שיחות פילוסופיות

בשנת תרס"ג (1903) פרסם הרב צייטלין חמישה מאמרים, בצורה פחות או יותר רציפה, בעיתון "הצֹפה" הוורשאי. (אין מדובר בעיתון "הצופה" של המזרחי, שהחל לצאת בארץ בסוף שנות השלושים). מאמרים אלו – "שירה חדשה", "שיחות פילוסופיות", "אחד הרגעים המרים", "משֹעיפי לילה" ו"בעומק וברום" – יכולים להיקרא גם כיחידה ספרותית אחת, שעניינה הסבל והייסורים שהם מנת חלקו של האדם בעולם.

מאמר זה, שכותרת המשנה שלו הייתה "ערכו החינוכי של הצער", הציג בתמצית את אחד הרעיונות המרכזיים במשנתו של הרב צייטלין, לפיו הסבל הוא גורם מרכזי בכינון המוסר. הרב צייטלין תוקף במאמר את הנחת היסוד לפיה רק מכוח אמונה גדולה ואופטימית בערכו של אידאל מסוים האדם מסוגל למצוא בנפשו כוח-מניע להתנהגותו המוסרית, וקובע בנחרצות שכל עשייה למען הזולת מקורה ברגישות מסוימת, שמתפתחת בנפש רק לנוכח צער, "בהתבוננות עמוקה במהות החיים ומרירותם". המוסר תלוי בהפיכת הנפש ל"נפש אוהבת"; האהבה מגיעה רק לאחר הרחמים; ואלו תלויים בהרגשת הצער והסבל:

"עבודה כזו צריכה ויכולה לצאת רק מתוך עבודה גדולה בנפש, מתוך התעמקות גדולה מאוד בגורלם הרע של בני האדם עד כדי הימלא רחמים לאין קץ עליהם, והרחמים לא רחמים עוברים וחולפים, כי אם רחמים המתהפכים לאהבה והתקשרות חזקה מאוד מאוד […] זאת תוכל לעשות רק האהבה הגדולה וההתבוננות הגדולה במהות החיים ומרירותם"

כבר בסדרת המאמרים "הרהורים", משנת תרס"א (1901), מוצגת השאלה הנוקבת – תוך ציטוט מ"האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי – כיצד יצליח האדם להגיע לידי אהבה, ותשובתו של הרב צייטלין היא: באמצעות התבוננות ממושכת בסבל ובכאב המצויים בחיים האנושיים: "האהבה נקנית, לפי דעתי, בעבודת נפש ארוכה, והאמצעי להגיע אליה הוא – מדת הרחמים". רק זו, לדבריו, תוליך אותו בהכרח לחמלה ולחיבור בלתי-אמצעי אל הזולת:

"כשהדעת מתרבה, מתרבה הסתכלותו של האדם במהותם של החיים והוא מבין את כל הצער שבהם, ורחמנותו מתרבה על כל בני האדם, לפי שבאמת אינם אלא סובלים. וכשהרחמנות מתרבה בליבו של אדם […] הוא מאחד את חייו עם חייהם, הוא מתרגל להביט על צרכיהם הם כעל צרכיו, הוא מתחיל לאהבה את בני האדם יותר ויותר"

הרב צייטלין מסתמך שם על דבריו של פאולוס (!) כדי להתריס כנגד האידאולוגיות והאידאולוגים, גם אלו של התנועה הציונית, כי "האהבה – זהו הדבר החסר לכל העושים והמְעַשים. מעולם לא נחלו על צער בני האדם וייסורי האנושיות".

לתוך מערבולת זו של סבל ואהבה, האופיינית לספרות הרוסית (לשם הגיעה בהשאלה ובשינוי סגנון ממשנתו של שופנהאואר) מושלך גם ניטשה. בסדרת המאמרים "הטוב והרע" קובע צייטלין שניטשה, בעיני עצמו, הוא פסימיסט עמוק המבקר את יתר הפסימיסטים בשל שטחיותם. בהמשך הוא מחלק את הספרות הפסימיסטית ל"פסימיסטים קיצוניים", מיואשים, ולפסימיסטים "שאהבתם מתגברת על הכל" – וכדוגמה לאותם פסימיסטים אוהבים הוא מביא את ראשוני הנוצרים, טולסטוי וניטשה. כריכה מפתיעה (או: מאולצת) זו של ניטשה עם דמויות אלו נעשתה כפי הנראה בהשראת תנועות שונות של "מבקשי אלוהים" ברוסיה, במפנה המאות.[*]

 

א.

חכמי המוסר שבכל דור ודור דברו די על ערך הייסורים בתורת המידות.

מה שדרשו הם שונה ממה שאנחנו דורשים בעניין הזה.

הם חפצים בהכנעת האדם, שפלותו ומיעוט דמותו. כשהם אומרים: "הייסורים מזככים", כוונתם העיקרית היא: הייסורים משפילים את גאון האדם; אנחנו, להפך, חפצים בהרמת רוח האדם, גאונו והדרו. ובכל זאת הננו מודים גם אנחנו, שהייסורים מוכרחים הם במצבים ידועים, שלפעמים לא רחוקות מגיע האדם לידי מדרגה גבוהה על ידי ייסורים. אמנם יש איש שהייסורים מדכאים אותו עד דכא, מקטינים אותו, משפילים אותו, מבזים אותו; אבל יש איש שהייסורים מגביהים אותו, מרוממים אותו, מטהרים אותו, מחכימים אותו, מגלים לפניו עולמות חדשים ושמים חדשים. "כה היא גם הלמות הפטיש: משברת את הזכוכית ומחזקת את העֶשֶת"…[1]

 

ב.

כמדומני, שמן הדברים המעטים האלה אפשר להבין שאיננו חפצים כלל לשנן את הפראזות הידועות של כל מיני ה"מחבבים ייסורים". ה"מחבבים ייסורים", אף אלה שאין השקפותיהם תיאולוגיות, אינם אוהבים את חירותו של האדם. אדם זה, חושבים הם, בהפקרא ניחא ליה. צריך לעצרו במתג ורסן לבל יתפרץ, יתהולל וישתובב. לתכלית זאת נחוצים הייסורים. יש המחבבים ייסורים מפני שהם מחבבים את הנזירות הקיצונית, שאי אפשר לה  בלא ייסורי גוף עצומים. את יסוד הנזירות הם מחבבים מפני שהם שונאים את החיים.

אנו רואים בייסורים תועלת רק במצבים ידועים, מין תרגיל מיוחד, מין טהרה; חושבים אנו, כי הייסורים מעוררים במצבים שונים מחשבות עמוקות, קוראים לפעמים למעשים גדולים; בטוחים אנחנו, כי אמצעיים הם לאמץ את הרוח ולעשותו מוקשה. הייסורים, לפי דעותינו אנחנו, מעוררים את האדם להבין את טיבם וטבעם, כדי שיוכל להילחם עמהם…

 

ג.

כי הייסורים מרוממים את האדם, – זהו רעיון שנאמר ונשנה פעמים רבות. ואולם, הרעיון על-דבר ערכה החינוכי של השגת הצער, אף כי לא חדש הוא לגמרי, בכל זאת ראוי הוא כי נשים אליו לב, בייחוד מפני שעדיין לא נתברר כל צרכו.

גם עתה רגילים רבים, וביניהם גם גדולי עולם, לחשוב שרק האמונה העיוורת מחוללת גדולות, שאי אפשר לו לאדם לעשות מעשים גדולים אם איננו בעל אופטימיות רבה.

הדעה הזאת נאמרת ונשנית פעמים רבות מאוד באופנים שונים, בסגנונות רבים ושונים, מפי אנשים רחוקים אלה מאלה על פי השקפותיהם כרחוק מזרח ממערב.

מהלך מחשבותיהם של בעלי הדעה הזאת הוא: האופטימיות הנותנת כוח לאדם לשאת ולסבול הכל בדומיה, לעשות כל מה שבכוחו לטובת הרעיון החביב עליו, להפקיר את הכל בעבורו. הן בכל אשר יפנה יפגוש מעצורים על כל מדרך כף רגל, והוא טרם ידעם מראש. על כן רק האמונה שהכל טוב מאמצת את הדם, מעודדתו, מחזקתו ומעוררתו לעשות כל מה שהוא עושה.

רוחות מנשבות, סוערות, מהפכות, עוקרות הכל משורש, והוא, האדם, איננו זז ממקומו; גלי ים החיים יעברו עליו, והוא עומד ניצב.

הפילוסופים שבבעלי הדעה הזאת מסבירים אותה באופן זה: לכל פעולה גדולה נחוץ איזה מקסם-כזב, איזה דמיון מתעה, איזה "שקר מרומם", איזו קנאות עיוורה, התגברות על השכל הקר והפשוט. רק המאמין בלא כל דין וחשבון מכניס אמונה בלב אחרים, עד כי היה-יהיה מספר המאמינים רב מאוד והיו לכוח גדול והאמונה שבלב תיגלה בתור פעולה ממשית.

והנה נשמע בעת האחרונה דעה הפוכה מזו מן הקצה אל הקצה, והוא, שרק השגת הצער עושה גדולות, שרק "המאבד את נפשו ימצאנה",[2] שרק היודע את העולם והחיים בכל מרירותם הקשים, בכל הרעות והמכאובים שבהם, הוא רק הוא יכול לפעול דבר מה ופעולתו פעולה.

האיש שטרם הגיע לידי מדרגה זו אמונתו אמונת פתאים היא, שאיפותיו קטנות ודלות, תקוותיו – הזיות, מעשיו – מעשי ילדים.

 

ד.

– אבל הלא אתם מכחישים את הגלוי והמפורסם, יאמרו בעלי הדעה הראשונה, מי הוא זה אשר יואיל לעבוד ולפעול הרבה בשעה שתולעת הספק מוצצת את דמו? העושה מאמין במפעלו באמונה עיוורת – דבר זה הוא מושכל ראשון ואי אפשר להטיל ספק בו.

– גלוי וידוע הוא, שאם לא נפוליאון בעצמו מאמין באמונה עיוורת בכוח גבורתו, לא היה יכול לפעול גדולות. הספק היה מרפה את ידיו ולא היו חוגרות מלחמה. לולא הייתה אמונה עיוורת בלב הוס,[3] לותר וכדומה, כי אז לא היו מה שהיו.

הספקנים שבבעלי הדעה הזאת מביעים את הטענה הנזכרת בסגנון זה: אולי כל גדולי עולם הנודעים לשם ולתהילה לא היו גדולים כלל, לולא הייתה בלבם אמונה עיוורת בכוחם הרב ובתעודתם הרמה לעשות גדולות.

החשדנים שבבעלי הדעה הזאת מרחיקים עוד ללכת ואומרים: אולי כל עיקר עניין הגדלות אינו אלא עיוורון השכל, צרות ההשקפה, שעל פיה משקיע האדם את כל כוחותיו, כשרונותיו ורגשותיו, שאיפותיו ומגמותיו בנקודה אחת, בתקווה אחת, בהשגת מטרה אחת, ברעיון אחד צר, בצד אחד מצדדי החיים הרבים והשונים.

ואם כל זאת אמת, איך החליטו, שרק "מאלה שעמדו 'על החוף' יצאו כל הגדולים",[4] בעוד שנצרכת רק אמונה תמה בהשגת האידאל בלי כל פקפוקים, אופטימיות גמורה, מעשים יוצאים מלב שוקט ובוטח?

 

ה.

מה ששוכחים כל אלה החושבים, שרק האופטימיות מחוללת נפלאות, הוא: להבדיל בין אמונה לאמונה, בין עושים לעושים, בין מעשים למעשים.

בין אמונה לאמונה כיצד? למען עשות איזה מפעל כביר, צריך, בלא כל ספק, ביטחון בכוח עצמו, דבקות משונה באידאל החביב, התמכרות נשגבה, התלהבות עצומה, אם תרצו – גם איזו פנטזיה במידה מרובה. אבל אין כל צורך באמונה עיוורת כללית, בהשקפה סכלה על העולם, בהעלמת עין מכל הרע הנעשה ושיעשה, מכל גדלו, עמקו, חזקו ואמצו.

בין עושים לעושים כיצד? מערבבים יחד מיני פועלים ואנשים גדולים, שאהבת הכבוד או אהבת החכמה או הרגש הדתי הניעום לעשות מה שעשו, עם מיני פועלים ואנשים גדולים, שדרשו טובת האנושות באמת ובלב טהור מכל רגש זר ומכל פנייה עצמית דקה מן הדקה.

בין מעשים למעשים כיצד? למען עבוד לטובת בני האדם עבודה תכופה וממושכה, עבודה מודרגה ומתונה מאוד, עבודה קשה המפרכת את הגוף ומפרעת את מנוחת הנפש בדאגות חדשות מרגע לרגע, עבודה שאיננה מנחלת כבוד גדול, כי אם לרוב, להפך, מביאה לעובדיה נגע קלון ריש, עבודה הדורשת ביטול-היש בפועל ממש, – עבודה כזו צריכה ויכולה לצאת רק מתוך עבודה גדולה בנפש, מתוך התעמקות גדולה מאוד בגורלם הרע של בני אדם עד כדי הימלא רחמים לאין קץ עליהם, והרחמים לא רחמים עוברים וחולפים, כי אם רחמים המתהפכים לאהבה והתקשרות חזקה מאוד מאוד.

אומרים: פלוני מסר את נפשו, למען הציל את פלוני; פלוני עבר מקום פלוני או עשה מעשה פלוני בחרוף נפש, – דברים אלה וכיוצא בהם אינם מוכיחים הרבה.

יש אשר ימסור האדם את נפשו בעת "גדלות-מוחין" יקרה, אבל אין ביכולתו למסור את נפשו בכל עת תמיד, להימסר כולו לרעיון אחד חביב, לעבוד יומם ולילה בלי הרף עד כדי שכחת עצמו בפועל ממש, עד כדי היות כולו כעין אמצעי להשגת הרעיון היקר.

זאת תוכל לעשות רק האהבה הגדולה וההתבוננות עמוקה במהות החיים ומרירותם.

 

ו.

– אהבה ורחמים, טוב הדבר, תאמר לי ידידי, אבל התבוננות מיוחדה במהות החיים ומרירותם למה? האם אי אפשר לזו בלא זו?

– תולה אתה תמיד, תאמר לי, ידידי, את האהבה בהתבוננות או יותר נכון בהשקפה על מהות הרע שבעולם, כאילו אי אפשר לו לאדם שיאהב מבלי אשר ירבה להתבונן ב"מעוות אשר לא יוכל לתקון"?

– האם אי אפשר לו לאיש מביט בעין טובה לאהוב?

– אדרבה, תוסיף להגיד לי, ידידי, הרואה בכל טוב ואך טוב, מוכשר יותר לאהוב את הכול, מפני שהכול ישר, כשר ומרוצה בעיניו. בני האדם כולם בעיניו כפרחים יפים, והעולם כולו כגן נחמד. בלבו אך ששון ושמחה והכל ראוי לאהבה.

כן, כן, ידידי. ואולם אשאלך גם אני שאלה אחת קטנה: יודע אתה, ידידי, כי סוף סוף "אדם קרוב אצל עצמו". האדם מטבעו, ככל חי, דורש רק הנאת עצמו וכל מה שהוא עובד לטובת אחרים מביא באיזה אופן קרוב או רחוק לטובת עצמו; אם אין הנאה ישרה ופשוטה, יש אהבת הכבוד, אהבת הניצחון וכדומה. כל טיבו דעביד לגרמיה הוא דעביד [=כל טוב שעושה לעצמו הוא עושה]. והאהבה האמיתית-הטהורה לבני האדם מאין תימצא?

עבודתו של פרידריך ניטשה בחלקה השלילי כבר הוכיחה באופן ברור לכל מבין את כל האגואיזם הגס המונח ביסודם של כמה דברים, שאנו רואים בהם אהבת היושר, הצדק וכו'.

ואמנם יש אהבה…

יש אהבה, וגם אותו הכופר הגדול ביצר הטוב במובן הרגיל מודה בה, אלא שהוא מכנה על פי דרכו: "אהבה לרחוקים".[5]

ואם יש אהבה גדולה ואמיתית והופעתה נגלה לנו אם נסיר את התבלול מעינינו ונדע את הנעשה מבעד למעשים ועניינים רבים, – מאין תימצא? איך תיוולד ותיכונן?

כי יאהב איש את האנושות כולה באמת לאמיתה, כי יעשה מה שיעשה בלא כל אונאת עצמו אף באופן היותר רחוק, – דרך זה אי אפשר, ידידי, מבלי שיעבור האיש דרך הרחמים הרבים והגדולים, אשר יתקפו את נפשו למראה כל הצרות הגלויות והנסתרות שבנסתרות, מבלי אשר ירבה להתבונן ולהתעמק, עד כדי היקנות בנפשו קניין האהבה הטהורה.

 

[*] ראה: Nel Grillaert, What the God-seekers found in Nietzsche: The Reception of Nietzsches Übermensch by the Philosophers of the Russian Religious Renaissance, New York: Rodopi, 2008

[1] עֶשֶת – כאן במובן של ברזל. על פי קטע (גנוז) משירו של ביאליק, "המתמיד": "את רוח האדם התורה לא תתיש,/ כי תוסיף תקשנו, תתנהו כנחושת/ מצור החזקנו; – כה הלמות הפטיש/ תרע הזכוכית יתחזק העשת".

[2] על פי מתי טז, 25

[3] יאן הוּס (1372-1415), ממבשרי הרפורמציה הפרוטסטנטית. הועלה על המוקד בשל הקרע שחולל בין הכנסיה בבוהמיה ובין הוותיקן. לו מיוחס המשפט: "הו, תמימות קדושה" ("O sancta simplicitas").

[4] הביטוי מתוך הרצל, "סיפורים פילוסופיים". הרב צייטלין מצטט ממנו גם במאמרו "מן  הצד".

[5] מתוך ניטשה, "כה אמר זרתוסטרא". בפרק שכותרתו "על אהבת האדם לאדם", הוא קובע: "…אָכֵן אָנֹכִי אוֹמֵר לָכֶם: אַהֲבַתְכֶם לְרֵעַ הֲלֹא זֹאת רַק אַהֲבָה נִשְׁחָתָה לְנַפְשְׁכֶם אַתֶּם. מִפְּנֵי נַפְשְׁכֶם אַתֶּם בֹּרְחִים וּמִתְמַלְּטִים אֶל הָרֵעַ. וְאֶת-זֹאת אַתֶּם חֹשְׁבִים לָכֶם לִצְדָקָה. אָכֵן אָבִינָה הֵיטֵב אֶת מַחֲשֶׁבֶת "בִּטּוּל עַצְמְכֶם" זֶה!… הֲלֹא טוֹב מִזֶּה אִיעָצְכֶם: נוּסוּ מִפְּנֵי הַקָּרוֹב וְאֶהֱבוּ אֶת הָרָחוֹק! נִשְׂגְּבָה מֵאַהֲבָה לָרֵעַ הַקָּרוֹב הָאַהֲבָה לָרָחוֹק וְלַאֲשֶׁר יָבֹא…" (מתוך תרגומו של פרישמן).

 

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר"

מודעות פרסומת

מחשבה משלך

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s