רבי יצחק לוריא, האר"י (א)

סדרת המאמרים הארוכה "רבי יצחק לוריא (האר"י): למלאת ארבע מאות שנה להולדתו" התפרסמה מעל דפי השבועון הציוני "בדרך", בשבט-אדר תרצ"ד (1934). מבין עשרות המאמרים שהקדיש הרב צייטלין לחסידות ולקבלה, הייתה זו הסדרה הראשונה והיחידה שהוקדשה לקבלת האר"י.

קיימת עדות לכך שהרב צייטלין תכנן כבר בשנות העשרים המוקדמות – בעת שחיבר את ה"מפתח לספר הזֹהר" ואת "קדמות המסתורין בישראל" – להוציא לאור שתי מונוגרפיות: האחת על האר"י והאחרת על הרמח"ל. אפשר שמדובר בהמשך או בעיבוד לאותו פרויקט מוקדם, שלא יצא אל הפועל.

בין כך ובין כך, מדובר בסדרת מאמרים השווה באורכה לספר קצר. חלקה הראשון של הסדרה ביוגרפי (או הגיוגרפי), ומתאר את קורות חייו של האר"י ואת האגדות שנרקמו סביבו, ואילו חלקה השני הגותי יותר, ועוסק במושגי יסוד במשנתו. בניגוד לדבריו של גרץ, והבאים אחריו, כי האר"י הרחיק את הקבלה מן הפילוסופיה (תוך עיסוק בסגפנות, בגלגולים ובקמיעות) – טוען הרב צייטלין כי אדרבה, האר"י כלל בתורתו כמה מן הבעיות היסודיות ביותר של הפילוסופיה, ובכך אף הידק את הקשר ביניהן.

למרות שהרב צייטלין תכנן לכלול את הסדרה באסופת כתביו, היא לא נכללה בכרך "בפרדס החסידות והקבלה" שהוציא בנו, אהרן. להערכת הסדרה מצטרפים דבריו של גרשם שלום, שבמכתבו אל רבקה ש"ץ-אופנהיימר בעניינו של הרב צייטלין, ציין כבדרך אגב "הצטערתי שהשורה הארוכה של מאמריו על קבלת האר"י (על פי ספר עמק המלך) שנדפסו בשנות השלושים בוורשה לא הופיעו אף פעם מלוקטים כספר". כעת היא מופיעה בשלמות.

 

א. אגדה על דבר לידת האר"י

האגדה קלעה מקלעת שושנים מסביב להולדתו של האר"י. הבה אקטוף ממנה שושנה אחת, אשר ריחה יביאנו אל היכלו הפנימי של גיבור המסתורין בשנות המאות האחרונות.

"איש היה בארץ הצבי ושמו מוהר"ר שלמה לוריא ז"ל, והיה האיש ההוא תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע. ויהי היום ויוותר רבי שלמה בבית הכנסת לבדו עומד ומעמיק בסתרי חכמה, וירא אליו אליהו הנביא ז"ל ויאמר לו: שלוח אני אליך מאת אל עולם לבשרך, שאשתך תהר ותלד לך בן, וקראת את שמו יצחק והוא יחל להושיע את ישראל מיד הקליפות, על ידו יתוקנו נפשות רבות שהן בגלגול ועל ידו יתגלו סודות התורה הסתומים והחתומים. לכן השמר והזהר, שלא תמול אותו עד שאבוא אני ואהיה סנדק לרך הנימול. ויהי ככלות אליהו לדבר – ויעלם. וישב האיש שלמה כל היום בבית הכנסת, בוכה ומתפלל כל היום, וכך היה אומר: רבונו של עולם! אנא קיים נא את הבשורה שבשרתני, ואף על פי שאיני הגון וכדאי לכך, עשה למענך ולא למעני.

בלילה הלך האיש שלמה לביתו ולא גילה אף לאשתו את סוד הבשורה, וידע את אשתו ותהר ותלד בן. ויהי בצאת הילד מרחם אמו, וימלא הבית כולו אורה, וישמח האיש ביוצא חלציו ויחכה עד היום השמיני כדת, ויוליכהו לבית הכנסת למול אותו כמנהג, ויחפש חפש מחופש בכל פנות הבית לראות הבא אליהו ז"ל – כאשר הבטיח – אם לא? וכל העם אץ באיש לאמר: גש, החזק בנך למולו, והוא השיב: עוד לא באו כל קרובי… עברה שעה אחר שעה, עברו שעות רבות, ואליהו איננו. וידבר האיש במרירות נפשו: אם לא בא אליהו – הנה עונותי הטו אלה. רק מרוב עוונותי לא נתקיימה בי הבשורה הרוממה, וימרר האיש בבכי.

ויגלה אליו אליהו ויאמר לו: מנע קולך מבכי. קרב, עבד ד', אל המזבח ועשה את עולתך, שכולה כליל לאשים, שב על כסאי ואני אמול את הילד, אחרתי עד עתה כי חפצתי לדעת השתמור מצותי אם לא. או אז לקח אליהו את הילד מיד האשה וימל אותו"[1]

אליהו היה המבשר וגם המוהל, אליהו, המורה הנעלם של האר"י, החבר והידיד אשר לא מש ממנו עד הנשימה האחרונה, אליהו המשמיע טוב, המעלה ארוכה לכל שבר, הרופא לכל נגע, המוחה דמעה ומנחם אבל, אליהו המגלה עמוקות מיני חושך ומפענח כל חתום, אליהו ההולך תמיד לפני מלך המשיח ומיישר הדרך לפניו, הוא היה גם הכהן אשר הקריב את הקרבן הגדול לה', כמיכאל השר הגדול המקריב נשמות של צדיקים על מזבח של מעלה, ככה הקריב גם אליהו את דם הילד הנימול, שעתיד היה להיות מורה דרך גאולה לעם במשך שנות מאות.

עוד טרם יולד, קרא אליהו את שמו יצחק, כי כיצחק בן אברהם היה עולה תמימה לה', כולו גבורות קדושות, כולו אש קודש, מיום רדתו משמי האצילות אל עולם השפל, עמק הבכא, עד שובו למרומי שמיו, ויעל עמו את כל הנשמות התועות והנדחות אשר הוציא ממעמקי תהום, מנבכי טומאה, מן היסודות, מן האוירים, מן הרוחות, מאש, מסערה, משטף מים, מנענועי עלים ומשיחת אילנות.

 

ב. הילד הגאון

שלמה לוריא – אבי הילד, מבלי משים יעלה על זכרוני איש אחר אשר גם הוא בשם שלמה לוריא נקרא, הלא הוא גאון הדור ההוא בפולין, ראש וראשון לכל חריפי התלמוד ומורה דרך לכל הצוללים בעומק ים-פלא זה – מהרש"ל. היש יחס בין שני אנשים אלה? יש ויש.

האר"י נקרא בפי כל בני דורו ואף בפני בני רבים מן הדורות שאחריו בשם רבי יצחק לוריא אשכנזי. ציינו אותו בשם זה לא לפי שמוצא משפחתו מאשכנז, כי אם מפני שהתיחס על האשכנזים ולא על הספרדים, אף שחי בין הספרדים, התרועע עמהם, רובי תלמידיו ספרדים היו ונוסח התפילה שלו מנוסח הספרדים מוצאו. שלמה הארצי-ישראלי ושלמה הפולני – בני משפחה אחת היו, משפחה גאונית, משפחת מחדשים ומעמיקים, מאירים ומבהיקים באור תורה.

בילד יצחק נראו כל אותות הגאונות שבמהרש"ל, עם הנטיה המיוחדת להרקיע שחקים ולהוריד משם סתרי תורה אשר לא נגלו לאיש עד ימיו. נטיה מסתורית זו לא זרה היתה גם למהרש"ל, אף כי גדל בעיני בני דורו רק בתור גבור במלחמתה של התורה הנגלית, ואף כי יש אשר יחשבו את המהרש"ל למתנגד לחכמת הקבלה. כי עסק המהרש"ל בחכמת הקבלה נראה מפירושו על ה"אילן", וכי הלך בגדולות ונפלאות גם במעשה – נראה מאגדות הפלא השונות המסופרות עליו.

ישנה אגדה המספרת, שמהרש"ל קצף על האר"י בשביל שהוא, האר"י, מגלה סודות אשר גדולי המקובלים לא זכרום ואף גם לא ידעום או שגילו אותם ברמז רמיזא דק מן הדק, אשר לא הורגש לעין הרגילה כלל וכלל.

האגדה יודעת לספר גם את זאת, שהקצף אשר קצף מהרש"ל על האר"י קרובו גדול היה כל כך עד שחפץ לנדותו. הדבר נודע להאר"י וישלח אליו את תלמידו רבי חיים ויטאל בערב שבת אחד בקפיצת הדרך. התלמיד שהה שעות אחדות בבית מהרש"ל, גילה לפניו את נימוקי האר"י ואת עמקי כוונותיו בגלותו את הסודות הנוראים בימי "עקבתא דמשיחא". ובהשיבו את חמת הרב מעל קרובו, שב אל האר"י באותה ההשבעה של קפיצת הדרך, לעת קבלת שבת.[2]

בהיות הילד הגאון כבן שמונה שנים מת עליו אביו, ואמו – אשה עניה – אמרה אליו: אלמנה עלובה אני, היכול אוכל לגדלך ולהחכימך? אף גם לקנות ספרים בשבילך אין אתי, ומה גם לשכור מורים גאונים כיאות לילד כמוך, לכן יעצתי: יש לי אח עשיר גדול במצרים, נרדה נא שמה.

האם והילד ירדו מצרימה, הדוד שהיה שר המכס במצרים, קיבל את אחותו ואת בנה בכבוד גדול, וידאג לילד אשר לגדולות נוצר. במצרים חי אז הרב ר' בצלאל אשכנזי, בעל ה"שיטה מקובצת", איש בעל רוחב לב תלמודי מאין כמוהו אז בארצות הקדם, מלבד אולי רבו הרדב"ז (רבי דוד בן זמרא) אשר גדל ממנו. שר המכס – ר' מרדכי פרנסיס שמו – נתן את הילד על יד רבי בצלאל הנזכר לחנכו וללמדו. כשתי שנים למד הילד יצחק תורה מפי רבו ויגדל מאד עד אשר לא היה איש במצרים אשר יוכל לעמוד נגד עומק פלפולו. הילד היה לנער, ויתן לו דודו ר' מרדכי את בתו לו לאשה.

מדגיש אני בזה את רוב גאונותו של האר"י בתורה הנגלית בשביל להוציא מלב אלה אשר בשנאתם לקבלה הם עושים את האר"י לסתם בעל הזיה ובעל דמיון, מבלי משים לב לעובדה שכבר בימי נעוריו היה האר"י לא סתם "עילוי", כמו שמכנים היום לחריף ובקי גדול בימי עלומיו, כי אם גאון ממש, ולא סתם גאון, כי אם אחד מגאוני הגאונים.

ההיסטוריוגרף הנאמן שבנאמנים, ר' יוסף חיים דוד אזולאי (החיד"א) מספר,[3] ששמע מאת הרב מהר"א אלפנדרי בעל "יד אהרן", כי בידו, ביד הרב אלפנדרי, היה פירוש בכתב יד על מסכת זבחים שנתחבר על ידי האר"י בבחרותו בחברת רבו רבי בצלאל אשכנזי. על כל חדוש וחדוש ציינו הכותבים שם המחדש: רבי בצלאל או רבי יצחק לוריא. רבי חיים יוסף דוד אזולאי מוסיף גם את זאת:

"בתוך שו"ת מרן הב"י ראיתי שכתוב שם שאלה ששאל החכם השלם המקובל כמהר"ר ר' יצחק אשכנזי, ולפי הרשום בדעתי היתה השאלה בנדון אחד מדיני ממונות והיה מצדד צדדים בשאלה מבלי הזכיר שום ספר, ומרן יסד תשובתו על השאלה וכתב: נראה שהחכם השלם השואל אמר על צד זה משום ספר-פוסק זה, וכתב דבר זה לצאת ידי חובת פוסק זה, וכיוצא בו כל התשובה (באה) כמעט לבאר דברי השאלה שעל אדני פז סברת הפוסקים היא (הוטבעה) והסכים למה שנראה שנוטה דעת השואל"

כשהרב חיד"א כותב סתם "מרן" הוא מכוון לה"בית יוסף", וכמה גדולה היתה גדולתו של האר"י, שה"בית יוסף" מפרש ה"טורים", מחבר ה"שולחן ערוך", אבי ההוראה בישראל, השיב לו תשובה לא כמו שמשיבים לשואל-תלמיד או גם לשואל-חבר, כי אם התעמק לפרש את דברי השואל כמו שמפרשים דברי פוסק קדמון מקובל באומה.

הרב ר' חיד"א מספר גם שבעל "תומת ישרים" היה לו, כפי שהוא מזכיר בהקדמתו, ספר הר"ן "מוגה משני מאורות הגדולים הרב בצלאל והאר"י זצ"ל".

ודברי החיד"א מתאימים הם כולם למה שכתב תלמידו המובהק של האר"י – רבי חיים ויטאל – בהקדמתו ל"עץ חיים":

"מורי זלה"ה היה יודע במשנה ובתלמוד ובהגדות ובמדרשים על כל דבר ודבר כמה פנים – פרד"ס – וההלכה היה מפרשה כולה על דרך הפשט, על ששה דרכים, כנגד ששת ימי המעשה, ואחר כך היה מפרשה כולה על דרך הסוד, כנגד יום השבת"

 

ג. ממי למד האר"י לראשונה את חכמת הנסתר?

תורת הסוד באותו הצביון שניתן לה מימי רבי יצחק סגי נהור ואילך נמסרה ברמזים דקים מן הדקים מרב לתלמיד במשך של דורות. אין אף מקובל מצוין אחד באותם הדורות שקדמו להאר"י מימי רבי יצחק סגי נהור ואילך שלא קיבל את יסודי חכמת הקבלה מאיזה מורה שקדמהו, המקובל בא רק לפרש, להעמיק ולהרחיב מה שקבל מפי רבו אחר הכשרה עיונית ומעשית במשך שנים רבות (התמדה נפלאה, פרישות, תעניתים, סיגופים, מקואות וכו') ברגעי חרדת קודש והתנוצצות של חסד מיוחד. שונה מכולם היה האר"י שלא קבל את יסודי חכמת הנסתר מפי אדם, מורה, בשר ודם שקדמהו, כי אם ממה שמצא מרומז בספר הזהר ובספרי בעלי-הסוד מתקופת הגאונים, והעיקר מן המעין הנובע שבנשמתו, ולפי המסורה המקובלת – מפי אליהו.

אפשר היה לשער, שהאר"י קיבל את יסודי חכמת הנסתר ביחד עם התורה הנגלית מאת רבו רבי בצלאל האשכנזי, והוא רבי בצלאל, קיבל אותם היסודות מפי הרדב"ז רבו, שהיה אחד מגדולי המקובלים בימיו, אבל אין ידיים להשערה זו, מתוך שאין האר"י ותלמידיו הנאמנים מזכירים בשום מקום על השתלשלות תורת הקבלה מאת הרדב"ז אל האר"י, ובעל כרחנו אנו צריכים לדברי אגדה אשר תספר לאמר:

"פעם אחת ישב האר"י בבית הכנסת וירא והנה איש בלתי נודע לו יושב סביבו ובידו ספר מלא שמות קדושים וסתרי תעלומה. כסבור היה האר"י שמקובל גדול לפניו, וינסה דבר אל האיש המוזר בעניני הקבלה, אבל האיש לא ידע אף מלה אחת ממה שראה לפניו בספר, התפלא האר"י ואמר: למה אתה מביט בספר אם אין אתה יודע את הכתוב בו? ענה האיש: 'מה אומר ומה אדבר? האלקים מנעני מכבוד, איש פשוט אני מן האנוסים, נכנסתי לבית הכנסת וראיתי כי כל מתפלל ומתפלל מחזיק ספר בידו, לקחתי גם אני ספר זה שישנו בידי, והריני מחזיקו בידי כאילו קורא אני בו ומתפלל'. פצר האר"י באיש ואמר לו: 'מכור לי ספר זה בכל המחיר אשר תשית עלי, ואף גם סדור תפילה אקנה לך, אשר בקראך בו תוכל להתפלל ככל היהודים המתפללים בבית הכנסת'. ויאמר לו האיש: 'אין אני מבקש ממך שום מחיר בעד ספרי, כי לא מוכר ספרים אנכי, כי אם את זאת אדרוש מאתך: דבר נא באזני חותנך, שוא שר המכס, שיוותר לי על המכס מן הסחורה אשר אני מביא העירה או מוציא ממנה ונתון אתן לך את הספר כחפצך'"

האר"י חילה את פני חמיו לוותר על המכס המגיע מאת סחורתו של האנוס, והספר המופלא בא ליד האר"י.

והאגדה מוסיפה:

"הרב היה מעיין בזה הספר ובספר הזוהר בכל מאמצי כחו ובסגופים ותעניתים ועל ידי מעשים אלו זכה, שבכל לילה ולילה היו מגלים לו בחלום, שההבנה אשר הבין במאמר הזוהר איננה נכונה, ולפעמים היו אומרים לו, שאמנם ההבנה אשר הבין בספר הזוהר מצד עצמה נכונה היא, אבל הרשב"י לא כיוון לה, ולפעמים היו אומרים לו שאם ירצה להבין מאמר זה או אחר מן הזוהר צריך הוא שיעשה עוד סיגופים, וכך עשה"

ובנוסח אחר:

"בתחילה היה (האר"י) קורא בזוהר והיה טורח בלשון הזוהר כדי להבינו, ולפעמים היה טורח שבוע אחד בהבנת דבור אחד כדי להשיגו. ולפעמים היו אומרים לו: 'כן הבנת דברי הרשב"י זלה"ה, אבל עדיין צריך אתה להעמיק יותר על אותו דבור של הרשב"י זלה"ה', ואחר כך נגלה אליו אליהו ז"ל, ואחר כך היה משיג כל הדברים הגדולים והקטנים של כל מיני חכמות"

 

ד. על שפת היאור

במידה שרחב לב האר"י, צר היה לו המקום בבית חותנו המבורך בכל טוב. אהבה וחסד סבבוהו מכל אפסים. עליות מרווחות וספרים לרוב, חותן נדיב לב ואשה אהובה וכבוד גדול מכל מכירים ומוקירים. ואולם רוחו של האר"י שאפה למרחב אחר, למרחב אין סוף, אשר רק בהרים וגבעות, נהרות וימים יתפס לחוש האמן, לחוש המשורר, והרבה יותר – לחוש הפנימי של בעל המסתורין.

בקש האר"י מחותנו שיבנה לו בית מיוחד על יד הנילוס ובקשתו נמלאה, יום יום הלך האר"י לטייל על שפת היאור, שמע לשיחת רוחות, האזין לשיחת מלאכי השרת, טייל ארוכות וקצרות עם נשמות צדיקים מדורות עברו, כאב את כאב הנשמות הערטילאיות המבקשות להן לבוש תורה ומצוות, ביקש תיקונים לנשמות החוטאות, לנשמות הנידחות והתועות, ראה נפלאות בכל אות שבתורה, ויחז בה, בתורה, חידתם של העולמות כולם, העליונים והתחתונים גם יחד, נפילתם, שבירתם, העלאתם ותיקונם, צירופם וזיכוכם, סוד הגלויות ותיקוני הגלויות, סוד נפילת הניצוצות והעלאת הניצוצות, סוד גלות השכינה ושיבתה למקומה, סוד הגאולה וסוד שני המשיחים – בן דוד ובן יוסף.

כל ימות השבוע ישב האר"י בבית התבודדותו ורק בערב שבת היה בא אל אשתו וחותנו. בכל ימי התבודדותו לא דיבר דבר לאיש ואף לא לאשתו, כי אם בעת הכרח גדול ואף גם אז דיבר רק בלשון הקודש. וכך היה אומר – לפי עדותו של בעל ה"חרדים": "ההתבודדות מועלת לנפש שבעתיים מהלימוד ולפי כח האדם ויכולתו – יתבודד". ככה התבודד האר"י כעשרים שנה, ובמשך שנות עשרים הגיע לאותה המדרגה הנשגבה אשר ככה יתארנה תלמידו המובהק:

"כל דבר ודבר היה יודע על אמיתתו. גם היה יודע כל מיני חכמות בצפצוף האילנות והדקלים והעשבים והדומם בסוד 'כי אבן מקיר תזעק' – ובשלהבת האש ובצפצופי העופות ובשיחת המלאכים והיה יודע ומכיר בריח הבגדים – כמו אותו התינוק שבזוהר פרשת בלק – וכל זה היה יודע בכל עת ובכל רגע, והיו כל אלו החכמות ידועות תמיד אצלו כאילו היו מונחות בחיקו (ועיניי ראו ולא זר).

גם היה יודע בחכמת הפרצוף ובפתרון חלומות של אמת כאשר הם, ובשרטוטי הידיים, כאשר נזכר בספר הזוהר פרשת יתרו – ובגלגולים ישנים מאדם הראשון עד ביאת משיחנו ובגלגולים חדשים המגולגלים באדם או בבהמה או בחיות ודגים, והיה מכיר במצח האדם מה שחשב בלילה ומה שחלם ומה הוא הפסוק אשר קרא בעלותו לגן עדן, והיה מלמדו הפסוק של שורש נשמתו. והיה קורא במצח האדם הזכויות והעבירות שעשה, והיה נותן להם תיקון לכל אחד כפי עבירתו, והיו באים ממקומות רחוקים ליקח ממנו תיקון לנשמתם, והיה נותן לכל אחד תיקון על מה שחטא יחודים, לכל אחד בכוונה המיוחדת לו ולשרשי נשמתו האוחזת בשרשי נפש או רוח או נשמה של הצדיקים בעולם הבא.

והיה יודע בעיבור ומדבר ברוחות המגולגלים, רוח טוב או רוח רע, והיה מוציא אותם מן הגוף, כל אחד בכוונה המיוחדת לאותו הרוח, והיה מוציא נשמת האדם בחיים חיותו ומביאה אצלו ומדבר עימה ואחר כך מחזירה לו, גם היה מביא אליו נשמה של הנפטרים, חדשים או קדמונים, והיה מדבר עמהם ככל חפצו והיו מגלים לו רזי תורה והיה רואה הנשמות בעת צאתן מן הגוף והעלותם מערב שבת לגן עדן, והיה יודע קפיצת הדרך על כמה אופנים ודרכים, וכל מה שעיינו החברים בהלכה או בזוהר או באיזה מקרא קודם שיפרשו אותה בפיהם, והיה יודע כל מחשבות האדם, מה שעשו ומה שעתידין לעשות, והיה יודע כל מה שנגזר בשמים ובארץ, והיה מלא חסידות ודרך ארץ וענווה וכל המידות הטובות".

חלק הגון משיר הפלגה זה מתיחס בודאי לאר"י המאוחר, לאר"י שבארץ ישראל. אך בדעתנו שרק עת קצרה עשה האר"י בארץ הקדושה – כפי שיבואר במה שיבוא – עלינו לראות רובם של השרטוטים הדקים שבתמונת פלא זו ששיווה תלמידו של האר"י לפנינו, גם באר"י שלפנינו עתה, באר"י שעל שפת הנילוס, וביחוד – בשנות התבודדותו האחרונות.

 

ה. האר"י – בין אריות

אחרי עבור עשרים שנה של התבודדות, התבדלות גמורה מבלי אדם, התכנסות לתוך תוכה של נשמת עצמו ורב קשב לדממה העמוקה שבעמקי לילה על שפת הנילוס, היה כפרי ביכורים אשר בשל ויקרא לעובר: ברך עלי!

קול קרא אליו מן הנצח: "יפוצו מעינותיך חוצה", למה תשב פה בביתך הקטן על שפת היאור עמוס אוצרות הרוח אשר צברת לך בשנות הפרישות? חלקם בין אחיך, בקש לך תלמידים כלבבך, ולהם תגלה את כל רזי חכמתך, ובין התלמידים תבחר ותקרב לך אחד המיוחד, אשר הוא יהיה יורשך הרוחני, כי לא רבים עוד ימי גורך בעולם השפל והתהלכך בין בני אדם.

ואף גם זאת: "על אדמה טמאה אתה", עוד לא טהרה ארץ מצרים מטומאתה לפני שנות אלפיים. עוד משוטטים בה רוחות אלילי קדם, רוח גילולים, רוח מרד באלהי העברים. עזוב נא, החוזה, ארץ זו ועלה לך אל ארץ הקדושה, שם תמצא רעים אהובים המחכים לך, שם תמצא תלמידים אשר יקשיבו לכל הגה היוצא מפיך וילמדו דעה מכל תנועת פניך וניד עפעפיך, שם תמצא גם את התלמיד המיוחד אשר לו תמסור את כל הכמוס וחתום באוצרותיך.

והמסורה מביעה התעוררות זו בנפש האר"י על פי דרכה: "נגלה אליו אליהו ז"ל ואמר לו: על אדמה טמאה אתה, לך לארץ הקדושה".

כרבי יהודה הלוי בשעתו, כהבאים אחריו – רבי חיים בן עטר, רבי משה חיים לוצאטו, רבי ישראל בעש"ט ורבי נחמן מברסלב – הרגיש גם האר"י, כי אם אמנם אפשר להשיג השגות גדולות ונוראות גם בחוץ לארץ לאחרי הזדככות של שנים רבות, פזרונות[4] של גאון רזים, ועבודה של מסירות נפש, הנה את האמת האחרונה והמוחלטה של הסוד, את חותם כל הידיעות, עטרת תפארתם והוד מעוזם, אפשר להשיג רק בארץ ישראל.

כי על כן עזב האר"י את מצרים ויסע לארץ ישראל ויתיישב בצפת, בחכותו לתלמידים אשר בוא יבואו אליו ולאחד המיוחד אשר בודאי לא יאחר מלבוא.

ואולם קרה להאר"י ככל אשר קרה לבאים לפניו ולאחריו. "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתן אלא על ידי יסורים: תורה, עולם הבא וארץ ישראל" . ולא הרי יסורי ארץ ישראל של אדם פשוט כהרי יסורי ארץ ישראל של אדם גדול. ולא הרי יסוריו של אדם גדול סתם, כהרי יסורי ארץ ישראל של סולל מסילות חדשות בעולמות רוחניים ומגלה עמוקות מני חושך. יסורי ארץ ישראל של האדם הפשוט הם יסורי הנדידה, עקירה מארץ הגולה והנחה בארץ אבות, והעיקר, בקשת לחם ומעון, בקשת פרנסה וכלכלה. יסורי ארץ ישראל של אדם גדול הם יסורי הסתגלות לאנשים חדשים, דעות חדשות, השגות חדשות והרגלים חדשים, והעיקר, יסורי עליה רוחנית, עליה פתאומית ממדרגות נמוכות בערך, אל מדרגות גבוהות אשר לא נסה בהם, עליה פתאומית שיש בה סבוב הראש ויש בה פחד של נפילה פתאומית. ואולם, יסורי ארץ ישראל של החוזה הגדול והלוחם במערכת העולמות העליונים, הם גם פחד ה"כרובים השומרים את דרך עץ החיים", פחד מחיצות הברזל אשר הוקמו על ידי חטאי הדורות, ואף פחד הישן בקדושה אשר עוד כחו רב עמו ואיננו נותן לחדש – אף אם קודש קדשים הוא – להתפרץ בגבולו, ועם זה גם פחד הקנאה, אשר אף כי דקה מן הדקה ושונה היא במהותה לגמרי מן הקנאה אשר בין שוכני בתי חומר, בכל זאת ישנה, שהרי – לפי האגדה – בקשו מלאכי השרת לדחוף גם את משה…

בבוא האר"י לארץ ישראל מצא שם גיבורים רבים במלחמתה של הקבלה, וביחוד את שלושת הגבורים: רבי יוסף קארו, זה שהיה לו "מגיד" המגלה לו מצפונות מ"מתיבתא דרקיע", רבי משה קורדיבירו, זה שגילה פנים חדשות בתורת הסוד ואיחד את עומקי הנגלה עם עומקי הנסתר ואת שניהם עם יסודי פילוסופיה טהורה, ורבי חיים קלפריזי[5] או ויטאל, אשר בא אל הקבלה מתוך חיפוש ומחקר של שנים רבות, לימודי האסטרונומיה, לימודי הטבע והאלכימיה ביחד עם גאונות נפרזה בתורה, חיי קדושה ופרישות של שנים רבות, הרקעה לשחקים ודאות על כנפי רוחות עליונים, זה שחשב את עצמו לגדול מכל חכמי הקבלה בדורו, ובהיותו זקן מן האר"י לימים, חשב שהאר"י צריך לסור אליו ולא הוא אל האר"י.

ככה ישב לו האר"י עת ארוכה בודד במועדו בארץ ישראל, ואיש לא ידע מכל הגדולות והנצורות אשר איתו. ואולם שני דברים הם – לפי המסורה – אשר העלוהו פתאום על גרם המעלות וישימוהו לראש כל בעלי הסוד בארץ.

רבי משה קורדיבירו לא הראה בחייו שום אותות כבוד מיוחדים להאר"י, אבל בחלות הרמ"ק,

"שלח לקרוא לתלמידיו ויברכם איש איש כברכתו ויצו אותם לאמר: דעו לכם שאיש אחד היושב פה יקום אחרי ויאיר עיני הדור בחכמת הקבלה, לכן הזהרו בכבודו, ואם יראה לכם שהוא חולק עלי – אין הדבר כן, הכל ניתן מרועה אחד, אלא שבימי היו הצינורות סתומים – כתבתי בלשון סתום, ובימיו – יפתחו הצינורות, ולכן תדמו שחולק הוא עלי, ודעו שזה הגדול הוא ניצוץ הרשב"י. ויענו החברים ויבקשו ממנו, שיגיד להם מי הוא, ויאמר להם: אין לי רשות לגלות זאת, אלא סימן זה יהיה בידכם, שכל מי שיזכה לראות את עמוד הענן שילך לפני ארוני, הוא הקדוש אשר בחר בו ד'. ויהי ככלותו לדבר – שבק חיים לכל חי. ויעשו לו כבוד כראוי לו וכל בני הארץ בוכים בכי גדול ויצאו כל בני העיר אחריו והאר"י עמהם, ויבקשו לקוברו בצד גדולי הדור, ויאמר האר"י: אין זה מקומו, כי אני רואה את עמוד הענן ההולך ושוכן הוא במקום אחר, ואז ידעו ביחוד שהוא הוא הגדול, אשר אמר הרמ"ק, ויעשו כדבריו".

ויקונן רבי יצחק על רבי משה ובין שאר הדברים אשר דיבר דרש לאמר:

"'וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על העץ', למה מת קדוש נורא ונשגב כרבי משה? וכי היה בו איזה חטא אשר יומת בו? ישנם אנשים אשר לא חטאו אף חטא אחד מימיהם, ואחד מהם היה רבי משה אשר ליווינו אותו אל מנוחת עולמים, ולמה מתים אנשים כאלה? – – – בשביל חטא עץ הדעת אשר עדיין לא נתקן כולו, וכי יהיה באיש חטא משפט מות – חטא כלומר חסרון – חסרון משפט מות, חסרון כל חטא אשר ימות בו האדם, ובכל זאת – והומת – בכל זאת טעם טעם מיתה, מדוע ולמה? 'ותלית אותו על עץ' – תתלה הדבר בחטא עץ הדעת"

הדבר השני:

"אנשי צפת מנו עשרת אנשים גדולים וביניהם האר"י, להשגיח על התנהגות כל בני העיר, לבער כל רע, לתקן כל מעוות ולהעלות כל טוב. ויהי היום ויקם אחד מעשרת הממונים ההם בבוקר השכם לבית הכנסת, כמנהגו תמיד, ויפתח את חלון בית הכנסת לראות אם האיר היום למען יוכל לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, וירא והנה אשה אחת מקושטת יוצאת מפתח ביתה. וילך אחריה, והנה היא נכנסת לחצר אחד אשר איש אחד חשוד היה בא בו תמיד, ויאמר הממונה בלבו: בודאי אשה זו מופקרת לזנות, וישלח אנשים לשמור את האשה מן העבירה, ויפקוד על שמש בית הכנסת, שתיכף אחר התפילה יקרא לכל הממונים להריע ולהתריע על הנבלה הגדולה אשר ראו עיניו… ויהי כאשר אך פתח פיו לדבר ויאמר לו האר"י: סתום פיך מיד ואל תדבר סרה על בנות ישראל הכשרות. האשה אשר ראית נקייה היא מכל חטא. היא הלכה לבית איש אחד שבא מן המערב ובידו אגרת ודבר פיקדון מבעלה, והבעל צוה לאיש שימסור את האגרת ואת הפקדון רק לידה ממש ולא לשום שליח ובא כח, ומרוב צניעותה ומפחדה שמא יסתכלו בה בני אדם הלכה אליו בהשכמה.

כשמוע הממונה דבר זה סגר את פיו והלך לחקור ולדרוש את הדבר ומצא כי צדקו כל דברי האר"י ויבא לפניו ויאמר לו: נעניתי לך, מחול לי, ויענהו האר"י: מה עשית לי? לך אל האשה ובקש ממנה מחילה על החשד שחשדת אותה".

 

ו. בארה של מרים

אחרי התגלותו של האר"י בצפת נקבצו ובאו אליו תלמידים שונים חשובים וטובים, כאשר קיוה, אבל עוד חסר לו האחד המיוחד אשר ראה בחזיונו. מיום ליום קיוה שיבוא אליו רבי חיים ויטאל, זה שעליו למסור לו את סגולת הרוח אשר לו, כפי אשר הגידה נשמתו, שבאה לעולם רק למסור רזי עולם לתלמיד מופלא זה.

"בכל לילה ולילה", מספרת המסורה,

"היה האר"י מוציא נשמת רבי חיים ויטאל ומדבר עימו: למה אין אתה בא אלי? הלא אני לא באתי לעולם אלא ללמדך תורה, ורבי חיים ויטאל היה קם בבוקר ומספר לתלמידיו: ישנו חכם אחד אשכנזי בצפת, שבכל לילה הוא מוציא נשמתי ודורש ממני שאלך אצלו וילמדני תורה. בכל זאת לא שם רח"ו לב לפעולת האר"י וכמעט שהיה לועג לו ולדרישותיו, כי חשב את עצמו לחכם מן האר"י ומה גם שהאר"י לא נודע עוד בין המחברים, והוא, רח"ו, חיבר כבר פירוש על הזוהר.

ויהי בהגות הרח"ו יום יום בספר הזוהר, וימצא בו באחד הימים מאמר סתום אשר לא הבינו. ויהי ביום השני והנה עוד מאמר סתום לקראתו, אשר אין כל מבוא ודרך להגיע אל השגתו. ויהי ביום השלישי – והנה מאמר סגור וסתום לפניו בספר הזוהר, אין הוא מבין דבר בו, ויאמר הרח"ו: אלך אל החכם אשר בצפת ואראה הכשמועה הבאה אלי על עומק השגתו כן הוא אם לא. כשנכנס אל האר"י קבלו האר"י בסבר פנים יפות וכבדהו כבוד גדול. ויאמר לו הרח"ו: שאלה יש לי לשאול מכבודך. שאל בני שאל – ענהו האר"י – אינני מבין מקום פלוני ופלוני בזוהר – באור מאמר זה כך וכך הוא, ענהו האר"י, אחר כך שאלהו הרח"ו את המאמר השני המוקשה. אחר כך שאלהו הרח"ו את המאמר השלישי המוקשה, ויאמר לו האר"י: עד כאן תחום שבת, אינך ראוי לשמוע עוד…

הרח"ו ראה את עצמו אז, כשועל לפני האר"י, ויצא מלפניו בפחי נפש, בבוא הרח"ו לביתו פשט את בגדיו, וילבש שק וישב כל היום בתענית, ויבך ויתפלל לד' שיתנהו לחן ולחסד בעיני הרב, למען יקבלהו לתלמיד.

כשבא לפני האר"י, אמר לו: ראוי היית שלא אקבלך, מתוך שנתעכבת שלשה חדשים ולא באת אלי, אבל התשובה שעשית אתמול הועילה לך שאקבלך ולא אעלים ממך דבר.

מני אז, לא זזה ידו של רח"ו מתוך ידו של האר"י, אבל היה לומד ושוכח, לומד ושוכח, וכך נמשך הדבר, עד ששטו שניהם באניה קטנה בים כנרת, ושם השקה האר"י את הרח"ו מבארה של מרים. בטעום הרח"ו ממי קודש אלה אורו עיניו, נפתחו לו מעיני חכמה, ולא שכח עוד דבר מכל אשר למדהו מורו".

 

ז. מה חידש האר"י בחכמת הנסתר?

דיבור שגור עתה בפי ההיסטוריוגרפים מימות גרץ ואילך, שקבלת האר"י משמשת ירידה ונסיגה לאחור לגבי הקבלה שקדמה לה.

הלא כה דברי גרץ (בהעתקה העברית של של שפ"ר):

"קבלת האר"י הביאה נזק גדול ליהדות והעלתה עליה חלודה אשר לא סרה ממנה עד היום. על ידי האר"י ותלמידיו נולדה יהדות חדשה מבלעדי היהדות הרבנית התלמודית: יהדות ספרי הזוהר והמקובלים. על ידי לימודי האר"י נתעלה ונתקדש הזוהר והושווה במעלה לתורה שבכתב ותורה שבעל פה, ורבים הגדילו מעלתו ממעלת התלמוד. כוונות התפילות, גימטריאות וצירופי שמות היו לתורה שלמה, כל אלה נתנו פנים משונות ליהדות ויטביעו עליה חותם דת מנהגית, שכולה אינה אלא המון מעשים קלים בפני עצמם, והדינים השונים והמנהגים המוזרים רבו במדה גדולה ויתרה מאשר נמצאו בספרי הפוסקים".

בסגנון זה דברו על קבלת האר"י גם היסטוריוגרפים שבאו אחרי גרץ, ואף אלה, שלא חרדו כגרץ על טוהר היהדות הרבנית ולא ראו גם כל אוון בהוספת דינים חדשים אשר לא באו בספרי הפוסקים, חיוו גם הם את דעתם שקבלת האר"י היא בעיקרה קבלת הנזירות והסגפנות, שנאה לחיים והשתקעות תמידית בצירופי שמות. בכלל, חושבים אלה האחרונים, ניתק על ידי קבלת האר"י הקשר שקשר ואיחד את הקבלה עם הפילוסופיה הדתית-הישראלית. הקשר ההוא היה תמיד רופף, עד שבא הרמ"ק וחיזקו והידקו עד שנוצרה כמעט כמין סינתזה חדשה בין הקבלה והפילוסופיה. והנה, בא האר"י והרחיק את הקבלה מן השכל האנושי לגמרי, כי תמך יסודותיו בעולמות אשר אין אף להשגה דקה מן הדקה כל תפיסה בהם, ובהלבישו את הקבלה לבוש של דברים סתומים וחתומים, הריק את הקבלה מכל תוכן חי פורה ומפרה.

ויש גם כאלה אשר הרחיקו עוד ללכת באמרם, שהקבלה שעד האר"י היתה עיונית בעיקרה, בעת אשר קבלת האר"י היא קבלה מעשית, כלומר קבלה של השבעות וקמיעות וסגולות ופלאים ולהטים.

מתוך דבריו של גרץ מבצבצת שנאה כבושה לקבלה בכלל ולקבלת האר"י בפרט על שהוציאה את הקבלה מתוך החוג הצר של יורדי מרכבה לתוך החיים הרחבים של העם, ומתוך דבריהם של הבאים אחרי גרץ נראה – רפרוף, שטחיות, אי חפץ לרדת לעומקי הענינים שבהם עוסקת קבלת האר"י וקוצר השגה בכל הדברים העומדים ברום העולמות הנאצלים.

הזוהר לא נתגדל ולא נתקדש על ידי קבלת האר"י, כפי שאומר גרץ, כי אם על ידי מקובלים רבים שקדמו לו. היהדות של הקבלה איננה סותרת במאומה, אפילו בדינים חדשים שהולידה, את היהדות הרבנית התלמודית, וממילא אין שום יסוד לטענה שקבלת האר"י מיעטה את דמותה של זו האחרונה. הוספת חומרות בודאי איננה המצאה של האר"י, לפי שהרמ"א והבאים אחריו הוסיפו חומרות הרבה יותר מן האר"י, ואף גם אלה, כלומר הרמ"א והבאים אחריו לא מדעת עצמם הוסיפו מה שהוסיפו, כי אם מדעת העם, יסוד כל החומרות שנתוספו אחרי ה"בית יוסף" הוא – "וכן נהגו".

קבלת האר"י לא הולידה את הסגפנות, לפי שמקובלים רבים שקדמו לה הרבו בתעניתים וסגופים הרבה יותר ממנה, די להזכיר את "תשובת הקנה", כלומר את סדר הסיגופים והתעניות שערך בעל ספר "הקנה" לכל מיני חטאים, גדולים וקטנים, ואפילו לעבירות שכל אדם, אפילו חרד וירא שמים, דש אותן בעקביו, בכדי לראות שקבלת האר"י עם רוב סיגופיה ותעניותיה, היא מקילה גדולה לגבי אותם היסורים הנוראים שבעל "הקנה" מצווה לבעלי תשובה (ומי הוא האיש אשר לא חטא אף בעוון קל בכל ימי חייו?) ואף גם תעניותיו וסיגופיו של בעל "הרוקח" לא דבר קטן הם…

קבלת האר"י לא חידשה את הקבלה המעשית, לפי שהשימוש בקמיעות ובלהטים ובכל מיני סגולות ידוע היה אף לבעלי המשנה והתלמוד, ולכל הגאונים בבבל, ביחוד לבעלי הסוד שביניהם. הקבלה האשכנזית, כלומר הקבלה של שמואל הנביא (אבי רבי יהודה החסיד), של בעל "הרוקח" והדומים לו, מעשית היא מראש ועד סוף, ודווקא היא, קבלת האר"י, מפליאה בעומק עיונה, רב תועפות ציוריה, עוז חביונה, צמצום לשונה, הסברת ענינים שלא ניתנו להסביר כלל וכלל, על ידי סמלים מאירים, ניסיון לחדור לתוך מהותם של עולמות נאצלים – על ידי לבוש של פרצופים ויצירת כינויים חדשים ומשלים רבים, משל בתוך משל, משל ופיתרון למשל…

בנוגע לפילוסופיה – בודאי שאין סגנון לשונה פילוסופי, אבל לא הרי הסגנון כהרי התוכן, סגנונה של קבלת הרמ"ק פילוסופי הוא והתוכן באמת רחוק הוא מן הפילוסופיה במובנה הרגיל, וקבלת האר"י אף שאין סגנונה פילוסופי, כללה בתוכה את כל הפרובלימות הפילוסופיות-מסתוריות של הפיתגוריים ושל האפלטונים החדשים, שנתנו להם פתרונים אשר לרומי שמים יגיעו, אבל גם אזנו של האדם, אם דעתו מזוקקה ומצורפה באש עליון, תקח שמץ מהם. עד לזה הוא הספר הפילוסופי השנון שבשנונים "שערי השמים" שחברו רבי אברהם אירירה, שהיה תלמידו של ר"י סרוק – אחד מתלמידי האר"י.

חידושו של האר"י הוא איפוא לא בחומרות, לא בסיגופים ואף לא בקבלה מעשית, כי אם בעיונים דקים ונשגבים מאד, אשר השם פילוסופיה איננו הולם אותם, לא מפני שקטנים הם בערכם של עיוני הפילוסופיה, כי אם דווקא מפני שגבוהים ונעלים הם עליהם, כגבוה השמים מעל הארץ. ואם אמת היא האמרה השגורה בפי מקובלים גדולים, שחכמת הקבלה מתחלת ממקום שהפילוסופיה מסתיימת (כלומר במקום שהפילוסופיה עומדת נדהמת ואומרת: אינני יודעת עד מה), אמיתית היא בנוגע לקבלת האר"י ביתר שאת.

לא אמת היא גם ודאותו של גרץ והבאים אחריו, שעיקר חידושה של קבלת האר"י העיונית הוא בענין גלגולי הנשמות. אמת הוא שהאר"י ורח"ו תלמידו האריכו בענין גלגול הנשמות הרבה יותר מן המקובלים שקדמו להם. אבל גם ענין גלגולי הנשמות, טפל הוא (ואולי גם טפל שבטפל) בקבלת האר"י לגבי חידושי האר"י בענין הצמצום, הפרצופים, התלבשות העולמות אלו באלו, זווגי האורות ויחודיהם, ענין אדם קדמון, ענין ארבעת מלואימילואי השמות ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן, הם וצירופיהם וצירופי צירופיהם, עניני נפש, רוח, נשמה, חיה יחידה, עניני האורות המקיפים והאורות הפנימיים, עניין הצום, ועל כולם – מה שחסר גם ב"עץ חיים" ונשלם ב"עמק המלך" ובמקובלים האחרונים, ב"ויקהל משה" וב"שערי גן עדן", ענין עולם האין סוף ועולם המלבוש.

קשה מאד מאד להסביר לקוראים, וביחוד לקוראים שאין להם הכנה נפשית ולימודית בחכמת הקבלה, אף מעט מן כל הענינים הדקים מן הדקים הללו, אבל "פטור בלא כלום אי אפשר". אנסה איפוא בפרקים הבאים להעלות את הקורא מעט מעט מדרגות אחדות בסולם, אשר על ידו מגיעים להביט בחרכי השער אשר ל"עץ החיים".

 

ח. הצמצום

עניין הצמצום בקבלת האר"י הוא הדבר היותר עמוק והיותר נשגב ועם זה היותר נעלה מן ההשגה השכלית הפשוטה, אל נא ידמה אפוא הקורא, כי בקראו דברים אחדים על הצמצום במבואים לחכמת הקבלה או בפירושים לתורת החב"ד או בדברים אחדים אשר אסביר אני בזה, יתפוס את כל סוד הענין הזה, אשר גבהו לעומקי רום אצילי יגיע. ידע נא הקורא, שהתחבטו בהלכה זו של מעשה בראשית הנשמות היותר גדולות שבין בעלי הקבלה, ומי ומה אנו כי נעיז לחשוב, שהגענו אפילו להתחלת ההשגה הנפלאה של חידה עולמית זו. "אפס קצהו תראה, וכולו לא תראה", פה לא נראה אף את הקצה…

ובשביל מה אנו פותחים בענין זה? מפני שהוא היסוד הראשון בקבלת האר"י, ואם חפצים אנו להציץ מן החרכים אשר בשער "עץ החיים", מתוך שחפצים אנו לצייר לנו, כפי מדת יכולתנו, את התמונה הרוחנית של האר"י, מוכרחים אנו להתקרב מעט אל שער שמים זה.

ואף גם זאת. ההתעמקות בענינים העומדים ברומו של עולם, ההתעמקות הטהורה והצרופה, שאין בה שום פניה עצמית של המתעמק, ומכל שכן שאין בה אף שמץ ונדנוד של קנטור, התעמקות זו כשהיא לעצמה, מגדלת ומרוממת את הנפש, אף אם טרם תגיע לאיזו תכלית, ואף אם לא תגיע כלל לעצם האמת.

הלא כה דברי פילון האלכסנדרוני:

"בכל מאדנו נשתדל לדרוש ביסוד הראשון לכל הנמצאות, ולחקרו לפי אמיתת מציאותו ולו גם ילאה כח אנוש לבוא עד תכלית תכונתו הלא גם המדרש באלהי אמת אין דבר טוב ומפואר ממנו, ובו אף החפץ והשקידה לבדה יתנו חדוות עונג שאין הפה יכול לספרו. אלה מן המשכילים שלא הספיק להם נגוע שפתיים בכוס הפילוסופיה, כי אם שברו את צמאונם כמעט במנעמי משליה ולימודיה, הם יתנו עדיהם בזה"

"ואם לא נצליח להגיע למראה התמונה ולמבטה בצחות האור ורק בהניח לנפשנו ולתשוקתה בצפית לב וברגש והשערה לבד, הנה גם ראש כוכבים כי רמו נתמיד לחקור באהבה ונשמח כי נגיע עדיהם בהשערה נכונה וקרובה לבירור, הגם שלא נקווה למצוא במדע בהיר תכונת כל כובד מהותו ועצמותו" (במאמרו "ממשלת היחיד", על פי קרוכמל, בשער י"ב מספרו "מורה נבוכי הזמן", במעט קיצור ושינוי)

נשמע נא לראשונה מה בפי תלמידי האר"י עצמם בענין הצמצום:

"טרם שהאציל המאציל את האצילות וכל העולמות, היה האין סוף ממלא כל המקום הזה אשר בו עומדים ד' עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה) ולא היה שום דבר חוץ ממנו.

והנה אחר שהכל היה ממולא מן האור ההוא הנקרא אין סוף ולא היה אז מקום פנוי הוצרך שהאין סוף בעצמו יצמצם מציאותו ואורו ויניח מקום פנוי להאציל בתוכו העולמות, ואמנם מקום הצמצום הזה לא היה בצד מצדדיו רק באמצעותו ממש, בנקודה אמצעית שבו וצמצם עצמו אל הצדדים בשוה מכל צדדיו ונשאר המקום פנוי באמצע" (מבוא שערים)

וביתר ביאור במקום אחר:

"טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הברואים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אור ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור-אין-סוף פשוט ההוא, ולא היה לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה אור אחד פשוט, שווה בהשוואה אחת (והוא הנקרא אור אין סוף), וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, אשר זאת היתה סיבת בריאת העולמות, אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר באמצע ממש וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל ריקני מנקודה האמצעית" (עץ חיים, היכל אדם קדמון שער א' ענף ב')

וכאן שואל כל מתבונן:

"וכי מפני שהיה הכל מלא מאור אין סוף לא היה יכול לברוא העולמות מבלי שיצמצם את עצמו ויניח מקום פנוי? והלא אפילו באור הגשמי אין הדבר כן, שאם תדליק אבוקה אחת בחדר הסתום מכל צדדיו, ימלא החדר אורה מבלי מקום פנוי כלל, ואם אחר כך תדליק עוד אבוקה אחרת, ימלא החדר גם מאור האבוקה השנית, ואף על פי שכבר היה מלא מן אור האבוקה הראשונה וכל מה שתרצה. ואם זה הוא באור הגשמי שאינו מעכב מלהכניס בו גשם אחר, כל שכן באור הרוחני, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר באור האין סוף, שיכול היה להאציל ולברוא העולמות מבלי שיצמצם עצמו"

כך שואל השואל בוויכוחי "שומר אמונים" לר' יוסף אירגס (ויכוח שני), והמשיב משיב על זה ומוכיח בעשר ראיות לקוחות מיסודות האמונה בכלל ומדברי הזוהר ומדברי תלמידי האר"י בפרט, שאין ענין הצמצום כפשוטו. אלא מה פירושו?

"כדי להמציא נמצאים בעלי תכלית, הוצרך (האין סוף) לפעול בצמצום כמו כאילו, כביכול, צמצם כחו הבלתי בעל תכלית מעצמו אל עצמו והניח מקום פנוי באמצע כדי להאציל העולמות, ולא שהדבר הוא כך, אלא כדי לשכך את האוזן אנו מדמים כאלו הניח בעצמו מקום פנוי מכחו הבלתי בעל תכלית, שהרי אינו פועל הנמצאים כפי כחו הבלתי בעל תכלית, אלא בכח מצומצם, כדי שיוכלו העלולים שֹאתו"

ועוד:

"אף על פי שהאין סוף הוא בלי גבול, יש לו כח בגבול, כי יכול הוא לצמצם כחו הבלתי בעל תכלית ולפעול בכח מצומצם ומוגבל, שיוכלו הנמצאים בעלי מדה וגבול לגבלו, והוא על דרך אמרם ז"ל במדרש על פסוק: 'משה ידבר, והאלקים יענהו בקול', – בקול שהיה יכול לסובלו, וכן הוא אומר: 'קול ד' בכח', – בכחו לא נאמר אלא בכח"

תמצית כוונתו של בעל "שומר אמונים" היא, שאין הצמצום בעצמות אור אין סוף, כי אם בפעולתו, כלומר בדרך האצילות, הבריאה, היצירה והעשיה שלו, בכדי שיוכלו הברואים, שכולם, אף הרוחניים שברוחניים שבהם, בעלי גבול ותכלית, לקבל אור האלהות.

ואם תשאל: כיצד הבלתי בעל הגבול פועל בגבול? על זה באה תשובתו: "אף על פי שהאין סוף הוא בלי גבול, יש לו כח בגבול", והוא על דרך שאמרו ראשוני המקובלים:

"אין סוף הוא שלימות מבלי כל חסרון, ואם אתה אומר שאין הוא יכול לברוא בעלי גבול, הרי אתה מחסר שלמותו"

רעיון זה עצמו בא לידי ביטוי גם לפני רבי יוסף אירגס בסגנון אסכולאסטי, מסובך ועמוק כאחד בספר "שערי השמים" לרב אברהם איררה בעשרה אופני חקירה שונים (שם שער מאמר חמישי פרח ח' ופרק י"ב) ואחרי הר"י אירגס – על ידי רבי משה חיים לוצאטו – בספריו השונים, ובקיצור ובבהירות המיוחדת לו – ב"קל"ח פתחי חכמה":

"ענין הצמצום – המשיך פעולה חוץ ממנו, רצה האין סוף ברוך הוא ועזב את בלתי תכליתו ולקח לו דרך פעולה מוגבלת, וזה נקרא צמצום אין סוף ברוך הוא" (סימן כ"ד)

ואולם יש דעה אחרת, והיא לאחד המקובלים היותר נעלים ונשגבים – רבי עמנואל חי ריקי בעל "משנת חסידים" – שהצמצום הוא כפשוטו ממש, ואם יקשה השואל כל השאלות ששאל רבי יוסף אירגס, יש לו, לבעל "משנת חסידים" בספרו "יושר לבב" תשובה אוריגינאלית מיוחדה:

"איני חושב כלל ועיקר להשיב לאשר רצו להוכיח בחקירתם, שהצמצום אינו כפשוטו, כי מה מועילה חקירתנו בדבר שאיננו יודעים אם שייך לומר בו באמתות אפילו מהות, וכל שכן שלא ידענו מהותו, כי לעולם יכול אני לאמר שהוא מהות נעלם ממנו, שכל החקירות אשר נעשו לא שייכי בו כלל, אף כי רק היה נראה לנו על פי החקירה, דאין שכלנו סובל לאמר כן בו, ואני סובר כן לא מדעתי לבד, אלא גם על פי קבלת האר"י זלה"ה, שהוא כפשוטו, אף כי לא נעדר כח הסבה ראשונה לברוא העולמות, אם היה רוצה, בלי שיצמצם לא עצמותו ולא כחו, כי אחד הוא, ואף כי לא ידעתי לצייר בדעתי איך היה אפשר זה, כמו שלא ידעתי איך נצטמצם, מאחר שלא היה מקום ריק ממנו – החסרון תלוי בי, כי ריק הוא ממני דרך ידיעה, לא מאחדותו יתעלה, ועליו אני סומך בסברה זו המקובלת, לא על חקירתו במהותו, אלא כי מתיישב על לבי לומר שהוא כפשוטו ושהשגחתו היא הממלאה מקום הצמצום בדקדוק עצום (וזהו מה שאמרו בתיקונים: 'לית אתר פנוי מיניה' בעליונים ובתחתונים), משנאמר שאינו כפשוטו ונמעט בכבודו יתעלה באמרנו שעצמותו נמצא בינינו אף במקומות הבלתי ראויים לו"

בדברים האחרונים הקדים חי ריקי את טענותיו של הגר"א מווילנא נגד החסידים על שהם, לפי דעתו, מגלים פנים בתורה שלא כהלכה בפסוק "מלא כל הארץ כבודו" ואומרים: "הלא הכל הוא אלהות ממש". ואולם נפלא הוא הדבר, כי בענין הצמצום כשהוא לעצמו אין הגר"א הולך כלל בשיטת רבי עמנואל חי ריקי והוא מסבירו קרוב לשיטת בעל "שומר אמונים" (עיין "לקוטי הגר"א" בסוף פירושו ל"ספרא דצניעותא" בענין "סוד הצמצום") ועוד יותר קרוב לשיטת מהר"ע מפאנו האומר, שהצמצום היה ברצון האלהי, ולא בבעל הרצון. שיטתו של רבי חיים מוואלוזין – תלמידו המובהק של הגר"א – בספרו "נפש החיים" בענין הצמצום קרובה עוד יותר לשיטת החסידים.

כי החסידים מוציאים את ענין הצמצום מידי פשוטו זהו דבר מובן מאליו למי שיודע אף ראשי פרקים של החסידות, שהרי החסידות תומכת כל עיקרי השקפתה על ענין הבריאה בכתוב "אני ד' לא שניתי", שהיא מפרשתו: אין לפניי, אומר ד', שום שינוי בין לפני הבריאה ובין לאחר הבריאה, והריני ממלא ממש את כל העולמות כולם, מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, כי כולם הם לגבי דידי כאילו לא נבראו כלל, כי כל הצמצומים וההסתרים הם רק לגבי הנבראים החושבים עצמם ליש נפרד, ובאמת הם חיים וקיימים רק בכח האלוהי השופע בהם בכל רגע ורגע ומבלעדי הכח ההוא הם אין ואפס גמור.

ואולם סוף כל סוף, מהו ענין הצמצום, מאחר שאור ד' ממלא עתה את חלל כל העולמות כולם באותה המדה עצמה שמלא אותו לפני הבריאה, בסוד: "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם", בהשוואה אחת גמורה ומוחלטת?

הצמצום הוא רק לגבי דידן, לפי השגת הנבראים והמקבלים, ולא לפי השגת הבורא והמשפיע, אבל סוף סוף הלא נאצל, נברא, נוצר ונעשה דבר מה, והרי מדובר סוף סוף בקבלת האר"י על "צמצום בנקודה האמצעית", והרי היתה כאן איזו פעולה מצד המאציל, הבורא כל מאין ליש, צר צורה ומוציא כלי למעשהו, ומה טיבה ומהותה של פעולה זו?

התשובה לזה:

"כשאב רוצה ללמד את בנו ולהשפיע לו שכל, ושכל האב גדול מאד, האב צריך לצמצם שכלו לפי שכל בנו, שיהיה יכול להבינו. נמצא מלביש השכל שמשפיע – בשכל הבן, ועל ידו נכנס שכל האב" (כתבי קודש, לעמבערג תרס"ב)

הצמצום הוא לפי זה ענין השפעת האור האלהי בנבראים כולם, לפי כח הקבלה שלהם, מצד האלהות אין כאן כל שינוי, כמו שאין כל שינוי בשכלו של האב המצמצם איזו השגה לפי השגת בנו או המורה – לפי השגת התלמיד, מגדלותו של שכל האב לא נגרע כאן אף מעט מן המעט, והרי הוא קודם ההשפעה כמו לאחר ההשפעה, ובמוחו של הבן או של התלמיד נעשה שינוי: בתחילה לא הבין, ועתה הוא מבין.

והחב"ד מעמיק ענין זה על פי דרכו:

"אין הצמצום העלם והסתר גמור, אלא על דרך 'לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה וכו", וכמו שבתורה שבכתב נרמז בקצרה כל מה שבתורה שבעל פה באורך (שלכך נקראת תורה שבכתב 'מוסר אביך' ותורה שבעל פה נקראת 'תורת אמך') וכמו טיפת האב, שנכלל בה כל כח רמ"ח אברי הולד בדרך קצרה" (לקוטי תורה פרשת בשלח, על פסוק "ראו כי ד' נתן לכם את השבת")

 

ט. למה היה הצמצום?

"…אור אין סוף מלא את הכל ולא היה מקום פנוי לעמידת העולמות, וצמצם אין סוף את עצמו בנקודה האמצעית, וסלק את האור לצדדים והשאיר בנקודה האמצעית – מקום לעולמות כולם…"

אם נפרש את הצמצום כפשוטו, ואם שלא כפשוטו, בכל זאת הרי היה כאן שנוי, ולא יהא שהשנוי לא היה במשפיע כלל וכלל, כי אם במקבלים – ולמה הוצרך האין סוף לכל זה? וכי לא טוב היה להאין סוף וגם לעולמות כולם, שישאר הכל כמקדם, כלומר שלא יהיה כל צמצום ויהיה הכל מלא אור ה' כמו שהיה קודם הצמצום?

התשובה על שאלה עולמית זו באה בכתבי האר"י בסגנונים שונים והסגנון היותר מובחר הוא ב"עץ החיים", לפי מה שהסביר תשובה זו רבי משה חיים לוצאטו:

"תכלית בריאת העולמות היא: להיות מיטיב כפי חשקו הטוב בתכלית הטוב"

"רצה האין סוף ב"ה להיות מיטיב הטבה שלימה שלא יהיה אפילו בושת למקבלים אותה, ושיער לגלות בפועל יחודו השלם, שאין שום מניעה נמצאת לפניו ולא שום חסרון, לכן שם ההנהגה הזאת, שהוא מנהיג בה, שבה יהיה בפועל החזרת הרע לטוב, דהיינו במה שנתן בתחלה מקום לרע לעשות את שלו, ובסוף הכל כבר כל קלקול נתקן וכל רעה חוזרת לטובה ממש, שהרי היחוד מתגלה, שהוא עצמו תענוגן של נשמות" (קל"ח פתחי חכמה, ג' וד')

ננסה להסביר את הדברים בסגנון יותר מרווח ובדברים יותר נשמעים לאוזן האדם המודרני: האין סוף הוא כולו טוב בהחלט, ולא רק שאין בו אף שמץ מן השמץ של רע, כי אם גם איננו יכול להיות מקור לאיזה רע, יהיה מה שיהיה.

לפני הצמצום היה כל הטוב המוחלט ההוא בכח, ורצה המיטיב שיתגלה הטוב ההוא בפועל, ולמי יתגלה הטוב ההוא אם לא יהיה מי שיקבל אותו? – לצורך זה בא הצמצום, בכדי שיהיה מקום פנוי לעולמות נאצלים, נבראים, נוצריך ונעשים, והם אותם העולמות יקבלו את כל הטוב של האין סוף.

ואולם אם יהיה כל העולמות רק מקבלים אור ה' ונהנים מזיוו הרי ירגישו תמיד את אפסותם וריקנותם כשהם לעצמם, מאחר שבכל רגע ורגע יכירו וידעו, שרק בחסד ה' המשפיע בהם הם נמצאים, ולולא החסד ההוא אין להם שום מציאות, והרי תהא מציאות זו עלובה מאד בעיניהם, כמו שהאדם מרגיש את עצמו עלוב מאד בהיותו תמיד סמוך על שלחן אחרים ואוכל נהמא דכיסופא [=לחם בושה], על כן ניתן מקום לרע הטבעי והמוסרי לעשות את שלו, ועם זה הוחק חוק עליון בהשתלשלות העולמות כולם, בירידתם ובעלייתם, בקלקולם ובתיקונם, שסוף כל סוף, בהיגמר הפרוצס [=התהליך] של המפעל האלהי כולו, בהגיע סוף זמן התיקון והבירור כולו, יתגלה ויתראה לעיני הנשמות הזכות, שכל הרע נתהפך לטוב גמור, ואז יכירו הכל את האחדות המוחלטת בהכרה ברורה, שאין למעלה הימנה.

בזה האופן ניתן מקום לבחירה וניתן מקום לשכר ועונש, לפי שנסתר חסד המשפיע מאת המקבלים והמקבלים מרגישים את עצמם בתור נמצאים שיש להם מציאות עצמית פרטית, ושהם כמו שותפים ליצירה: ברצונם הם עושים טוב, וברצונם – ירעו לעשות, ברצונם הם מתקנים, וברצונם – הם מקלקלים, ואם מתקנים הם את כל מה שנתקלקל בבריאה (לפי ש"ניתן כח לרע לעשות את שלו") והם מקבלים את השכר המגיע להם בעד זה, אין הם חושבים את עצמם עוד לאוכלים נהמא דכיסופא, כי אם למרוויחים, לפועלים המקבלים את המגיע להם בעד עמלם…

על ידי זה באה לעולמות כולם, על ידי האין סוף, שהוא כולו טוב בהחלט – "ההטבה השלמה, שאין בה כל בושת למקבלים אותה".

ועם זה נתגלה גם היחוד המוחלט בהתגלות טהורה ומזוככה, כי כל מושג ומושג מתברר רק על ידי הפכו. אם לא היה כל חושך בעולם לא היה לנו שום ציור בהיר מן האור. האמת מתגברת רק מן השקר, היום – מן הלילה, הטוב – רק מן הרע, האחדות מתגברת גם היא רק על ידי אפשרות הריבוי, הפירוד וההתחלקות. אם לא היה כל רע במציאות לא היינו משיגים כל עצמו וענגו של הטוב, ואם היה נגלה תמיד רק אחדותו של האין סוף בעולמות כולם, לא היינו משיגים את כל עמקה ובהירותה של אחדות זו, ורק על ידי זה שניתן לרע מקום לעשות את שלו, ובכל זה כל נתהפך לטוב ע"י הכח הטמיר והנעלם של האל האחד הטוב והמיטיב בהחלט, נתגלה מה שקוראים המקובלים "פליאת האחדות".

וזהו עצמו גם העונג היותר גדול אשר לנשמות, כי התענוג היותר גדול והיותר טהור הוא תענוג ההשגה, וכל המדרגות הרבות והשונות שיש לנו בהשגה הן רק מדרגות בהכרת האחדות – שאף על פי שכולנו אומרים "ה' אחד", אינה דומה הכרת האחדות של אדם גס להכרת האחדות של נשמה גבוהה הרואה בכל רק את כחו של המיוחד. באופן זה יש הכרה למעלה מהכרה עד אפיסת כל השגה, ובסוף כל הבירור והצירוף תגיע האנושיות לנקודה היותר גבוהה במרום פסגת ההשגה.

ובזה נשכיל ונבין את כל העומק שבדברים הקצרים שאנו קוראים בספרי תלמידי האר"י, ש"הצמצום בא לגלות שורש מדת הדין" וש"בנקודה האמצעית היה גלוי דין ח"ו".

ומתאימים לזה הם הדברים היותר ארוכים שב"שערי גן עדן" לרבי יעקב קאפיל, שקוטבם הוא, "כי הנקודה האמצעית שבה היה הצמצום היא היא שורש מדת המלכות בעצמה".

(לקריאת החלק השני)

 

[1] רוב המובאות במאמר הם על פי "שבחי האר"י", בשינויים קלים. בחלק מן המקומות נראה כי הרב צייטלין הסתמך על הגירסה שבהקדמת "עמק המלך", או שגירסה אחרת הייתה בידו.

[2] "שבחי צדיקים", וורשה, תרמ"ד יז, ב, בשינויים קלים. ראה גם: כתבי הרח"א ביחובסקי, עמ' לה.

[3] שם הגדולים, מערכת י, אות קיט

[4] ייתכן: מלשון יחידיות, התבודדות

[5] קלבריס – עיר הולדת אביו של מהרח"ו, באיטליה

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “רבי יצחק לוריא, האר"י (א)

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s