנו, נר ישראל, כל כך חכמה מסר לך הש"י, למה לא תחבר חיבור אחד נחמד, כדי שלא תשתכח תורה מישראל? והשיב להם בזה הלשון: אלו היו כל הימים דיו וכל הקנים קולמוסין וכל הרקיע גוילים לא יספיקו לכתוב כל חכמתי, וכשאני מתחיל לגלות לכם סוד אחד מן התורה נתרבה עלי שפע כמו נחל שוטף, ואני מבקש תחבולות מהיכן אפתח לכם צנור דק וקטן לומר לכם סוד אחד מן התורה, כפי שתוכלו שאת, ולא להרבות לכם יותר מדאי בחנם ותפסידו הכל, כמו התינוק שהיה נחנק בגרונו אם בא לו החלב ברבוי, לכן עצתי שתכתבו אתם מה שתשמעו ממני וישאר לכם לזכרון לדורות"

ובעל "עמק המלך" שעל פיהו ערכתי את השמועה האמורה פה מעיר עליה בצידו: "כל זה זכה בארץ הקדושה אחרי עליתו ממצרים".

 

טו. האר"י ושבעת הרועים

מלבד זוך הראות יש להם לענקים שבבעלי המסתורין מין ראיה טמירה אחרת, שכל שם אשר ניתן לה איננו מגדיר אותה כהוגן, לפי ששקועה היא כולה בהסתכלות מה שעבר בדורות ראשוני ראשונים וקופצת היא פתאום לתוך דורות אחרוני אחרונים, לקץ הימין, חורזת היא את כל הדורות כפנינים על חוט זהב אחד, שיח ושיג לה עם נשמות מכל העולמות כולם, ובגלותה את המסך מעל פני הבריאה כולה היא נכנסת לפני ולפנים אל היכל קודשי הקדשים שבה.

האגדה אשר אביא בזה תשמש לנו בתור אילוסטראציה לראיית פלא זו, ויחד עם זאת תשמש לנו גם מעין שער אל האגדה בדבר ניצוץ המשיח שבאר"י (עמק המלך, הקדמה שלישית, פרק ז). "פעם אחת" – מספרת אגדה זו –

"אמר הרב לתלמידיו ביום שבת קודש: המקבלים אתם עליכם שלא תדברו כלום בבית הכנסת בשחרית עד אחר היציאה מבית הכנסת ולא ימלא כל אחד מכם את פיהו שחוק מכל שתראו? השיבו התלמידים ואמרו: אנחנו מקבלים עלינו בשמחה כל אשר ציוונו אדוננו, אמר להם הרב: רואה אני ברוח הקודש שאחד מכם יהיה נענש על שישחק. הפצירו התלמידים ברבם עד שעשה רצונם. מה עשה? בא לבית הכנסת וקרא את אהרן לכוהן. בא אהרן וקרא לעצמו את הפרשה שלו וברך את ברכות התורה בתחילה ובסוף והלך לו. בא משה במקום לוי וקרא את הפרשה שלו, ברך את הברכות והלך לו – וכן אברהם יצחק ויעקב. לשישי קרא את יוסף הצדיק, לשביעי קרא לדוד בן ישי, ונגלה דוד כמרקד, משחק מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ארון ברית ה' והוא חגור אפוד בד ומעיל בד על מתניו. שחק תלמיד אחד ונענש ומת באותה השנה, כמו שנענשה מיכל בת שאול, ששחקה בלבה בראותה את דוד מפזז ומכרכר ואמרה שנגלה כאחד הריקים לעיני העם ולעיני אמהות עבדיו"

ובא הבאור להגדה זו:

מלכות בית דוד – היא הלבנה, שאין לה אור מעצמה כי אם מאור השמש. ולכן חשב דוד תמיד מחשבות לתקן פגימת הלבנה, ולכן נשבע: "חי ה' אם אתן שנה לעיני לעפעפיי תנומה עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב".

ושלמה תמה לאמר: "שלשה נפלאו ממני – ודרך נשר בשמים", כי טבע הנשר לפרוח עד לשמים ונשרפות נוצותיו ונופל לארץ ויושב עד שגדלות נוצותיו, והכנפיים שלו צומחות וחוזר ופורח עד לשמים. והיה שלמה תמה ואומר: מי שנשרפו כנפיו פעם אחת, למה הוא עף לאור פעם שנית ושלישית, ועוד?

ואולם ישנן ארבע חיות במרכבה: פני אריה, פני שור, פני אדם, פני נשר. אריה – מאבא (חכמה), שור – מאימא (גבורה), אדם – מזעיר (תפארת), נשר – מנוקביה דזעיר (מלכות). וכשרואה הנשר (מלכות) את האדם (תפארת) חפץ הוא להידבק בו.

ומפני שניצוץ דוד היה במלכות הנקראת נשר (סוד תורה שבעל פה), כיוון שראה את התורה שבכתב רקד כנגדה בשמחה גדולה בכל עוז.

ומימות יהושע בן נון ואילך – מוסיפים תלמידי האר"י – אנחנו עומדים במדרגת הלבנה, במדרגת מקבלים ונכספים ומשתוקקים באהבה רבה ובתשוקה גדולה אל המקור העליון – סוד אור האלהות המשפיע, תורה שבכתב.

 

טז. ניצוץ המשיח שבאר"י ויום הסתלקותו

"ביום אחד" – מספרת המסורת הלוריאנית –

"הלך הרב עם החברים לגוש חלב אל ציון שמעיה ואבטליון ועשה יחוד וכשגמר אמר להם לחברים משמם: התפללו שלא ימות משיח בן יוסף בימיכם"

"מרוב ענוותנותו" – מוסיפה המסורה – "לא גילה האר"י שהוא משיח עד יום מותו".

"ופעם אחת" – מספרת מסורה אחרת –

"יצא הרב עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש ארבעה בגדי לבן: הילראק וזופיצא, כתונת ומכנסים, כדי לקבל את השבת, והתחיל 'מזמור לדוד הבו לה' בני אלים' ופזמון מיוסד לקבלת שבת ו'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך' בניגון נאה, ובתוך שהיו משוררים אמר הרב לתלמידיו: חברים, רצונכם ללכת לירושלים קודם השבת ונשבות שם בירושלים? השיבו אחדים מן התלמידים ואמרו: הולכים אנחנו, ואולם אחדים מן התלמידים השיבו: נלך ונודיע לנשותינו, ואחר כך נלך. אז חרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל אף ואמר: אוי לנו שלא היה בנו זכות להיגאל, שלפי שמיאנתם בדבר – חזרה הגלות לאיתנה, ואלו הייתם משיבים כולכם פה אחד: 'אנו מרוצים לילך' בשמחה גדולה תיכף היו נגאלים כל ישראל, כי עתה הייתה השעה להיגאל"

"ופעם אחת" –

"הגה האר"י עם תלמידיו בספר הזוהר פרשת בשלח: הקדוש ברוך הוא מזמין לאיילה חד נחש וכו', ואמר הרב: יש כאן סוד גדול שאין לי רשות לגלותו מפני הסכנה, ועל זה אמר הרשב"י: בהאי מלתא לא תשאל ולא תנסה את ה' וגו'. והחברים הפצירו בו עד שגילה פירוש המאמר, ויהי ככלותו ויאמר להם כמה פעמים אמרתי לכם שיש סכנה בדבר ולא שמעתם בקולי, עתה נגזרה גזרה על בני משה שימות בעוד שבעה ימים. ויחרדו החברים מאד, ויקם הרב וילך לביתו וישאל לאשתו על בנו משה, ואמרה לו: זה כשעה שבא מבית הספר בכאב ראש, והנה הוא שוכב על המטה. ויעל הרב אליו וירא, כי ראשו חם כאש בוערת (וכבר ידע הרב שימות). ולא עברו שבעה ימים עד שמת בן הרב ונתחרטו התלמידים ולא הועילה להם החרטה. אחר עבור ימי האבל שלח הרב אחריהם, לפי שהיו מתביישים לפניו על שהם היו הגורמים למיתת בנו, ואולם הרב אמר להם: את תיראו שבשביל מיתת בני אעלים מכם דבר ח"ו, אפילו אדע שימותו כל בני לא אמנע מכם דבר"

ואחרי כל הדברים המסופרים,

"נזדמן ששאל רבי חיים ויטאל להאר"י הבנת התוספתא של תרין אורזילאין דאילתא עבדו קמאי רעותא דניחא לי וכו' (זהר פ' מצורע דף כ"ה ע"ב), אמר לו האר"י זצ"ל: בחייך, רבי חיים, שתניח לי ולא תאלצני לפרשנה לך, שאם אגלה לך סופך שתתחרט על זה חרטה גדולה, ואני מתרה בך, אבל אני מוכרח ומצווה שלא למנוע ממך כל מה שתרצה לשאלני. חזר רבי חיים ואמר: אני רוצה שתפרשנה לי על כל פנים. אזי פירש לו האר"י את התוספתא וגלה את סודה, ואחר שגלה אותה אמר: נגזרה גזרה שאמות בשנה זו לפי שגליתי לך את הסוד, ואין אני חס עלי ועל בני ביתי, כי אם עליכם אני מצטער: איך אניחכם בלי שלימות תיקונכם? אז נתעצבו התלמידים אל לבם ואמרו: הלואי לא היינו שואלים דבר זה. אחר כך עשה הרב הסגר מיוחד לכל תלמידיו ותיקן חדרים לטף בפני עצמם ולנשים בפני עצמן באותו חצר של בית ההסגר. לסוף חמשה חודשים נפלה קטטה בין הנשים באחד מערבי השבתות, והנשים הגידו את דבר תעצומותיהן לבעליהן ונמשך הדבר עד שגם החברים נתקוטטו.

לעת ערב ייצא הרב עם תלמידיו לקבל את השבת, ובא לבית הכנסת סר וזעף וישב כל זמן התפלה באנינות.

כשראה אותו הרח"ו בכך נבהל עד מאד, כי לא ראה מעולם את רבו בעצבות, ומה גם בשבת קודש, ומה גם בעת התפלה. לאחר גמר התפלה נגש רח"ו אל הרב ואמר לו: רבינו! למה ראינוך כל זמן התפלה הזאת באנינות ומרירות? אמר להם הרב: מפני שבלכתי לקבל את השבת ראיתי את הס"מ ובפיו הפסוק: 'גם אתם גם מלככם תספו', והבנתי שכבר נחתם הגזר עלי, ולא נחתם אלא בשביל הקטטה שהיתה ביניכם, שכל זמן שהיה שלום ביניכם לא היה לו שום בית-כניסה לקטרג"

"ובעוונותינו הרבים" – מוסיפה מסורה אחרת –

"נתבקש הרב בישיבה של מעלה, בשנה זו היא שנת של"ב לאלף השישי. ושתי שנים לימד בארץ ישראל את תלמידיו אחר שבא מארץ מצרים, והם שנת של"א ושל"ב, ואלמלי היה חי עד שנת של"ח היה מביא את הגאולה. וכך אמר בצערו: אלמלי הייתי קיים חמש שנים בארץ ישראל, הייתי מביא גאולה לעולם"

"בשעת פטירתו" – מספרים אחרים –

"נמצא לפניו הר' יוסף הכהן, ואמר לו הרב שאם היה זכות בדור הייתה שנת גאולה וקץ האמתי באותה שנה, ואז אמר הרב: 'ותוסף ותלד בן ותקרא את שמו שלה והיה בכזיב בלדתה אותו', (כלומר: שלא הגיע עד שנת של"ה, שאז היה שעת הכושר לקיום חזון דניאל: 'אשרי המחכה ויגיע לימים אלף ושלש מאות שלשים וחמשה') אח"כ אמר לרבי יוסף: צא מן הבית לפי שאתה כהן.

ובצאת רבי יוסף הכהן יצאה נשמתו בנשיקה"

 

[1] תיקוני זהר, ג, ב

[2] לעיל חלק א, אות ט

[3] שערי גן העדן, יג, א

[4] שם, כג, ב

[5] הסיפורים להלן מעובדים מתוך "שבחי האר"י" בשינויי לשון קלים. בשל כך הם הובאו בתוך מירכאות, אף שהרב צייטלין לא נהג כך.

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “רבי יצחק לוריא, האר"י (ב)

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s